אבי הפוטנציאל האנושי

פתח דבר
מי אתה, אבא?
 

וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם

וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו

וְלֹא ירא [יִרְאֶה] כִּי יָבֹא חֹם

וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן

וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג

וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי (ירמיהו יז)

כדי לנסות לפענח את החידה והשאלה מי היה אבי, מה הייתה דמותו, אביא בפניכם תחילתו של טיפול שנכחתי בו בצעדיי הראשונים במכון שיסד, מכון פוירשטיין. בתיאור שבחרתי לפתוח בו, מגולם אבא האיש, המחנך והיוצר. בתיאור הזה דווקא, ולא באינספור ההרצאות שנשא בארץ ובעולם כולו, במאות הספרים והמאמרים שכתב ובפרס ישראל לחינוך שזכה בו:

נער בן חמש־עשרה יושב ליד שולחנו של אבי במכון. מבטו הלא־ממוקד מחמיץ את פניו של אבי. אבא, המוכר לכולם כפרופ' ראובן פוירשטיין, יושב מרחק ארבעים סנטימטר מהנער. הנער יושב מולו במעין חצי שכיבה, לא כמי שזומן לריאיון או דיאלוג עם היושב לפניו. מסביבו בועת זכוכית שקופה. גם כשמבטו נופל במקרה על מבטו של אבי, הוא נראה כמי שמסתכל דרך פניו של אבי ולא ישירות אליו. כאילו פניו של היושב מולו שקופות לחלוטין.

לפתע פתאום מזהה הנער עט שמונח על השולחן החוצץ בינו לבין אבי, הוא נוטלו בידו ומתחיל להקיש בו בפינות ובאזורים שונים של השולחן. אחת היא לו אם החפץ שבידיו הוא עט, עיפרון או כוס פלסטיק. הוא מתעלם לחלוטין מסוג החפץ שבידו ומתמקד אך ורק בעצם השמעת הקול.

אבא, היושב מול הנער וקרוב אליו, לוקח אף הוא חפץ לידו, ומתחיל להקיש אחריו. הנער מקיש: טה־טה־טה ואבי חוזר אחריו ומקיש: טה־טה־טה. הנער, שבתחילה כלל לא שם לב שיש כאן מי שמחקה אותו, ממשיך להקיש: טה־טה. ואבי אחריו טה־טה. לאחר כמה חזרות סבלניות, הנער "שם לב" שיש מי שמחקה אותו ואז מתחיל מעין משחק עדין: הנער מקיש, ואבי אחריו באותו קצב. נבט רך של קשר נולד. אבא לא מוותר, הוא ממשיך ומחזק את הניצן הרך, ומשמר אותו שחלילה לא יתמוסס. השלב הראשון הושג, החומה הבצורה הובקעה, נפתח חלון של תקווה. בשלב הבא, אבא מנסה להבין את טיבו של החלון ולנסח אותו במילים: איך נוצרה ההבקעה? איזה סוג גירוי מצדו של המתווך — אבא במקרה הזה — יצר את ערוץ התקשורת הדקיק? לאחר ניסוח ראשוני של התהליך, מנסה אבא להרחיב ולמנף את הקשר שנוצר. עכשיו הוא נוטל את היוזמה ומתחיל להקיש על השולחן בחפץ שבידו מתוך תקווה שהנער יחקה אותו. הוא מגדיל את מספר ההקשות, מגוון את העוצמה שלהן. אם יקיש בחולשה, האם יענה לו הנער ויקיש אף הוא בחולשה? אם יקיש בעוצמה, האם יענה לו הנער ויקיש אף הוא בעוצמה? לתנועה הראשונית, מנסח אבא, שלושה שלבים: יצירת קשר ראשוני, ניסוח הקשר ומינופו. זהו כמובן רק השלב הראשון ביצירת תקשורת, אבל גם הוא מתבסס על מציאת אי ולו קטנטן של נורמאליות, והתבססות עליו על מנת לייצר אי רחב יותר.

כאן, במגע הישיר, המכיל, האמפתי, נגלה אבא כמפץ הגדול המנסה לשנות ולהיאבק בחומות הזכוכית הכולאות בתוכן את הנפש המבקשת לפרוץ החוצה. את כל יצירתו הקדיש אבא לנער הזה שישב מולו. וכך לעוד ילד ועוד ילד ועוד אלפי ילדים. גם כחוקר בעל שם עולמי, הוא תמיד ראה את העיניים של הילד. העיניים האלה ליוו אותו לכל מקום והניעו אותו למחשבה ועשייה.

א. מבוא לחמש המהפכות
חמש מהפכות בתחום החינוך חולל אבא בשנותיו הארוכות. לחמש המהפכות היה בסיס אחד משותף והוא, אמונתו בכושר ההשתנות של האדם. ביכולתו של האדם לרכוש מיומנויות חדשות ולשדרג אותן באמצעות הוראה מתווכת ובמהלך פעולת התיווך עצמה. אלה חמש מהפכות נפרדות לכאורה זו מזו, שכן כל אחת מהן בחרה להילחם ב"אויב" או מתנגד אחר לרעיון כושר ההשתנות, אבל כולן נובעות משורש אחד בתפיסתו, ושורש זה הוא כושר ההשתנות באדם. כל המהפכות המתוארות בספר זה נשענות על היסוד לפיו האדם הינו יצור משתנה, וכל המהפכות כולן חותרות לייצר שינוי משמעותי באדם. זו הליבה העמוקה שמייחדת את שיטתו של אבא, שיטת פוירשטיין.

תחילת דרכו של אבא, היא המהפכה הראשונה, כֻּוונה נגד הגישה האתנוצנטרית, שלא לומר הגזענית, הרואה בתרבות המערבית כעליונה ומתנשאת כלפי תרבויות לא־מערביות. תפיסת "כור ההיתוך" של בן־גוריון, שדגלה בהטמעה תרבותית, הייתה כזאת. אחד הביטויים שלה בארץ (עד עצם היום הזה) הוא מבחני האינטליגנציה המערביים (כמו הפסיכומטרי) שמודדים את כל יושבי הארץ באותו סרגל תרבותי, ומתוך כך מובילים לאפליה קשה על בסיס שגוי מעיקרו. גישה זו היא בבחינת אויב רב־עוצמה שגם היום עדיין לא מוגר.

אבא פעל דווקא מתוך התייחסות אל השונות התרבותית בחברה הישראלית והעולמית. הוא האמין שכל אדם יכול להשתנות ולסגל את עצמו לכל תרבות שירצה, וזאת בעזרת מנגנוני למידה משוכללים המתייחסים לשוני הקיים בין תרבויות, ולא מעלימים אותו. הוא האמין, ואף הוכיח זאת במהלך פעילותו, ביכולת הלמידה וההשתנות של האדם והתנגד להעדפת תרבות אחת על חברתה, גזע אחד על משנהו. הוא ראה באדם יצור גמיש ומסתגל.

המהפכה השנייה, היא "הניצחון על הכרומוזומים", חיברה בין האמונה בכושר הגמישות וההשתנות של האדם לבין אותן מגבלות שהגוף כופה עליו. שהרי הכרומוזומים, תוכנת הקיום שלנו, מעצבי דמותנו, הם סוד כוחנו והם גם הגורם למגבלות שלנו. אבא הכיר בקיומם, כמובן. אבל כבר בשנות ה-70 של המאה הקודמת, במחשבה שנתפסה כהזויה ולעומתית ממש, הוא העז לטעון שיש דרך לצמצם את השפעתם. הוא טען שהרצון האנושי בשילוב יכולת הלמידה המופלאה של האדם, יש בו כדי להפחית ולצמצם את השפעתם המגבילה של הכרומוזומים. הוא מרד במוסכמות שרווחו אז בקרב כל אנשי המקצוע, לרבות רופאים, מחנכים, פסיכולוגים וההורים עצמם. אבא לא רק הציב את החזון, הוא גם הראה את הדרך. לצערנו, גם היום, למרות תחום המדע החדש "אפיגנטיקה", שמביא ממצאים המלמדים על התפתחויות שהן "מעל לגנטיקה", עדיין רופאים, הורים, מחנכים ואנשי מקצוע נכנעים למגבלות שהגנטיקה מציבה בפנינו. ללמדנו עד כמה פורץ דרך היה אבא בתפיסתו באשר ליכולת ההשתנות באדם.

המהפכה השלישית, היא מהפכת "האיים של הנורמאליות", משמעה לזהות ולהבין את אותן נקודות הכוח של הילד ושל המטופל. מהפכה זו, שהיא בעצם המשכה הטבעי של המהפכה הראשונה, מתנגדת לעולם התיוגים ההוליסטי — עולם שבו ההגדרות מעצבות את המציאות ולא להיפך. אבא התנגד בכל כוחו להגדרות השתלטניות, שמעצם טבען מנבאות את הבאות, כך למשל ההגדרה "לקויות למידה" וכל אותן המתייחסות לבעיות קליניות כמו הרצף האוטיסטי ותסמונות שונות ומשונות, בעיות רגשיות ועוד. לתפיסתו של אבא, כושר ההשתנות של האדם מצריך לחפש ולמצוא שפה חדשה של הגדרות. ומכאן, האתגר כבר היה להתגבר על מעשה ידי אדם, שכן בעצם הגדרת הילד ככזה או כזה, נחרץ גורלו פעמיים — על ידי המומחה ועל ידי ההורים והסביבה החינוכית שמקבלים את קביעתו של המומחה. נסביר: הפסיכולוגיה כמדע צעיר יחסית החלה לתייג את האדם בשלל הגדרות הנוגעות לאינטליגנציה שלו — ה-IQ למשל. וכן הגדרות שמטפלות במצבו התקשורתי — אוטיזם למשל. ועוד הגדרות שנוגעות למצבו הנפשי, הפסיכיאטרי וכדומה. אבא ראה בהגדרות הללו חסם אדיר והרסני כנגד היכולת האנושית הבסיסית שהאמין בה — יכולת ההשתנות. התפיסה "אנחנו מתעניינים בחוזקות של הילד ולא רק בחולשותיו", שרווחת בימינו בקרב פסיכולוגים ואנשי חינוך ואף הפכה לאופנתית — תפיסה זו לא רווחה כלל בשנות ה-60 וה-70 כשאבא נלחם עליה. וזה היה האתגר השלישי.

המהפכה הרביעית, היא מהפכתו של "המוח הגמיש", קובעת שכושר ההשתנות של האדם כה דומיננטי שהוא יכול לשנות אפילו את החומרה המוחית. כלומר להביא לשינוי בקשרים המוחיים, במוח עצמו, ולא רק ביכולות של האדם. המוח נתפס תמיד כמחסום בלתי עביר שלא ניתן לשנותו ולשקמו במקרה של פגיעה חלילה וחס. במהפכה זו, הרביעית, האתגר היה אותו איבר מופלא ששנים רבות נתפס כנוקשה וכזה שאינו ניתן לשינוי ולשיקום. כך, עשרות שנים לפני שפרצה, ניבא אבא את מהפכת "המוח הגמיש" והראה את הדרך כיצד לעשות זאת.

הממצאים ההולכים ונערמים כבר שנים רבות בנושא גמישותו של המוח ויכולתו לייצר קשרים עצביים חדשים בעקבות גרייה מתאימה, מעניקים תוקף רב־עוצמה להנחות היסוד של אבא ושל תיאוריית כושר ההשתנות הקוגניטיבי־מבני שלו, תאוריות שנהֱגו עשרות שנים לפני שהזרם החדש יחסית שעוסק בגמישות המוח פרץ לתודעה. הנושא הזה הסעיר את רוחו של אבא, שהיה רגיל להודות לה' על שזכה לאריכות ימים כדי לראות את התיקוף המחקרי שהגיע לשיטתו מהמקום הכי פחות צפוי — מהנוירולוגיה שבמשך שנות דור ביטאה עמדה הפוכה לחלוטין לתפיסת עולמו.

המהפכה החמישית היא מהפכת החינוך. אבי טען, גם כאן הרבה לפני זמנו, שעל בתי הספר לזנוח את התכנים כמרכז תפקידם ולעבור להקניית למידה וחשיבה כאמצעי להכין את הצעירים אל השינויים המהירים של המאה ה-21. כאן חסמי השינוי הינם "התכנים", כן, תוכני הלימוד. דבריו אולי נשמעים מוזרים כי הרי זה מה שמקנים בבית הספר. אך כבר לפני שנות דור, אבא הבין שהתכנים הם מעין יבשת אטלנטיס שהולכת ושוקעת ואין בה משום בסיס בטוח להישרדות האנושית. זאת משום שהתכנים נעים ומשתנים במהירות כה רבה כגלי הים שכיסו את היבשת שנעלמה. גם בהקשר זה ראה אבא בכושר ההשתנות את מוקד המשימה החינוכית. עלינו לחנך את הצעיר לשרוד בעולם משתנה ולא־ודאי, עליו להיות לומד יעיל וגמיש ולא מקובע בתכנים שמהר מאוד אובד עליהם הכלח.

בכל אחת מהמהפכות אבא לא הסתפק בכתיבת ספרים ומאמרים, אלא טבל את ידיו בעשייה ממשית על מנת לבחון את רעיונותיו, להוכיח את ההיתכנות של רעיונותיו ולבסוף גם לחקור אותם.

ב. חותמה של ילדוּת
המסע של אבא חובק עולם. תחילתו בעיירה קטנה ברומניה, המשכו בבוקרשט, משם ארץ ישראל, דאבוס, ז'נבה ולוצרן שבשווייץ, חזרה לארץ ומכאן אל עבר העולם כולו ממש. הבסיס הנטוע והממוקד החל בבית שגדל בו בבוטושאן, נמשך בבית שהקים בישראל ובמכון שבנה, ובעצם לא היה הבדל של ממש בין השניים.

על מנת להבין מהיכן צמחה גישתו האנושית, היהודית כל כך והאוניברסאלית כל כך, שילוב נדיר למדי בעולמנו המתבדל ומסתגר, האישיות הסקרנית שלו, הרגישות לסבל הזולת והאהבה העמוקה שרחש לכל אדם, אני מתבונן בתמונתו הנדירה של סבא לוי התלויה בביתנו וממנה משתקף אדם בעל פנים כחושות, זקן חסידי לבן וארוך ועיניים בוערות. סבא לוי היה אביו של הרב אהרן אביו של ראובן. הסבא־רבא שלי.

כשכבר היה איש זקן־ימים, כתב אבא, ראובן פוירשטיין, על ילדותו כשהיה בן שמונה. הוא גדל בעיירה הקטנה בוטושאן שברומניה, אבל בחר דווקא לתאר את העיירה של הסבא שלו, סבא לוי, שאותו הוא מכנה בשפת היידיש "זיידע". כפי הנראה הוא הדמות המשפיעה ביותר על ילדותו של אבא, ואולי על כלל אישיותו. מתוך תיאורו של סבא לוי בפיו של אבי נוכל להבין איך ברומניה שבין שתי מלחמות העולם, בעיירה קטנה בשם הרלוי, נבטה נפשו של ראובן הילד הצעיר בעולם שבו שימשו, יהדות, אהבת אדם, רגישות לסבל בצד סקרנות לכל דבר, וכן פתיחות עמוקה לעולמות של סוד ומסתורין. נדמה לי כי גישתו הרוחנית והפנימית לדברים היא המניע לכך שכעבור עשרים שנה, כשהיה בן שלושים, התנגד התנגדות אינטלקטואלית ורגשית לתיאור האדם כאובייקט שניתן למדידה וניבוי. בעיני רוחי אני רואה אותו מתכווץ בכיסאו כשהוא שומע את מורו הנערץ פיאז'ה מתאר את האינטליגנציה, הדעת, כמעין אובייקט שניתן למדידה, ובעל יכולת התפתחות קבועה וקשיחה. הביקורת שלו על גישה שלטת זו שנתפסה אז כמדעית, נבעה מעומק ילדותו והסביבה שבה התפתחה אישיותו.

וכך כתב אבא על סבו ועל ילדותו: "בזיכרונות נעוריי חרוטה העיירה הרלוי כעיירה קסומה. לא פעם, אחרי שביקרתי את זיידע לוי, עלה בדעתי לחזור לשם ולחפש את עושה הנסים שבהטיית ידו יצר את העיירה הקסומה הזאת. בבואי לשם בעגלה שסוס מושך אותה, או בשובי מהרלוי באוטובוס הישן שעשה את דרכו על כביש משובש, הייתי סוגר את עיניי כדי לשוב ולראות את ביתו של סבא כמקום שבהם נעשים הנסים שעטפו את כל העיירה.

"הבית שעמד ברחוב צר שרק כמה בתים עמדו בינו לבין הרחוב המרכזי, מאז שזכרתי אותו היה נוטה לנפול. הגג עמד בשיפוע מסוכן מאוד שרק תפילותיו של הזיידע לוי עיכבו אותו מלשמוט את עצמו לגמרי מעל ראש הבית. אבל, כשנכנסת לבית, ובדלת עמדה דמותו המופלאה של זיידע לוי וידיי נוגעות בידו המושטת למזוזה, היה זה כמו כניסה לעולם קסום. הדבר שהרשים אותי ביותר בכניסתי היה ריחם המשכר של הפירות, ענבים, אגסים, תפוחי עץ ושזיפים, שהיו מונחים ערימות־ערימות על מפות פרושות על הרצפה, וכדי להיכנס לחדר היה עליי לעבור בזהירות רבה דרך השבילים שהיו בין מפה למפה. כשנכנסתי לרחבה שמסביב לשולחן ראיתי ערימות של ספרים המונחים על השולחן וצנצנות דבק וחוטים עבים מושחלים בתוך מחטים גדולות ששימשו את סבא לוי בעבודת הכריכה שהיה עסוק בה. זיידע לוי רמז לי לא לגשת לספרים כי הם עדיין באמצע עבודה, והדבק עצמו לא יבש. לאחר ישיבה על דרגש ושתייה שהוגשה לי נתבקשתי על ידי הסבא לומר את הברכה בקול כדי שהסבא יוכל להגיד אמן. לאחר מכן ניגש ישר למלאכתו תוך כדי שהסביר לי כל צעד וצעד שהוא עושה כדי להביא את עבודתו לידי סיום נאה. בין תפר לתפר סיפר לי על רבי יעקב מעמדין, מסדר הסידור 'בית יעקב' שאותו תיקן סבא בחרדת קודש, לא רק משום ערכו, אלא משום ההערצה המיוחדת שהייתה לו למחברו.

"היה זה בשנת 1929, כשבאתי אליו בפעם הראשונה ואני בן שמונה בלבד. העגלון של אבא ז"ל, 'זכריה יום השישי', הוא שהביא אותי. כינויו היה 'זכריה יום השישי' כי כל עת שהיה יושב על העגלה הרעועה, היה נותן קולו בשירת קידוש של שבת. חשתי כמי שמחלל שבת בשומעי את הקידוש תוך כדי נסיעה בעגלה. בדרך ראינו כרמים ובוסתנים שברומנית היה שמם 'ליבדה'. ומכיוון שידעתי שלזיידע לוי יש ליבדה כזאת שהוא נהג לקטוף את הפרי ממנו, ביקשתי מ'זכריה יום השישי' שיעמוד קצת בצדי הכרם כדי שאוכל לראות שמא תופיע דמותו של סבא לוי בתוך הליבדה כשהוא קוטף את הפרי מהעצים.

"תוך כדי עבודתו בכריכת הספרים, הפציר בי סבא לוי לקחת פרי ולברך כדי שישלים את מאה הברכות שיהודי חייב לעשות במהלך היום. ואכן גם הוא לקח ובירך איתי על הפירות שהיו על הרצפה, על המפות, מוכנים לחלוקה לאנשים שעברו על יד הבית, פתחו את הדלת והתכבדו באכילת פרי ואמירת ברכה בקול רם, כדי שסבא יוכל להגיד אמן. וכבר בשעה הראשונה להיותי שם, הדלת נפתחה כמה פעמים והסבא קם מהדרגש שעליו ישב, מילא שקית נייר עם פירות מכל המינים ונתן לידו של המברך והאוכל את הפרי. ואני לא ידעתי מי נהנה יותר, אוכל הפרי או העונה אמן לברכה שנאמרה באכילתו. במשך היומיים־שלושה שהייתי שם, הדלת לא פסקה להיפתח ליהודים שנכנסו ואפשרו לסבא לוי ליהנות מברכה שהמתכבדים עשו על הפרי.

"בשלב מסוים לא יכולתי להתאפק ושאלתי, זיידענו, אפשר ללכת לראות את החמור־חמורתיים שלך? והוא הגיב בחיוך, כמי שאומר אני מבין שזה מושך אותך יותר מכול. ואכן שמעתי על החמור שסבא לוי רתם לעגלה הקטנה שלו. הוא יצא איתי והביא אותי אל גגון קטן שתחתיו עמד חמור־חמורתיים כפי שהוא נקרא בפי הזיידענו. ראיתי אז, את סבא לוי, יהודי עם זקן לבן ארוך מלטף את הבהמה הטמאה הזאת כאילו הייתה בנו. סבא התכופף ואסף כמה קמצים של קש והאכיל במו ידו את חמור־חמורתיים ולימד אותי איך לעשות זאת, איפה לשים את היד, איך להחזיק את הקש כדי שחמור־חמורתיים לא יטעה וינשוך חלילה את אצבעותיי כאילו שהם קצה הקש שבו נגס.

"זיידע לוי, שקראו לו 'לוי דער אינבינדער' ('לוי הכורך' ביידיש), היה ידוע כמי שנסע מעיירה לעיירה בכרכרה שחמור־חמורתיים משך בה, מתיישב בבתי הכנסת ומתקן את סידורי התפילה, החומשים וספרי קודש אחרים בלי לשאול כמה ואם ישלמו לו כי הייתה לו המלאכה הקדושה לשכר. זכיתי לנסוע איתו לאחת העיירות הקרובות בעגלה שחמור־חמורתיים משך בה ושם ראיתי את סבא נכנס לאחד מבתי הכנסת הקטנים ששימשו את הקהילה הקטנה בעיירה. הוא לקח כל סידור ביד רועדת, הפך אותו ובדק את מצבו ותכנן את מלאכת הכריכה כדי לשים את הסידור או הספר שלם בידי המתפלל או המעיין בו. בעשותו זאת, קרנו פניו משמחת היצירה בתיקון הספר — כמי ששמח על תיקונו של עולם...

"בחזרה להרלוי: בוקר וערב, ההליכה לבית הכנסת הייתה מלווה בחוויה של מפגשים עם מרבית יהודי העיירה ששמו פעמיהם לתפילה. הברכות לזיידע לוי היו מלוות בביטויים חמים של בני שבט אחד. המפגשים האלה נטעו בי חוויה שלא הייתה לי בעיר שלנו בבוטושאן. הקשר היה של בני משפחה אחת, שלא פסקו לשאול על 'אחיהם', על בריאותם ועל דרכיהם.

"תפילת מנחה נאמרה בבית הכנסת בנוסח שהיה מוכר לי מבית אבי ז"ל וזה נתן לי תחושה של בית. עד היום בעוברי לפני התיבה בעמידה של שחרית ומנחה הניגון של אבותיי מתנגן בי, ורבים מהשומעים אותי שואלים 'מאין לך נוסח זה של שמונה עשרה', ותשובתי להם, מביתו של סבא שמסרו לאבא ז"ל, ואני תפילה שגם בניי ימשיכו בנוסח מלבב זה.

"ההפסקה בין מנחה למעריב נוצלה על ידי המתפללים לסוגים שונים של תפילה ולימוד — אמירת תהילים היומי, חבורה שלמדה משניות, וכאלה שלמדו דף גמרא בעזרתו של רב העיר. זיידע לוי שישב בפינה קרובה ל'מזרח', היה עסוק במין 'קבלת קהל' פרטנית כאשר כמה מהמתפללים עמדו בתור ולא התקרבו לשמוע את השיח והסיג בין סבא לוי והמשיח איתו. גם אותי הושיב סבא ז"ל במרחק כמה 'שטנדרים', כדי לשוחח ביחידות עם הפונה אליו. רק בשובנו הביתה, הסביר לי סבא, בזהירות הראויה שלא 'לרכל', על הצעטליך (ביידיש: פתקים עם בקשות) שקיבל מהפונים להעברה לצדיק הרבי משטפנשט. וזאת לדעת: סבא לוי היה כמעין גבאי לחסידים של הרלוי, שהיה מעביר בנסיעותיו התכופות לצדיק את הבקשות הרשומות ביד רועדת על ידי הפונים. סבא לוי לא קרא לפניי את ה'צעטל' משום הפרטיות, אבל קריאתו הדמומה הופסקה לעתים קרובות באנחה כבדה, לפעמים אף מלווה דמעות שזלגו בפניו ומדי פעם נשמעו מפיו בקשותיו: 'הייליגער טאטע, ברענג א רפואה צום קראנקון', (ביידיש: אבינו היקר הבא רפואה לחולים), ואזכור בלחש את שמו של החולה הרשום ב'צעטל'. כך ישבנו זה ליד זה מבלי שסבא הפסיק את קריאת הבקשות ורק הסביר לי כשסיים את הקריאה את כוח תפילתו של הצדיק לעזור למתפללים ולפונים אליו.

"באותה ההזדמנות קרא סבא לוי לפניי ביידיש סיפורי חסידים של הבעל שם טוב וצדיקים אחרים, והתרכז בהמשך בסיפורים על הרבי מרוז'ין, סבו של רב מתתיהו משטפנשט. אחד הסיפורים שזכורים לי, היו דבריו של הצדיק משטפנשט שסיפר שזכה ללמוד על ברכיו של הצדיק מרוז'ין מהאות 'אלף' עד האות 'יוד'. סבא לוי חיכה לתגובתי וכשזאת לא באה מייד, שאל, אתה מבין ראובאלע (כינוי לראובן) מ'אלף עד להיות יהודי' (האות יו"ד). זה כל הסוד של צדקתו של הרבי ז"ל — להיות יהודי.

"אולם ההתגלות האמיתית של סבא ז"ל הייתה לי לאחר שהלכתי לישון. ואם כי הייתי עייף מכל הטלטולים שהתחילו כבר בחמש בבוקר כשיצאתי מביתי, התעוררתי זמן קצר לאחר שנרדמתי לשמע נגינה יפה ושובת לב שבאה מהפינה החשוכה שבקושי ראיתיה לאור הנר. בפינה ישב זיידע לוי עטוף בטליתו הכבדה שבראשה עטרת כסף, ומנגן בכלי שרק אחר כך למדתי את טיבו ואת משמעותו, כלי בשם אוֹקָרינָה. הצליל היה של חליל אבל רך הרבה יותר. לא העזתי להראות לסבא שאני ער ושומע אותו כי לא ידעתי שמא אין רצונו להתגלות בפניי בתפילתו, שהייתה 'תיקון לאה'.1 קשה לי לומר היום מדוע המשכתי להעמיד פני ישן. האם מחרדה או מרצון שלי לשוב ולשמוע את המנגינות המעוררות את כל החמלה שהקינות לחורבן הבית עוררו באומרן. המנגינות שנמשכו, והפעם בעזרת כלים שונים שהיו מונחים לרגליו של זיידע לוי, העבירו בי מעין חרדת קודש מכיוון שהזכירו לי את ירמיהו הנביא בשעה שאמר את מגילת 'איכה'. סבא לוי שם הצדה את האוקרינה ואת מקומה תפס כינור. את נגינת הכינור ליווה הפעם זיידע לוי בשיר מופלא ששנים על שנים לאחר ששמעתי אותו, הרעיד את לבי ושנים אחר כך לא הפסקתי לשיר אותו בזמירות השבת. זה היה השיר של התקווה של התפילה שאדם מודה לה' על שזכה לקום משנתו — 'אודה לה' בלב חוקר, בְּרֹן יחד כוכבי בוקר'. שנים רבות לאחר מכן המשיכו בתוכי השיר והמנגינה שליוותה את קולו בכינור, עם המנגינה שהפכה את הנשמה למוקד ההסתכלות ותשומת הלב: 'שימו לב אל הנשמה לשם שבו ואחלמה, ואורה כאור החמה שבעתיים כאור הבוקר'. זיידע לוי החליף עוד שניים מכלי המנגינה שלו, חליל צד והרמוניקה. הוא שלט בכלים האלה בצורה וירטואוזית לטעמי אז, ובהדגשים רגשיים כדי להחדיר כל אחד מהצלילים לתוכו ונשמתו, אף שזה נעשה בצורה שקטה לא רק כדי שלא לעורר אותי אלא גם כדי לשמור על כל אחד מהצלילים במקום ולהרעיד בהם את מיתרי האוויר בחדר.

"כשהעזתי פעם להגיד לזיידע לוי ששמעתי את קינותיו, הוא לא שאל שאלות, והבנתי שאין זה ראוי להרחיב על כך את הדיבור. צניעותו וצנעתו של זיידע לוי נודעה לי רק לאחר פטירתו, כאשר סופר לנו על קרבתו הרבה לרב מתתיהו ז"ל משטפנשט, שלפי ידיעתם של החסידים, היה זה זיידע לוי בן הסגולה היחיד שזכה להתפלל עם הרבי משטפנשט בחדר התפילה שלו והיה עוזר לרבי שעמד בכל שעת התפילה לאסוף את טליתו מעל גופו הכפוף.

"כאמור היה ידוע לי שזיידע לוי היה נוסע לעתים קרובות לרבי משטפנשט וכפי הנראה עשה זאת בשליחותם של בני העיירה שהעבירו באמצעותו את הבקשות — 'באקושעס' כפי שהיו מכונות — ואת הפדיונות (התרומות שהיו ניתנות לחצרו של הצדיק).

"הימים שביליתי אצל זיידע לוי אפשרו לי לראות אותו בפעילותו השונה: בעבודת הכריכה שעשה במיומנות מיוחדת, בתיקונים שערך בבית שהיה זקוק כל הזמן ליד מתקנת בגלל רפיונו. ראיתיו מנקה את כלי הזמר שלו ומנסה אותם, לראות הישמרו על צלילם. ראיתיו במשא ומתן שלו עם עוברי האורח שתמיד נכנסו לברך על פרי שהגיש להם, מפירות הליבדה שנקטפו בידו. לתפילות בית הכנסת התלוויתי ועמדתי לידו ושמעתי את לחש תפילתו שמילא אף אותי בתחושה של משק כנפי השכינה...

"ראיתי אז את ארון הקודש בעיירת הרלוי, אולם מתוך היסח הדעת לא הבנתי את פשר הדמויות שהכתירו את ארון הקודש לצדדיו ובכתר מעליו. שנים רבות לאחר מכן, בשנת 1995 בערך, נזדמן לי לראות את ארון הקודש הזה שהובא למוזיאון השואה ב'יד ושם'. המיוחד בארון קודש הזה, שכולו היה מעוטר בכלי נגינה שונים: כלי פריטה, כלי נשיפה, כלי מיתרים וכלי הקשה, והבנתי שנגינתו של זיידע לוי השתלבה במנגינות העיירה כולה והוא היה רק אחד מהתזמורת.

"בהיותי קטן לא שאלתי איפה סבתא. ידעתי רק במעומעם שסבתא ברכה נסעה לאמריקה עם דודתי, אחות אבי, דינה. לא ידעתי אז, והתברר לי רק עם בואי ארצה שסבתא, אשתו של זיידע לוי, בגלל נוראות הפוגרומים עזבה עם בתהּ לאחיה שגר בניו יורק. סבא לוי וסבתא ברכה ז"ל נדברו ביניהם להיפגש בארץ ישראל. אחי שמשון יצחק הגיע ארצה בשנת 1940, שבע שנים לאחר שסבתא שבה בלב שבור מישראל לארצות הברית לאחר ששמעה על מות בעלה זיידע לוי בי"ג באלול 1933, לאחר שחיכתה בארץ שלוש פעמים לסבא, ואולם הוא לא זכה להגיע כיוון שלא קיבל את הסרטיפיקט המיוחל. שמשון יצחק הגיע לביתו של הרבי שאצלו התארחה סבתא ברכה. גם הרבי שאירח את סבתא וגם בניו אחריו סיפרו בשבחה של אותה צדקת שעשתה חסד רב ואירחה בביתה את השליחים שבאו מישראל לארצות הברית. סבתא ברכה הייתה הולכת ברגל ממאה שערים לכותל יום־יום שעה שהייתה בארץ, והתפללה לבואו של בעלה האהוב אולם לא זכתה לראותו. ואף הוא מת וגעגועיו לאשתו ולארץ ישראל נקברו עמו.

"כשנפטר זיידע לוי בשנת 1933 היה זה רק כמה חודשים לאחר מותו של הרבי שלו, האדמו"ר ר' מתתיהו. הוא מת עם הדרכון והסרטיפיקט בידו.

"יחסו לארץ ולכל אלה שטרחו להחזיר את עם ישראל לארצו, התבטא גם בכך שכלל בתוך כל הצדיקים שלו את הרצל, וכדי להכשיר אותו להיות אחד מבני ישראל, צייר אותו עם כיפה גדולה שחורה על ראשו, על ראש המנהיג הציוני...

"ביקוריו של זיידע לוי בבית בנו, אבי מורי אהרן שו"ב, היו בחזקת חגיגה לכל הילדים. נוסף למנגינות הנפלאות שלו, ונוסף להנאה שזכינו לה על ידי נגינתו המופלאה בכמה מכליו שהביא מהרלוי, הוא היה מהנה אותנו בדרכים שבדרך כלל לא היינו זוכים להן. בין היתר כאשר היה בעיירתנו אירוע מיוחד במינו, הוא לא חסך מעצמו את הטרחה לקחת את הילדים — שלושה, ארבעה או חמישה — כמה שהיו בבית, והיה מביא אותנו לראות את המופע או את האירוע שאותו ראה כחשוב לחינוכנו.

"בערב לפני הימים הנוראים, בא סבא לביתנו לפני שנסע לרבי משטפנשט, שם הוא התפלל בחדר המיוחד של הרבי עצמו. היה זה בליל סליחות. הוא אסף את הקטנים והלך איתנו לקרקס קלוצקי שהגיע לבוטושאן עם פילים, אריות, דובים ואפילו זברות וקופים. הייתה זו הפעם הראשונה שיכולנו לראות את החיות האלה שקראנו עליהן וידענו עליהן רק מתמונות וציורים בספרי הילדים, אבל לא נזדמן לנו לראות אותן בחיים. והסבא ז"ל עמד לפני כל כלוב וכלוב והסביר לנו וסיפר על המקומות שבהם חיים היצורים האלה ותיאר את המיוחד לכל אחד ואחד, ואנחנו עמדנו פעורי פה בראותנו את פלאי הבריאה. זיידע לוי דאג לכך שנברך 'שהחיינו' על שזכינו לראות לראשונה יצורים חיים שרק ידענו על קיומם.

"תפילת הסליחות הייתה אמורה להיאמר בשעת חצות, ובתוכנית של הסבא שניהל את הקבוצה, היה להגיע לבית הכנסת בזמן שנקבע. והנה קרה דבר שעיכב בעדנו מלהגיע בזמן לבית הכנסת. החיות היו רעבות — כפי הנראה לא היה בידי בעלי הקרקס לרכוש את הבשר כדי להאכיל את האריות ואת שאר החיות, והיו חיות שהרעימו בקולן האדיר ואנחנו איבדנו את תחושת הנוחות שלנו ועמדנו לצאת מהקרקס. בעוברנו ליד כלוב האריה, ראינו שדבר איום קרה. מאלף האריות ניסה להרגיע את האריה הגדול מכולם — שמו היה פרינס — ובתנועות הידיים שבהן היה משתמש באילוף, ניסה להרגיע גם הפעם את פרינס. והנה קרה הדבר, אולי בגלל שהמאלף היה בגילופין או בגלל שסמך יתר על המידה על האריה שאותו אילף, והאריה הרעב תפס בטלפיו הקדמיות את הזרוע של המאלף והתחיל ללעוס אותו בשיניו, והדבר הביא לידי מהומה גדולה עד שהגיעו המטפלים והתחילו לדחוק באריה באמצעות מקלות ממתכת. אולם שום דבר לא עזר. ואז הביאו צינור מים והתיזו בלחץ רב על האריה, והוא אז נסוג והמאלף נפל עם ידו השסועה לאדמה. ראינו את המאלף ששכב על האדמה והאריה, שגם הוא נפצע, נסוג פנימה. ואז שמענו את תפילת הרפואה שהזיידע לוי התפלל לשלומו, לחייו ולבריאותו של המאלף והוסיף לזה מי שבירך לאריה פרינס שאף הוא נפצע ונסוג לפינתו. התפילה נאמרה בשקט אבל אנחנו, שהיינו כבר מחוץ לגן החי של הקרקס, למדנו את אהבת האדם אבל גם את אהבת הבריאה כולה.

"וכאן קרה הדבר המפתיע, בבית הכנסת שלנו עשו מי שבירך לשניהם, למאלף ולאריה. מכיוון שכבר הגענו לכך, הרי נספר שבשמחת תורה הגיע בעליו של הקרקס, וביקש לעשות מי שבירך ללביאה שילדה שני גורי אריות וביקש, שיקראו להם בשם האם והאב. האב היה כמובן פרינס הפצוע. האירוע הזה נחרט בנו ולא רק בגלל הדרמה שהתחוללה לעינינו אלא לא פחות בגלל אותה הזדהות עמוקה של זיידע לוי שהביא את בעל הקרקס לתפילתו זאת. אם זיכרוני אינו מטעני היו אלה הימים הנוראים האחרונים שזיידע לוי התפלל בחדרו של הרבי משטפנשט, והרבי נפטר אחר כך בחודש סיוון. האבל הכבד שבו היה זיידע לוי ז"ל שרוי, כנראה גם הכריע אותו, ורק כשלושה שבועות לאחר שסיים להגיד קדיש במשך השלושים לאחר מות הצדיק, נפטר אף הוא והלך לעולמו.

"אותי ביקש אבא לשלוח למחרת להרלוי כדי להיות איתו בתקופת השבעה. ואז ביליתי שבעה ימים בבית שרוחו של סבא מילאה אותו. כל דבר שנגעתי בו ידעתי שסבא השתמש בו. וכילד סקרן לא הסתפקתי בביקור בחדרים הצרים אלא עליתי לעליית הגג, והתחלתי לחפור בידי בערימות של הדברים שיצאו משימושם או שסודרו שם מחוסר מקום בבית הצר. היה זה עולם של קסמים. פנקסים של עלי זהב ששימשו את סבא להטביע אותיות זהב על הספרים אותם כרך — אותיות גדולות וקטנות שהשתמש בהן להדפיס על ספריו, כאשר האות הייתה בקצה ידית ברזל וההטבעה נעשתה באמצעות חימום האות. היו שם שברי כלים מוזיקליים שיצאו משימוש: אקורדיון שבור, מנדולינה עם חור בגב, וכן כמה כלים מיוחדים לקטיפת פירות. אני לא יכולתי להפסיק לחפור בערימות על ערימות של דברים, עד שהגעתי לקופסא וכשפתחתי אותה ראיתי חבילת מכתבים קשורה בחוט של זהב. היו אלה מכתביה מלאי הגעגועים של סבתא ברכה, תקוותיה לפגוש את בעלה האהוב בבואה שלוש פעמים לישראל ואכזבתה המרה על כך שלא היה יכול להגיע. הייתה זו טרגדיה של משפחות רבות ברומניה ובפולין, משפחות שנפרדו. סבא לוי היה חייב לתת לאשתו, סבתא ברכה, ולבתו דינה לנסוע לארצות הברית בגלל אימת הפוגרומים שהייתה מתפרצת מדי פעם ומביאה למותם של רבים, והן בגלל הדלות שהביאה לידי חרפת רעב במשפחה. לא סבא לוי ולא אבי ז"ל ולא אף אחד מהילדים שלנו זכו לראות עוד את סבתא, אמא של אבא, ואחותו דינה. מנגינתו של זיידע לוי עדיין נמשכת ונמסרת מדור לדור לבני בניו, ובכך נמשך הכוח של אמונתו, חוסנו, חוכמתו וטוב לבו.

"בבואי להרלוי לימי השבעה, שמעתי את קולו של אבי כקולו של סבא ז"ל ולא יכולתי למנוע מעצמי את המחשבה שסבא מתפלל בגרונו של אבא ז"ל. המנחמים — כל בני הרלוי וילדיהם — לא פסקו לספר בשבחי הסבא שלא פעם כינו אותו 'הצדיק'. באותו המעמד נודע לי דבר שאבי הסתיר מאיתנו ושנגע לייחוס המיוחד של משפחתנו וגם הסביר את קרבתו של סבא ז"ל לרבי משטפנשט. מתברר שסבא זקני ששמו ראובן צבי ניתן לי בלידתי, היה בין החסידים שהעביר את הרבי ישראל מרוז'ין זצ"ל את הנהר "פרוט" בבורחו מזעם הצאר שהושיב אותו בכלא... הדבר הזה לא הוזכר לא בבית אבא ולא בבית סבא. ברור שזה היה סוד הקרבה לרבי משטפנשט שהיה כאמור נכדו הראשון של הצדיק. לימים נודע לנו שכלתנו טל בן ארי, הנשואה לבני בכורי הרב רפאל שמעון פוירשטיין שליט"א, היא נינתו של רב אברהם שוואגער שאף הוא היה בין אלה שהעבירו על גבם את רבי ישראל מרוז'ין את נהר הפרוט.

"וכך לאחר יותר ממאתיים שנה, שבו הדורות והתאחדו בברית הנישואין של ניניהם בברכתו של הרבי מבוהוש זצ"ל שאף הוא מזרע הצדיק מרוזין זצ"ל.

"בדמותו של סבא לוי השתקפה העיירה הרלוי שרבים מבניה נטלו איתם בדרכם את עולם החסד ורזי הנפש שההווי המיוחד שהיה בעיירה נטע בהם".

עד כאן דבריו של אבא שחוזרים לחוויית הביקור הראשון אצל הסבא שהעריץ, ושממנו יסודות אישיותו. וכאשר אני קורא, חוזר וקורא את התיאור התמים הזה שכמו נכתב מפיו של ילד משתאה, אני מוצא את כל השורשים שאבא ינק מהם — יהדות, אהבת אדם, אהבת החי, חמלה, אחריות, משפחה, געגועים וחלום. את המכלול העצום הזה אנסה להקיף ולברר בחיבור שלפנינו.

ג. קירות מכושפים
לאבא, ראובן פוירשטיין, פרופ' פוירשטיין, הייתה נוכחות מרשימה. כך גם בזקנותו, כשהיה מכופף והסתייע בכיסא גלגלים. יום אחד נכנסה לחדרי שבמכון אישה שהכירה את אבא בעיקר כאיש זקן. היא ראתה את התמונה שמונחת תמיד על שולחני, של הוריי ביום נישואיהם, אבא ואמא בבגדי כלולותיהם, לפני כמעט שישים שנה. בתמונה רואים בעליל שאבא היה נמוך מאמא.

"הוא היה נמוך קומה?" שאלה האישה בפליאה ממש, "הייתי בטוחה שהוא היה איש גבוה", הוסיפה וסיכמה.

"אבל הכרת אותו כבר כשהיה כפוף ואף ישב בכיסא גלגלים", השבתי.

"תמיד ראיתי את פניו", ענתה, "ועוצמת הפנים הפכה אותו כנראה לגבוה בדמיוני".

עוצמת פניו ונוכחותו, שתמיד הטילו יראת כבוד עמוקה בקרב הסובבים אותו, לא קהו בשל המגע היום־יומי איתו ואפילו להיפך. הן גם לא קהו כשהגוף החל לבגוד בו. אבל הנוכחות שלו לא הסתכמה במראהו ואישיותו. מקום מושבו במכון הפך לאתר עלייה לרגל, אתר של תקווה לאלפי אלפי משפחות מהארץ ומהעולם, שלא אחת ראו בו את הסיכוי האחרון להביא מזור ליקירם. אנשים יצאו מחדרו שונים מהאופן שבו נכנסו. קשה היה לי להתרכז בעבודתי כי שמעתי את הדיבורים, בקולו העמוק והרועם, שהיו בוקעים מחדרו אל חדרי שהיה צמוד לחדרו. כך זכורה לי היטב אותה עיתונאית ואשת ציבור ידועה מצרפת, שהתפרצה לחדרי בלי שהחלפנו בינינו ולו מילה אחת קודם לכן, ובדמעות סיפרה לי איך בזה הרגע בנה בן השבע, בעקבות התערבותו של אבי, פצה את פיו לראשונה ואמר את המשפט הראשון בחייו לאמו: "אמא אני אוהב אותך".

הרגשתי, וכך אני מרגיש עד היום, שהחדר שבו עבד ופעל, ואף הבית שבו התגורר עם אמי ובו גדלנו אנו, בית שהיה עֵד לעבודתו עם בני האדם באשר הם, הוא מעין מקדש לאמונה באדם. ולכן רק אחרי כמעט שנתיים מאז פטירתו, התיישבתי בכיסאו של אבי וליד שולחנו במכון. חשתי שהכיסא עולה בלהבות, חשתי שאני נשרף בתוכו. אבל איכשהו הצלחתי לא לקום. אולי יישמע מוזר, אבל מאז שאני זוכר את עצמי, מאז ילדותי ועד בגרותי, מעולם לא ישבתי על כיסאו הקבוע, לא בבית ולא במכון, כפי שמורה ההלכה "לא ישב במקומו של אביו". עד היום, כמה שנים לאחר פטירתו, אנשים באים למשש את החפצים, התמונות והתעודות שהותיר. משל היו בהם חיים משל עצמם. אחדים באים מסקרנות, ויש מי שחשים את שאריות החיים בתוך החפצים שהקיפו אותו.

אחד השלבים הראשונים בהתפתחותו של הילד הקטן, לפי פיאז'ה, כרוך בייחוס חיים ואף רצון לחפצים דוממים. "הקיר הרביץ לי", יכול לומר התינוק. הדבר מזכיר את השלב המיתולוגי בהתפתחות האנושות. שלב שהוביל לתפיסה האלילית שייחסה כוח מאגי לנהר, לשמש ולים. מאז תקופת האלילות, האנושות עברה לשלבים יותר רציונאליים, המתבטאים באבחנות מדויקות ובגבולות ברורים בין הצומח לדומם ובין החי לאנושי. לעתים נראה לי שאני די תקוע בשלב המיתולוגי, זה שמחפש ואף מוצא את החי והאנושי אפילו בדומם. מורי ורבי הרב צבי יהודה קוק אמר על אבני הכותל המערבי: "יש אבנים לבבות", ואני חש שבית הוריי וחדר עבודתו של אבי הם מעין לב פועם של טוב ותיקון עד עצם היום הזה, כשכבר אינו מצוי פיזית בכיסאו.

הקירות האלה ספגו כל כך הרבה. עיצוב הבית שעליו חשבו, הטעם שנשמר, המשמעות שבתמונות, הקירות שספגו את הכאבים, את התקווה ופעמים כה רבות את הריפוי. איך אפשר לוותר על המשכן הזה?

נעה אחותי אומרת שהיא לא קשורה לקירות וכי הנוכחות של הורינו חיה בתוככי תוכה. טל, אשתי, אינה קשורה לחפצים אלא למהותם של הדברים. ואילו אני — אינני מצליח להיפרד. עוד כילד, כאשר נפטר קשיש בודד בשכונתנו ולאחר השבעה הייתי מוצא ליד הפח השכונתי ארגזי תמונות, מכתבים וספרים לצד רהיטים שהיורשים לא חשקו בהם, הייתי מתעכב ומתבונן במכתבים והתמונות ותמה איך אפשר להשליך לפח חיים שלמים? כנראה כבר אז היה בי הקושי להיפרד.

אבל מעל לכול, הוריי השאירו אחריהם מורשת רוחנית, חינוכית וטיפולית מפוארת ביותר. כמו שאמרו חז"ל: "חכמים, דבריהם הם נפשותם". הדברים שחידשו ולימדו הם האנדרטאות שלהם. המורשת הרוחנית היא האנדרטה הטובה ביותר להם. היא שתשמר את זיכרונם בצורה הטובה ביותר.

•••

ירשתי את חדרו של אבא במכון. יש האומרים לי: "עצב את החדר כך שיתאים למאה ה-21", ויש המרחיקים לכת ואומרים: "עצב אותו בסגנון ההי־טק, ארגן לך פינת ישיבה להסב עם אורחים רמי מעלה", ואני מסרב. מדוע בעצם?

למורשת של אבי היה חלק גלוי וחלק נסתר. החלק הגלוי בא לידי ביטוי בספריו ובמאמריו המרובים. במחקריו ובהרצאותיו. בתלמידיו הרבים הפזורים בעולם. אבל היה גם חלק נסתר, חלק שלא ניתן היה לבטא. חלק זה, הנסתר, מתייחס למערכת הערכים הפנימית שהניעה אותו. למוזיקה הפנימית שעיצבה את עבודתו ואת הגותו. כפי הפסוק "חוכמת אדם תאיר פניו". שהרי חוכמתו של האדם משתקפת בפניו. וכל מי שראה את פניו של אבי, וכל מי שראה את האופן שבו הוא יצר אמונה ותקווה בהורים הצעירים שהיו נכנסים לחדרו חרדים ומתוחים, ויוצאים בשמחה פנימית ובחיוך על הפנים, חווה זאת. הדבר הראשון שאבא היה עושה הוא לאחוז בידיו את התינוק הקטן, לחבק אותו, להניף אותו אל על כדי ללכוד את מבטו ואת תשומת לבו של התינוק. מול עיני הוריו המשתאים היה מתפעל מיופיו וקסמו. "כמה הוא יפה", היה אומר. "ראו את קשר העין שהוא יוצר", "ואיך הוא עוקב אחרי תנועת ידי", היה שואג בהתפעלות. פעמים רבות אל מול עדת המנחמים המשפחתית והחברית שהקיפה את ההורים והתינוק, היה אבא הראשון ואולי אף היחיד שהתפעל מהתינוק הרך. הוא היה מחפש כל שבריר של יכולת על מנת להבליט אותה מול עיני ההורים ועשה זאת באהבה ובכנות.

אפשר לכתוב את זה ב"מדריך למטפל": "הפגן אהבה אמיתית ואכפתיות כנה לילד", אבל לא מדובר רק בטכניקה או בדבר מה שניתן לכמת במילים. יחסו של אבא נבע מאותה אכפתיות עמוקה לגורלו ולחייו של האחר. מאותה תחושה של אחווה עמוקה. אחווה שהיא חוצה גילים, חוצה לאום ודת, חוצה מגדר וגזע, אחווה מתוך חיבור עמוק למהות האנושית.

לאחרונה קראתי מכתב של פרויד שתורגם לעברית, ובו הוא מתאר את רגשותיו האמיתיים כלפי המטופלים שלו, כך הוא כתב לחברו שנדור פרנצי, אף הוא מגדולי הפסיכואנליטיקאים: "בחפץ לב אתוודה בפניך שכל סבלנותי כלפי נוירוטים מתמצה באנליזה, בעוד בחיים אני נוטה לגלות חוסר סובלנות כלפיהם...".2 ואילו אבא, נפשו נקשרה במטופליו, הוא היה אבא יותר ממטפל. דוגמא בולטת ליחסו למטופליו הייתה בזמן שהשקיע בהם מעבר לכל פרופורציה למעמדו ותפקידו הבינלאומי.

"אני יכול לשבת יום שלם, ולעבוד עם הילד הזה", היה אומר, ורק הפצרות המזכירה שניסתה במאמץ רב להכניס את הממתין בחוץ אל חדרו, אילצו אותו להפסיק את המפגש. והאנשים שפגשו אותו השיבו לו באותה מטבע. עוד היום אנשים פוגשים אותי בכל קצוות תבל, ומספרים לי את אותו סיפור עצמו — סיפור הכניסה לחדר שלו, סיפור העיניים והמבט, סיפור הביטחון והתקווה. ומכולם עולה תחושת אחריות לעתידו של האדם שהיה ניצב לפניו, וכמובן אמונה עזה ביכולות החבויות של התינוק הרך, וביכולת של ההורים לתווך לתינוק הרך ולבנות את אישיותו.

כשהיינו אומרים לו, אנשי הצוות ואף המשפחה הקרובה, ואפילו מפצירים בו שלא להידרש לפרשיית שיקום סבוכה שהייתה מגיעה לפתחו, הייתה האמירה הזאת שגורה על לשונו: "אני לא יכול להציל את כל העולם, אבל משעה שמקרה מסוים של אדם עם צורך הגיע לידיעתי אינני יכול להיפטר ממנו". העיקרון הזה הכניס אותו ואת כולנו, אנשי הצוות והמכון, לא פעם לסחרחורות ולהשקעה לעתים לא פרופורציונלית.

אחד הביטויים הבולטים לכך היה כשעובדת סוציאלית בשירותי הרווחה באחת הערים, סיפרה לו על חמישייה שנולדה להורים מוגבלים ביותר, שהיו נכנסים ויוצאים לבתי חולים פסיכיאטריים, וכמובן עניים מאוד. כל המשפחה הצטופפה בחדר אחד. שירותי הרווחה וועדת ההשמה באותה עיר החליטו שהילדים הם ילדי חינוך מיוחד. אותה עובדת סוציאלית חשה שפסק הדין הזה איננו נכון, ושקשיי התפקוד של הילדים נובעים ממצבם הסביבתי ולא בהכרח מתכונות מולדות אצלם. היא פנתה אל הכתובת היחידה שהאמינה כי תבין ללבה, לפרופ' פוירשטיין. אבי קפץ על העניין כמוצא שלל רב: "איזו מדינה זו, בכל מקום אחר היו נושאים משפחה כזו על כפיים. היכן מוצאים חמישיית ילדים שנולדו והם חיים. כיצד יכול להיות שהם רעבים ללחם, מצטופפים בחדר אחד בתנאים איומים", היה צועק ממש. "אני חייב לעשות את מה שאף אחד לא עושה", אמר. "צריך לקנות להם דירה". ועד היום אני לא בטוח שהוא לא עשה זאת.

אבא דאג להסיע אותם במוניות למכון, ובאמצעות הצוות המופלא של המכון אבחן אותם והחל לטפל בהם על מנת להוציא אותם מהסיכון שבתיוגם כילדים עם צרכים מיוחדים. את האושר שהיה נסוך על פניו כשהביא אותם ודאג לצורכיהם — אי אפשר לתאר. כל זה התרחש בין קירות חדרו של אבי במכון וללא שום תשלום למכון על המאמץ הזה.

לאחר האבחון המקיף שנעשה להם במכון, וכשהתברר שמקומם של הילדים הללו בחינוך הרגיל, הוא אמר: "תראו את העוול. גם הרשויות לא תומכות בהם. המשפחה והילדים חיים בהזנחה שקשה לתאר, ועכשיו גם רוצים לשלוח אותם לחינוך המיוחד שלא בצדק. וכל זה רק בגלל אי אמונה בפוטנציאל שלהם להשתנות ובגלל ההזנחה הסביבתית שאליה נולדו". הכעס שלו היה כה נוכח ומעורר פחד, אבל הוא הוביל אותו לעשייה הלא־מתפשרת שלו. כל הדרמות התרחשו בחדרו הקטן, ובביתו הצנוע. הכול ספוג שם.

אני מכיר את ההיצמדות, החולנית לעתים, לדמות שהלכה מן העולם. התורה אסרה "לדרוש אל המתים", ובכך הניחה חיץ בין העולם הזה על התנהלותו לבין העולם האחר שבו שולטת חוקיות אחרת. ערבוב בין שני העולמות עלול לערער את ההתנהלות הנכונה בעולם שלנו. אך ישנו ניסיון לשמר את הקשר החיובי, הבונה. לשמר מורשת, לשמר ערכים מתוך שימור זכרה של דמות על חייה וערכיה. אני מודה, קברו של אבא מרגש אותי פחות משמרגשים אותי חדר העבודה שלו ודירת מגוריו. בקבר טמון גופו, ובחדרי חייו ובעבודתו טמונים חייו. מטרת הספר שלפניכם היא לספר עליהם.