דברים שאף פעם לא יקרו בטוקיו

1

אתה מוכן להרים את הרגליים כדי שאוכל לעבור עם המטאטא? זהו, בסדר. תודה. להודו, נכון?

קל מאוד. יעד טיסה הוא כמו תספורת, כמו נעליים... או בני הזוג. אנחנו בוחרים אותם לפי ההתאמה שלהם לנו.

לאחיינית שלי יש פסים בלונדיניים בשיער, היא מתה על נעלי עקב ולפני שנה התחתנה עם איש מחשבים. היא הזמינה ארבע מאות איש לחתונה. לאן אתה חושב שהם נסעו לירח דבש? בדיוק. או קַנקוּן או שיט תענוגות. במקרה זה קנקון. בעלה מקיא בהפלגות.

כן, הוא מרכיב משקפיים. פיקח מאוד. ראית? זה לא כל כך קשה. בהתחלה נדמה לך שזה מקרי, אבל ככל שאתה מכיר יותר אנשים, אתה קולט שהקלישאות לא קיימות סתם... אתה, למשל, נוסע להודו לחפש את עצמך. אני טועה? לא, לא נראה לי שהלכת לאיבוד. אבל אתה ממש הטיפוס שנוסע להודו. אל תיעלב, הרי אמרת קודם שאנשי מחשבים מרכיבים משקפיים, ועכשיו אני אומר לך שממש כתוב לך על הפרצוף, "היעד: ניו דלהי". להודו נוסעים לבד - ואתה נמצא לבד כאן - ונוסעים לחודש לפחות, ואת זה אני מסיק מהתרמיל הגדול. אבל גם אקדים ואומר לך שאפילו אם נוסעים לחודש, תמיד יש מישהו אחר שבילה שם שלושה חודשים ויגיד לך שחודש לא מספיק בשביל הודו. ואחר בילה שם שישה חודשים וגם חטף אמבות או איזו מחלה משונה... ואז הוא בכלל לוקח בתחרות...

התגלחת לפני שיצאת. התגלחת כדי שתוכל לגדל זקן מאפס? אתה נוסע עם עור של תינוק ותחזור מזוקן. כשתחזור, תחכה כמה ימים עד שתגלח אותו, כדי שכולם יראו אותו. תסלח לי על הכנות... אילו יכולנו להיכנס לראש של מישהו אחר, היינו מופתעים לראות עד כמה שום דבר לא משתנה. אם אתה מכיר את עצמך, אתה מכיר את כולם. אני לא צוחק עליך, אני צוחק על המין האנושי, על איך שאנחנו... האחיינית שלי בחרה לנסוע לקנקון מסיבות דומות לשלך...

אתה לא מאמין?

אתה תחזור עם זקן, היא חזרה עם צמיד. היא סיפרה על הדאיקירי והשמש. אתה תדבר על רוחניות וקארמה. היא מראה תמונות של בעלה בבגד ים ואתה תראה תצלומים של ילדים מקסימים כאלה עם עיניים מאופרות...

הם שמים כחל, מוצר ארומטי שמחזק את הראייה של הילדים...

אתה שואל אותי? אני בסך הכול עובד ניקיון. חוץ מזה, קשה לדבר על הודו. למעשה אפשר רק לתאר אותה במשפטים הרגילים: "פלנטה אחרת, צריך לנסוע לשם כדי להבין, זה מזעזע אותך מבפנים, ההודים האלה משוגעים", דברים כאלה... כרגיל.

ככה אומרים, שזה מסע פנימי. לדעתי, זה תלוי. אם אתה נוסע מתוך מחשבה למצוא משהו, אז כבר תמצא משהו. והודו מתאימה לחיטוטים. יותר משהיא מדינה היא בעצם מזכירה מחסן: האנשים הכי מוזרים, המנהגים הכי מוזרים והחפצים הכי מוזרים מגובבים בלי שום סדר והיגיון.

לפני הרבה שנים היה לי חבר שנסע לשם. הוא נסע כי לא סבל את החיים שלו. אחרים יגידו לך דברים אחרים, אבל תסמוך עלי שהכרתי אותו טוב טוב. הוא נסע להודו כמו מישהו שמכניס לעצמו אקדח לפה, ותסלח לי על הדימוי. הוא נסע לשם כדי לגמור עם הכול פעם אחת ולתמיד. זה קרה לפני חמש עשרה שנה בערך. אז אנשים לא נסעו להודו סתם ככה. עכשיו זה משהו רגיל. זה עניין די מודרני. הנסיעה לאיזו מדינה אקזוטית מתאימה בדיוק למכנסיים מסוימים, אתה לא חושב?

קראו לו אדוּאַרדוֹ חוּאֶסַס, והוא היה התגלמות הדיסקרטיות. הגון מאוד ורציני... יותר מדי, לדעתי. אפילו כשחייך, הייתה יוצאת לו מין עווית שלא היה ברור ממש מה היא מביעה.. אני לא יודע מה הייתי חושב עליו אילו הכרתי אותו פה, בנמל התעופה. אני מניח שבדיוק מה שהיו חושבים כל האחרים, שהוא טיפוס מוזר ושהריחוק שלו גובל בחוסר נימוס. אבל אני הלוא הכרתי את אדוארדו, מאז היה ילד, וידעתי שהוא אדם מרתק.

הוא ואימא שלו עברו לגור בדירה הסמוכה לשלנו. הוא תמיד היה בודד. בקושי היו לו חברים, ולמען האמת, לא נראה שזה הטריד אותו כל כך. הוא קרא הרבה... הנה, עוד קלישאה: מי שקורא הרבה יוצא בסוף קצת מופרע. כמו דון קישוט או מדאם בובארי, שבסוף האמינו שהמציאות היא כמו שכתוב בספרים שכל כך ריגשו אותם. אבל המציאות היא דבר אחר, אתה לא חושב? לא יותר טובה ולא יותר גרועה, אלא דבר אחר. לאדוארדו קרה משהו דומה. למרות שאני בכלל לא רומז שהספרים אשמים, כמו שטענו אנשים מסוימים מתישהו. לא הספרים הם שהפכו את אדוארדו לילד לא ידידותי. לא אותו ולא את אף אחד אחר. בעצם, זה הפוך, הטבע המסוגר שלו הוא שהביא אותו למצוא בספרים בעלי ברית.

למען האמת, גם לאימא שלו הייתה השפעה לא מי יודע מה טובה על הילד. אמנם היא הייתה אישה מקסימה שכל הזמן חייכה, אבל בתור אימא, אני לא יודע מה להגיד לך. ילדים צריכים לשחק בג'ולות, בסביבונים... משחקי מחשב? נו טוב, ילדים צריכים לשחק בדברים של ילדים. אבל אימא של אדוארדו התייחסה אליו תמיד כאל גבר קטן. היא הייתה לוקחת אותו למוזיאונים, לברים, לשדות לעשות מדיטציה... לא אמרתי לך שהייתה צלמת... ורווקה, שיהיה לך מושג על מה שאני מספר לך. לילד לא היה אבא. אם שאלת אותו על אבא שלו, הוא היה מושך בכתפיים. מתברר שאימא שלו אפילו לא אמרה לו איך קוראים לאיש שהוליד אותו.

"רוח הקודש", ענתה לי בפעם היחידה ששאלתי אותה בעניין הזה. בצחוק, כמובן, אבל אותי זה לא הצחיק. היא דווקא הייתה פורצת בצחוק בקלות...

אני לא יודע מה אתה חושב על זה, אבל זו לא דוגמה טובה לקטין. ואני בכלל לא מדבר על הדברים שעישנה ועל החברים המוזרים שהייתה מביאה הביתה. כל יום מישהו אחר... אני לא טוען שזה טוב או רע, אני לא מתכוון להיכנס לעניין הזה... אני שייך לדור אחר, ואנחנו בטח לא מסכימים בעניין הזה... אבל כשיש ילד קטן, דוגמה כזאת לא נראית לי נכונה בשבילו...

בכל אופן, נחזור לעניין... אדוארדו היה ילד מוזר. אשתי לֶאוֹנוֹר, זיכרונה לברכה, קצת ריחמה עליו. היא הייתה אומרת שהוא צריך יותר חום משפחתי. אמנם אימא שלו המטירה עליו אהבה, זה נכון, אבל לגדול בלי אבא, בלי אחים, בלי סבא וסבתא... לֶאוֹ הייתה מביאה לו לפעמים עוגות ומזמינה אותו אלינו הביתה לראות טלוויזיה. אצלם לא הייתה טלוויזיה. אבל נראה שהילד לא מוכן לתת שיאהבו אותו. אני רק זוכר שבא אלינו רק כמה פעמים. באחת הפעמים התיישב על השטיח מול הטלוויזיה והביט מהופנט. לֶאוֹ שמחה מאוד והכינה שוקו במטבח.

"הילד הזה זקוק לדודה", חזרה ואמרה.

לנו לא נולדו ילדים. מסכנה לֶאוֹ, כל כך אהבה ילדים.

אני זוכר טוב את התמונה: אדוארדו צופה בטלוויזיה כשהוא יושב על השטיח ואני יושב על הכורסה ומסתכל עליו. הוא אפילו לא מצמץ. שאלת אותו משהו, והוא לא ענה. "אתה רוצה עוד שוקו?" הילד היה מנותק. לא ידענו מה לעשות כדי שיגיב, עד שאימא שלו באה:

"קדימה, אדוארדו, בוא לאכול ארוחת ערב".

והוא קם בלי להגיד מילה והלך. למחרת עליתי איתו במעלית.

"דון סלבדור", אמר לי, "כל מה שהיה בטלוויזיה שלך זה אמיתי?"

אמרתי לו שיש דברים שכן ויש דברים שלא. הוא הכריח אותי לפרט לו תוכנית אחר תוכנית מה היה אמת ומה שקר. אחר כך הלך הביתה כשהוא שקוע בהרהורים. כשלֶאוֹ הזמינה אותו לבוא אלינו שוב, הוא רק אמר לה:

"אני לא אוהב את הטלוויזיה שלך. כשאני הולך לישון, אני לא מצליח להירדם מרוב שאני חושב."

"חושב על מה, מותק?"

"אני לא יודע. חושב. על הדברים שקורים בעולם".

חתיכת ילד, נכון? כשגדל לא השתנה הרבה. רק גבה קצת וצמח לו הזקן, אבל המשיך להיות מסוגר כמו שהיה. אשתי כבר הבינה שהיא לא תהיה הדודה שלו, דודה לֶאוֹ. ואני, נו טוב, את זה לא אמרתי לה, אבל אני יודע שהנער ראה בי חבר שלו. לפעמים היה מספר לי דברים, לא יודע, שטויות שפתאום היו צצות לו בראש כשהיה בכיתה. מאחר שדיבר על זה מיוזמתו, זה היה הרבה מאוד, אפילו אימא שלו אמרה לי את זה.

"דון סלבדור, לך הוא מספר הרבה יותר ממה שהוא מספר לי."

ולֶאוֹ הייתה מסתכלת עלי וקצת מקנאה.

"סתם ענייני ילדים", הייתי עונה.

אבל זה לא מה שרציתי לספר לך, אלא משהו שקרה כשהיה בן אחת עשרה. אם אתה חושב שאני מדבר יותר מדי, פשוט תקטע אותי...

בשכונה קרה משהו שהגיע לעיתונים. מישהו ירה ברובה כדוריות על קבוצת צעירים. אחד מהם חטף כדורית בבטן ואחר בכתף. למרבה המזל, לא קרה כלום לאף אחד. רק הבהלה והמכה, שאני מניח שכאבה. מעולם לא נודע מי עשה את זה, כי היורה ירה מאיזה גג וברח במהירות.

אדוארדו? כן, אדורארדו עשה את זה, אבל אל תשפוט אותו ככה, כלאחר יד. הסקת את זה כי אנחנו מדברים עליו. הוא היה ילד נורמלי, אל תחשוב שהיה לו מבט של משוגע או שדיבר עם אנשים בלתי נראים או דברים כאלה כמו שרואים בסרטים. אילו אחד מכתבי הטלוויזיה היה בא אלי הביתה ושואל אותי, הייתי חוזר על המשפטים הידועים: "מי היה מעלה על דעתו דבר כזה? הוא ילד מנומס שתמיד פותח לי את הדלת לחצר, ופעם אחת עזר לאשתי לסחוב את הסלים של הקניות."

כאילו שלעזור לסחוב את הסלים ולירות ברובה כדוריות מהמרפסת הם דברים סותרים. אבל הראש פועל בעזרת האסוציאציות האלה. אנחנו מפשטים הכול עד גיחוך.

הסוד שלו נודע לי במקרה. חזרתי מהעבודה... אז עדיין לא עבדתי פה, אלא במוסך... ועברתי ליד כמה נערים מהשכונה שהתלחשו בעצבנות. שמעתי את השם של אדוארדו, והטיתי אוזן. הם אמרו שהוא זה שירה. פניתי בפינה ונצמדתי לקיר כדי להקשיב. תאר לך איזו בושה אילו היו תופסים אותי.

"הוא עשה את זה בגלל הסיפור עם פֶּדְריטו..."

"מה אכפת לו בכלל?"

"סתם. הוא דפוק בראש..."

לא שמעתי הרבה יותר מזה. אבל החלטתי לחקור בעצמי, כמו ג'סיקה פלטשר, זאת מ"רצח במשיכת קולמוס", אתה מכיר אותה? הקטע הוא שבכלל לא ידעתי איפה להתחיל לחקור, והזמן עבר, עד שיום אחד, כשנתקלתי בו בחצר, זה התפרץ לי ישר מהפה ושאלתי אותו דוגרי.

"אדוארדו, אתה ירית על החבר'ה האלה?"

הוא החוויר.

"לא, דון סלבדור."

שום דבר שהיה אומר לי אחרי הבהלה על הפרצוף שלו לא היה משכנע אותי. היה חקוק לו על המצח כמו כתובת אש: אשם.

"בחייך, אני מבטיח לך שלא אגלה לאף אחד. אני יודע שאתה עשית את זה."

הילד התחיל לבכות. ביבבות חזר וביקש שלא אגלה לאימא שלו.

"לא אגלה לה. אבל אני רוצה שתספר לי למה עשית את זה. נראה לך נורמלי שמישהו יעלה על הגג ויתחיל לירות על העוברים ושבים?"

"לא יריתי על העוברים ושבים. יריתי עליהם."

ואז סיפר לי את הסיפור. הוא רצה להעניש כמה ילדים מבית הספר שלו שכמה ימים קודם לכן מצאו להם שעשוע: להכניס מכות לילד מהשכונה, לפדריטו, שסובל מתסמונת דאון. איזה רעיונות יש לילדים. כנראה קשרו אותו לעץ, הרביצו לו ואחר כך השתינו עליו בזמן שהילד צעק ובכה.

ניסיתי להסביר לו שהוא היה עלול להרוג אותם. הוא דיבר אתי על סופרמן. כנראה אימא שלו קנתה לו חוברות קומיקס. באותו רגע תפסתי שהוא בסך הכול ילד, שחושב כמו ילד, גם אם לפעמים נדמה לנו שהוא גבר קטן. הוא הכריז על עצמו כנוקם, מגן החלשים. וכמובן, מאחר שלא היו לו כוחות מיוחדים, לקח רובה כדוריות ישן שאימא שלו החזיקה בבית, מי יודע בשביל מה רצתה בו...

האמת שלא שאלתי אותו... אתה חושב שקרא לעצמו בשם של גיבור־על? רובה־מן? בחייך, אל תעשה צחוק. תאר לך את המצב. לא ידעתי מה לומר לו. אז אמרתי מה שהוא ציפה לשמוע, שזה בעצם מה שאנחנו עושים כשלא יודעים מה להגיד: פולטים משפטים נדושים. במיוחד בשיחות של מבוגרים עם ילדים. כי הילדים מצפים לתגובות מסוימות מהמבוגרים. זה הכרחי לחינוך שלהם. גם אם בתוך תוכנו אנחנו לא מאמינים במה שאנחנו אומרים, אני לא יודע אם אתה מבין אותי... נזפתי בו והכרחתי אותו להבטיח לי שלא יעשה שום דבר דומה לזה אף פעם.

"אם ייוודע לי שעשית משהו כזה, אספר לאימא שלך. בינתיים זה יישאר הסוד שלנו."

לחצנו ידיים וכרתנו מעין ברית. הוא לא יסתובב ויעשה כל מיני מעשים משוגעים, ואני לא אספר שום דבר ממה שאני יודע.

אני קיימתי את ההבטחה שלי. הוא לא. כעבור כמה חודשים הוא חזר הביתה עם זרוע שבורה. אימא שלו קנתה באיזו חנות מצלמה שהתבררה כמקולקלת, והמוכרת סירבה להחזיר לה את הכסף. למחרת אדוארדו נכנס לחנות ולפני כולם הפיל כמה טלוויזיות על הרצפה. הוא לא מצא לנכון להתחבא. זה לא היה מעשה ונדליזם. הוא רק איזן מחדש את הסדר ביקום.

הבנים של המוכרת לימדו אותו למה גיבורי־העל חובשים מסכה.

הודו? בטח, מלכתחילה ידעתי שלא סתם אני מספר לך על אדוארדו. אז נצטרך לחכות ליום אחר כי פתחו את שער העלייה למטוס שלך... אתך? בסדר, אעמוד אתך בתור, אבל אני לא יודע אם אספיק לגמור את הסיפור. אשתדל למהר.

לאדוארדו לא עבר הקטע הזה של... איך אמרת? רובה־מֶן? הוא לא שמע בקולי והמשיך לרצות לשנות את העולם ולהפוך אותו למקום טוב יותר. בהתחלה נראה כאילו חזר למוטב: הוא החליף את הכדוריות במילים... איזה משפט יפה יצא לי: "החליף את הכדוריות במילים..." הוא התחיל לכתוב בעיתון של בית הספר התיכון שלו ואחר כך, באוניברסיטה, יסד כתב עת שנקרא "אוטופיות". שם לא ממש מקורי, אבל זה הקטע עם הצעירים, כל יום הם ממציאים את הגלגל מחדש, ומי בכלל יעז להגיד להם שהוא כבר הומצא... באוניברסיטה? למד פילוסופיה... אתה רואה, כשאפשר ללמוד כל כך הרבה דברים אחרים...

אמרתי לו שאני מוכן לחלק עותקים של כתב העת שלו בנמל התעופה... אז כבר עבדתי פה... בעצם חבר של אימא שלו השיג לי את העבודה הזאת. כשאמרתי לו את זה, הוא ממש נדלק. שאנשים ממדינות אחרות יקראו אותך נראה תמיד חשוב. לדעתי ממש לא חשוב מאיפה האנשים באים, העיקר שיקראו אותך. כתב העת היה נחמד, מלא אידאלים וכוונות טובות לשנות את העולם. קצת תמים...

נדמה לי שהבאתי הנה חמישה גיליונות. חמשת הגיליונות היחידים שיצאו לאור. יום אחד שאלתי אותו:

"אדוארדו, אתה כבר לא נותן לי גיליונות של 'אוטופיות' בשביל לחלק בנמל התעופה?"

"לא יֵצאו לאור עוד גיליונות."

הוא אמר לי את זה בהבעה רצינית מאוד. הוא כבר הפסיק להאמין ביכולת של המילים לשנות את העולם. הוא הבין שהדרך שלו שונה.

תראה מה זה, אנחנו כבר קרובים לשער, ואני לא מסוגל לדבר לעניין. תמיד קורה לי אותו הדבר. לֶאוֹ הייתה אומרת לי: "סלבדור, יש לך שלשול בפה." לא הייתי צריך לפרט כל כך על הילדות שלו, אבל רציתי שתבין למה הגיע להודו בסופו של דבר.

עוד סיפור אחד ותבין לגמרי. לשכנים מהקומה הרביעית נולדו תאומים. הם היו זוג די צעיר, שעבר לגור בבניין שלנו פחות משנתיים קודם לכן. אני לא הספקתי להכיר אותם טוב. יום אחד קראו לאספת דיירים במדרגות כדי לדון בהתקנת מעלית. אפילו הציגו הצעת מחיר שקיבלו מאחת החברות.

"תחשבו כמה קשה לי לרדת כל יום עם שני הילדים ועם העגלה. בעלי עובד הרבה שעות, והמשפחה שלי לא גרה בעיר. מה אתם רוצים שאעשה? אנחנו לא רוצים לעבור דירה, טוב לנו מאוד כאן, אבל המעלית זו בעיה. חוץ מזה, היא תשמש לכל דבר. להעלות את הקניות, את בלוני הגז..."

המעלית הייתה יקרה מאוד, אבל רובנו הבנו שצריך להתקין אותה. ובכל זאת יו"ר ועד הבית הביע התנגדות מוחלטת.

"אני אמשיך להעלות את הקניות ואת בלוני הגז במדרגות."

"ומה עם הילדים?"

"הילדים שלי כבר גדולים."

"אני מדברת על הילדים שלי."

"אני לא מתכוון להוציא את הסכום הזה על הילדים שלך. תוציאי אַת את הכסף. תקני לך מעלית, אם את כל כך רוצה בזה."

וככה הסתיימה האספה. אז לא היה כמו עכשיו. היינו שנים עשר דיירים בבניין והיינו צריכים להגיע להסכמה פה אחד לפני שעשינו משהו. אם מישהו סירב לשלם, לא הייתה כל דרך להכריח אותו. עוד שכנים תמכו בעמדת היו"ר. עניין המעלית ירד מהפרק.

כעבור שבועיים מכונית דרסה את יו"ר הוועד. עברה עליו וברחה משם במלוא המהירות. לא היו עדים. מי שעשה את זה טרח לחפש רחוב מבודד וחשוך. זה הלקח שלימדו אותו הבנים של המוכרת בחנות.

היו"ר נהיה נכה מהמותניים ומטה. תקוע בדירה שלו בקומה השנייה ובלי מעלית.

הגיע לו? אתה באמת חושב ככה? בשבילך הוא דמות בסיפור מוסר השכל. אבל אני הכרתי אותו. הוא לא היה אדם כל כך רע כמו שאולי נדמה. בסופו של דבר, כל מה שאתה יודע עליו זה שהוא סירב להתקין מעלית בבניין. אסור לדון אדם על סמך מעשה אחד. אספר לך מעשה טוב: הוא עבד כל החיים כדי לממן את הלימודים של האח הקטן שלו. אתה לא חושב שזה מעשה טוב?

אף פעם לא התגלה מי דרס אותו. אבל לך ולי יש מושג קל מי יכול היה לעשות את זה, נכון? קרו עוד דברים מוזרים, אבל למה להרחיב את הדיבור עליהם? אדוארדו נהפך לבחור עצוב למדי. טוב, מי שלא מאמין באנושות, נעשה אדם עצוב בסוף. אדוארדו חשב שהאדם הוא מפלצת איומה. "טורף מעודן", היה אומר.

החבר של אימא שלו השיג לו עבודה כאן, בנמל התעופה. הוא סיים את הלימודים, דיבר כמה שפות וידע להפעיל מחשב, שבתקופה ההיא לא כולם ידעו. לכן הוא לא קיבל מטאטא. המטאטא נועד לאנשים כמוני, לא לאדוארדו...

"קראת את העיתונים, דון סלבדור?"

תמיד היה חוזר על אותה השאלה. ואחרי זה היה מעדכן אותי: מטען התפוצץ בסופרמרקט, חמישה צעירים הכניסו מכות למהגר, שני גברים אנסו קטינה ועינו אותה, מישהו שחט זקן כדי לגנוב לו את השעון, מאות ציפורים מתו בגלל הזרמת שפכים מזוהמים לנהר, התגלתה רשת סחר בקטינים...

"איך אביא ילדים לעולם כזה?" היה אומר לי. "איזה מין אבא אהיה אם אביא אותם למקום האיום הזה?"

ואני הייתי חוזר ואומר לו מה שסבתא שלי המנוחה הייתה אומרת: "האדם הוא יצור מפתיע, חציו מלאך חציו שטן, הוא מסוגל לדברים האיומים ביותר והנפלאים ביותר בעת ובעונה אחת..."

"אדוארדו, לא שמעת? נערים הצילו אישה בהיריון שנלכדה בבניין בוער. הם סיכנו את החיים למענה."

אבל לו תמיד הייתה תשובה.

"ברצינות? אז נערים אחרים הרגו במכות חבר לכיתה. ומכיוון שלא ידעו מה לעשות כדי להעלים את הגופה, הם ביתרו אותה לחתיכות, ואחד מהם האכיל בהן את הכלבים שלו."

הוא לא היה בחור רע, אבל הוא שנא יותר מדי. לפעמים נדמה לי שהבעיה שלו הייתה שהוא היה רגיש מדי. אפילו שזה נשמע שנדמה שיש כאן סתירה. הכול השפיע עליו קשה מאוד. אנחנו - האחרים - מתרגלים לראות זוועות. אבל הוא לא הצליח להתרגל. הוא לא היה מסוגל. וזה הרעיל לו את הדם.

אז זהו הסיפור של אדוארדו. הוא נסע להודו כי חשב ששם ימצא עולם שונה, עם ערכים אנושיים יותר. זו הייתה תקופה אחרת. הודו הצטיירה כמקום בתולי שהציוויליזציה המודרנית לא חדרה אליו. מקום של סולידריות, הרחק מהחברה הקפיטליסטית והאילוף של הציבור שהוא ביקר כל כך ב"אוטופיות"...

שלום סניוריטה לידיה. כבר חזרת מהחופשה? איך שהזמן טס... מה שלום הילדה? אני שמח. בדיוק עמדתי כאן ושוחחתי עם חבר שנוסע להודו...

נכון שהיא חתיכה? יוצא לך לטוס עם הדיילת הכי חתיכה שלנו...

אנחנו עומדים כאן בצד כדי לא להפריע, וכשיגיע סוף התור, החבר שלי יעבור, בסדר?

יש לנו עוד טיפת זמן. אגמור את הסיפור... אם כי למעשה הסיפור רק מתחיל כאן.

יום אחד ניגש אלי ואמר לי:

"דון סלבדור, רוצה סיגריה?"

אני לא נוהג לעשן, אבל מדי פעם... אז אמרתי לו כן והלכנו לאולם המעשנים. הוא סיפר לי שהוא עוזב את העבודה ונוסע להודו. שבוע קודם לכן מצאו גבר חסר הכרה בשירותים של הטרמינל. לדברי כמה עדים, הנתקף היה שיכור לגמרי. הוא קילל ודחף את אישתו בנוכחות כל האנשים. כשהיה בשירותים מישהו טרח להסביר לו שככה לא מתייחסים לאישה. המכות כמעט חיסלו אותו. אחת הצלעות חוררה לו ריאה. אני מניח שאדוארדו קלט שהוא לא יכול להמשיך ככה. הוא קנה לעצמו כרטיס, אמר שלום בעבודה ונסע להודו.

אז אדוארדו, האיש הבודד ביותר שהכרתי, עמד עם תרמיל ואמר לי שלום, בדיוק במקום הזה.

"תנהג בזהירות, אדוארדו," אמרתי לו. "אל תאכל תרד כי השנה הקדימה עונת המונסונים ואתה עלול לחטוף אמבות".

סוף לסיפור.

זהו, סניוריטה לידיה. אני מעביר אותו לרשותך. תשמרי עליו.

האם מצא בהודו את מה שחיפש? אני לא יודע מה לענות לך. משהו הוא מצא, זה כן. אבל זה כבר סיפור אחר... סיפור שאני לא אוהב לזכור.

בשנה הבאה, כשתיקח שוב חופשה? צר לי, אבל זה לא יהיה אפשרי. לא תוכל לדעת את ההמשך. אני יוצא לגמלאות בקרוב מאוד. בעוד שלושים ושלושה יום, ליתר דיוק.

נסיעה טובה... שלום, סניוריטה לידיה. תיהני גם את מהטיסה.