התשלום האכזרי

1

האם תסתכל לו בעיניים ותתחנן? תהה בליבו. או שתחשוש לפגוש את מבטו מתוך ידיעה, שבפעם האחרונה שעשתה זאת, מצאה את עצמה כשרגליה כרוכות סביבו והיא מתמסרת אליו בכל ליבה? דנטה פרש את הדוח על שולחן המהגוני העצום שלו, ופיו התקשח. לא, יש לו ספק בכך. חשש אינה המילה המתאימה כשמדובר בפיי מטסון.

הוא נשען לאחור בכיסאו ושלח מבט בשמה, שהופיע על גבי צג יומנו האלקטרוני בין רשימת יתר הפגישות שלו. כשהמזכירה האישית שלו שאלה אותו בחודש שעבר, אם יהיה מוכן לפגוש אותה, מיד שיער מה מבוקשה. הוא ידע שרק דבר כזה – יש בכוחו להשיב אותה לרומא. למעשה, לא היתה צריכה להטריח את עצמה להגיע. האופן שבו תציג את המצב כלל לא משנה. הוא חייך בערמומיות. שעשע אותו שהיא מאמינה שהוא יעזור לה. הוא יעזור לה, ועוד איך. אך מדוע שתסכים שהתוצאה תהיה שונה מזו שהיא רוצה בה? מעולם לא הסכימה לכך בעבר. והיה ספק רב בליבו אם השתנתה בשש השנים האחרונות. הוא השתנה. אותה מלצרית אנגליה ומלאכית מן העבר, בעלת עיני בוא-למיטה שלה כבר לא מהווה סכנה. הפעם הוא כבר יודע שהיא סתם מכשפה.

"מיס מטסון נמצאת כאן, מר וולנטי," גרגרה מזכירת הקבלה באינטרקום והפריעה את מחשבותיו.

דנטה קם והכין את עצמו להתענג על הנקמה.

"הכניסי אותה."

מאומה לא השתנה, חשבה לעצמה פיי כששאפה נשימה עמוקה ושקעה בזהירות בתוך ספה מבהיקה עליה הורתה לה מזכירה אדמונית וחטובה – המכשול האחרון בינה לבין משרדו. האימפריה שלו אולי התרחבה, אך המבנה נשאר אותו דבר: עובדים רבים עדיין נעים סביבו וכל אישה באזור נמשכת אליו כפרח אל שמש. ללא ספק, עדיין קטף את כל מי שהתחשק לו ולאחר מכן הניח להן לקמול.

פיי נרעדה וניסתה לרפות את כתפיה. המתח נבע רק בחלקו מהישיבה הבלתי נוחה בטיסה אתמול בלילה. עכשיו לא זמן המתאים להיסחף במחשבות על זמנים עברו. היא הביטה סביבה על חדר הקבלה המפואר. עולם זה – עולמו שלו – כבר לא מוכר לה כיום. האם באמת אי פעם היתה חלק מכל זה? היא חשדה שהיתה זו רק אשליה נוספת. אין טעם אפילו להרהר בכך. היא לא נשארה חלק מכל זה. אחרי כל השנים הללו, תהתה בליבה אם הוא בכלל זוכר את שמה. אך באותו רגע, במהלך הנסיעה ברכבת התחתית לכאן, נחת עליה בהארה, שדנטה וולנטי מעולם לא הרשה למזכירתו האישית לתאם לו פגישה שהוא לא אישר מראש. אז הוא בטוח זוכר, ובכל זאת הסכים שתבוא. וזה אומר... מה זה אומר? שלעבר אין כל משמעות עבורו, הניחה, ושעסקים קודמים לכול. והעסקים הנם הדבר היחיד שחשוב עתה, הוכיחה את עצמה בשקט. הגיע הזמן שתתחילי לחשוב באותה צורה. עצם העובדה שהסכים לראותה, כפי הנראה משמעה, שלפחות יש סיכוי שיהיה מוכן לעזור, הלוא כן? ובשום אופן אינה מתכוונת לנפץ את תקוותה היחידה של משפחת מטסון בכך שתתעקש לנבור באכזבה ילדותית מן העבר.

פיי שבדקה את השעה זו הפעם השלישית, קלטה בחטף את ציפורניה העשויות למשעי וכה זרות לה, אוחזות במסמך ההצעה בחוזקה. זה חייב לעבוד. אין ברירה אחרת. היא הביטה באדמונית המצוחצחת שהופעתה ללא דופי ממלמלת משהו לתוך האינטרקום, ומיד חשה מודעת לעצמה וסלקה מפניה קווצת שיער סוררת ותחבה אותה בחזרה לתוך הסיכה. התקציב שלה לא הרשה לה תספורת מקצועית. זה חייב להיות מספיק.

"מר וולנטי מוכן לראותך עכשיו," אמרה האדמונית, כמו העריפה עליה כבוד שאינו מגיע לה, והכניסה אותה פנימה מבעד לדלת העץ העבה והמקושטת.

פיי החליקה ללא צורך את חצאית חליפתה האפורה והחדשה כשליבה פועם בעוז והיא חשה את המתח ברקותיה. במשך יותר משש שנים שכנעה את עצמה שלעולם לא תיאלץ שוב לראותו, ועתה הביאה זאת על עצמה. אך איזו ברירה עמדה בפניה? במהלך השנה האחרונה פנתה לכל בנק ולכל משקיע אפשרי, אך אף אחד לא הסכים להלוות לה אגורה. תחילה רפו ידיה, לאחר מכן דאגה. אך עתה כבר היתה ממש נואשת. לא היתה לה כל ברירה אחרת – או זה, או לעמוד מנגד ולראות את מסעדת המשפחה פושטת רגל מול עיניה. וזו לא היתה אפשרות שבאה בחשבון. לא רק מפני שכבת היתה זו חובתה למנוע זאת, אלא גם מפני שאהבה את העסק בכל ליבה. אהבה כל כך, שהיתה בטוחה שגם לו נולדה למשפחה אחרת לגמרי, היתה תמיד נמשכת – כציפור אל הדרום – אל הסיפוק הפשוט, אך העמוק, ששאבה כשראתה אנשים יושבים יחדיו מסובים אל שולחנה ונהנים מאוכל משובח. כפי שנהגו בעבר לשבת ליד כל שולחן ושולחן אצל מטסון. ועל כן, לא נותרה בפניה כל ברירה, אלא לצעוד בגאון אל תוך המשרד העצום כשהיא מעמידה פנים בטוחות עד כמה שיעלה בידה.

תחילה הוא לא אמר דבר. פיי היתה אסירת תודה. מפני שעל אף שרק שלחה מבט חטוף ביותר לעברו, פעולה זו כבר העתיקה את כל המילים מפיה. היא הכינה את עצמה לפגישה עם הדנטה הישן, וגם זה היה מספיק קשה. אך מה שלא הביאה בחשבון היה, שהזמן שינה אותו. ולא היה זה המשרד המהודר – מאז ומתמיד נטף אווירת עושר וקלאסה – ואף לא אווירת העוצמה שנדמה שנשבה מהקרקע שעליה עמד. לא, השנים עידנו אותו באיזה אופן. שערו המשובח והכהה נראה מלא יותר, הזווית, שהיה כה קשה לעמוד בפניה, של הלסת שלו היתה מחוטבת יותר, והמלאות הרכה של שפתו התחתונה חושנית יותר. ובאותן עיניים כהות, שעוצמתן הודגשה לנוכח גון הזית של עורו, ניכר השינוי הבולט ביותר: יותר קרות ומצוות – כמו קרח. ומטיל אימה כפי שנראה, עדיין היה הגבר הסקסי ביותר פגשה מימיה, ועיניה הבוגדניות רק רצו לשתות כל סנטימטר ממנו בצמא. הזיכרונות שנותרו לה היו מסולפים במידה רבה, אך בנושא זה מעולם לא טעתה למרות רצונה העז.

"מדוע זכיתי לעונג הבלתי צפוי הזה, מיס מטסון?" חיתוך הגיית השפה האנגלית שמתחתיה ניכר מבטא איטלקי מושך, עדיין הרשים אותה עתה כמו בגיל שמונה-עשרה, ואף העיר מתרדמתן תחושות נושנות והכניס אותן להילוך גבוה. "אני רק יכול לשער."

היא זקפה את ראשה בזהירות כשהיא לא מצליחה למקד את מבטה מעל לכתפיו הרחבות. הוא הורה לה קצרות לשבת על אחד מכיסאות העור השחורים שניצבו לצד השולחן העצום בעודו נותר על עמדו ובכך אף נראה לה גבוה יותר מבנייני העיר שמחוץ לחלון. היא התיישבה על קצה הכיסא והצטערה שלא המשיך בשתיקתו, מפני שלא צפתה את ההשפעה המעוררת שתהיה לאותו קול עליה, למרות הכוונה הזדונית שהשתמעה מדבריו. היא חשה את הדם שועט בעורקיה והפכה מודעת בבירור לכל נקודות הדופק שפעם בפראות בגופה.

"שלום, דנטה."

"דלגי על הרשמיות, פיי. לא היית צריכה לקבוע את הפגישה הזו דרך המזכירה שלי, אם אחרי הכול, מדובר בביקור אישי."

לפיי הוקל מאוד בחודש הקודם, לאחר שהצליחה לארגן את הפגישה הזו מבלי שתיאלץ לשוחח עם דנטה עצמו. עתה, חשדה שכל ההצגה הזו היתה יכולה להיות קלה הרבה יותר בטלפון. בטעותה הרבה הניחה שתוכל להיות משכנעת יותר פנים מול פנים, אך לא העריכה דיה את ההשפעה שתהיה לנוכחותו הגופנית עליה.

"בסדר גמור, מר ולנטי," אמרה, וחיקתה את פנייתו הרשמית, על אף שגרונה היה יבש וניחר. "באתי לכאן מפני שיש לי הצעה עסקית עבורך."

"באמת, פיי?" השיב בתגובה. "מה את כבר יכולה להציע שיכול לעניין אותי?"

צבע פשט בלחייה והיא חשה חשופה לחלוטין – עוד יותר בשל היתרון הדורסני שהיה לו עליה. היא חשה את עוצמת מבטו החודר מבעד לאריג החליפה שלה, והיא השתוקקה להסיר את הז'קט שלה – אך לא העזה להסיר את שכבת המגן מחשש פן חולצתה תחשוף את פטמותיה הזקורות הנדחקות אל האריג הדק בניגוד לרצונה. המשיכי עם הנאום, דחק בה קול פנימי. אל תתני לו לראות שהוא מצליח להשפיע עלייך.

"משפחתי ואני מעוניינים מאוד למצוא משקיע נוסף למסעדת מטסון, בתמורה לאחוזים מהרווחים. כמישהו שפעם הביע עניין במסעדה שלנו, חשבתי שתהיה להוט להציץ בהצעה." קולה נדם כשנזכרה בנוכחותו שם בעבר: ההתלהבות שאחזה בהוריה לאור החיזוקים שלו, רוח החיים שנסך בכל עבורה. היא פתחה את התיק על השולחן ודחפה אותו לעבר המקום שבו עמד בקצה השני. הוא התעלם מהניירת.

"להוט?" היא לא היתה צריכה להביט בפניו כדי לקלוט את הנימה הסרקסטית שבדבריו. "ייתכן שבעבר היית מספיק שוטה להניח שיש לי עניין כלשהו במסעדה הזו." דנטה העמיק את קולו ונענע בראשו. "אבל את צריכה להיות ממש טיפשה, אם את חושבת שאני לא יודע שמטסון נמצאת עתה בסוף דרכה."

פיי התקשחה כולה ותהתה אם היה יכול לומר משהו שיפגע בה יותר. אז הכול היה סתם התחזות. הוא ראה בכך הזדמנות לנצל אותה ולא יותר מכך. ואם גם הוא מאמין שאין למטסון כל סיכוי, עדיף שהיא תוותר כאן ועכשיו. המחשבה העמידה אותה על רגליה האחוריות. "עד כמה שנעים לך לחשוב שאני כזו טיפשה, דנטה, אני רק רוצה ליידע אותך שמטסון כלל לא נמצאת בסוף דרכה. אני מודה שאנחנו זקוקים להזרקת מזומנים כדי שנוכל לשדרג אי-אילו אלמנטים, אבל–"

"הזרקת מזומנים?" קטע אותה דנטה. "אתם זקוקים לנס. איזה אדם שפוי בדעתו יזרים כסף לתוך עסק שעובד בהפסדים?"

"אנחנו לא עובדים בהפסד."

"אז תני לי לנחש – אתם גם לא ממש מרוויחים, מה?"

הדיוק המדהים שבאבחנותיו גרם ללחייה לבעור, והאוויר בחדר הפך לפתע מחניק. כשאביה נפל למשכב, נבצר ממנו להשקיע את הזמן הדרוש, אך הוא היה גאה מכדי לחפש עזרה נוספת, ועקשן מכדי לשלוף את פיי מלימודיה באוניברסיטה ולשתף אותה בנשיאה בעול. פיי בלעה גוש שהתהווה בגרונה; היא העריצה את אביה על כך באותה מידה שהתחרטה על עקשנותו. אך מאז מותו, הִדרדרו הדברים מן הפח אל הפחת. לא משנה כמה התאמצה פיי לשנות את המצב, הרווחים המשיכו להצטמצם, ואם לא יגדלו במהרה, בקרוב אף לא תוכל לשלם את משכורות צוות העובדים.

"לו היית רוכשת קצת ניסיון בטרם מיהרת לקחת על עצמך סיכונים, ייתכן שלא היית מוצאת את עצמך במצב הזה, סי?"

הרמיזות שהשתמעו מדבריו פגעו בה. הוא היה בדיוק הסיבה לכך שהרחבת האופקים שלה נקטעה באיבה. "רכשתי ניסיון. רק משום שלא הייתי כל הזמן תחת השגחתך, זה לא אומר שלא היתה לכך כל משמעות. יש עדיין אי-אילו מסעדות ומלונות שלא נמצאים בבעלותך. או שאולי לא שמת לב לכך?"

"אין לי ספק שרכשת ניסיונות רבים אחרים מאז," אמר דנטה לאיטו, ובכוונה תחילה העביר ברפרוף את עיניו על פני גזרתה. "אבל כפי הנראה אף אחד מהם לא היה מספיק טוב, מפני שהעובדה היא שכעת את עומדת כאן לפני. ושנינו יודעים היטב שזה אומר שאת נואשת למדי."

פיי התעלמה מהעלבון. ייתכן שהוא צודק לגבי החלק האחרון, אבל הוא היה לועג לה עוד יותר לו היה לו שמץ של מושג עד כמה מוטעות יתר הרמיזות שבדבריו.

"בכל עסק צריך מדי פעם להשקיע. הנסיבות מאלצות את מטסון לחפש משקיע בפעם הראשונה מזה חמש-עשרה שנה. אני לא רואה בכך כל כישלון."

"אז כדאי שתפקחי את העיניים." היא זיהתה בו את הצד הקשה והמקצועי שפעם כיבדה, רק שמעולם לא חשבה שיהיה מופנה אליה. "אז לא היה לך צורך במזומנים, מפני שמטסון היתה מסעדה עובדת ועכשווית. כרגע היא נותרה מאחור ויצאה מהמודעות הציבורית. אנשים זקוקים לשינוי."

האם זהו המוטו האישי שלו? תהתה פיי במרירות. והאם הוא באמת חושב שהיא כל כך אטומה שהיא לא יודעת את זה? בכל כוחה ניסתה לשדרג ולעדכן את המסעדה לאחר מותו של אביה. אך יש גבול לדברים שהיתה יכולה להגיע אליהם כשהיא משתמשת במדפסת ביתית על מנת לחדש את התפריטים, וכשהיא נאלצת להשתמש בחסכונותיה העלובים כדי לסייד את הקירות. היא ידעה שמטסון זקוקה לשיפוץ יסודי וגם השתוקקה לבצע אותו, אך כדי לעשות זאת נזקקה לאמצעים.

"כוונתנו להשתמש במימון כדי לשדרג את המטבחים, את עיצוב הפנים–"

"זה מאוחר מדי." קולו של דנטה החזיר אליה כל סירוב שנתקלה בו עד כה. "אבד כלח על מסעדת מטסון."

"אם כך, ניאלץ להסכים על אי הסכמה."

פיי הרימה את מבטה ולרגע קצר, פגשו עיניה את שלו, בטרם השיבה את מבטה אל אופק שמי רומא. הוא לא הוסיף לדבר, ובסופו של דבר, נע לעברה מעמדתו אצל החלון כשהחדר שהוא מותיר מאחוריו נדמה לה גדול ומבהיק יותר בשעה שהמרווח שסביבה נדמה לה הולך ומצטמצם. לבסוף, נשען על השולחן לידה כשרגלו האחת עטוית חליפה שחורה כפחם, נשענת בעצלתיים על חברתה.

היא ראתה במדויק את ירכיו החזקות ולא יכלה שלא להריח את הניחוח הגשמי והגברי שהיה כל כך מזוהה עימו, ובעל כורחה נישאו מחשבותיה לעבר אל אחר צהריים אחר, כה שונה מזה וכה כאוב להיזכר בו. אך יכולתה למחות בכוח את זיכרונותיה מראשה לא השכילה למנוע את החולשה שחשה בבטנה. היא התרוממה, מפני שלא היתה מסוגלת לשאת את קרבתו. היא רצתה לזעוק שיתרחק ממנה, על אף שקרוב לוודאי שהיה ביניהם מרחק של מטר לפחות. אין כל טעם להישאר עימו בחדר הזה ולשאת את התיעוב הבהמי שלו ולענות את עצמה כשלא נותרה כל תקווה שתהיה לפגישתם תוצאה שלה ייחלה. ולא חשוב כלל, שכשהכריחה את עצמה מראש לשקול אפשרות של כישלון, חשבה שהברכה היחידה שתצא לה מכך תהיה העובדה, שסופסוף תדע שרגשותיה כלפיו בעבר נבעו אך ורק מהתאהבות נעורים עיוורת. אך עליה להתחיל להתרגל לרעיון שככל שהדברים אמורים בו, טעתה לגמרי.

"אם כך, אנסה למצוא משקיע אלטרנטיבי," המשיכה. הוא לא חרג משתיקתו. היא רכנה לפנים כדי להשיב לעצמה את דפי ההצעה, ובקולה נשזרה אופטימיות כוזבת. "תודה שהקדשת לי רגע מזמנך היקר."

הוא לא הניח לה להשלים אפילו צעד אחד לעבר הדלת. לפני שהבינה מה קורה, חסם את כל תנועת גופה בתנועה חזקה אחת ויחידה של כף ידו הגדולה שנאחזה בפרק ידה השברירי. פיי עצרה את נשימתה.

"עוזבת שוב כל כך מהר?" קולו נשמע לועג בדיוק כמו קודם, אלא שעתה היה קר ומחוסר כל הומור. פיי התאבנה. "פעם נוספת את עושה מה שאת רוצה, מבלי לחכות ולשמוע מה שיש לי לומר. ממש מפתיע." תחושת מגעו הסעירה את עצביה וגרמה למקומות אחרים בגופה, מלבד לשטח המגע הקטן, לעלות באש.

"יש לך עוד משהו להגיד?" שאלו עיניה, ולפתע הפכה להיות פיי של לפני שש שנים, זו שליבה משווע להסבר כלשהו שיפיג מעט את הכאב.

"המיקום הוא ממש מעולה."

דנטה שחרר את אחיזתו על פרק ידה ונע לאחור כדי להישען על השולחן. דבריו היו מעורפלים והיא חיפשה בתוכם אחר משמעות מוסווית כשהיא עדיין מסומרת למקומה, למרות היעדר אחיזתו.

"מ... מה?"

"בכלל לא שאלת אותי אם יש פן אחר של העסקה שמעניין אותי – עוד טעות עסקית שלך, את רואה. כפי שהבנת, אין לי כל רצון לממן את מטסון. אבל יש משהו אחר שאני בהחלט חושק בו." ראשה של פיי הסתחרר. "המסעדה נמצאת במיקום מעולה. בפאתי לונדון, מקום שאליו רציתי לחדור זה מכבר. ייתכן שאשקול לקנות את האתר בסכום מכובד, אם הוא מוצע למכירה, כמובן."

כשנפנתה כדי להביט בו, חשה שהדברים מתחילים ליפול למקומם. אז בגלל זה הסכים לפגוש אותה. היא בלעה בכוח. כוונתו לחסל אותה לגמרי, להשתלט בכוח על העסק המשפחתי שלה ולפנותו עבור מיזם עטור כוכבים נוסף של ולנטי, כמו אותו אחד שנמצא במרכז לונדון ואשר בכל כוחה ניסתה להתעלם ממנו בשש השנים האחרונות – לא שיכלה להרשות לעצמה לעשות שם משהו, מלבד לחלוף על פניו. האם לא כבש מספיק עד כה?

"על גופתי המתה. הוא לא למכירה."

"ייתכן שעדיין לא." עכשיו חייך, וזה הטריף אותה. "אבל אני אחכה."

"למה אתה מתכוון?"

"אהה – בוודאי. איך שכחתי שאת לא מסוגלת לחכות, פיי? מה שאני מתכוון הוא שאני מניח שלא ייקח הרבה זמן עד שתהיי מוכנה למכור."

פיי חשה בצבע שפושט בעוז ומבעיר את לחייה, גם למשמע ההאשמה הבוטה באמות מוסר קלושות שנרמזה, וגם משום שקלטה כמה הוא יודע. שכן דנטה לא היה מסוג בני האדם שמשאירים משהו לניחושים. הוא לא הפך למיליארדר, מפני שקבר את ראשו בחול. ללא ספק, הוא יודע הרבה יותר על מצבה הכלכלי של מטסון מאשר היא משערת, וידע זה כלל לא נובע מעניין נסתר שיש לו במסעדה או אף בה עצמה. היה זה רק משום שזיהה שם הזדמנות. המחשבה הלמה בה כמפל מי קרח במורד עמוד שדרתה. אם כך, אם רווחי המסעדה לא יגדלו, מסעדת מטסון לא תיעלם ותתפוגג אט-אט. הוא יארוב שם כדי לפרוץ במתקפת ההשתלטות הברוטלית שלו.

"נראה לי שעדיף לנסות את כוח השכנוע שלי במקומות אחרים, נכון?" הפטירה בשוויון נפש, זקפה את גבותיה והשיבה לו בחיוך ישיר. היא לא התכוונה לתת לו את הסיפוק לראות בכך עובדה מוגמרת. אז מה אם הוא היה תקוותה האחרונה? לא ייגרם כל נזק אם תניח לו לחשוב שלא כך הוא. פיי ראתה גל זעם חולף קצרות על פניו אך הוא נעלם באותה מהירות שבה הופיע. היא חשדה שזה מקרה נדיר למדי שאישה מסרבת לו לגבי דבר שהחליט להשיג.

"אולי אנחנו בכל זאת יכולים להגיע לאיזה סידור," חרץ.

"למה בדיוק אתה מתכוון?"

"סוג של פשרה."

לפיי היה ספק גדול אם הוא בכלל מבין את משמעות המילה הזו.

לפתע פתאום התפרץ טלפון הפנים והשמיע את צפצופו בחלל החדר. "אני מתנצלת שאני מפריעה לך, מר ולנטי, אבל מר קסטיו מהמשרד במדריד נמצא על הקו, והוא אומר שזה דחוף."

דנטה רכן במהירות לעבר המכשיר שעל השולחן. "תודה, ג'ולייטה. תבקשי ממנו להמתין עוד רגע בבקשה, כמעט סיימתי פה."

"בודאי." קולה של האישה נשמע משיי ורוחש כבוד. ממש כקולה שלה פעם, חשבה פיי במרירות. היא לא יכלה שלא להצטמרר למשמע הקול הרך והמפתה שבו השיב לה, התגובה הרגישה שרמזה שיש בו למעשה, הרבה יותר מאשר סתם איש קר, מחושב ומרושע. סוג של רגש שדמה לקנאה שטף אותה, והיא שנאה את עצמה בשל כך.

"איפה את מתאכסנת?"

"סליחה?" שאלתו תפסה אותה בלתי מוכנה.

"ברומא – איפה את מתארחת?"

"בבית הארחה ליד שדה התעופה. לא שזה ממש נוגע לך."

"בשום אופן לא. אשלח מישהו שיאסוף את החפצים שלך והנהג שלי ייקח אותך לאיל מאיה."

איל מאיה? על מה הוא מדבר? אין לה כל עניין לראות שוב את רומא, שלא לדבר על המלון שלו. עתה, משהבהיר שאין לו כל כוונה לעזור לה, תכננה לתפוס את הטיסה הבאה הביתה. "גם לו יכולתי להרשות לעצמי להתארח באיל מאיה, זה כלל לא היה נחוץ. אני טסה בחזרה הביתה הלילה."

קולו היה לפתע נמוך בצורה מסוכנת למדי. "לא, את לא טסה הלילה, פיי. אלא אם כן את רוצה פשוט לשבת ולראות איך השיירים של העסק המשפחתי שלך מתפוררים סביבך. אני מוכן לשקול מחדש את ההצעה שלך – לפי התנאים שלי. אהיה בבר המלון בשעה שמונה ונדון בכך על ארוחת ערב." הוא אמר זאת באגביות מוחלטת, כאילו שהרעיון מעט דוחה עבורו. "ומכיוון שאני זוכר שבפעם הקודמת לא נשארת את מלוא הזמן שהגיע לך במלון, עלות שהייתך תהיה על חשבוני." הוא החווה לעבר הדלת. "יש לי עכשיו עניינים בוערים יותר על הפרק. ג'ולייטה תלווה אותך החוצה."

"אני לא מוכנה להסכים לזה, כל עוד הבהרת לי שאתה לא מוכן בכלל לגעת בהצעה שלי!" קראה פיי שטופת חמה מעצם הרעיון שעליה לשוב לאיל מאיה וכן מהרעיון שתיאלץ לבלות ערב שלם בחברתו. ראשית, שנאה את העובדה שתרגיש חייבת לו, ושנית, סערת הרגשות שהצליח לעורר בה במשך הפגישה הקצרה ביניהם, ממש זעזעה אותה. אך הוא כבר פנה אל האינטרקום והורה לג'ולייטה להזמין נהג ולהעביר לו את השיחה ממדריד.

"תן לי סיבה אחת טובה מדוע כדאי לי להסכים להצעה המגוחכת שלך!" התיזה לעברו בחוסר אונים, עיניה בוערות במחאה.

דנטה שאף נשימה עמוקה ונפנה להביט בה כשהוא מנענע בראשו בהתנשאות. "מפני שההסכמה שלך כלל לא דרושה, מיס מטסון. את תעשי מה שאני אומר לך, מפני שאני עומד להציע לך הצעה שלא תוכלי לסרב לה, ומפני שאם לא תעשי כדבריי, אני אהרוס אותך."

ובזאת עבר לספרדית שוטפת והמשיך את שיחת הטלפון שלו.

דנטה השיב את השפופרת למקומה לאחר שפתר את בעיות האספקה של קסטיו מבלי להניד עפעף. פיי יצאה בסערה מהחדר בשנייה שהסב את תשומת ליבו ממנה, בדיוק כפי שצפה שיקרה. זו לא היתה הפעם הראשונה שאישה עזבה את משרדו בכעס כשהדברים לא הסתדרו על פי רצונה, ואף היה ספק בליבו אם זו הפעם האחרונה. ובכל זאת, כשהציץ בכיסא שבו ישבה, היה עליו להודות שבדבר אחד טעה. היא ממש נמנעה מלהישיר אליו מבט במהלך הפגישה כולה. הפעם היחידה שפגשה את מבטו היתה במחאה על המצב הכלכלי החמור של המסעדה, וגם אז, הסבה את עיניה במהירות רבה. זה תסכל אותו לגמרי. האם היא חושבת שתוכל לשטות בו פעם נוספת עם מבטי הצניעות הכוזבים שלה?

אך בפעם הקודמת היתה תמימה, הלוא כן? צייץ קול פנימי בראשו. לקול התוספה עוד תחושה שלמרבה הצער דמתה מעט לאשמה, אך הוא סירב לקרוא לה בשמה. שכן אותה תמימות טבעית שלה – שבהכרח היתה הסיבה למשיכה חסרת השליטה שהיא הצליחה לעורר בו – נמשכה לבסוף לא יותר מחמש דקות! כן, במהירות מפתיעה הוכיחה לו עד כמה שהיא שמחה להיפטר מעול בתוליה ולעבור אל הקורבן הבא. כמה זמן לקח לה? שבועיים לאחר שעזבה, כבר החליפה טובות הנאה מיניות בצידו השני של האוקיינוס האטלנטי.

אבל, אל אלוהים, היא עדיין מושכת ומפתה גם עתה – אם לא אף יותר. פעם אחת כנראה לא הספיקה לה. חרף העובדה שבאה אליו מתחננת לכספו בבגדים שהיה לו ברור שאין ביכולתה להרשות לעצמה – לא פלא שמטסון הגיעה לתחתית! – ועם ציפורניים מלאכותיות ועשויות למשעי בשעה שהדברים הללו היו פעם כה טבעיים לה, הוא עדיין חשק בה. וזה הפתיע אותו. הוא הרגיש זאת ברגע שצעדה אל תוך המשרד. בדיוק כפי שקרה ברגע שהרים את עיניו מהתפריט במסעדת מטסון לפני כל השנים הללו, וראה בחורה שלא דמתה לאף אחת אחרת, מביטה בו בחזרה. מלצרית אנגלייה מוכשרת וביישנית עם שיער שנראה כמו דבש ורגליים שאפשר למות בשבילן, ושהוא אסר על עצמו לגעת בהן. ועל אף שתמימותה הסתברה מזויפת בדיוק כמו ציפורניה, היא עדיין הדליקה אותו.

להגיד לא, לומר לה שהדבר הקרוב ביותר לרצונה שתוכל לקבל ממנו, יהיה לראות אותו קונה את אדמתה מתחת לידיים שלה, זה לא יספיק לו. הוא רצה אותה שוב מתחתיו. הוא יגרום לה להסתכל לו בעיניים ולקרוא בשמו מתוך תענוג וחוסר יכולת להתיק את מבטה. אפילו במחיר שינוי קטן של תוכניותיו. התוצאה הסופית תהיה היינו הך: היא תיאלץ למכור לו את הכול ולהבין שלו רק היתה מסוגלת להתאפק מעט היתה יכולה להיות הצלחה גדולה. פעם חשב שהיא מיוחדת במינה, ראויה לכבוד שרחש לה, ואף נתן לה הזדמנות ללמוד ממנו. אך היא הוכיחה לו שהיא בדיוק כמו כל אישה אחרת שניסתה לנעוץ בו את טפריה. ועכשיו היא רוצה את עזרתו? טוב, היא סידרה לעצמה את המיטה, והוא מתכוון לוודא שהיא אכן תשכב בה במקום ובזמן שהוא יחפוץ בכך.