קו האופק
הִיא רַק הַתְחָלָה,
חוֹזֵר וְאוֹמֵר יַלְדִּי בֵּן הַשָּׁלוֹשׁ
בְּעוֹדוֹ מַבִּיט בַּאֲחוֹתוֹ הַתִּינֹקֶת
כִּמְאַשֵּׁשׁ יְדִיעָה עֲמֻקָּה
הוּא מַעֲלֶה זִכְרוֹנוֹת מֵאֶתְמוֹל, מֵהַחֹרֶף,
מִשָּׁנָה שֶׁעָבְרָה, מוֹדֵד רְצָפִים
מְצַיֵּן בְּנִימָה חוֹזֶרֶת, אֲנִי זוֹכֵר אֶת זֶה,
זֶה לֹא הָיָה כָּל כָּךְ מִזְּמַן.
שׁוֹאֵל בַּת כַּמָּה אֲנִי
וְאַחַר כָּךְ בּוֹחֵן כָּל מִקְרֶה לְגוּפוֹ —
אִמָּא, הָיִית כְּבָר בַּת שֵׁשׁ?
כֵּן, הָיִיתִי. הָיִית בַּת עֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנֶה? כֵּן
בַּת אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה הָיִית? עֲדַיִן לֹא.
כְּשֶׁתִּהְיִי בַּת אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה, אֲנִי אֶקַּח אוֹתָךְ לְרוֹמָא.
בְּבֹקֶר אֶחָד הוּא מֵעִיר אוֹתִי, יֵשׁ לָךְ יוֹם הֻלֶּדֶת.
אֵיזֶה יֹפִי, אֲנִי שְׂמֵחָה לְהִתְבַּשֵּׂר, וְהוּא מַמְשִׁיךְ כִּבְדֶרֶךְ אַגַּב,
הַיּוֹם אַתְּ בַּת שְׁמוֹנִים וְאַחַת.
אֲבָל הִיא
רַק הַתְחָלָה.
חַסְרַת שִׁנַּיִם וּמִלִּים. זְעִירָה
וְהוֹלֶמֶת בִּשְׁנֵינוּ הַהַכָּרָה
שֶׁכָּךְ הִתְחַלְנוּ גַּם אֲנַחְנוּ.
מִמֶּרְחַק שָׁלוֹשׁ שָׁנִים
נִמְתַּח אֹפֶק הִשְׁתָּאוּת שָׁקֵט בְּלֹא סוֹף
וּתְחוּשַׁת הַזְּמַן לוֹפֶתֶת אֶת הַמַּמָּשׁ
כְּאֵם הָאוֹחֶזֶת בְּיַד בְּנָהּ
לִפְנֵי מַעֲבַר הַחֲצִיָּה.
