הצעה לאור

פרק א' – הקרע בין חרדים לחילונים במדינה

חלק זה של ספרנו עוסק, כאמור, בקרע שבין החרדים לחילונים, שבמהותו, בשורשו ועומקו הרי שהוא חוסר סובלנות בין בודדים – בין איש לרעהו. אלא שבמקרה של החרדים והחילונים, הופכים אותם בודדים למסה של מאות ואלפים, המתנגחים האחד כנגד השני וצומחת בעיה חברתית גדולת מימדים הנראית, לכאורה, חסרת פתרון. מטרתנו העיקרית בפרק זה ובפרקים הבאים היא להציג את השקפת העולם החרדית ואת אורחות חייו, ולהרחיב בענייני תורה ותלמוד שהם נשמת אפו של העולם החרדי, ובהם ניתן למצוא מענה לבעיות הכלל והפרט, כולל ענייני המדינה. במילים אחרות, להוציא ולבטל את המימד התקשרותי-החזותי והפוליטי הנראה לעין ולהציג את הפנים האמיתיות של העולם החרדי.

בעניין זה שמעתי מחברי, יוסי אלישע, את הבדיחה הבאה – קמצן, כשקר לו יושב על יד הנר, כשקר לו מאוד הוא גם מדליק אותו. כך גם עם הפוליטיקה, פוליטיקאים הם קמצנים ברוח ובכל הקשור לדת היהודית הם יושבים בדרך כלל על יד נר וכשקר להם מאוד, כלומר משעמם להם, מדליקים את נר הקרע שבין החרדים לחילונים, כדי להסיח את הדעת מבעיות אחרות.

מקובל בתקשורת כי "כלב נשך אדם" – אינו חדשות; "אדם נשך כלב" – הרי שזה חידוש וראוי לפרסום. אבל, "אדם נשך אדם" – הרי שזו חגיגה תקשורתית. זכורני שבזמן אסון השריפה בכרמל (דצמבר 2010) כשנראה היה שלא ניתן לעצור את האש, ניסו כתבים (אם אינני טועה בגלי צה"ל) להביע את הדעה שמדובר במגה-טרור ערבי. העיתונאי רפיק חלבי התקשר לגלי צה"ל באותו משדר והביע את מחאתו על ההאשמות בטרם עת, והוסיף שערב מלחמת יום כיפור הייתה הסתה כנגד החרדים, שלאחריה פרצה המלחמה. פירוש הדבר שההתקפות נגד החרדים שימשו להסחת דעת הציבור מהמצב הביטחוני. מה שחלבי בא לומר הוא שלמרות הניסיונות להשגת שלום שנעשו לפני המלחמה, הפוליטיקאים השתמשו בהתקפות על חרדים כדי להסיח את הדעת מהאפשרות של שלום. כפי שהתבטא משה דיין (שר הביטחון דאז): "עדיף שארם א-שייח' בלי שלום מאשר שלום בלי שארם א-שייח' ", והתוצאות ידועות. ומי יערוב לנו שההקצנה האנטי חרדית הנוכחית, המתיימרת להציג את הקיצונים שבעולם החרדי כנציגי ומביני עולם היהדות, לא נועדה גם היא כדי לכסות על מחדלי הממשלה, שאינה מסוגלת לתת מענה למרבית הבעיות שהועלו בהפגנות הקיץ בשנת 2011, ובראש ובראשונה בעיות הדיור, הפערים החברתיים ונושא השלום.

את דברי על המאבק בין חרדים וחילוניים אפתח בנושא שעון הקיץ והעימות שנוצר סביבו. אף שזהו נושא שולי לכאורה, הוא מעורר התנגחות והתנכלות שמעבר לחומרת הבעיה האמיתית. שעון קיץ הוא השעון הנהוג ברחבי העולם למשך תקופה מסוימת בשנה, בדרך כלל מהאביב ועד הסתיו, בשונה מן השעון הנהוג באותו מקום בשאר השנה, לפי הזמן האוניברסלי המתואם. השינוי מתבטא לרוב בהזזת השעון שעה אחת קדימה, כל אזור והשעה המיוחדת לו. בתחילת תקופת שעון הקיץ מוזזים מחוגי השעון שעה אחת קדימה, ובסיומה הם מוחזרים שעה אחורה, ואז חל שעון החורף. מטרתה העיקרית של הנהגת שעון הקיץ היא שיותר שעות המקובלות כשעות פעילות של בני האדם יהיו במהלך היום, בחופף לאור היום הטבעי, ובכך יופחת הצורך בתאורה מלאכותית. עם זאת, קיימים מחקרים החולקים על כך ששעון הקיץ אכן מוביל לחיסכון משמעותי באנרגיה (למשל, שעת עבודה נוספת באור יום פירושה שעת הפעלת מזגנים נוספת במקומות העבודה), וגורמים שונים הביעו התנגדות לרעיון מסיבות כלכליות, חברתיות, דתיות או בריאותיות. בנושא זה ברצוני להביא את סיפורו של שלום עליכם[4]: "הזקן":

"השעון, שהיה תלוי על גבי הכותל של בית אבא היה שעון מיוחד במינו, זקן ושבע ימים, שנפל לאבי בירושה מאת אבי-אבי –אביו, ולפיכך היו קוראים לו בשם הזקן.

והיה הזקן הזה מראה את השעות והרגעים בדיוק גדול, ולא נמצא כמוהו שעון דייקן בכל העיר, ועל כן היו בני עירנו באים בכל יום אצלנו, משגיחים מן החלון ומציצים אל הזקן המומחה שלנו, כדי לכוון על פיו את שעוניהם ולהעמידם על השעה הנכונה. והשעון שלנו, אף על פי שזקן היה , לא תש כוחו ולא נס לֵחו, וכשהגיעה שעתו לפעום, היה קולו הצלול הולך ונשמע גם בבתי שכנינו אשר מסביב: בום ! בום ! בום!

ולא עוד שכמה עניינים נכבדים היו נחתכים על פיו בעירנו: על פיו היו קובעים זמן מליחת בשר ועל פיו היו מדליקים נרות בערב שבת ומעלים אור במוצאי שבת, עורכים תיקון חצות ומשכימים לסליחות בימים הנוראים, וכיוצא בדברים אלו. כללו של דבר : הזקן שלנו היה מורה ומדריך את כל בני העיר והיה עובד עבודתו באמת ובאמונה.

כשהגיע ערב פסח, זמן בדיקת החמץ, היה אבא מפנה את השולחן, עומד ומוריד בזהירות יתירה את הזקן מעל גבי הכותל, מניחו על השולחן, מסתכל בו מכל עבריו ומעמיק עיניו לתוכו. אחר כך היה יושב לפניו בעיון רב, מפשפש בבני מעיו ומנקה אותם בכנף אווז העשויה לדבר ומוציא מתוכם קורי עכביש ופגרי זבובים נפוחים ויתושים הרבה, שהיו מונחים שם בשלום כל אותה השנה, ולבסוף, כשגמר לנקות את הזקן ולצחצחו, היה עומד ותולה אותו על גבי הכותל כבתחילה ופניהם נהרו. כלומר, פני שניהם נהרו: פני הזקן היו מאירים, משום שיצא נקי ומבריק ומהודר, כחתן היוצא לחופתו, ופני אבא היו מבהיקים מאור פניו של הזקן.. כך הקדיש אבא את כל שעתו הפנויה ואת ידיעותיו לרפא את הזקן ולסעדו ולהשיבו לאיתנו.

"מעט משקולת! מעט משקולת!" אומר אבא, והוא עומד ותולה על הזקן משא כבד מכל הבא לידו: מתחילה תלה עליו מחבת ברזל, אחר כך נטלת נחושת, ולאחרונה קשר אליו מגהץ של חייטים.

.. ופתאום – קול רעש גדול נשמע ממעל לראשינו: טראך- דין –דין-בום!

ואחרי הרעש קול דממה דקה.

... שאו עינכם וראו- הלא הזקן הוא זה, הזקן שלכם נפל מעל הכותל! עמדו ותלו על הזקן העלוב את כל כלי הבית, עץ ואבן וברזל, עד שכרע ונפל תחת משאו."[5]

כמו השעון הזקן, שעשה מלאכתו נאמנה שנה אחר שנה, כך גם לנו יש מסורת יהודית עתיקה, שגודלה ויופייה אינו נמדד בזמן או במקום והיא עוסקת בכול תחום ומקיפה עולם ומלואו. היא חכמה כבת אלפי שנים ולעומת זאת צעירה כביום היוולדה. אך בכל תקופה קם מישהו שמנסה לתקן, לעקור ולאבד אותה, את דרכה ואת ערך מאמיניה. אותו הדבר אמור גם לגבי שעון החורף/קיץ:

מידי שנה מתעוררת מחלוקת, בעיקר לגבי התחלתו של שעון החורף, בין גופים דתיים וחרדיים המבקשים להקדים את הנהגת שעון החורף לפני החגים ולאחר את הנהגת שעון הקיץ לאחר חג הפסח, לבין הדעה השלטת, ששינוי זה עלול לגרום להפסדים למשק המדינה. במילים אחרות, החרדים אינם מתנגדים לעצם הזזת השעון אלא מבקשים לאחר את שעון הקיץ לאחר חג הפסח ולהקדים את שעון החורף לפני חגי תשרי – עניין של כשבועיים.

נשאלת השאלה, מדוע זה מה שמבקשים החרדים ?

ובכן, היהדות דורשת השקעה גדולה בחינוך הילדים, והשקעה זו מתעצמת אף יותר בקריאת ההגדה בליל הסדר, כמו שנאמר בה "והגדת לבינך ביום ההוא." כלומר, הגדת הסיפור של יציאת מצרים הייתה ותהווה תמיד סמל ליציאה מעבדות לחירות עולם: חירות במחשבה, חירות בהנהגה ללא מורא מעול זרים, והיותנו עם לבדד הנהנה מחירות ואינו ניתן למרות מחשבתית כלשהי.

יציאת מצרים היא למעשה תיאור המפץ הגדול של הפיכת העם היהודי לעם חופשי. ליל הסדר הוא ליל החינוך: חינוך כדוגמא אישית, וגם כהתקרבות בין הורים לילדים, כבר מגיל שלוש. ההורים עושים הכול כדי שהילדים יישארו ערניים לספוג את אווירת ליל הסדר. ישנן עדות בעם ישראל שאימצו לשם כך מנהגים מיוחדים, כגון הצגת הצגות, חלוקת אגוזים, החבאת האפיקומן ומתן פרס למוצא, ומעל הכול ההסבה לשולחן כבני מלכים, דהיינו שיושבים מסובים על כריות כמלכים, והאוכל מוגש לשולחן בנדיבות, כדי לתת הרגשה של חופש, שחרור ושפע. קריאת ההגדה אף היא מחנכת ומלמדת, ובתחילתה פותחים את הדלת בברכת "כול דכפין ייתי ויכול כל דצריך ייתי ויפסח" כלומר: כל רעב מוזמן להצטרף לסעודת הפסח, ונהוג להזמין אליה את מי שאין לו איפה להתארח. נוסף על כך גם המנהג המפורסם של קמחא דפסחא, שבו נוהגים לחלק מזון לנזקקים בערב החג בצורה מאורגנת.

והנה, בגין שיקול כלכלי מפוקפק של רווח כספי שאינו בטוח, מנסים גופים שונים בעולם החילוני להקדים את שעון הקיץ לפני ליל הסדר, מה שמקשה מאוד על יכולתם של הילדים, בייחוד הקטנים, ולעיתים אף על ההורים, להישאר ערים, כיוון שעריכת הסדר כהלכתו נמשכת שעות אחדות.

יש קולות מין העולם הכלכלי, השואפים להדמות לגויים בכול, וטוענים שעלינו לחקות את העולם הנאור ולהקדים את שעון הקיץ.

אך לא כל כך מובנת לי לקיחת הדוגמה מן המדינות הנאורות, שהרי לא מזמן, ב-2008-9 הן עמדו לפני פשיטת רגל והפסדים של מיליארדים. מיליוני אנשים איבדו את עבודתם ואת חסכונותיהם. ארצות הברית עדיין לא החלימה מהמשבר והחוב הלאומי שלה הוא חסר תקדים. גם בעת כתיבת שורות אלה חרד העולם מפני דאגות של פשיטות רגל אפשריות במדינות אירופאיות שונות ובכלל, העמדת הכסף אל מול לימוד, חינוך ומסורת היא מוזרה, בייחוד למי שנקרא "עם הספר". בעודנו מנסים לחקות את אירופה, כדאי שנזכור שזוהי יבשת שבנוסף לבעיות הכלכליות שלה בהווה, כמות הדם שנשפכה בה בשתי מלחמות העולם האחרונות עולה על מימי נהר הריין בזמן הפשרת השלגים. במקום זאת עלינו לשאוף ליצור מדינה המותאמת לעם המתגורר בה ולעברו.

זה עידן ועידנים לוחם העיתונאי נחמיה שטרסלר מעיתון "הארץ" נגד הניסיון להתאים את שעון הקיץ והחורף לרווחת המיעוט הדתי, ונדון בטענותיו, שפורסמו במאמר מיום שישי, ה-30 במארס 2012 שכותרתו: "שעון הקיץ הקצר בעולם".

הטיעון, לפיו הצום ביום הכיפורים נמשך בכל מקרה כ - 26 שעות, כוחו יפה לאלה שאינם צמים או שאינם מבקרים בבית הכנסת ביום הכיפורים. ייחודו של יום הכיפורים הוא שהתפילות נמשכות במשך כל היום, להוציא שעה או שעה וחצי של הפסקה. בנוסף לכך, תפילת כל נדרי בערב החג נמשכת כשלוש שעות.

הצורך בריכוז ובכוונה של אותן התפילות מחייב מאמצים מרובים, ומצד שני ישנו דבר הנקרא רגילות הגוף – הגוף איננו רובוט שאין זה משנה לו מתי מתחילה או מסתיימת העבודה ולגביו 26 שעות תמיד שוות. גוף שרגיל לאכול ולשתות בשעה מסוימת דורש את שלו ולכן קיצור שעות היום מהווה הקלה לצמים ומלבד זאת גם תחילת הצום ולאחר מכן שנת הלילה המרובה יותר מקלה על הצום. זה מאוד מוזר שאנשים שאינם עוברים את החוויה של צום ותפילה של בערך 13-14 שעות מתוך כ-26 שעות של היום, הופכים למבינים גדולים בהלכות ובהרגשת המתפללים בצום.

בנוסף מביא שטרסלר נימוק נוסף, שאינו קשור ליום הכיפורים אלא לחיי היומיום בתקופת שעון הקיץ: "יהודי פריס, רומא ואנטוורפן כן מספיקים להתפלל שחרית וגם להגיע לעבודה בזמן." מר שטרסלר שכח כנראה שיהודי פריס, רומא ואנטוורפן חיים בגלות בתוך מדינה לא להם ואין ביכולתם לקבוע דבר וחצי דבר מנהלי המדינה. אנו, לעומת זאת, חיים כיום במדינת ישראל, שגרעין צמיחתה כולה בא מאלפיים שנות תקווה למדינה בה נוכל לקיים את אורח החיים היהודי המיוחד לנו.

שטרסלר ממליץ לאמץ את שעון הקיץ של האיחוד האירופי, אך מה לעשות והאיחוד האירופי אינו חוגג, לא את הפסח ולא את יום הכיפורים, ולא נוהג להתפלל שלוש פעמים ביום ולהניח תפילין. ועד כמה שידוע לי האיחוד האירופי לא נמצא בארץ ישראל. על כך כבר כתב רבי יהודה הלוי (מלוקט ממספר שירים):

"ליבי במזרח ואני בסוף מערב"

ויש צורך בתיקון קל:

"ליבי במערב ואני בסוף מזרח,

איך אטעמה את אשר אוכל ואיך יערב"

"ותברח מעבודת האלוקים

ותיחשף לעבודת האנשים...

ותמכור את חלקך בנזיד עדשים."

"הלא אמרה לך עוד נפשך 'הון,

ותאוותה תבכר לחדשים?"

התאווה להיות כמו האירופים הינה אחד הסממנים הגלותיים שגם הגאולה שבאה אחרי הגלות הקשה באירופה לא הצליחה למגר. וכדי להקל על המצוקה הנוראית של השאיפה להיות כמו האירופים נמצא הפתרון – הבו לנו שעון – שעון קיץ. ועל זה אומר הפסוק שלאחר מתן תורה: "וייקח מידם ויצר אותו בחרט ויעשהו עגל מסכה ויאמרו אלה אלוהיך ישראל שהעלוך מארץ מצרים." (שמות ל"ב, ד') זהו עגל הזהב.

כמו השעון הזקן של שלום עליכם, המסורת היהודית שירתה אותנו בנאמנות ובדייקנות במשך אלפי שנים ופנינו קורנים מהאור שהיא מפיצה. לכן, אל לנו לנסות לתקן אותה ולהפריע לסדר הטבעי שבה, כמו אמירת סליחות ועריכת הסדר כהלכתו, ולהכביד עליה במאבקים של שינוי השעה בתמורה לרווח חומרי. תמיהה מתעוררת בי לנוכח העניין – איך כל כך הרבה דיונים, עתירות לבג"ץ והצעות חוק למיניהן, נישאים כולם על גבו של שעון זקן אחד... הדבר מזכיר לי קטע נוסף מסיפור "הזקן" של שלום עליכם, שבו מתחוללת מהומה גדולה בשוק, שבמהלכה דג שיבוטה אחד נושא על גבו את כל ענייני ערך האדם ומעמדו, וכך כתוב בסיפור:

"... ומה תאמרי, מלכה, לשאון זה, שקם היום בשוק הדגים?" עומדת אני ושואלת אותו את מנשה הדייג: "מה זה יום מיומיים- למה נתייקרו הדגים כל כך?" קפצה שרה לאה הנגידה מאחורי: "מהר תן לי שיבוטה זו שבידך, לי תיתן אותה." "מה החרדה הזאת", אני אומרת,"אשר חרדת ככה?"

"וכי בת יחידה את," אני אומרת, "לפני אבינו שבשמיים?" "אכן," אני אומרת, "כך דרכם של עשירים, שממונם," אני אומרת, "מרובה משכלם..." שמעה שרה לאה את הדברים האלה ופתחה פיה נגדי:"מה לקבצנים," היא אומרת, "אצל הדגים? כל אדם," היא אומרת, "חייב לדעת את ערכו ולהכיר את מקומו. בימינו," היא אומרת, "נתרבו עזי פנים בין העניים והם דוחקים עצמם," היא אומרת, "לרשות שאינה שלהם."

לסיכום חלק זה ברצוני לצטט קטע מעיתון "הארץ", המביע, לטעמי, את חששם של החילונים ואת מהותו של הקרע החילוני/חרדי:

וכך כתוב ב"הארץ" במאמרו של תום שגב מה 27/4/12, "הציונות ועתיד ישראל":

"מעל הויכוח הזה, מרחפת השאלה אם להישאר או לעזוב. כמה מהמשתתפים משדרים חוסר נחת חילוני. אפרת שכטר, שהשתתפה בויכוח, כתבה: "אין לי ספק שקיום המדינה ימשך איתי או בלעדי, מן הסיבה הפשוטה שהתהליך המתרחש כאן הופך אותי לגורם משני. בין אם אשאר או לא, הרוב שישלוט כאן איננו שלי וכנראה גם אינו רוצה בי. אינני חושבת שתהיה כאן מדינת טאליבן. אני מאמינה שתהיה כאן טכנולוגיה וקדמה ויוזמה וחשיבה מקורית, אך כל זאת במסגרת מדינת הלכה כלשהי, שאין לי הכלים להכין את ילדי לחיים בתוכה".

הגב' אפרת מדברת על אפשרות הקמתה של מדינת הלכה בהסתייגות רבה, אולם חשוב להדגיש שהיא ככל הנראה אינה מכירה כלל את ההלכה ממנה היא כה חוששת, ורוב ידיעותיה בנושא באות לה מתוך פרסומי התקשורת, שהם כמובן מגמתיים ולא תמיד נכונים.

אני רוצה להעביר לאפרת מסר אישי: החוק הראשון שיתקבל במדינה ה"הלכתית" יהיה: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחבריך". חילונים ודתיים יוכלו להתקיים זה בצד זה, עם הערכה לאישיותו של כל אחד. כל מחשבה שתהיה פה כפיה דתית, גם במדינת הלכה, אינה נכונה, וכפי שאמרתי – מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך – זאת כל התורה כולה והיתר הוא פירוש לה.