1
השנה ה-103 להפעלת המתקן
נירה עמדה והסתכלה במגנט בתחתית המכל שהסתובב במהירות ויצר מערבולת במים. גוסטב, כלב הפקינז שלה, עמד על ידה בראש זקוף ונבח על המערבולת — היא חשדה שהוא זיהה את הסכנה. נירה בחנה את המכל ותהתה איך תרגיש כשתצלול צלילת ראש ללב המערבולת. כפיזיקאית הראשית של המתקן, זה היה תפקידה לשאול שאלות מהסוג הזה, אבל המחשבה עוררה בה צמרמורת קלה, שחלקה נבעה מהתרגשות וחלקה מפחד. היא חייכה לעצמה וחזרה אל חישוביה. מכיוון שאין מים במערבולת, אלא בדופנותיה בלבד, ייתכן שהיא תרגיש כאילו היא נופלת בצניחה חופשית. מדובר במכל בעומק של עשרים מטרים ותקרה בגובה זהה, אז האם כאשר תגיע סוף־סוף לתחתית המערבולת, הדף הפגיעה יעלף אותה? ומה אם היא קודם כול תתנגש במגנט? לא, ענתה לעצמה, יש עדיין מים מעל המגנט, הוא לא נע מספיק מהר.
היא הסתובבה והנידה בראשה לעבר חדר הפיקוח והבקרה שמאחוריה. היא ראתה גבר צעיר ממושקף, שמיהר לגשת אל לוח הבקרה.
"מגביר את הזרם החשמלי לאלף חמש מאות אמפר," קרא מהמיקרופון יורי, זואולוג המתקן. קולו היה גבוה מהרגיל.
מהירות המגנט הואצה, המערבולת התרחבה והעמיקה, והמים סביבה החלו לקצוף. גוסטב נע אחורה בבעתה וחזר לנבוח על המכל ביתר שאת. הוא ידע שהמים חושפים משהו בלתי מובן שנמצא שם, והוא העביר את מבטו המבולבל מנירה אל המכל. כמו נירה, הכלב הלבן לא אהב בדרך כלל דברים לא מוכרים, אבל נביחותיו היו רמות במיוחד הפעם.
בהינד ראש הורתה נירה ליורי לפתוח את תקרת המתקן. קוף צעיר הורד באמצעות מלקחיים שנשאו אותו מעל לב המערבולת ונעצרו בגובה המים. פרוותו החומה של הקוף, ששמו היה בריסטול, הייתה מסומרת כולה. הוא התפתל וניסה להתחמק מאחיזת המלקחיים כאילו חייו תלויים בכך. המלקחיים השהו אותו מעל המכל, ולבה של נירה נכמר. אוכלוסייה של ארבעים אלף איש ואישה במפרץ, האוכלוסייה היחידה ששרדה ככל הידוע לה, הייתה כולה תלויה בה, ובניסויים שלה במתקן. הם גוועים ברעב, גונבים בצרות עין, נוהגים באנוכיות מפחידה, בלי להבין שהם עתידה של מה שנותר מהמדינה. אולי אפילו של העולם כולו.
נירה הסתובבה שוב וסימנה ליורי בחדר הפיקוח והבקרה. הוא הרים את אגודלו באצבעו לאות אישור. בריסטול הוצנח ללב המערבולת. זעקותיו הדהדו בחלל ופילחו את גופה של נירה, בזמן שמצלמות המתקן עקבו אחר צלילתו מכמה זוויות. הקוף הגיע לתחתית המכל ולפתע נעלם, כמו שנירה ידעה שיקרה.לאחר מכן, כשנירה ישבה לנתח כל פרט בניסוי ואת תוצאותיו, היא ראתה שנפילתו של הקוף הואטה ככל שהתקרב לתחתית המכל, והוא למעשה נעצר באוויר, סנטימטרים ספורים מעל למגנט שבתחתיתו. ואז, כמו הפסלים שנירה הייתה רואה במוזיאונים בילדותה לפני שפורקו והפכו למתקני מגורים לאוכלוסיית המפרץ המתרחבת, הקוף קפא באמצע צרחה, כשעיניו בולטות מחוריהן, ונשאב לחור התולעת בתחתית המערבולת.
עכשיו נותר לנירה רק להמתין לאותות חיים מהמכשירים שהוצמדו לגופו של הקוף הצעיר, מבפנים ומבחוץ. היא עלתה במדרגות לצד המכל וחזרה אל חדר הפיקוח והבקרה. כשנכנסה לחדר הצפוף, ראתה את דניאל ויורי רכונים מול המחשב — יורי הקליד במרץ את תיעוד הניסוי, ודניאל יישרה את חלוקה הלבן וקראה את דבריו. שניהם הפנו לעברה חיוכים אופטימיים. לבה של נירה פרפר בהתרגשות, אבל היא רצתה להיות זהירה.
"מה אתם כל כך שמחים?"
"טוב, קודם כול, בריסטול לא נמוג לרסיסים ברגע שעבר בסינגולאריות, לכן זו התחלה —" החל יורי.
"עדיין אין לנו שום מידע, יורי, חכה עם החגיגה," אמרה נירה וניגשה לבחון את התצלומים הראשונים ממצלמות הניסוי. "נראה שהוא עבר בצורה חלקה, אבל עדיין צריך לראות איך הוא מגיב לצד השני."
"תסתכל כאן. לפי הסימנים הביולוגיים מהמכשירים, נראה שרגע המעבר לא גרם לו למועקה גדולה מדי. לפחות לא מספיק כדי שיחטוף התקף לב," אמרה דניאל בכובעה כביו־כימאית במתקן. עיניה החומות הביטו על המסך, ופניה העגולות היו סמוקות מהתרגשות. נירה שיחקה בעגילה הימני בהיסח הדעת בזמן שהקשיבה לדבריה. "החשש העיקרי שלי, האמת, היה שהוא יאבד את העשתונות, אבל נראה שלמערבולת היה דווקא אפקט מהפנט."
יורי הביט גם הוא בתצלומים, ויישר את משקפיו. "אכן, דניאל, עם זאת, בצילומי הפרופיל נראה שבריסטול מביט בנקודת הסינגולאריות בתבונה שכזו —"
"טוב, אני אטייל קצת עם גוסטב," חתכה אותו נירה. "תעדכנו אותי בבקשה כשאחזור אם המידע התחיל לזרום."
נירה קמה מכיסאה והתמתחה. היא עיסתה את צווארה הכואב וניסתה לשחרר קצת מהלחץ האצור בו. דניאל ויורי שתקו במבוכה, בעוד נירה לקחה את הרצועה הצהובה של גוסטב, הרימה אותו בזרועותיה, וירדה חזרה במדרגות הפנימיות אל חדר המכל והחוצה אל מסדרונות המתקן. אך כבר בפנייה הראשונה נירה נעצרה כשהבינה ששכחה את שקית הצרכים ואת תרסיס נטרול הריחות. היא קיללה בלבה. היא ידעה שיורי ודניאל כנראה ממשיכים לדבר על הניסוי, אבל היא לא רצתה לשמוע את החששות או את התקוות שלהם. היו לה מספיק חששות משל עצמה לגבי התוצאות, והדבר האחרון שהיא רצתה היה לשמוע אותם מדברים עליהם בקול רם. אבל בלית ברירה, היא חזרה במסדרון ועלתה במדרגות לחדר הפיקוח והבקרה. היא קפאה מחוץ לדלת כשהיא שמעה את דניאל ויורי מדברים עליה.
"היא לא הקשיבה למילה," ציין יורי.
"אני לא בטוחה."
"אולי יותר טוב ככה. לפעמים אני מתמלא ברגשות אשם על הניסויים," אמר יורי.
"אני יודעת, גם אני," אמרה דניאל. היא נאנחה, "אבל כשנירה עורכת את הניסויים האלה היא רואה רק את העתיד של המפרץ. ארבעים אלף איש שסומכים עליה שתצליח למצוא דרך לצאת מהבור הזה לפני שייגרם נזק גנטי בלתי הפיך."
"אני חושש שכבר נגרם נזק גנטי בלתי הפיך," כחכח יורי. נירה הציצה לחדר וראתה שהוא מצביע לעבר שומר המסך שלה. על הצג היו תמונות של בני אדם במאה העשרים ואחת, כולם וכולן עם שיער שופע, כלל שיער קצר למרבית הזכרים ושיער ארוך למרבית הנקבות.
"אני לא מבינה למה היא מתעקשת להתעלל בעצמה ככה," מלמלה דניאל וכיבתה את המסך.
נירה הרגישה את הדם גועש באוזניה. היא ידעה מה דניאל חושבת, שכן הן דיברו על הנושא הרבה, אבל היא לא ציפתה לשמוע אותה מדברת על זה עם יורי. זה לא היה סוד שנירה הייתה מהאנשים הבודדים במתקן שהצליחה לשמור על תמונות משפחתה מהתקופה שקדמה להפעלת המתקן. מרבית העדויות האחרות הולאמו על ידי הקוורטט לפני עשרות שנים, למען "שימור ותיעוד", אבל אף אחד אחר לא היה יכול לראות את התיעוד מאז שנסגרו המוזיאונים. נירה הרגישה בת מזל שיש לה תמונות של סבי־סבתה, והם עזרו לה לדחוף את עצמה קדימה בניסויים שלה. לא הייתה לה כוונה מזוכיסטית, בניגוד למה שדניאל חשבה, והיא הרגישה מובכת למשמע דבריה של דניאל. במיוחד כיוון שנאמרו דווקא לאחד האנשים הכי פטפטניים במתקן. לבסוף החליטה ללכת למגוריה ולאסוף את התרסיס משם, ונסוגה בלי להשמיע רעש.
לאחר כחצי שעה גוסטב קיפץ בשמחה במסדרונות המתקן. המסדרונות האפורים תמיד נתנו לנירה הרגשה אין־סופית. בלי שמות הרחובות היה קשה לה להתמצא בהם. הם הקיפו אותה מכל הכיוונים, חלקים ואפורים למעט דלתות המגורים הבודדות באזור זה. המשפחות המבוססות ביותר התגוררו בצד המזרחי של המתקן, שהיה קרוב למה שהיה פעם המצפה התת־ימי, וזכו בהתאם למגורים גדולים משמעותית מאלו של נירה ודניאל, שנמצאו במתחם המסדרונות שהוקצה למדעני ומדעניות המתקן. נירה לא אהבה את העובדה שמגוריהן היו קרובים לאזור המסחרי ולמשרדי הקוורטט, מכיוון שהתנועה הרבה במסדרונות גרמה לה להרגיש כאילו היא גרה באמצע כביש סואן. בשל המיקום הנחשק של מגוריהן, ברחוב איינשטיין, לפעמים אנשים זרים היו מתדפקים על דלתן ומבקשים תרומות. נירה שנאה להרגיש חשופה כל כך.
נירה הובילה את גוסטב לחלל השקוף, שפעם שימש כמצפה התת־ימי באילת, עשרות שנים לפני המתקפה הגרעינית והרבה לפני שפרץ האי־וירוס, המחלה שהציתה אותה. הכלב קיפץ בשמחה בחלל המוקף בזכוכיות שקופות מכל עבר, ולשונו האדומה השתרבבה כמו תמיד מפיו, בסימן שנראה לנירה שובב, ולאחרים מטורף. נירה הביטה בשוניות ששרדו לאחר המתקפה ותהתה אם הן תמיד זרחו באפלה. דניאל טענה שזה תוצר של הקרינה הרדיואקטיבית ששינתה את ההרכב הגנטי של השוניות, כמו שהיא שינתה את ההרכב הגנטי של בני האדם ששרדו לאחר המתקפה. נירה נאנחה בזמן שהביטה בהן. העובדה שהן זרחו באפלה סתרה לדעתה את כל חוקי האבולוציה שהיא קראה עליהם, ויורי הסכים איתה. הסיבה היחידה שהשוניות הללו שרדו היא מכיוון שגם הטורפים שלהן נמחו מקיום במתקפה, אבל יורי הבטיח לה שיבואו טורפים אחרים.
כשגוסטב סיים, נירה חזרה אל המעבדה שלה ברחוב יונת, שהייתה ממוקמת לא רחוק מהמסדרון שבו שכן חדר המכל. היא ראתה דרך החלון השקוף שהפריד בין מעבדתה למעבדתם של יורי ודניאל, שהם חזרו בינתיים למחקרים שלהם. יורי בחן סרטוני לווייתנים על המסך, ודניאל רכנה מעל מיקרוסקופ. דניאל נראתה שקועה, מצחה כווץ בריכוז וקמט גדול הופיע באזור שהיה אמור להיות החלל שבין גבותיה. נירה לא הצליחה לכבוש את חיוכה. היא דפקה קלות על החלון. דניאל ויורי הרימו את ראשיהם ונירה החליקה לצד את חלון ההזזה.
"התגעגעתם אליי?" שאלה.
"נמאס לך לטייל?" דניאל חייכה בזמן שיורי גלגל את עיניו וחזר אל מחשבו.
"גוסטב עשה צרכים אז חשבתי להביא קצת ליורי," נירה השיבה.
"כמה חבל שסיימתי את מחקריי על צואת כלבים כבר בשנה שעברה," ציין יורי מבלי להסיט את ראשו מהמסך, שהקרין כעת מודל תלת־ממדי של לווייתן. רישומיו במחשב נראו לנירה כנמלים על הצג.
נירה הלכה לכיסאה והדליקה את הצג בעוד גוסטב המותש מההליכה הקצרה הלך לנמנם במיטתו בפינת החדר. גם על המסך הזה היו תצלומים של משפחתה מהמאה הקודמת, כדוגמת התמונות שהיו על המחשב בחדר הפיקוח והבקרה. מלבד הבגדים הצבעוניים ועיניהם הנוצצות של המצולמים, הרחוב שבו עמדו היה שטוף שמש, ושערם של האנשים קרן בתגובה. נירה רצתה לקוות שלפחות את הנצנוץ בעיניים היא לא איבדה, גם אם העולם התת־קרקעי שלהם היה חסר בשאר הגזרות. היא הרימה את ידה בלי משים אל ראשה, המקום שבו היה צריך להיות שערה, ותהתה איזו תסרוקת הייתה לה, לו לבני האדם במפרץ היה שיער היום.
"את ממש מזוכיסטית לפעמים, את יודעת?" דניאל אמרה מהדלת ונכנסה פנימה.
"כן, גם בת הזוג שלי אומרת את זה," נירה נאנחה. דניאל ניגשה אליה וחיבקה אותה מאחור, בעוד נירה הביטה במסך בעצב. "אני לא מצליחה לדמיין אותנו נראים ככה. או את גוסטב עם אוזניים או זנב. ואני לא יכולה לדמיין איך זה היה לחיות על פני האדמה, שטופים בשמש כל הזמן. אני לא חושבת שהעיניים שלנו היום היו עומדות בזה."
"אם בריסטול יגיב טוב, אולי נגלה," ענתה דניאל בשקט.
"אל תקראי להם בשמות שלהם," אמרה נירה והנידה בראשה בעצב. דניאל לא השיבה. "את חושבת לפעמים שכבר אפשר לחזור למעלה?" שאלה נירה, יותר לעצמה מאשר לדניאל.
"אני חושבת על זה לפעמים, אבל הרי אין לנו שום יכולת לבדוק את זה אמפירית," ענתה דניאל ברצינות בזמן שחיבקה את נירה מאחור. "את יודעת שאני עושה בדיקות מולקולריות תקופתיות, אבל הן של המים מהים האדום. אני לא חושבת שזה יכול לקדם אותנו כמו בדיקת עפר מהקרקע, ומצד שני זה מסוכן מדי לפתוח את המתקן לקרינה מלמעלה," היא נאנחה.
נירה ידעה שהסיבה היחידה שאוכלוסיית המפרץ שרדה הייתה שלאחר פריצת האי־וירוס בברזיל, ועם הסימנים הראשונים להתפרצות המחלה במדינות המזרח התיכון, הממשלה הורתה לבנות מתקן תת־קרקעי מוקף במטרים של עופרת, כך שיגן על התושבים מפני המתקפות של המדינות השכנות בניסיונותיהן להשתלט על שטחים נקיים במדינה, ובמיוחד באזור אילת. הממשלה לא ידעה שהמעשה הזה יציל את החיים של אלפי אנשים, ולא רק של תושבי המדינה, לאחר שסין תקפה את המזרח התיכון בטילים גרעיניים, במטרה לעצור את התקדמות המחלה לאסיה. אבל היו לזה השלכות גנטיות בלתי הפיכות. כעת, בשנה ה-103 להפעלת המתקן, שסיפק שירותי ממשל, תשתיות וטכנולוגיה לאוכלוסיית המפרץ הרחבה יותר, השורדים היו ברובם כבר דור רביעי לאחר המתקפה. האוכלוסייה, לרבות נירה, לא ידעה את אבותיה ואת אמהותיה שהילכו על פני האדמה. היא הכירה רק את כדורי הוויטמינים, מתקני השתייה המותפלים, צמחים עם עלים סגולים שייצרו חמצן בפוטוסינתזה מלאכותית, קצבה וצנע בדברים כמו נייר או נרות שעווה, ואת החיים התת־קרקעיים תחת אורות הפלואורסצנט.
והנה, לפני ארבע שנים, היא זו שגילתה שנפתח חור תולעת במתקן ועורר במפרץ תקווה מחודשת לחזרה לפני האדמה. התגלית הייתה מדהימה כמו שהייתה מקרית. נירה בדיוק חקרה את מכל המים של דגי המאכל, כיוון שדגים החלו להיעלם ממנו בפתאומיות. הקוורטט הורה למשרד המדע למצוא לזה הסבר, ונירה בהחלט מצאה. היא לא ידעה לאן חור התולעת הוביל, אך היא הייתה משוכנעת שהתשובה לשאלה הזו תשמש חבל הצלה עבור אוכלוסיית המפרץ. הקוורטט בנה מכל מים חלופי והעביר אליו את דגי המאכל, ומאז השתמשה במכל המים כדי לקיים ניסויים שנועדו לנתח את חור התולעת ואת העבר השני. התקנת המגנט בתחתית המכל נועדה להקל על הגישה אליו, אבל המערבולת גם הייתה יפה לדעתה, אלגנטית.
"טוב, אז היום לראשונה העברתי בעל חיים דמוי אדם בחור התולעת," אמרה נירה והתנערה ממחשבותיה. "זה כבר צעד קדימה מהעכבר שהעברנו ומהדגים ששחו דרך הסינגולאריות על דעת עצמם. אבל זה מאוד אטי עדיין."
דניאל נאנחה. היא רכנה ונשקה לנירה על שפתיה, וקמה ללכת. לפתע נירה שמה לב שנורת המצוקה שעקבה אחר איתותיו הביולוגיים של בריסטול נדלקה.
"דניאל!" היא צעקה, ונופפה בידיה לעברה. דניאל חזרה לחדר בריצה ויורי מאחוריה. דניאל הפעילה את המדפסת, ושורות של נתונים יצאו ברצף על הנייר היקר, שתוקצב במשורה על ידי הקוורטט.
יורי הדליק את המחשב השני שהיה בחדר, בעוד דניאל התחילה בניתוח הנתונים, שהופיעו על הדפים המודפסים. שלושה דפים בסך הכול, דו־צדדיים.
"בהתחלה ישנם כמה משפטים קצרים ונוסחאות ש... הנה! כן, הנוסחאות מעידות על מצב החמצן מעברו השני של חור התולעת," דניאל אמרה בהתרגשות. "בריסטול שרד, כך נראה, ונראה שישנה אטמוספרה מעבר לחור התולעת, שאחוז החמצן בה עומד על תשעה־עשר אחוזים."
"בדיוק כמו שהיה עם העכבר, זה מספיק להישרדות," לבה של נירה ניתר.
"זהו דיווח ראשוני על כך שבריסטול מקבל ויטמינים ממקור חיצוני," העיר יורי והרים ראשו בבלבול.
"האם ניתן להשתמש בזה כהוכחה? לזה שישנו כוכב דמוי שמש מהצד השני?" שאלה נירה. אך לפתע לבה צנח והיא נעשנה לאחור בכיסאה. כל הנתונים נראו מיטיבים. אבל אם הסימנים מעידים שהכול תקין לכאורה, אז מדוע נדלקה נורת המצוקה?
"אולי הקוף מושהה בזמן?" נירה תהתה בקול. "האם הוא נמצא במקום שבו הכבידה כל כך גדולה כך שמרחב הזמן־חלל מתעוות ומדווח שהכול תקין, בעוד שבאופן יחסי הקוף מת לפני הרבה שעות והמידע עדיין לא הגיע אלינו?"
"ייתכן שהוא פגש בישויות אחרות ונכלא לצורך ניסוייהן, ועכשיו אנחנו מקבלים דיווח תקין משום שהכול תקין בכלוב?" הציע יורי. "או שהוא נאכל, והמכשור עדיין לא עוכל? במקרה כזה יהיה על בני האדם להיזהר ממפגש עם טורפים בעבר השני."
"זה בהחלט מוזר," ציינה דניאל בזמן שהמשיכה לסקור את התוצאות.
נירה נזכרה בסיפורים של סביה על כך שלסביהם היו מכשירים שנקראו טלווי־סיות, ובכמה מאמרים קראה שכינו אותן גם טלוויזיות, והם הראו סיפורי מדע בדיוני בדיוק כמו זה שנירה נמצאה בו כעת. במתקן היה רק מקרן אחד, שהוקצה פעם בשבוע לבר "הזליגה". נירה ודניאל לא ביקרו בו לעתים קרובות, אבל בכל פעם שהבר ארגן הקרנות שבועיות של כמה סרטים ששרדו לאחר המתקפה, נירה ודניאל הלכו לצפות בהם. הסרטים הללו היו עבור נירה מעין דפי הנצחה ליצירתיות האנושית ולמאה שקדמה למחלקה ולמתקפה. לדעת שהעולם שתואר בסרטים הללו, כמו גם האנשים שיצרו את האמנות הזו, אינם, עוררו בנירה כאב כמעט פיזי. אפילו סרטי הקומדיה הרומנטית. לעתים נירה ודניאל הצליחו להגניב דיסקים וצפו בסרטים במחשב במגורים, ואז דמיונה של נירה גלש אל מחוזות מרגשים אף יותר, והיא חלמה שהיא עוזרת ליצור עולם חדש, טוב יותר, בעזרת הניסויים שלה. נירה ניערה את ראשה וחזרה להתרכז בניסוי. היא החליטה שאסור לה להגיע למבוי סתום. היא הייתה חייבת לקבל מידע נוסף.
"צריך לבצע ניסוי נוסף לצורך בקרה," אמרה נירה, ודניאל ויורי הפסיקו במלאכתם בחשש.
"יהיה עלייך לשכנע את הקוורטט להקריב קוף נוסף," העיר יורי.
"כן," השיבה נירה. "אבל בואו ניתן לזה עוד כמה ימים ונראה אם הנתונים משתנים. אולי הניסוי הנוסף יתייתר," הוסיפה בלי להאמין בכך בעצמה.
נירה ידעה שיהיה עליה לשכנע את הקוורטט להקריב קוף נוסף כדי לאשרר את תוצאות הניסוי, אך היא בחרה להמתין כחודש כדי לוודא שהתוצאות שהתקבלו הן לא תוצר של עיוות זמן־חלל, או של אי־עיכול המכשור שהיה מצוי על הקוף על ידי טורף חיצוני. נירה ציינה לעצמה שגם זה לא מחייב שהניסוי הצליח, שכן גם לאחר חודש עדיין ייתכן שהקוף מושהה בעיוות זמן־חלל גדול ממה שחשבה, או שהמכשור עדיין לא יעוכל, ואז ייתכן שתיאלץ להמתין שנים כדי לאמת את תוצאות הניסוי. אבל היא לא רצתה לחכות כל כך הרבה זמן.
***
חודש לאחר מכן, חג הפסח הלך והתקרב, אך עבודתה של נירה לא פחתה. באחד הימים חזרה למגוריה בשעה מאוחרת. דניאל כבר חזרה לביתן כמה שעות קודם לכן, אך נירה נשארה מאחור מכיוון שרצתה לסיים לכתוב את דו"ח הניסוי. נירה קיוותה להתקלח, ללבוש את חלוק הלילה שלה וללכת לישון כמה שיותר מהר. אבל כשהיא נכנסה בדלת ביתן, נירה הופתעה לראות שהבית הואר בשתי מנורות לד, ועל שולחן הסלון נפרשה המפה הפרחונית החגיגית, שעליה הונחו שתי צלחות עם מנת דג ותפוחי אדמה. נירה קיללה בליבה מכיוון שהיא שכחה את ערב הדייט הדו־שבועי שלהן.
אחת לשבועיים נירה ודניאל ארגנו ערב דייט כדי לצאת מהשגרה. זה היה טרנד בשנים האחרונות במתקן, ומכיוון שדניאל הייתה בשנות העשרים המאוחרות לחייה, וצעירה מנירה בכעשור, היא הייתה היוזמת העיקרית של הדייטים. מרבית הזמן התכנונים של דניאל התאימו לנירה, אבל דווקא באותו יום שכחה מכך לחלוטין. דניאל נכנסה לסלון מהמטבח עם שתי כוסות, ועיניה נפערו למראה נירה. היא כנראה ציפתה לה מאוחר יותר.
"הפתעה!" דניאל קפצה על נירה וחיבקה אותה.
"בהחלט הפתעה," נירה אמרה, ונישקה את דניאל, שהריחה מדג.
"חשבתי שנוכל לעשות ערב דייט קטן הפעם, בלי לצאת מהבית," אמרה דניאל בחיוך רחב.
"להישאר בבית בהחלט נשמע כמו רעיון טוב," אמרה נירה, והציצה לעבר חדר השינה.
"בואי, תיכנסי," דניאל פינתה לנירה את הדרך. נירה היססה לרגע, כמיהתה להתכרבל במיטתן עוד הייתה חזקה. אבל דניאל נראתה כל כך מאושרת לראות אותה, והיא סימנה לה להצטרף בקדחתנות כזו, שנירה נאנחה והצטרפה אל בת זוגה בשולחן.
נירה אכלה את ארוחת הערב שדניאל הכינה בהנאה, ובזמן הזה הן התעדכנו בנושאים שלא היו קשורים לעבודתן או לפוליטיקה במתקן. דניאל סיפרה לה שמאשה הזמינה אותן לחגוג את ליל הסדר אצלם. נירה אהבה את אמה של דניאל, וחייכה למשמע ההצעה. מכיוון שזה היה החג האהוב על משפחתה, הם רצו לעשות אירוע גדול. לאחר הארוחה הן ישבו על הספה בסלון ועיכלו את האוכל. הכיסוי הירוק תמיד הזכיר לנירה את הטבע שנגזל מהם בחיים מתחת לפני האדמה, ועורר בה שלווה. בזמן שנירה ליטפה את קרקפתה של דניאל, דניאל סיפרה לה שיונה אחותה שוב בהיריון. נירה קיוותה שדניאל לא תעלה שוב את נושא הילדים, שכן התנגדותה של נירה להבאת ילדים לא השתנתה. פיצוץ האוכלוסין ממילא עלה על גדותיו, והיא גם לא התכוונה להגיש בקשה להיתר תרומת זרע ממשרד הדתות. היא רכנה ונשקה לדניאל ברוך והידקה את חיבוקה. לפתע דניאל התנתקה ממנה.
"אני הולכת לראות 'ארמגדון', תצטרפי אליי?" דניאל הכריזה, והושיטה את ידה אל המחשב.
נירה גיחכה וקמה על רגליה. "לא הפעם דנדן, אני פורשת."
דניאל הכריחה את נירה לראות את הסרט הזה כבר עשרות פעמים, בעיקר כשדניאל הייתה עצובה. אך נירה לא הייתה במצב הרוח לראות שוב את האסטרונאוטים הכי גרועים בעולם מצילים את כדור הארץ מכיליון. היא אספה את גוסטב בזרועותיה ונכנסה אל חדרן.
נירה סגרה את דלת חדר השינה מאחוריה, והשאירה את דניאל להתכרבל עם הכרית בסלון מול מסך המחשב. היא הסתובבה להביט במיטה הזוגית המזמינה. היא הרימה את שמיכת הפוך הלבנה, הניחה לכלב הפקינז לזחול מתחתיה ואז טיפסה על המיטה בעצמה. היא הניחה את ראשה על הכרית הרכה, ונרדמה כמעט מיד.
***
לאחר שנירה, דניאל ויורי בדקו כמה פעמים את הנתונים והציגו אותם בפני מנהלת המעבדות הנוקשה, שרי, נירה ידעה שאין לה ברירה והיא אינה יכולה לדחות עוד את הפנייה לקוורטט. שרי הייתה מבוגרת מנירה רק בשנים בודדות, אך הייתה כבר בשנות הארבעים לחייה, והיא אהבה להדגיש את ניסיונה הרב בכל שיחה שלהן.
בשיחתן האחרונה שרי אמרה לנירה בקול אמהי, "אני מצפה ששכנוע הקוורטט לא יהיה קל, אבל את חייבת לנסות, אם את אכן מאמינה שעתיד תושבי המפרץ תלוי בכך."
נירה לא חשבה שזה יהיה קל, והיא מאוד התאפקה שלא לגלגל את עיניה לאור עצתה המיותרת של שרי. אך היא אכן פעלה כדי לנאום בפני הקוורטט. בחודש שחלף מאז שנירה ביצעה את הניסוי, ובשבוע שבו המתינה לאחר פנייתה עד שהגיע מועד נאומה בפני הקוורטט, התוצאות הפכו ליותר ויותר אופטימיות. על פי הדיווח של יורי, בריסטול הצליח לשרוד כל אותה עת, הוויטמינים המשיכו להיספג בתאיו, ולדברי דניאל המכשור הביו־אלקטרוני דיווח על גירוי חיצוני, שככל הנראה העיד על קיומה של קרינה אלקטרו־מגנטית קלה מכוכב דמוי השמש שלהם, והקוף ניזון באופן סדיר.
נירה הגישה את פנייתה בצינורות המקובלים, ושיגרה את הבקשה באמצעות מערכת האו־מייל. מכיוון שמערכת המסרים של הקוורטט הייתה האי־מייל היחיד ששרד, הכינוי 'או־מייל' דבק בו לאורך השנים. זה תמיד שעשע את נירה. רשת הקוורטט, שהתבססה על סיבים אופטיים, ולא על לוויינים, הייתה הדרך הכי מהירה לתקשר מתחת לפני האדמה, אך למרות זאת, ככלל, נירה השתדלה לא להעביר במערכת מסרים פרטיים, מאחר שחשדה שהקוורטט מנטר את המידע ללא ידיעת האוכלוסייה. אך הגשת הבקשה לא הייתה מספיקה, ונירה העבירה חמישה כרטיסי מזון לאנטון, העוזר הראשי של הקוורטט ומי שישב בעמדת תעדוף הבקשות.
מהר מאוד נירה מצאה את עצמה עומדת בפני הקוורטט באסיפה השבועית. האולם, שהכיל כמאה איש בלבד, נבנה במקור כדי להכיל תערוכות אמנות. האדריכל המקורי של המתקן, בתקופה שבה האנושות עדיין לא ידעה שהיא תיאלץ להתחבא מהקרינה, תכנן את המתקן כמרכז תרבותי תת־קרקעי לתושבי אילת. כתוצאה מכך, אולם האסיפות השבועי ברחוב גולדה היה החלל הכי מהודר במתקן או במפרץ כולו. תקרה גבוהה עם ציור של שמים מלאי עננים לכל אורכה, מנורות עגולות בקוטר של מטר, שנראו כמו עשרות שמשות מאירות מעל ראשיהם, ובמה עגולה במרכז החדר, עם מיקרופון קטן שחור, ופודיום שנשא את הלוגו של המתקן. אף על פי שהכיסאות הוצבו בצורת חצי עיגול, ולא הקיפו את כל הבמה כזירה, נירה עדיין הרגישה כאילו היא שחקנית במופע תיאטרון יווני בכל פעם שנאמה בחדר הזה.
דניאל ישבה בשורה השנייה, לצד נציגי ציבור סקרנים ומובילי דעת קהל. רובם היו נציגי המעמד האמיד במתקן, חברי גילדת המדענים, המהנדסים, המתכנתים וכדומה. אבל היו גם סוחרים, בעלי "הזליגה", ונציגי הדתות השונות. חלק מהכיסאות אף הוקצו לנציגי האזורים השונים, מ-B עד D, אבל זה היה נדיר שנציגי האזורים המרוחקים היו מגיעים לאסיפות. מרביתם היו יותר מדי טרודים בצרות היום־יום של אנשי המפרץ, ולא היו פנויים לבזבז חצי יום בשבוע על גיחה למתקן, כדי לדון בנושאים שלא נגעו להם לרוב. נירה תמיד חשבה שאולי אם הם היו מבקרים כאן יותר, גם סדר היום היה משתנה. אבל כרגע היא ניצבה בפני קהל שרובו אינו אוהד, שבעיקר ניסה לראות איך הוא יוכל להרוויח מכל סיטואציה, במקום לחשוב על ארבעים אלף תושבי המפרץ כולו, ולא רק על תושבי המתקן.
נירה שמה לב שהיא שוב שיחקה בעגיל הימני שלה. היא הורידה את ידה וטפחה קלות על המיקרופון. הקהל השתתק. ארבעת חברי הקוורטט ישבו בשורה הראשונה ולבשו חגורות אדומות כדי להבדיל אותם משאר האוכלוסייה. נירה כיוונה את גופה אליהם, ופתחה בנאום.
"רבותיי וגבירותיי, ביקשתי לדבר בפניכם כדי לעדכן אתכם בתוצאות הניסוי האחרון, שנערך לפני כחודש במכל הפיזיו־טלפורטי שבמתקן. כפי שידוע לכולכם היטב, מטרת הניסוי שאושר על ידי הקוורטט, הייתה לברר אם חור התולעת שבתחתית המכל מוביל לאתר בר־קיימא, ואם יונק דמוי אדם יוכל לעמוד במעבר. הניסויים הקודמים, כידוע לכם, כללו שימוש בעכבר ובגששית מיניאטורית, שניסתה לתעד באמצעות מצלמה את העבר השני של חור התולעת, אך העבירה רק רעש סטטי, מכיוון שעל פי השערותינו נפגמה בעת המעבר.
"עם זאת," היא המשיכה במהירות, בתקווה שלא יעצרו אותה כדי לדון בכישלון היחסי של הניסויים הקודמים, "הניסויים הקודמים הראו שככל הנראה, מכיוון שחור התולעת פתוח לזליגת חלקיקים ברמה התת־אטומית, שברובם אינם מסוכנים, מחשבי המעבדות במתקן קולטים תשדורות מן העבר השני, ואת הנתונים ניתן לאחד ולקרוא כפי שידוע לכם באמצעות התוכנות שנכתבו על ידי פיראס וצוות התכנות של המתקן."
נירה החוותה בראשה לעבר פיראס, שישב לשמאלה של דניאל. פיראס היה המתכנת הראשי במתקן מזה למעלה מעשור, והוא היה דמות די ססגונית. היא חיבבה אותו, אבל היא חששה שהמוניטין המפוקפק שלו ירתיע חלק מהשמרנים כמו חבר הקוורטט ורב המתקן, מתתיהו אברהם. כאילו כדי לעשות דווקא, פיראס בדיוק פיהק בכיסאו. הוא הרים את ידו ונופף לקהל לקול מחיאות כפיים מפוזרות, אך נירה נרגעה כשהבחינה שמתתיהו היה אחד מאותם מוחאי כף. נירה אפילו הרשתה לעצמה לחייך למראה המבט הנוזף שדניאל שלחה לעבר פיראס. היא ניערה את ראשה וחזרה לנאומה, אשר שיאו עמד להגיע.
נירה לקחה נשימה עמוקה והכריזה, "בשעה 12:35 ביום ה', 14.3 בשנה ה-103 להפעלת המתקן, קוף הועבר בחור התולעת שבמכל, ונכון לרגעים אלו הוא עדיין חי, נושם, ניזון כראוי, מקבל ויטמינים באופן חיצוני וטבעי, וסימניו החיוניים מראים שהוא שלו ורגוע."
נירה הרגישה את הרחש בקהל. לפחות היא לא איבדה אותם בחלק המדעי. היא ראתה את דניאל מחייכת אליה ממקום מושבה, והתכוננה להמשיך. אך אליאנה, חברת הקוורטט הבכירה, שישבה בשורה הראשונה בקהל, קטעה את הסברה של נירה.
"דוקטור וילנה, מה מצבו של העכבר?" שאלה. קרקפתה הרחבה הבהיקה לאור הנורות דמויות השמש מעליהם, ומשקפי החרמש שעל אפה שיוו לפניה מראה מורתי, כמו בסרטים שהיא ודניאל צפו בהם. אך בניגוד לאותן שחקניות שנראו תימהוניות, הבעת פניה של אליאנה הייתה חמורת סבר באופן תמידי. נירה נזכרה שאילולא השערורייה שתקפה את אליאנה חמש שנים קודם לכן, היא לא הייתה נאבקת כל כך למצוא פתרונות לסגר התת־קרקעי, אז למעשה היא צריכה להוקיר תודה לחברת הקוורטט.
בעלה של אליאנה, יורם, נהרג במפתיע כמה שנים קודם לכן במשכן הקוורטט, ואוכלוסיית המפרץ נחצתה בין אלו שחשבו שמותו של בעלה של אליאנה היה לטובה, מכיוון שהיה לו מוניטין של אדם מפוקפק שגנב את משאבי המפרץ, ובין אלו שחשבו שאליאנה חשודה ברצח, ועל כן עליה להתפטר מתפקידה בקוורטט. אף שהחקירה, כצפוי, לא מצאה דבר, למעט חשיפתה ברבים של התמכרותו של יורם לסמים ולכך שניהל רשת מחתרתית למכירתם, היא בהחלט דרבנה את נירה לחפש ביתר שאת פתרונות לחיים מתחת לפני האדמה. זמן לא רב לאחר מכן נירה גילתה את חור התולעת שבבסיס מכל המים, ששימש אז לגידול דגים.
"סליחה?" שאלה נירה בהפתעה, והתנערה ממחשבותיה.
"העכבר שהועבר לפני כחצי שנה באישורו של הקוורטט בחור התולעת. מה מצבו?" שאלה אליאנה בשנית, ויישרה את משקפיה על אפה.
"אהמ," נירה כחכחה והביטה בניירותיה. "על פי הנתונים שבידיי, ככל הנראה בשל עומס על מערכת קבלת הנתונים, עם העברת הקוף נותק הקשר עם העכבר האמור."
"דוקטור וילנה היקרה, אינני מבין מה ברצונך שנעשה עם המידע הזה," פיניאס, חבר הקוורטט, קם מכיסאו ליד אליאנה. "הקשבתי לך ארוכות, אך לא ברור לי מה מטרתך."
פיניאס, נאמן לשמו כחבר הקוורטט הכי ראוותן, לבש באותו רגע ז'קט בצבע טורקיז, הצבע של סמל המפרץ, אך בגוון עז פי כמה מהלוגו שהתנוסס על הפודיום, שמאחוריו עמדה נירה. נירה ניסתה להדחיק את הבחילה שהצבע עורר בה. היא ציפתה לאגרסיביות של פיניאס, אך שאלתה של אליאנה ערערה אותה. נירה החלה לגמגם את תשובתה, אך פיניאס קטע אותה בשנית.
"דוקטור וילנה יקרה, זמנו של הקוורטט קצוב."
"כמובן, אני —" נירה החלה.
"כפי שאת יודעת היטב, עלינו לטפל בתחזוק המתקן ועדיין לקיים שלושה משפטים פליליים בהמשך היום. אנו צריכים להיערך אליהם."
נירה הידקה את לסתה בכעס. להבנתה, עיקר זמנו של פיניאס עובר במיטות שיזוף מלאכותי ובמתקני הספא שבמתקן, ולא בדאגה לתושבים. אך זה היה ריב לעת אחרת.
"מכובדיי, מכובדותיי, הסיבה שהמחקר שלי נערך, הסיבה שהמחקר שלי אושר מלכתחילה, היא העובדה שהוא חשוב להישרדות שלנו. העובדה הפשוטה היא, שהנזקים הגנטיים שנגרמים לאוכלוסיית המפרץ מהשהות התת־קרקעית בסביבה שממחזרת את הקרינה שלה ולא מצליחה לסנן אותה, היא אדירה." דניאל הנהנה בהסכמה בקהל, ואליאנה נראתה מרוצה מדבר מה שאותו נירה לא הבינה עדיין. "ישנן כמה בעיות, ובראשן, לדעתי, היא העובדה שבני האדם כבר אינם אותם בני אדם שהיו קיימים לפני ארבעה דורות. אך לציבור הרחב הבעיה העיקרית היא שעם קצב גידול האוכלוסין הנוכחי במפרץ, לעומת קצב בניית מגורים חדשים באזורים המרוחקים, C ו-D, בקרוב אנשי המפרץ ייאלצו להטיל על עצמם מגבלות בכל הנוגע לרבייה. המחקר שלי עשוי לשים סוף לשתי הבעיות הללו."
"המשיכי," אליאנה הנחתה. פיניאס התיישב במרמור בולט, וניסה לא לקמט את הז'קט המבחיל שלו תחת מבטה הנוקב של אליאנה, שבניגוד אליו, לבשה שמלה פרקטית בצבע אפור.
"במחשב שלי ישנן תמונות מתחילת המאה ה-21, תמונות שקיבלתי בירושה מהוריי. בכל התמונות האלה יש לכולם, גברים ונשים, שיער על ראשם. לחלק מהגברים יש שיער שופע, לחלקם יש מפרצים, וכמה מהם אפילו קירחים, אבל הם היוצאים מן הכלל. לנשים יש תסרוקות קצרות, ארוכות, לפעמים אפילו עם פוני, אחדות עם שיער מתולתל, ושערן הקופצני נופל על כתפיהן בטבעיות. כך זה צריך להיות. וזו רק דוגמה אחת לשינוי גנטי שכבר הפך לקבוע כנראה. יש כעת שמועות על תינוקות ברחבי המפרץ שנולדים בלי אף או עשר אצבעות. אתם יכולים לדמיין לעצמכם עולם שבו אנחנו לא צריכים לחשוש אם לילדינו יהיה אף או עשר אצבעות? בעבר אבותינו ואמהותינו טיפסו על עצים. ייתכן שנוכל לעשות זאת בשנית. ומה עם חיות המחמד שלנו ששרדו? החתולים והכלבים במתקן היו אמורים להיוולד עם זנב ואוזניים. לחלקם אין עיניים; לאחרים אין איברים שבעבר נחשבו חיוניים מבחינה אבולוציונית, אבל כעת הקרינה הפכה אותם ללא קיימים. נראה שלפחות לעת עתה השינויים הללו יכולים להיות הפיכים בתנאי המעבדה אצל דוקטור אלכסנדר."
נירה החוותה לעבר דניאל, ואליאנה הפנתה אליה מבט מסוקרן, שנירה לא אהבה במיוחד.
"אנחנו עדיין לא מבינים למה את מבזבזת לנו את הזמן, דוקטור. תגיעי לנקודה בבקשה," פיניאס ציין בגסות רוח. "כולנו בוגרי כיתות יסוד כאן, אנחנו יודעים כבר את השטויות האלו," הוסיף בקול נמוך, שעדיין הדהד באולם.
"הנקודה, כפי שהתחלתי להגיד," הדגישה נירה, "היא שאני רוצה להתקדם עם הניסויים."
נירה הביטה בחברי הקוורטט בכעס ובתחינה. "כרטיסי המזון יכולים לעבוד רק עד גבול מסוים, ובקרוב קצב גידול האוכלוסייה יגבר גם על קצב פיתוח וייצור המזון. כדי שנוכל לשרוד, להתקיים ולחיות בכבוד תוך שמירת צלם האנוש, ולמנוע עיוותים גנטיים נוספים לאוכלוסייה, אנו חייבים למצוא דרך לצאת מהמפרץ, ולהרחיב את שטח המחיה שלנו. כדי לעשות את זה, אני רוצה לקיים ניסוי נוסף עם יונק דמוי אדם. קוף שני שיועבר בחור התולעת כדי לאשרר את תוצאות הניסוי."
אליאנה נעמדה בלב הדממה שהשתררה לאחר שנירה סיימה לדבר.
"תודה לך, נירה. חברי הקוורטט יסורו לדון בבקשה," אמרה, והנוכחים יצאו להפסקה קצרה.
לאחר שירדה מהבמה התיישבה נירה ליד דניאל, שנשקה ללחייה ולחצה על ידה לאות עידוד. "כל הכבוד, נירי. היית צריכה אולי לפשט את המונחים קצת יותר, אבל אמרת מספיק."
"לא... אני לא חושבת שהם מבינים את הדחיפות עדיין. הייתי צריכה להפחיד אותם קצת יותר."
דניאל צחקה. "אנשים כמו פיניאס מפחדים רק מזה שתיגמר אספקת התמנונים והם ייאלצו לאכול את האוכל שלנו," היא לחשה.
"אני מניחה," גיחכה נירה.
לאחר שחזרו מההפסקה, חברי וחברות הקוורטט נאמו את תגובותיהם. אליאנה עלתה ראשונה מתוקף תפקידה כמנהיגה הכללית של המפרץ, וחברת הקוורטט הבכירה במתקן, הארגון הממשלתי של אוכלוסיית המפרץ. נירה קיוותה שאליאנה תביע יותר התלהבות או תפגין יותר יכולת שכנוע, אבל היא נתנה נאום תמציתי וענייני, שהביע תמכה בהצעתה של נירה לקיים ניסוי בקוף נוסף. כשאליאנה חזרה לשבת על הכיסא שהוקצה לה בשורה הראשונה, נירה ירתה בה מבט זועם.
"אנחנו לא השריד האחרון של האנושות, זו תהיה יומרה לחשוב כך," החל פיניאס להקריא בעייפות מהדפים שמולו. מתוקף תפקידו כנציב האכיפה וסגנה של אליאנה, נירה קיוותה שהוא יראה את היתרונות בתוכניתה. אבל כמו תמיד, פיניאס הגיב באנוכיות תהומית.
"האנושות שרדה את המגפה השחורה, את הטיפוס, את האבולה, אפילו את הקורונה. בטוחני שהיא שרדה גם את האי־וירוס. אנחנו צריכים כעת למקד את המאמצים שלנו בשיפור איכות החיים של הגברים והנשים שנמצאים במפרץ הזה, אנחנו צריכים לדאוג לאינטרסים שלנו קודם כול. והאינטרס שלנו הוא להגביל את הרבייה, כפי שהמלצתי בעבר, כדי לנטר את גידול האוכלוסין עד שהמדינה תבוא לחלץ אותנו. צריך לשמור על הסטטוס־קוו, לא לרוץ אחרי פנטזיות מדעיות לא רלוונטיות."
"מדענים כל כך מרוכזים בפתרון התעלומות שהם יוצרים עד שהם שוכחים שיש דברים יותר חשובים מהם ומהשעשועים שלהם," נזפה דריה, חברת הקוורטט השלישית. דריה הייתה האלמנט הלא נודע עבור נירה עד לפגישה זו. היא הייתה מהאנשים הבודדים במתקן שהייתה ברשותם פאה. שערה הבלונדיני הונח על ראשה במנח לא טבעי, אבל זה שיווה לפניה עוצמה שנירה לא הכירה. פניה המאופרות, ולבושה המוקפד בצירוף הפאה שעל ראשה, גרמו לה להיראות כמו רוח רפאים מהעבר. כמעט כמו פעם. נירה הבחינה בהשפעה שהייתה למראה שלה על האנשים. במסגרת תפקידה, דריה הייתה אחראית על הטכנולוגיה והאנרגיה במתקן, אך נמנעה עד כה מכל קשר עם נירה. מתוקף תפקידה כנציבת קשרי המפרץ, שהייתה אחראית על הקשרים בין המתקן ואוכלוסיית המפרץ הכללית, היה נדיר למצוא אותה מסתובבת במסדרונות המתקן, אלא בימים שבהם ישבה בדיונים או אסיפות. אך נירה קיוותה שכנציבת האנרגיה דריה תוכל לראות את היתרונות באנרגיה שבחור התולעת. היא התבדתה, ולמרבה הצער נאומה של דריה היה המשכנע ביותר בעיני נירה.
"קופים נדרשים לניסויים הרבים שמתקיימים במתקן הזה." דריה דיברה באסרטיביות. חליפתה הלבנה בהקה ואגרופה הונף באוויר. היא לא נזקקה לדפים. "לכל אחד מהם יש שם, ולא בכדי. הם חלק ממשפחת המפרץ. לקוף שהקרבנו בשביל הניסוי השאפתני של דוקטור וילנה קראו בריסטול, והדוקטור כאן לא יכולה להבטיח לנו שהוא בכלל בחיים. למען האמת, אישרנו את זה על סמך ההבטחה שלך שזה יעמיק את הידע שלנו לגבי הצד השני, וזאת למרות שאף אחד מאיתנו לא מבין איך חור התולעת הזה עובד. אבל קוף אחד לא מספיק לדוקטור, ואנחנו לא חכמים היום יותר ממה שהיינו לפני שערכת את הניסוי. היא צריכה 'לאשרר' את התוצאות. בעולם שאנו חיים וחיות בו, לא ניתן להרשות זאת. ואני גם שואלת מדוע? הניסוי עבר בהצלחה, וזה מספיק. עכשיו צריך לנסות להעביר לצד השני מסר, בואו נתמקד בכך.
"יקרים ויקרות," דריה המשיכה לשלהב את הקהל. "לא צריך למצוא בעיות היכן שאין. למעשה, אם לשיטתה המצב כה חמור, אז צריך להתקדם. אי אפשר לרצות כל גחמה של המדענים שלנו, והצעתה של דוקטור וילנה היא בזבזנית, חסרת כבוד למשאבים המועטים שלנו, ולתושבי המפרץ. ברור שהיא נועדה לקדם יותר מהכול שאפתנות אישית, ויש לדחות אותה."
נירה הביטה בייאוש הולך וגובר בקהל הסובבים אותה. כן, הייתה לה שאפתנות, אבל לא ייתכן שהם יאמינו שזו הסיבה היחידה שבגללה נירה מקדמת את הניסוי. דניאל עצמה את עיניה באכזבה. כמה מנציגי הציבור בשורה השנייה הנהנו בהסכמה עם סיום נאומה של דריה והחלו לנעוץ בנירה מבטים שוחרי רע.
מתתיהו, חבר הקוורטט הרביעי, היה הנורא מכול. הוא היה מהגברים המועטים שהצליחו לגדל זקן, שעמד בניגודיות מובהקת לקרחתו החלקה. כרב המתקן וכשר הדתות היו זקנו השחור הארוך והכיפה הלבנה על ראשו סממני הסמכות שלו. כמו כן, כמי שעמד בראש נציבות הבריאות, החינוך והרווחה, בין היתר, מרבית משאבי המפרץ היו בידיו. אף על פי שלנירה לא הייתה חוויה שלילית איתו, היא ידעה שדניאל תיעבה את הדרך שבה הוא שינה את היהדות בתקופת כהונתו. הוא הוציא מהרשימה המותרת עשרות ספרי תורה וקבלה, ודיבר הרבה על שימור הרוב היהודי במתקן ועל שיטת הגיור הראויה, שלפי ספרי ההיסטוריה הייתה הרבה יותר מחמירה מהשיטה שנהגה בעבר לפני הירידה מתחת לפני האדמה. נירה הציצה בדניאל וראתה את שפתיה מתעוותות בבוז.
"אז עכשיו להקריב עוד קוף?" מתתיהו גיחך, כאילו כל הנושא משעשע אותו. "כדי לאמת שהניסוי הצליח? למה צריך לאמת שהניסוי הצליח אם הנתונים מהמחשבים אומרים שכן? שמעתם על דבר כזה? עכשיו צריך גם לפקפק בכך שהמדענים שלנו לא יודעים לקרוא נתונים כמו שצריך? זו העבודה שלהם! או אולי המחשבים שלנו לא תקינים? או שאולי הסיבים האופטיים כושלים בקליטת המסרים? הרי כיצד ייתכן שהמחשבים יציגו נתונים שגויים? טענותיה של המדענית לא מבוססות, חסרות כל היגיון, ולמעשה נועדו ליצור בהלה המונית כדי שנקריב עוד בעל חיים, כשלמעשה מה שצריך זה להקריב את הניסוי הזה ולהפנות את המשאבים למקום אחר, כדוגמת פיתוח מוסדות הבידור במתקן, שנמצאים בחוסר תמידי." בכך, נירה הבחינה שמתתיהו עקץ את אליאנה, בכובעה כאחראית על התרבות והמדע במפרץ.
"לא דרושה לנו קדמה לשם קדמה," המשיך מתתיהו, ופגש לראשונה במבטה של נירה, כשהביט בה. "דרושה לנו קדמה שתעזור לנו לחזור למקורותינו. לחיבור לאדמה, לטבע, לאלוהות שנמצאת בכל אחד ואחת מאיתנו. המדענים שלנו עזרו לנו מאוד לאורך השנים. ואני מוקיר תודה להם, באמת. אבל עכשיו הגיע הזמן להציב להם גבול ולחזור ולהתחבר לעצמנו. לחזור ולמצוא את השלווה שהמדענים שלנו איבדו."
"הנתונים לא עברו בסיבים האופטיים, זו פשוט הטעיה של הציבור, דמגוגיה זולה —" מלמלה דניאל ברגע שמתתיהו סיים לדבר, אך נירה כבר לא הקשיבה.
מתוסכלת קמה נירה וחלפה על פני דניאל, יצאה לרחוב גולדה וצעדה אל המעבדה. גוסטב נבח בלבביות עם שובה וכשכש בישבנו.
"יש עניינים דחופים לטפל בהם, גוסי," אמרה ונפנפה בידה.
היא החלה להכין את המכשור והדליקה את מחשבה האישי. היא פתחה את תיקי הקופים במתקן ובחנה את הנתונים של חמשת הקופים והקופות שנותרו. שני זכרים בגיל פוריות, נקבה בהיריון, זכר קשיש, שנחשב למעין אב הקבוצה, ונקבה קשישה, אכזרית ואלימה. בדיוק כאשר נירה התלבטה בין הזכר שהיה אב הקבוצה, ובין הנקבה הקשישה, דניאל נכנסה לחדר.
"את בכל זאת רוצה לעשות את הניסוי?" שאלה דניאל בחשש.
"ברור שכן," התיזה נירה.
"איך תיקחי עוד קוף מחדר הכלובים?"
"אני אמצא דרך. חבורת נוכלים משועממים לא תגיד לי מה טוב לאנשים במפרץ."
"את יודעת שזה התפקיד שלהם לדעת," אמרה דניאל בשקט.
"את בעצמך אמרת שהם ירקו שם שקרים," אמרה נירה בכעס והרימה את קולה. היא נעמדה והחלה לצעוד ברחבי החדר. "ומתי בפעם האחרונה הם הלכו לחדרי המגורים המשותפים באזור D?" נירה הסתובבה אל דניאל. "מה הם יודעים על הגנבות, התקיפות והמיתות המוזרות שהולכות שם?" היא שבה למחשבהּ והמשיכה לעבור על הנתונים. "ומתי חסרי בית דפקו להם בדלת בשתיים בלילה והתחננו בשביל קצת מזון?"
"נירה, תחשבי על זה בהיגיון בבקשה," דניאל התקדמה אליה. "אם תעשי את זה, זה יהיה הסוף של הקריירה שלך."
נירה עצרה.
"ואז מי יעזור לתושבי המפרץ? בשבילם את עושה את זה, נכון?" דניאל שאלה בחשש.
"כמובן," ענתה נירה. דבריה של דניאל ריככו במעט את הזעם, והיא חשה שמוחה חוזר לחשוב בצלילות.
היא הביטה על המסך ובחנה את האפשרויות. היא עדיין תבצע את הניסוי, אבל היא תצטרך לעשות את זה בפחות הפגנתיות. אולי עליה להגיע לקוורטט עם הצעה קונקרטית יותר. נירה העדיפה להשתמש בקופים המבוגרים יותר, והיא חשבה שלקבוצה עדיף להיוותר עם הזכר, שהיה מנהיג הקבוצה. טל, המפקח בחדר הכלובים, סיפר לה שהנקבה הקשישה גרמה לקבוצת הקופים ולמדענים שהקיפו אותה לחוסר נעימות תמידי. נירה זכרה היטב איך כשהיא באה לאסוף את בריסטול, הקופה הקשישה, שנקראה מדיאה, זרקה עליה את הצואה שלה. טל חשב שהסיפור שלה טרגי, אבל לנירה היא נשמעה מושלמת לניסוי הבא. היא תהתה באותו רגע עד כמה זו הייתה הטינה האישית שלה כלפי מדיאה, או שיקולים מדעיים שהנחו אותה. אך הבחירה נעשתה.
דפיקה בדלת הקפיצה את נירה ודניאל וגרמה לגוסטב לנבוח בבהלה.
"כן?" נירה קראה. היא מזערה את החלון במסך המחשב בזמן שדניאל פתחה את הדלת.
חברי הקוורטט אליאנה אסיה ופיניאס מריאנו נכנסו למעבדה. נירה שמה לב כעת ששמלתה של אליאנה הייתה ארוכה מדי ונשרכה מאחוריה. שניהם עדיין לבשו את החגורות האדומות מהדיון שהתקיים זה עתה. נירה נעמדה בפחד והציצה לוודא שהמסך אכן מציג את תמונת הרקע בלבד, ולא את רשימת הקופים שנותרו במתקן.
"במה אני יכולה לעזור לכם?" היא שאלה במידת הנימוס המקסימלית שהצליחה לגייס באותו רגע.
אליאנה חייכה ונכנסה לחדר, פיניאס נותר עומד בדלת.
"תיכנס, ידידי, וסגור את הדלת מאחוריך," החוותה אליאנה בעודה מתיישבת על אחד הכיסאות.
"אני מתנגד, אליאנה, אנא צייני בפנייך שאני מתנגד," הוא אמר ונכנס לחדר, בעודו סוגר את הדלת מאחוריו.
"התנגדותך נרשמה, ידידי, עכשיו בוא נתקדם," אמרה והעבירה את עיניה השחורות מנירה לדניאל. "האם נוכל להישאר עם דוקטור וילנה, ברשותך?"
"אני שותפה מלאה שלה, גבירתי," דניאל אמרה בעצבנות.
"את צודקת," אמרה אליאנה, "אך עלינו לדון בנושאים שחורגים מגדר השותפות."
נירה הנהנה לעבר דניאל, וזו יצאה מהחדר. אליאנה עקבה אחריה במבטה, וכשיצאה פנתה לנעוץ בנירה מבט קשה. "יכולת לקבל את מה שרצית, נירה יקרה, לו היית קצת יותר סבלנית."
"אין כבר זמן לסבלנות, אליאנה," נירה ירתה. "אני לא יכולה לחכות שתשכנעו את דריה, ואת מתתיהו אני יודעת בוודאות שלא תצליחו להמיר. האנשים מטפסים זה על זה, חיים בחרדה מתמדת, תחושה של סופניות שהולכת ליפול עליהם בכל רגע, ומתנהגים בהתאם. הייתי מצפה שלפחות הסגן שלך יבין את זה," היא אמרה, והחוותה לעבר פיניאס בלי להביט בו.
"הצלחנו להכיל את כאב האוכלוסייה הזו במשך ארבעה דורות, דוקטור וילנה," ציין פיניאס בעודו מסתובב בחדר. הוא העיף מבט במסך המחשב של נירה, הבחין בתמונה שנירה הזכירה בנאומה, והתרחק מהמראה כאילו הכה אותו ברק. הוא התיישב על כיסא בקצה השני של החדר.
"היא צודקת, ידידי," נאנחה אליאנה. "גידול האוכלוסין במפרץ והידיעה שאין בעתיד הנראה לעין פתרון שיאפשר לאנשים לפרוש ולנוח מהמאבק הבלתי פוסק בייצור משאבים ובסינון הקרינה במתקן, מתישים את האוכלוסייה."
"אז צריך לפעול כפי שהצעתי ולהגביל סופסוף את הגידול הזה! להטיל חוקים כפי שנהגו בסין בסוף המאה העשרים, ולאכוף אותם כראוי."
"אם אתה זוכר את סין, אז אתה בטח זוכר את תגובת הנגד של האנשים," ציינה נירה ושילבה את ידיה. "רצח תינוקות וסחר בילדים מצד אחד, ומצד שני נזקים נפשיים קשים לילדים שגדלו מגיל צעיר עם גורל כל המשפחה והשושלת על כתפיהם."
"אבל תראי את הפריחה הכלכלית שנגרמה בעקבות זה!" ירה פיניאס.
"אם אתה חושב שהפריחה הכלכלית נגרמה בגלל הגבלת הילודה, אתה צריך לחזור לכיתת המעבר," נירה אמרה בארסיות. "אם האי־וירוס וההפצצה לא היו משמידים את רוב האנושות, התחזיות על האסון החברתי הצפוי בסין כתוצאה מהגבלת הילודה היו מתגשמות. אי אפשר להגביל ילודה בלי לדעת שבטווח הרחוק הכלכלה תתרסק."
"וזו בדיוק הבעיה, נירה יקרה, את לא תקבלי מה שאת רוצה אם תאמרי לחברי הקוורטט שעליהם לחזור לבית הספר," אמרה אליאנה.
"אז את רוצה פייסנות? התרפסות? כניעות? זו לא הדרך המדעית שאני מכירה, וככה לא יוצרים היסטוריה," אמרה נירה.
"האם זוהי מטרתך האמיתית?" אליאנה הצרה את עיניה, בוחנת את נירה בעניין.
"גם, הכול. ומה רע בזה?" נירה הרימה את ידיה בייאוש. "ההיסטוריה נבנתה על כתפיהם של ענקים, גברים ונשים שלא פחדו לומר את דעתם, לעשות את הבלתי אפשרי, את מה שנכון לעשות, גם כשפוליטיקאים כמותכם סירבו לראות את המציאות המשתנה. אנחנו חייבים להתאים את עצמנו, אחרת ניכחד."
"זו לא הייתה כוונתי —" אליאנה התחילה לומר.
"החשש שלך מהכחדה הוא תוצאה של פרנויה ילדותית, נירה," קטע אותה פיניאס.
"פיניאס, ידידי, אנחנו לא כאן כדי להתנצח," אליאנה נזפה.
"שמעתי די, אליאנה," פיניאס נעמד.
"שב, פיניאס," הורתה לו אליאנה, וירתה בו מבט מעל למשקפיה. "בבקשה," היא הוסיפה, והוא התיישב בחזרה בפנים חמוצות.
"אני מצטערת אם זה מפריע לך, אבל זוהי דעתי," אמרה נירה. "אני לא משלהבת המונים, אני משאירה את זה לכם, אבל אני מבקשת שתראו את העתיד הבלתי נמנע שצפוי לנו, ואני מבקשת שתסייעו לי למנוע אותו."
"יש לך את אישורנו להתקדם בדרכים אלטרנטיביות, דוקטור וילנה," אמרה אליאנה. "לא יתקיים דיון נוסף בעניין, אך דיברנו לאחר סיום האסיפה והחלטנו לקבל את בקשתך באופן חלקי."
נירה הרהרה בדבריה של אליאנה, בניסיון לפענח את כוונתה.
"אני יכולה לעשות ניסוי נוסף," אמרה נירה.
"כן, אבל הוא יהיה בעכבר," השיבה אליאנה.
"אני לא אקבל קוף נוסף?" שאלה נירה.
"לא."
"אני מודה לכם," נירה הנהנה.
"אם את כל כך משוכנעת בדברייך, אז אני ממליץ לך לנצל זאת כדי להוכיח את התוצאות בדרכים אחרות, דוקטור וילנה," אמר פיניאס.
נירה הנהנה בשנית וליוותה את פיניאס ואליאנה לדלת.
אליאנה הסתובבה כדי להביט בנירה פעם אחרונה. "שאי ברכה, יקירתי." אליאנה קדה בראשה קלות לעבר נירה, ועיניה השחורות התמלאו לרגע בדמעות. אך הרגע נגמר ואליאנה פנתה והלכה בעקבות פיניאס. נירה סגרה אחריהם את הדלת בבלבול. היא כנראה לא הבינה עד כמה אליאנה רצתה שהניסוי שלה יצליח.
***
ביום המימונה נירה החליפה את טל, המפקח בחדר הכלובים, על פי ההסדר שלהם. אחת לשבועיים נירה הייתה מבלה בחדר הכלובים ברחוב גודול, וטל היה נפגש עם חבריו למשחק קלפים והימורים, שהיו לא חוקיים במתקן. מכיוון שטל היה אחיינה של אליאנה, הוא שוחרר כמה פעמים ממעצר לאחר שנתפס, אבל משפחתו כבר החלה להתייאש ממנו, והסידור עם נירה סייע לו להימנע ממעצר נוסף. נירה מצדה אהבה מגיל צעיר את חברת החיות והעדיפה אותה על פני חברת אנשים רבים. אולי מכיוון שהחיות לא שאלו אותה שאלות טיפשיות כמו טל, ששאל אותה, כמו תמיד, שאלות שלא הבין את התשובה עליהן.
"אז הם נוסעים בזמן, אה?" הוא אמר, יותר מאשר שאל, כשנירה באה להחליף אותו בחדר הכלובים באותו ערב. "מה, והנסיעה לא כואבת?" עיניו היו פעורות לרווחה, והוא ליטף את הזיפים על פניו בידו האחת, ואת כרסו בידו השנייה. נירה גלגלה את עיניה.
"לא בטוח אם הם נוסעים בזמן או רק בחלל, טל. כבר אמרתי לך שזה אפשרי, אבל אין לנו מושג. ולגבי הכאב... נראה שלא," הוסיפה נירה לאחר היסוס קל. "המכשירים לא העידו על כאב כאמור, אבל לא היה אפשר לדעת עד שלא חווית את זה בעצמך."
כשטל עזב אותה לנפשה לאחר עוד כמה משפטים סתומים, נירה פנתה לחפש את מדיאה. החדר היה עמוס בכלובים בגדלים שונים, חלקם עם חיות מצייצות, אחרים עם חיות צווחות. אחדים מהכלובים קרקשו בקול לצלילי טפיפת רגליים קטנות. וכולם הדיפו ריח של מזון בעלי חיים מהונדס גנטית וצואה. הריח היה עז מנשוא תחילה, אבל ככל שנירה העמיקה במסדרון שבין הכלובים, אפה התרגל לצחנה.
היא איתרה את מדיאה, ופגשה בקופה ערה לחלוטין, כאילו המתינה רק לה. נירה נרעדה. זה כדי שהיא לא תתעורר באמצע הניסוי ותעיר את כל המתקן, נירה הצדיקה זאת בפני עצמה, וייצבה את הרעד בידיה. בעודה מביטה בעיניה האינטליגנטיות של מדיאה ובמבעה העצוב, ירתה שני חיצים מרדימים בקופה. אחד הקופים בכלוב שליד צווח בבהלה. היא לקחה נשימה עמוקה והשתמשה בזרוע המכנית כדי להעביר את מדיאה לכלוב הנייד.
נירה יצאה חזרה לרחוב גודול והובילה את מדיאה במסדרונות לכיוון רחוב רוזן. היא עלתה עם הכלוב במעלית השירות שהובילה מהרחוב אל תקרת חדר המכל והציבה את הקופה במלקחיים, עטופה היטב בזרועות המתכתיות, שייתכן שיובילו אל מותה.
דמעות נקוו בעיניה של נירה. היא ריחמה על הקופה, אך אז היא נזכרה בהשלכת הצואה לפני כמה שבועות, והדמעות התייבשו מעצמן. היא גם הזכירה לעצמה את מה שלימדו אותה הוריה — הרחמים אמורים להיות שמורים לשורדים, ועל בני האדם לשרוד קודם כול.
גוסטב המתין לנירה קשור ברצועה בחדר הפיקוח והבקרה, היכן שנירה השאירה אותו. היא הפעילה את הזרם החשמלי, והמגנט שבתחתית המכל החל להסתובב. היא הגבירה את הזרם ל-1,500 אמפר. המים קצפו בדופנות המערבולת, וגוסטב ניתר על גבי שולחן הבקרה. הוא נבח על המכל והביט בנירה בפחד. נירה השיבה לגוסטב מבט מהורהר. האם ייתכן שהעבר השני לא בנוי לבני אדם, אלא רק לבעלי חיים קטנים מהם, חזקים מהם, מהירים מהם? חשבה.
"טובים מהם," לחשה.
הקופים היו אינטליגנטיים באותה מידה כמו בני האדם, היא ידעה. האינטליגנציה שלהם באה לידי ביטוי באופן שונה מבני האדם, ולכן במשך מאות, אם לא אלפי שנים, בני האדם הניחו שהם חיה נחותה מהם, על כל מיניה וזניה. אך כשדרווין פרסם את "מוצא האדם", האנושות הבינה שלמעשה היא והקופים קרובים יותר ממה שהיא דמיינה. האם לא ייתכן שהעתיד מצוי דווקא בידיהם? נירה שאלה את עצמה. האם אין להם אותה הזכות שיש לנו, האחים השתלטנים והגדולים שלהם, להישרדות? ומה עם אחינו הכלבים?
גוסטב הביט בנירה, ובחן אותה בבלבול מהול בהתרגשות. נירה הביטה בכלב הפקינז שלה בעיניים גדולות. היא אימצה אותו אל חיקה בעוצמה והריחה את פרוותו שהדיפה כמו תמיד ריח של זיעה כלבית. היא הרגישה שהוא מתענג על המגע החם, אך חש ברעידותיה, וחזר לנבוח בפחד חדש. היא הניחה אותו על הרצפה, חיזקה את רצועתו ושרבטה כמה מילים בבלוק הכתיבה שהיה מונח בפניה. אחר תלשה את הדף והניחה אותו על הצג, קמה מכיסאה ויצאה.
כשנירה השיבה את מדיאה לכלובה עשרים דקות מאוחר יותר, הקופה הקשישה פקחה את עיניה קלות, והביטה בנירה בנמנום. נירה דמיינה שמדיאה הנידה לעברה בראשה לאות תודה, חייכה בחזרה, סבה על עקביה ויצאה. טל עדיין לא חזר מהמשחק, נירה לא נעדרה אפילו שעה. היא נעלה את החדר מאחוריה וחזרה למכל המים.
היא עלתה במעלית שהובילה אל תקרת חדר המכל, חיברה את הציוד למותניה, בלעה את המצלמה ואת הגלולה שהכילה את החיישנים שיעקבו אחר סימניה, העיפה מבט במצלמה שעל המלקחיים, ועטפה את גופה בהם. לפני שעלתה לכאן, הפעילה את הטייס האוטומטי, שתוזמן לחמש דקות לאחר מכן, ובינתיים הקשיבה לגוסטב, שנביחותיו הדהדו מחדר הפיקוח והבקרה.
פניה העגולות של דניאל עלו מולה, עיניה החומות היוקדות. נירה נזכרה כמה היא אהבה את המבט הזה, את תשוקתה של דניאל לכל דבר שהן עשו. היא ידעה שהיא תוכל לחזור לחיות את חייה. והיא קיוותה שדניאל תבין למה היא עשתה את זה. נירה הביטה אל המלקחיים המתכתיים שהחזיקו אותה בחוזקה, ולבה החל לפעום כאילו עמד לצאת מגופה ודרש להישאר. אבל היא הרגישה שהיא חייבת לגלות בעצמה, היא חייבת לדעת אם זה הפתרון. האם יהיו שם חיים אינטליגנטיים? האם החור יוביל אותה חזרה אל פני האדמה על כדור הארץ או יוביל אותה לכוכב לכת אחר? האם היא תראה את השמש לראשונה בחייה? אם הכול ילך כמו שצריך, ייתכן שמה שהיא עושה כעת יהיה חבל ההצלה של האנושות.
לאחר כמה רגעים, בעודה משכנעת את עצמה שזה הדבר הנכון לעשות, המלקחיים הופעלו והורידו את נירה למצב השהייה מעל המכל, מעל לב המערבולת. היא לקחה נשימה עמוקה, תהתה שוב מה תפגוש מהעבר השני, וכינסה את גופה לתנוחה כדורית. כך, חישבה, נפילתה תהיה פחות כואבת כשתגיע לתחתית.
נירה ספרה את דפיקות לבה, והרגישה שהן מהדהדות בחדר המכל. לאחר שספרה עד שבע, המלקחיים שחררו אותה, והיא החלה בצלילה חופשית ללב המערבולת. תחילה הרגישה בהתנגדות האוויר לגופה הצונח, אך באופן מפתיע ההתנגדות הלכה ונחלשה עם התקדמותה.
היא האטה, עצמה את עיניה בתקווה, ונשאבה לחור התולעת.
