הנה בא העלעול

*

אתמול, בערב שבת האחרון של חודש תמוז, אח שלי אֱליהוּא נעלם במדבר. לא היו הרבה סימנים שככה פתאום לא נראה אותו. השולחן היה כרגיל עטוף במפה לבנה והמפיות הלבנות שאמא קיפלה נראו לי כמו סירות מפרש קטנות. אליהוא שתה את היין שאבא מזג לו בלגימה אחת ארוכה. אחריה שתה כוס מלאה של מים ושם אותה על השולחן ולא רצה לאכול כלום. הסתכלתי לו ישר לתוך העיניים ונתקלתי במבט של מי שלא נמצא במקום שהוא. זה היה מוזר, כי בשבילי אליהוא תמיד מצליח לשמור על מבט חם גם כשהוא נורא כועס. יש לו הרבה כעסים.

אמא שאלה אותו אם האוכל שהכינה יצא לא טעים. אליהוא ענה שהוא לא רעב. אחרי שאספנו את הכלים מהשולחן הוא אמר לי: "סוֹפי, שלום" ונישק את הלחי שלי בלי לגעת בה ממש. הריח שלו, שהיה קצת חמוץ, הזכיר לי דברים שרציתי לשכוח, אלה שאני מנסה לשים בחלק האחורי של הראש, כמו שאליהוא לימד אותי.

"לאן אתה הולך?" שאלתי.

"סתם, לשום מקום מיוחד, להסתובב קצת לבד."

"אני רוצה לבוא איתך," קראתי אחריו, "חכה לי."

"לא הפעם, סופי. לא," שמעתי אותו כשהיה כבר בחוץ ובקול שלו הרגשתי שאולי מישהו שם בחושך מזרז אותו. אבל לא היה אף אחד כשהסתכלתי מהחלון לכיוון הרחוב. כמה דקות אחרי שאליהוא הלך כבר לא ראיתי כלום.