חוק החיים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חוק החיים
הוספה למועדפים

חוק החיים

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

אסף לב

ספורט היה תמיד אחד האהבות שלי, לכן היה לי קשה להפסיק לעסוק בו ברגע אחד.

בגיל 18 קרעתי שתי רצועות במפרק הירך – אחת בכל רגל. עברתי שני ניתוחים ברגלי הדורשים שיקום מורכב יחסית – מכסא גלגלים, לקביים, להליכה, חזרה לכיסא, שוב קביים, שוב להליכה וכל זה מלווה בשלושה טיפולים פיזיותרפייתם בשבוע. לאורך תהליך השיקום פישלתי כמה פעמים בכך שרציתי להנות – יצאתי לטייל, הלכתי לים והרמתי את אחותי הקטנה, פעולות שהחזירו אותי בכל פעם אחורה בתהליך השיקום. לאור המצב בו הייתי חשבתי לעצמי מה יותר חשוב לי בחיים – בריאות הגוף שלי או ההנאה והשמחה בחיי. לאורך השיקום כתבתי ספר, סיפור מומצא לחלוטין שרק בדיעבד אני מבין שהוא מספר את החוויה האישית שלי בדרך מקורית, מרעננת ומותחת. אז נעים להכיר, קוראים לי אסף לב, אני בן 21 וחוק החיים הוא הספר הראשון שלי

תקציר

חייהם של דרור בן ה-17 ואביו הרופא זרמו כסדרם עד שנורתה הירייה הראשונה, משם החל הכול להתדרדר...
למרות מאמציו הרבים של האב, ד"ר דורון חודרי, לשמור על שגרת החיים בזמן מלחמת האזרחים המתעצמת, החל דרור להבחין בהתרחשויות מוזרות: אנשים נאסרים ברחוב רק כי העזו לדבר על העבר; לחישות בסמטאות על משפחות שהופרדו; תחושת פחד עמוקה מפני כוחו של הממשל.
כשהחמיר המצב, סיפר האב לדרור את האמת הקשה על חייו ושלח אותו הרחק מן המדינה הקורסת אל תוך עצמה, בתקווה להציל לפחות את בנו.
אך, האם תציל הארץ החדשה את דרור כשמערכת מתוחכמת שולטת בכול?
האם הסדר החדש, שאליו נשלח דרור, טוב מהסדר הישן שממנו הוברח?
ואם לא– האם יש לאן להימלט?
והשאלה הגדולה ביותר שמנסה דרור לענות עליה היא: מהי האמת? שלו, של אביו, של הסדר הישן ושל הסדר החדש?
"חוק החיים" הוא ספר הביכורים של אסף לב, צעיר ישראלי בן 21.
 

פרק ראשון

פרק 1
"תזדרז!" נשמעה מאחוריי הקריאה, "זה ליד כוסות הזכוכית בארון שמעל הכיור. קדימה!"
רצתי במעלה המדרגות לכיוון המטבח, משנן בראשי: ליד כוסות הזכוכית שמעל הכיור, ליד כוסות הזכוכית שמעל הכיור.
השעה הייתה מאוחרת. חושך שרר בחוץ. החשמל בשכונה נפל לפני כמה שבועות. גנרטור סיפק מעט חשמל שהאיר את הבית באור עמום. ניגשתי אל הכיור ופתחתי את הארון, מנסה למצוא את המזרק. "מהר!" נשמעה שוב קריאה מכיוון המרתף, גוברת בקושי על צעקות כאב עזות.
חיפשתי בצד הימני של הארון, אבל המזרק לא היה שם. גם בצד שמאל לא היה לו זכר.
הצעקות מכיוון המרתף לא פסקו.
נזכרתי שראיתי את המזרק במגירת הסכו"ם לפני כמה ימים. פתחתי את המגירה בתקווה שזיכרוני לא מטעה אותי.
כן. שם הוא היה. במגירה, בין הסכינים, הכפות והמזלגות.
לקחתי את המזרק, כמעט בהיסח הדעת סגרתי את המגירה, ויצאתי בריצה מהירה בחזרה למרתף. "תודה לך! הגיע הזמן!" אמר אבא בזעף בשעה שמילא את המזרק במורפיום. טיפות זיעה נצצו על מצחו.
במיטה שכב אדם כפות בידיו וברגליו, כל אחת מארבע הגפיים קשורה לפינה אחרת של המיטה. האיש צעק בכאב ומשך בגפיו, מנסה נואשות להשתחרר. למרות האור העמום הצלחתי להבחין בכתם כהה שהתפשט באזור הבטן. "היי! היי!" צעק אבא מאחוריי, "תחזיק לו את היד בזמן שאני מזריק." תפסתי בידו של האיש הכפות, נעזר בכל משקל גופי — שלא עלה על 75 קילוגרם — כדי להצמיד אותה למזרון. שניות אחדות לאחר הזריקה הפסיקה היד להתנגד, הצעקות פסקו ונשמעו רק הרחשים שחולל הגנרטור.
"טוב," נאנח אבא, "אתה סיימת כאן, תעלה למעלה ולך לישון. אתה יודע כמה אני שונא לערב אותך בכל העסק המלוכלך הזה."
עליתי במדרגות, צלילי רשרוש של שקיות ניילון נשמע ברקע. "ואל תשכח לאבטח את הבית!" קרא מהמרתף, "הביזות מתרבות מיום ליום." "בסדר גמור," השבתי.
נדרשות כשלוש דקות לאבטח את הבית. ראשית עליי להתקין את "מערכת ההתרעה", ככה לפחות אני מכנה אותה. למעשה, "המערכת" מורכבת מחוטים ספורים שאליהם מחוברים פעמונים אשר מצלצלים כשהחוט זז.
המטרה המקורית של המערכת הייתה למנוע מבעלי חיים להיכנס לשטח הגינה והבית. הצליל המתכתי הפחיד אותם וכך הצלחנו לשמור על הדשא והשיחים המטופחים ולמנוע נזקים. בימים אלה משמשת המערכת למטרה שונה: התרעה מפני אנשים. מכל מיני קבוצות. לכן נאלצנו להסוות אותה כמיטב יכולתנו.
לאחר התקנת מערכת ההתרעה אני חוזר לתוך הבית, נועל את הדלת, סוגר את החלונות ומגיף את התריסים. לסיום אני ניגש לחדר של אבי ובודק שהאקדח דרוך, כדור בקנה ומחסנית מלאה ב"הַכְנֵס".
זו השגרה שלי בחודשיים האחרונים.
אבל אני זוכר היטב את החיים הקודמים. ואיך הגענו לחיים האלה...
לפני חצי שנה החלו הפגנות בקנה מידה מינורי: אנשים ספורים שאחזו שלטי מחאה נגד מדיניות השלטון. המפגינים טענו שהשלטון אינו משרת את העם. ככל שעבר הזמן גברו והפכו להמוניות יותר ואלימות יותר, מתפשטות בכל מערב המדינה.
שלושה חודשים לאחר שהחלו ההפגנות התרחש האירוע הראשון. אדם חמוש באקדח נכנס לאחד הסניפים של נאמני הממשל, ונוטרל רק לאחר שרצח שלושה אנשים.
כל המדינה הזדעזעה. התקשורת כמעט קרסה מרוב דיווחים! המדינה חגגה חמישים שנה להקמתה, ולאורך כל שנותיה לא אירע מקרה אחד כמו זה — אדם שרצח נאמני ממשל לאות מחאה.
לאחר הרצח ציפינו שהמהומות יחדלו והאנשים יתפזרו בחזרה לבתיהם. טעינו! במקום שהסדר ישוב על כנו, המהומות התרחבו. הממשל התקשה לרסן את המהומות והן יצאו מכלל שליטה. הסדר הקיים הופר כליל.
קמו מועדונים, איגודים, וארגוני מחתרת שרצו להפיל את השלטון.
אנשים קשי יום ניצלו את אי־הסדר והחלו לבזוז חנויות ובתים.
ארגוני המחתרת הפילו חלקים מרשת החשמל בניסיון להקשות על השלטון ולמשוך למאבק עוד ועוד אזרחים.
כבר עברו חודשיים מאז הירייה הראשונה והסוף אינו נראה באופק.

אסף לב

ספורט היה תמיד אחד האהבות שלי, לכן היה לי קשה להפסיק לעסוק בו ברגע אחד.

בגיל 18 קרעתי שתי רצועות במפרק הירך – אחת בכל רגל. עברתי שני ניתוחים ברגלי הדורשים שיקום מורכב יחסית – מכסא גלגלים, לקביים, להליכה, חזרה לכיסא, שוב קביים, שוב להליכה וכל זה מלווה בשלושה טיפולים פיזיותרפייתם בשבוע. לאורך תהליך השיקום פישלתי כמה פעמים בכך שרציתי להנות – יצאתי לטייל, הלכתי לים והרמתי את אחותי הקטנה, פעולות שהחזירו אותי בכל פעם אחורה בתהליך השיקום. לאור המצב בו הייתי חשבתי לעצמי מה יותר חשוב לי בחיים – בריאות הגוף שלי או ההנאה והשמחה בחיי. לאורך השיקום כתבתי ספר, סיפור מומצא לחלוטין שרק בדיעבד אני מבין שהוא מספר את החוויה האישית שלי בדרך מקורית, מרעננת ומותחת. אז נעים להכיר, קוראים לי אסף לב, אני בן 21 וחוק החיים הוא הספר הראשון שלי

חוק החיים אסף לב
פרק 1
"תזדרז!" נשמעה מאחוריי הקריאה, "זה ליד כוסות הזכוכית בארון שמעל הכיור. קדימה!"
רצתי במעלה המדרגות לכיוון המטבח, משנן בראשי: ליד כוסות הזכוכית שמעל הכיור, ליד כוסות הזכוכית שמעל הכיור.
השעה הייתה מאוחרת. חושך שרר בחוץ. החשמל בשכונה נפל לפני כמה שבועות. גנרטור סיפק מעט חשמל שהאיר את הבית באור עמום. ניגשתי אל הכיור ופתחתי את הארון, מנסה למצוא את המזרק. "מהר!" נשמעה שוב קריאה מכיוון המרתף, גוברת בקושי על צעקות כאב עזות.
חיפשתי בצד הימני של הארון, אבל המזרק לא היה שם. גם בצד שמאל לא היה לו זכר.
הצעקות מכיוון המרתף לא פסקו.
נזכרתי שראיתי את המזרק במגירת הסכו"ם לפני כמה ימים. פתחתי את המגירה בתקווה שזיכרוני לא מטעה אותי.
כן. שם הוא היה. במגירה, בין הסכינים, הכפות והמזלגות.
לקחתי את המזרק, כמעט בהיסח הדעת סגרתי את המגירה, ויצאתי בריצה מהירה בחזרה למרתף. "תודה לך! הגיע הזמן!" אמר אבא בזעף בשעה שמילא את המזרק במורפיום. טיפות זיעה נצצו על מצחו.
במיטה שכב אדם כפות בידיו וברגליו, כל אחת מארבע הגפיים קשורה לפינה אחרת של המיטה. האיש צעק בכאב ומשך בגפיו, מנסה נואשות להשתחרר. למרות האור העמום הצלחתי להבחין בכתם כהה שהתפשט באזור הבטן. "היי! היי!" צעק אבא מאחוריי, "תחזיק לו את היד בזמן שאני מזריק." תפסתי בידו של האיש הכפות, נעזר בכל משקל גופי — שלא עלה על 75 קילוגרם — כדי להצמיד אותה למזרון. שניות אחדות לאחר הזריקה הפסיקה היד להתנגד, הצעקות פסקו ונשמעו רק הרחשים שחולל הגנרטור.
"טוב," נאנח אבא, "אתה סיימת כאן, תעלה למעלה ולך לישון. אתה יודע כמה אני שונא לערב אותך בכל העסק המלוכלך הזה."
עליתי במדרגות, צלילי רשרוש של שקיות ניילון נשמע ברקע. "ואל תשכח לאבטח את הבית!" קרא מהמרתף, "הביזות מתרבות מיום ליום." "בסדר גמור," השבתי.
נדרשות כשלוש דקות לאבטח את הבית. ראשית עליי להתקין את "מערכת ההתרעה", ככה לפחות אני מכנה אותה. למעשה, "המערכת" מורכבת מחוטים ספורים שאליהם מחוברים פעמונים אשר מצלצלים כשהחוט זז.
המטרה המקורית של המערכת הייתה למנוע מבעלי חיים להיכנס לשטח הגינה והבית. הצליל המתכתי הפחיד אותם וכך הצלחנו לשמור על הדשא והשיחים המטופחים ולמנוע נזקים. בימים אלה משמשת המערכת למטרה שונה: התרעה מפני אנשים. מכל מיני קבוצות. לכן נאלצנו להסוות אותה כמיטב יכולתנו.
לאחר התקנת מערכת ההתרעה אני חוזר לתוך הבית, נועל את הדלת, סוגר את החלונות ומגיף את התריסים. לסיום אני ניגש לחדר של אבי ובודק שהאקדח דרוך, כדור בקנה ומחסנית מלאה ב"הַכְנֵס".
זו השגרה שלי בחודשיים האחרונים.
אבל אני זוכר היטב את החיים הקודמים. ואיך הגענו לחיים האלה...
לפני חצי שנה החלו הפגנות בקנה מידה מינורי: אנשים ספורים שאחזו שלטי מחאה נגד מדיניות השלטון. המפגינים טענו שהשלטון אינו משרת את העם. ככל שעבר הזמן גברו והפכו להמוניות יותר ואלימות יותר, מתפשטות בכל מערב המדינה.
שלושה חודשים לאחר שהחלו ההפגנות התרחש האירוע הראשון. אדם חמוש באקדח נכנס לאחד הסניפים של נאמני הממשל, ונוטרל רק לאחר שרצח שלושה אנשים.
כל המדינה הזדעזעה. התקשורת כמעט קרסה מרוב דיווחים! המדינה חגגה חמישים שנה להקמתה, ולאורך כל שנותיה לא אירע מקרה אחד כמו זה — אדם שרצח נאמני ממשל לאות מחאה.
לאחר הרצח ציפינו שהמהומות יחדלו והאנשים יתפזרו בחזרה לבתיהם. טעינו! במקום שהסדר ישוב על כנו, המהומות התרחבו. הממשל התקשה לרסן את המהומות והן יצאו מכלל שליטה. הסדר הקיים הופר כליל.
קמו מועדונים, איגודים, וארגוני מחתרת שרצו להפיל את השלטון.
אנשים קשי יום ניצלו את אי־הסדר והחלו לבזוז חנויות ובתים.
ארגוני המחתרת הפילו חלקים מרשת החשמל בניסיון להקשות על השלטון ולמשוך למאבק עוד ועוד אזרחים.
כבר עברו חודשיים מאז הירייה הראשונה והסוף אינו נראה באופק.