מרגל בחורף

1

בתמימות, מבלי דעת, פסע האיש אל מותו.

הוא לא נאבק, לא ניסה להימלט. גם בשניות האחרונות לחייו לא חשד בצפוי לו. אולי רק שמע קול מנומס שביקש הדרכה בסבך הרחובות של מערב לונדון; או ראה דמות קרֵבה אליו בהיסוס עם סיגריה אחוזה באצבעות ידה, כמבקשת אש. הוא נעצר ורכן קלות קדימה, בתוך הכתם הצהוב־עכור של פנס רחוב, וכדור הדום־דום הקטום ריטש את פניו, ריסק את עצם הלחי והתפוצץ בתוך הגולגולת. עין תכולה קרה, שבאופן מוזר נותרה ללא פגע, בָּרקה בתוך גוש הבשר המדמם.

"גנבו ממנו משהו?" שאל הייסטינגס בקול ענייני, שעה שקרס ליד הגופה, מפשיל בזהירות את שולי מעילו מעל ברכיו. לעיתים נדירות נזדמן לו לראות פנים מושחתות עד כדי כך. הגופה הגדולה, הגרומה, לבושה בחליפה כחולה ובמעיל גשם אופנתי מתוצרת בורברי, נחה על גבה, ידיה פשוטות, הברך השמאלית מקופלת בזווית לא טבעית. מטרייה גדולה שחורה ומגבעת עגולה נחו על המדרכה מאחורי הגופה.

סמל משטרה צעיר פסע קדימה. "לא, אדוני. כלומר, אני לא בטוח, אדוני. לא נראה לי שמשהו נגנב." לחייו היו חלקות, ורודות, ועור פניו חלבי ורך כשל נער; קרנה מפניו הבעת תום נערית. הוא היסס רגע, אחר כך רכן לפנים בקידה מאולצת והושיט להייסטינגס שקית פלסטיק שקופה. "זה מה שהיה בכיסיו, אדוני. בחור מהמעבדה כבר איבק את הכול בשביל טביעות אצבעות."

"תן לי," נהם הייסטינגס והניח את השקית על המדרכה. הוא שלף סיגריה מכיסו הפנימי והצית אותה במצת מפלדת אל־חלד. הסיגריה תלתה שמוטה משפתו התחתונה. "בוא נראה." מבלי להיחפז בחן את המסמכים בארנקו של המת. עיניו נחו לשנייה על השם הרשום ברישיון הנהיגה. אנטוני בַּיְירוֹד. השם לא היה זר לו. סגנו, פְלָהֶרְטִי, היה היסטרי לגמרי כאשר טילפן אליו לפני רבע שעה ודיווח לו על הרצח. הוא חזר על השם שוב ושוב, מגמגם משהו על מזימה של הק.ג.ב ורציחות המטרייה הבולגריות. פלהרטי המסכן היה פקעת עצבים בזמן האחרון, מאז התאונה של אשתו.

"אפשר לפנות את הגופה, אדוני?"

"אתה ממהר או מה?" נהם הייסטינגס והסמל השתתק, פניו סמוקות.

טיפה כבדה נפלה על פניו של הייסטינגס. הוא הסיט את כובעו לאחור והרים עיניו. מעל עצי האשור העירומים תלו שמי לונדון כתימורת עשן רוטטת, צמרירית. הוא כיווץ עיניו מול הבוהק המסנוור של פנסי הניידות שהאירו את הגופה. כמה אלומות של קרניים צהובות הצטלבו במרכז המדרכה המזוהמת ושיוו לה מראה של בימת תיאטרון שטופת תאורה חגיגית. הוא התבונן מעל לאורות, ובקושי הבחין בצלליותיהן של שלוש מכוניות משטרה. במורד הדרך המתין אמבולנס שדלתותיו האחוריות פתוחות לרווחה. מכונית הסקוטלנד יארד שאספה אותו מביתו חנתה באמצע הרחוב, מאחורי הניידות, ופנסיה המסתובבים חשפו את צדודית האמבולנס בהבהקים של אש כחולה. כמה דמויות מטושטשות הסתופפו בדומייה מאחורי מחסומי המשטרה.

הייסטינגס מצץ את סיגריית הגוֹלוּאָז' החריפה. ארנקו של הנרצח היה מרופד בשטרות בני לירה ועשר לירות שטרלינג, סדורים בקפידה. הוא טמן ידו בתוך שקית הפלסטיק השקופה, ואצבעותיו מיששו ממחטת פשתן מגוהצת, כמה מטבעות, שעון פָּטֶק־פיליפּ מעודן, צרור מפתחות, נרתיק עור לסיגרים ריק מתוכן ומצת דנהיל.

"כל הפריטים האלה כבר מקוטלגים, אדוני," הפטיר הסמל בצייתנות. הוא זע באי־נוחות, כאומר להסתלק, אך שינה את דעתו ונשאר לצד הייסטינגס, שגהר בגמלוניות מעל הגופה.

"מי גילה אותו?" שאל הייסטינגס.

"שני סטודנטים אוסטרים, אדוני. המפקח פלהרטי חוקר אותם עכשיו." הסמל הצביע לעבר אחת הניידות. "הרופא אומר שהוא מת רק כמה דקות, אולי רבע שעה, לפני שהם מצאו אותו."

"מה הם עשו כאן בכלל?" עוד כמה טיפות גשם ניתזו על פניו של הייסטינגס.

השוטר כבר החזיק את פנקסו שלוף בידו. "הם טוענים שהם היו בדרכם הביתה מקונצרט של... זָ'אן פְּיֵיר רַמְפָּל?" הוא העיף מבט אל הניצב, כמבקש אישור. "ברויאל פסטיבל הול. הם..."

"תביא אותם לכאן," אמר הייסטינגס והזדקף בכבדות. רוח מקפיאה עלתה מהתמזה, והוא הסיר כמה פירורי אפר דביקים מדשי מעילו.

"כן, אדוני," הכריז הסמל בזריזות מתרפסת. "אמסור למפקח פלהרטי. מייד, אדוני."

"טוב, גש אליו," הפליט הייסטינגס בהיסח הדעת, בעוד עיניו עוקבות אחר צלליתה של מונית שעצרה מאחורי הניידות. שני גברים ירדו מתוכה ולאחר חילופי דברים קצרים עם השוטר התורן, נחפזו אל הניידת שעמדה בתווך. כעבור רגע הגיחו אל תוך האור, וצעדיהם המהירים הידהדו על המדרכה. דמותו השפופה, המצומקת של פלהרטי הזדנבה מאחוריהם.

הייסטינגס עמד והתבונן בהם עד שהגיעו אליו. "תראו, תראו," נהם בלגלוג, משזיהה את פניו החיוורות של דֵרֶק בְּרַטְוֵוייט, קצין הקישור של אם.אַיי.5 עם האגף לתפקידים מיוחדים. אנשי האם.אַיי.5 היו ממונים על מערכת הריגול־הנגדי בתוככי אנגליה; התעלמותם מכללי המשחק עוררה בהייסטינגס טינה עמוקה, ואולי כבר חילחלה היריבות המסורתית לדמו, חשב לעצמו. שורה ארוכה של תקריות מכוערות בעבר - ומנה גדושה של סדרות טלוויזיה וספרי ריגול - גרמו לשני הצדדים להתבצר בעמדות של עוינות עיקשת, לא תמיד הגיונית.

הוא שאף מן הסיגריה מלוא ריאותיו. "המודיעין שלך עובד, אני רואה. מיהו האדון הצעיר, דרק?"

"ערב טוב, ניצב הייסטינגס," אמר ברטווייט בקרירות, והתבונן מעבר לכתפו אל הגופה המוטלת. פניו נותרו נטולות הבעה, אך עורו עטה גוון של שעווה ושפתיו הרעידו. הוא היה קצר רואי ועדשות משקפיו העבות שיוו לעיניו מראה של גולות גדולות, נוזליות. "המפקח פלהרטי התקשר איתי ברגע שנקבעה זהותו של הנרצח." הוא הוסיף, פניו חתומות: "זה הנוהל, נכון?"

הגשם שטף אותם בפרץ פתאומי, והטיפות הכבדות ניתזו על המדרכה. מעבר למסך המים הרוטט נראו הפנסים שהאירו על הגופה ככדורים עשנים של אש קרה. חיוורון עמוק נסוך היה על פני בן לווייתו של ברטווייט - גבר צעיר, נאה, שערו חום כהה ועיניו סקרניות. הוא לבש סוודר רפוי ומקטורן טוויד ישן, אך לא היה לו מעיל גשם ובתוך שניות היה ספוּג מים. אולם לא הגשם הוא שהטריד אותו. הוא נעץ עיניו, כמהופנט, בפניו המושחתות של אנטוני ביירוד. טיפות הגשם הלמו בראשו של המת, ממסות את הדם הקרוש וניגרות אל המדרכה בנחילים דקים, ורדרדים.

"מי החבר שלך?" שאל הייסטינגס שוב, מטיל ראשו הצידה. היה עליו להרים את קולו כדי לגבור על נהמת הסערה. שני אחים במדים לבנים הגיחו מתוך האמבולנס ודישדשו לעבר הגופה. הם נשאו אלונקה ושק מוארך מפלסטיק שחור.

"זה טד גֵ'נִינְגס, מהטלוויזיה, רשת תֶיימְז," נאבק ברטווייט עם מטרייתו המתקפלת, "הרשיתי לעצמי להזמין אותו להצטרף." הוא העיף מבט חטוף בגבר הצעיר והוסיף ללא צורך: "זהו ניצב הייסטינגס, מהאגף לתפקידים מיוחדים."

ג'נינגס עמד והתבונן בגברים בלבן, שקשרו את הגופה לאלונקה ברצועות מצטלבות. הוא סב לאחור והביט בניצב בשפתיים קפוצות. הגשם הדביק את שערו אל מצחו ומים ניגרו על פניו.

"אז אתה הוא ג'נינגס," רטן הייסטינגס, איתן עתה בדעתו שברטווייט הוא אכן כסיל גמור. "טוב, הצטרף אלינו ותיהנה מההצגה. וחשוֹב על כך שהרצח הזה אירע אולי באשמתך."

ג'נינגס ניצב רגע על עומדו, אחר כך נפנה ללא אומר ובצעדים מהירים הסתלק ונבלע בחשיכה.

הטלפון בביתה של לִין קֵנַן צילצל פעמים אחדות בטרם התעוררה ובהתה באפלה. הספרות הזוהרות של השעון הדיגיטלי הראו על 5:50 בבוקר. הגשם החורפי תופף בזעם על החלונות השחורים. היא סבה לעבר השני של המיטה וגיששה אחר השפופרת.

"לין, את ערה?"

היא זיהתה את קולו של טד ג'נינגס. "מה קרה, טד?"

הוא לא השיב מייד. "סליחה שהערתי אותך, אבל מוטב שתשמעי על מה שקרה ממני, ולא מהחדשות ברדיו." הקול הנרגש לבש גוון זהיר יותר. "ביירוד מת, לין, הוא נרצח."

היא עצרה נשימתה, המומה. "ביירוד? אנטוני ביירוד?"

"כן." הוא השתתק שוב, אחר כך המשיך: "מישהו ירה בו הלילה על רציף אלברט, קצת אחרי אחת־עשרה. הוא נהג לצאת בכל ערב לטיול על הרציף, לפני שהלך לישון. הוא גר קרוב לשם, את יודעת, מעבר לנהר."

היא התיישבה זקופה בחשיכה. תחושה של קור פתאומי, מעין צינה פנימית, פשטה בגופה. ידיה רעדו. "זה היה... כלומר, הוא נשדד?"

"לא. זה לא היה שוד. המשטרה סבורה שהרצח קשור לפרסום שלנו מהשבוע שעבר."

"אלוהים." רעד עז טילטל את גופה.

"לין, הקשיבי לי. לין?"

לרגע לא יכלה לדבר. פיה היה יבש, דביק. "זו אשמתי," אמרה. "אני חשפתי אותו. זה היה הסיפור שלי. אני... אני גרמתי למותו."

"שטויות," הגיב בכעס. "את לא גרמת לשום דבר. שנינו היינו מעורבים בזה באותה מידה. והוא יכול היה לסרב להתראיין בטלוויזיה." נימה של תמיהה חדרה לקולו. "אני באמת לא מבין את זה. אדם מביע נכונות להופיע בטלוויזיה ולספר כיצד אולץ לרגל עבור הרוסים לפני שלושים שנה, וכעבור שישה ימים הוא נרצח בלב לונדון."

היא לא השיבה, נושכת את שפתה התחתונה. בחוץ התדפקו ענפים עירומים, מוצלפים ברוח, אל חלונה.

"לין, את בסדר?"

"אני בסדר גמור, טד," שיקרה. "באמת."

"תראי, הזקן מגיע הבוקר. חשבתי שאולי אני אסע לשדה התעופה במקומך, ואת תוכלי להישאר בבית."

"לא," פסקה, מנידה בראשה בהחלטיות. "אני אסע. הוא בא לכאן בגללי, נכון? אנחנו כמעט קרובי משפחה." היא לא המתינה לתשובתו של טד, והניחה את השפופרת. שפתיה רעדו והיא תלתה מבט בצלליות השחורות שבחוץ.