תחרה הונגרית
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
תחרה הונגרית
הוספה למועדפים

תחרה הונגרית

4.8 כוכבים (8 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

רות לורנד

רות לורנד היא פרופסור (אמריטה) לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה. פרסמה מחקרים על יופי, אמנות ופרשנות, ביניהם על טבעה של האמנות (1991) היופי בראי הפילוסופיה (2007), על פרשנות והבנה (2010), סדר ואי סדר כצורות של הכרה (2016). היא פרסמה קובץ סיפורים מועד א׳ (1977), ושירים בקובץ שיעור במטאפיזיקה (2008). תחרה הונגרית הוא הרומן הראשון פרי עטה. 

תקציר

"מיליון ארבע מאות שבעים ושניים אלף פורינט הצטופפו להם על דף החשבון האחרון שהגיע מבודפשט חודש אחרי מותה של אמי. נדמה שהספרות הללו תואמות נוסחה של יופי אוניברסלי וצדק פואטי. דבר אחד ודאי: הפורינטים האלה יספיקו באופן סביר להוצאות המחיה שלי בבודפשט. לא אצטרך להמיר את הכסף שהבאתי אתי, אך גם לא אחזור הביתה עם עודף. מהכרם הזה אצא כפי שנכנסתי אליו מבלי שיופר האיזון הקוסמי."

תחרה הונגרית הוא מסע לסגירת חשבון. המספרת, בת לניצולי שואה, מגיעה לבודפשט כדי לסגור את חשבון הבנק של האם שנפטרה, להיגמל מכדורי שינה ולהחיות את שפת ילדותה. תלאות בירוקרטיות, הכרויות לא צפויות ומפגשי ההווה עם העבר מעוררים תובנות חדשות על האומללות המשפחתית, על יחסי החברות והאהבה שבחייה ועל הפער שבין הספרות למציאות. בהתבוננות מהורהרת השזורה באירוניה עצמית והומור עצוב מבקשת המספרת (לא תמיד בהצלחה), שלא להפר את האיזון בין היומיומי והפרוזאי לבין הרגשי והדרמטי, בין הכאבים של הגוף והנפש לבין הנחמות הקטנות שהחיים מזמנים.

רות לורנד היא פרופסור (אמריטה) לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה. פרסמה מחקרים על יופי, אמנות ופרשנות, ביניהם על טבעה של האמנות (1991) היופי בראי הפילוסופיה (2007), על פרשנות והבנה (2010), סדר ואי סדר כצורות של הכרה (2016). היא פרסמה קובץ סיפורים מועד א׳ (1977), ושירים בקובץ שיעור במטאפיזיקה (2008). תחרה הונגרית הוא הרומן הראשון פרי עטה. 

פרק ראשון

שבועיים לפני הנסיעה
 

כשבועיים לפני שנסעתי לבודפשט ראיתי את אימא של אמירה בסופרמרקט במרכז הכרמל בוררת לימונים והחלטתי לגשת אליה. זה היה למחרת יום השואה. הזבובים שפשטו על פח האשפה שליד תחנת האוטובוס זמזמו מנגינה מונוטונית והאיש שנשען אל המעקה האזין להם ללא ניע. חמסין של אמצע אפריל. נכנסתי לסופרמרקט הממוזג שהיה ריק למחצה והתבוננתי בה ממרחק מדפי השימורים. היא לא הבחינה בי. כפופה על ערימת הלימונים בררה את הפירות בקפידה והעבירה אצבע על כל לימון לפני שמה אותו לשקית. אולי היא צריכה גרידת לימונים בשביל עוגת גבינה. ריח לימונים בגבינה אפויה הזכיר לי משהו. החלטתי לגשת אליה.

זו לא הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותה מאז שאמירה מתה. לפני שנתיים בתחנת האוטובוס בפינת שדרות הנשיא דרך הים ראיתי אותה מחזיקה תיק קניות גדול בעל שני גלגלים. נראה שקשה לה לעלות לאוטובוס עם הדבר הזה, אבל האחיזה שלה החלטית. היא משכה את התיק בתקיפות ולא הניחה לאישה שעמדה מאחוריה לעזור לה. זה לא היה רגע מתאים, כי היא כבר הייתה על מדרגות האוטובוס ואני בדרך לבקר את אימא שלי.

אימא של אמירה קטנה כמו אימא שלי, אבל רזה יותר וקלת תנועה. צעירה ממנה בשמונה־תשע שנים. אימא שלי הייתה מתנועעת בכבדות ובזהירות כאילו היא נושאת בתוך גופה משהו גדול ושביר שעשוי בן רגע להתנפץ לרסיסים. ובכל זאת הייתה דומה לאימא של אמירה. גם היא לא הייתה מאפשרת לאותה אישה לעזור לה. אני נזכרת במרפק הקשיח שננעץ במותניי כשרציתי לאחוז בזרועה בעוד היא מתנשפת ונאנחת במעלה המדרגות. האם גם אימא של אמירה הייתה תוקעת בי מרפק? בפעם אחרת ראיתי אותה יושבת על הספסל בגינה שליד האודיטוריום מחזיקה על ברכיה תיק יד שחור ומתבוננת במזרקה המגוחכת שמתיזה מים על עצמה. מחכה למישהו? בדרך לבקר מישהו? היא נראתה עייפה.

הגינה שליד האודיטוריום נמצאת בדרך אל תחנת האוטובוס שבתחילת שדרות מוריה ואם פונים ימינה מגיעים לרחוב היינה. אין בגינה הזאת נדנדות, וילדים לא משחקים בה. להם יש גינה אחרת ליד עמדת מכבי האש. שם נמצא קיוסק שהתרחב לבית קפה פתוח, שבו שותים ההורים קפה בזמן שהילדים מלקקים גלידה או מסתחררים על הקרוסלה. בגינה של הקשישים אין קפה ואין גלידה. הם יושבים על הספסל, שואפים אוויר חיפאי דלוח. הייתי בדרך הביתה עם שקיות מהסופרמרקט בשתי ידיי וחלפתי על פניה כשאני מחישה את צעדיי. ממה רציתי לברוח? אני מנסה לדמות את אמירה בגילי עוברת כאן ליד אימא שלה ולא מצליחה. האם הייתה מתיישבת לידה? האם הייתה נעשית דומה לה כששערה היה מאפיר? היא הייתה שברירית יותר. היו לה פני חרסינה כהה עם עיניים גדולות ונוצצות.

האודיטוריום הגדול עוד לא נבנה כשאמירה מתה. היה שם מרכז תרבות צנוע, שנקרא בית רוטשילד ובערבי החול רקדו באולם הגדול שלו ריקודי עם. באותן שנים, כשמרכז הכרמל עוד לא נראה כמו כפר גמלאים עם דוכני פלאפל, ישבו בגינת המעבר הקטנה זוגות שהתנשקו עם רדת החשיכה את נשיקתם הראשונה. אמירה סיפרה לי על אחיקם והפעם הראשונה שהייתה האחרונה. תהיתי אם אימא שלה ידעה על זה, ואולי הספסל שישבה עליו היה ממש אותו ספסל.

אימא של אמירה הזדקנה, אבל זיהיתי אותה מיד. פגשתי בה לראשונה כשבאתי עם אמירה לארוז ספרים ובגדים ומצעים, ולהעביר אותם לדירה השכורה ברוממה. היא לקחה גם את מחברת המתכונים. את המחברת הזאת, אמרה אימא שלה ספק בגאווה ספק בטרוניה, היא כבר לא צריכה. הכול היא יודעת בעל־פה. "אין מה להגיד," אמרה אמירה, "לבשל היא יודעת." אמירה השתמשה במחברת כשהיא מפענחת לאט לאט את כתב היד בהונגרית מחוברת. סטודנטית בת עשרים וארבע בדירת חדר וחצי עם מטבחון קטן בבית דירות ישן. אחיקם גר בהמשך הרחוב. המשך יבוא, אמרה אמירה, אבל הוא לא בא. דלת הכניסה הירוקה הייתה שער החירות שמסדרון חיצוני ארוך וצר הוביל אליו. מהמסדרון אפשר היה לראות עצי אורן מציצים בין הבניינים האפורים־לבנים. הייתי בת עשרים ואחת. עדיין גרה בבית ילדותי מנסה לחפור לאט ובשקט את המחילה החוצה מבלי שהבית ייפול עליי ומבלי שאפריע את מנוחת דייריו. כעבור ארבע שנים בערך, ראיתי את אימא של אמירה בבית החולים והיא אמרה שאוכל להישאר בחדר שלה רק כמה דקות, כי היא מתעייפת מהר. אמירה הייתה מנומנמת וחיוורת מאוד. לא דיברנו. היא ניסתה לחייך מתוך הערפול שהיה נסוך על עיניה, ואני החזקתי את היד שלה כאילו אני יכולה להזרים דרכה משהו מכוחות החיים שלי.

בבית הקברות ראיתי את אימא שלה בפעם השלישית, אישה קטנה עם משקפי שמש גדולים. אבא של אמירה עמד זקוף לידה בפנים מהודקות. חנן בא אִתִּי ועמד בצד. הוא לא כל כך חיבב את אמירה וחשב שהיא דעתנית ושתלטנית. אמירה מצידה לא הבינה מה מצאתי בו. היא אמרה שהוא נחמד, ונראה בסדר, אבל היה מתאים לי איש רוח סוער, משורר או במאי תאטרון או פסנתרן. לא נראה לה שאוכל לוותר על חיי הספרותיים. הם הכירו זה את זה תקופה קצרה לפני שאמירה חלתה, ולא עמדתי בפני הצורך לחבב אותם זה על זה. כעבור שנה נפגשתי שוב עם הוריה של אמירה באותו מקום עם אותם משקפיים ואותם פנים סגורות ובלי חנן לצדי. הדירה ברוממה כבר הייתה של מישהו אחר. את אחיקם לא פגשתי. אולי כבר לא היה בארץ. מעט אנשים היו באזכרה. אני חושבת שהיא לא הייתה אוהבת את המצבה בתבנית ספר פתוח. אנשים הם לא ספרים, וספרים פתוחים הם לא תמיד ספרים מובנים, אבל גם למטאפורות מוטעות יש כוח. עמדתי מול ספר השיש ששמה ותאריך לידתה חקוקים בו. אמירה אהרוני. היא תהיה לתמיד סטודנטית בת עשרים ותשע שלא השלימה את עבודת הגמר שלה בספרות אנגלית לתואר שני, כפי שאני לא השלמתי את עבודת הדוקטור שלי.

שלושים ושמונה שנים עברו. היא הייתה מבוגרת ממני בשלוש שנים, אבל קטנה כזו וקרובה אליי כל כך. עכשיו צעירה ממני בהרבה שנים. היא נמוכה ושחומה ואני גבוהה ובהירה. האם היינו נעשות דומות יותר במשך השנים האלה? אמירה הייתה החברה היחידה שיכולתי לפטפט אתה בהונגרית בקפטריה של האוניברסיטה. השיחות שלנו לא היו ממש בהונגרית, רק משפטים בודדים תיבלו את העברית המפוארת שהתהדרנו בה ונהנינו לנקוב בה נקבים ולתקוע בה יתדות של שפה זרה ומתנגנת. די היה במילה אחת או ביטוי אחד כדי לעורר משהו שרק המדברים בשפת אמם עשויים להבין.  

כשבוע אחרי שעברה לדירה ברוממה הישנה ישבתי ליד שולחן העץ במטבח הקטן שלה בשעה שהיא בחשה בסיר והוסיפה מים. היא בישלה מרק קימל. אני לא זוכרת בדיוק את הטעם, אבל כן זוכרת את הניחוח והצבע החיוור, קצת חלבי ומהביל, ואת השעוונית המשובצת שעל השולחן, ואת פרוסות הלחם שהיא חיממה על המחבת שקודם טיגנה עליו קלות את הזירעונים חריפי הריח. השנים שעברו עמעמו כמעט הכול, אבל לא את החיוך שלה כשאמרה את שם המרק והתנצלה על המעט שיש ביכולתה להציע לי. בשביל מרק כזה, היא אומרת, כול מה שצריך זו ערימה קטנה של זרעי כרוויה, קצת שמן או חמאה, קמח, מים ותבלינים. אפשר גם עם בצל. מטגנים מעט את הזירעונים עם או בלי בצל, מוסיפים את הקמח ובוחשים קצת ואז מוסיפים בהדרגה את המים ואת התבלינים וזהו. מרק של עניים, אמרה. הקול שלה כמו קפה טחון טרי, שיש בו משהו רך ועז ומעורר קשב. אין לי תמונה שלה, אפילו לא אחת קטנטנה. רק מכתבים בכתב יד מעוגל ויציב, וקטעי שיחות שהתערבבו בזיכרוני. 

אימא של אמירה נראתה מקרוב קטנה יותר ומכווצת יותר. העיניים המוקפות בקמטים נשארו גדולות ועגולות כמו העיניים של אמירה, והשיער הקצר החתוך באופן גברי היה לבן כולו. חולצת סריג כחולה ללא שרוולים משוכה מעל המכנסיים הגמלוניים ונעלי הליכה שחורות עם שרוכים. שאלתי אותה בנימוס אם היא גברת אווה אהרוני. היא הפנתה את ראשה מן הלימונים ואמרה מופתעת: "כן, אני גברת אהרוני, ומי את? אני מכירה אותך?" אמרתי לה: "אני חברה של אמירה מהאוניברסיטה." היא הסתכלה בי במבט חשדני ואז אמרה כמעט בצעקה: "את! אני זוכרת אותך!! תראי מה זה, איך שאני עוד זוכרת. כן, זו את. איך ידעת מי אני? זכרת אותי?" בוודאי זכרתי. גם אמרתי לה שהיא לא השתנתה הרבה ואחר כך הייתי נבוכה, מפני שזה נשמע כאילו לא־אמת אף על פי שאמנם כך חשבתי. היא לא באמת השתנתה, רק הזדקנה והשתוחחה. אבל היא מיד הגיבה באותה כמעט־צעקה כאילו רק שתינו לבד בכל הסופרמרקט: "או, אין לך מושג מה עבר עליי כל השנים האלה. השתניתי ועוד איך. את יודעת על גרשון? את בטח לא יודעת עליו. מאיפה שתדעי? הלך לפני שש שנים. שש שנים אני לבד לבד! את יודעת מה זה לבד? ומה עברתי עד אז. תשע שנים הוא ישב בכיסא גלגלים ולא אמר מילה. מילה לא אמר! את ידעת את זה?" לא ידעתי, הודיתי בשקט, וחשבתי על אמירה שגם היא לא ידעה שאבא שלה ישב שותק בכיסא הגלגלים במשך תשע שנים. הייתה לי הרגשה שזה היה מכעיס אותה. כלומר, לא את אמירה המבוגרת בת השישים ומשהו, אלא את אמירה הסטודנטית בת העשרים ומשהו. חוסר אונים הכעיס אותה. היא הייתה כל כך נמרצת ובטוחה ביכולתה לבקע את העולם, עד שלעיתים נראתה לי גבוהה יותר ממה שהייתה באמת. לאבא שלה היה מבט תקיף ומעורר יראת כבוד, אף על פי שמיעט לדבר. המבט הזה בוודאי נעכר בשנות הישיבה הממושכת. הוא היה קבלן שכיר שבנה בניינים בני ארבע קומות על רכס הכרמל. אמירה העריצה אותו וחששה ממנו וגם קצת זלזלה בו, מפני שלא היה אלא שכיר שבנה שיכונים על רכס ההר.

כשביקרתי אותם בפעם האחרונה, הוא נתן לי שתי מחברות שבהן היו שירים שאמירה כתבה ואמר: "אולי תוכלי לעשות משהו עם זה." לא יכולתי לעשות. ניסיתי. קראתי את שני העמודים הראשונים ולא יכולתי להמשיך. היא לא סיפרה לי על השירים. האם הייתה רוצה שאקרא את השירים האלה? שאחשוב אותם? שאחשוב אותה דרכם? לא ידעתי מה לעשות. המעט שקראתי נגע אל ליבי מפני שזו הייתה היא, אבל גם עורר בי דחייה וזרות מפני שזו הייתה היא. היה שם שיר קצר אחד על פנינה אפורה סגורה בחשכת כף היד. פנינה קטנה וכהה, שאיש אינו רוצה בה. את השיר הזה העתקתי ואני שומרת עם המכתבים שלה. אמרתי לאבא של אמירה שאפנה להוצאות של ספרי שירה ובאמת לא פניתי. לא יכולתי. הרגשתי כאילו גנבתי את יומנה הסודי ואני נוברת בו כשהיא חסרת אונים. אבא של אמירה כעס. כעבור שנה הוא טלפן וביקש בנימוס תקיף ובקיצור שאחזיר את המחברות. אפילו לא היה לי האומץ לבוא בעצמי ולהחזיר אותן. שלחתי בדואר. הרגשתי עלובה. האם גם היא הייתה כועסת עליי? האם הייתה מבינה שאהבתי אותה? היה שם שיר על מסדרון ארוך שהדלת האחרונה שלו איננה נפתחת. אחיקם נמצא עכשיו בניו יורק. כבר הרבה שנים הוא בניו יורק עם אישה בשם רונה ושני ילדים. אני יודעת, כי איתרתי אותו בגוגל. כשהייתי בפעם האחרונה בניו יורק כמעט התפתיתי לנסוע לשכונה שבה הוא גר, כדי לראות איך הוא נראה עכשיו. אולי אפגוש בו במקרה. האם הוא זוכר את אמירה ואת הספסל שפעם ישבו עליו באותה גינה, שעכשיו רק אנשים מבוגרים מאוד יושבים בה כדי לנוח? האם הייתה היא זוכרת אותו? עכשיו אני החיבור היחידי בין שני אנשים שהיו פעם צעירים בחיפה. אני זוכרת בשביל שניהם. האם יש מישהו שזוכר בשבילי דברים שאינני יודעת מה הם?

עמדתי עם אימא של אמירה כעשרים דקות. היא דיברה בשטף ומדי פעם עברה להונגרית אחרי שווידאה שאני עדיין מבינה את השפה. היא זוכרת שגם אני גדלתי בבית הונגרי, והיא שמחה שיש לה עם מי לדבר את השפה, כי כבר כולם הלכו. אין. הצעירים במשפחה כבר לא יודעים והמבוגרים מתו. רק היא וטיבי נשארו. העברית שלה טובה מאוד, אבל המבטא חזק. היא אמרה שמאוד תשמח להיפגש איתי, ושאבוא לבקר אצלה. היא תראה לי תמונות של אמירה. קבענו שאתקשר אליה בימים הקרובים ואבוא באחד מימי השלישי, כי בכל יום אחר יש לה משהו. היא הולכת ל'עמך' פעמיים בשבוע ובדיוק אתמול היה אירוע של יום השואה. באמת היה טקס יפה ובאו תלמידים מבית הספר 'הריאלי' לשיר איתם. כמה הם נחמדים. בימי רביעי אחרי הצהריים היא נפגשת עם חברות בבית הקפה שבפינת דרך הים ושדרות הנשיא, ופעם בשבועיים ביום ראשון אחרי הצהריים נפגשים לשחק קלפים במועדון של 'עמך'. ביום חמישי בבוקר היא עושה קצת התעמלות, והנכדה של אחותה מבקרת לפעמים בימי חמישי אחרי הצהריים. נו, כמו שאני רואה היא עסוקה וזה טוב. רק בימי שלישי אין כלום והיא כמעט לא יוצאת מן הבית, רק לקניות.

התקשרתי אליה כמה ימים אחרי הפגישה ליד הלימונים ובאתי לבקר אותה. התלבטתי: האם להביא לה פרחים? מה מביאים לאימא של חברה שמתה? שוקולד? לא הבאתי כלום. היא גרה במורד שושנת הכרמל, במקום שהוא מתחבר לדרך הים, שתי תחנות מהסופרמרקט שבמרכז. אמירה לא מכירה את הדירה הזאת. הוריה עברו לשם כחצי שנה אחרי שנקברה למרגלות הכרמל. הבית הגדול שגרו בו בעתלית נעשה מכביד ומיותר. השקט הנעים ורחש העצים בגינה הגדולה העיקו עליהם והם חזרו לחיפה לדירה קטנה יותר. ישבנו בחדר המגורים ושתינו קפה קר. אימא של אמירה הביאה מן המטבח מגש ועליו פרוסות של עוגת שמרים שרמזים לפסי שוקולד מתגלגלים בתוכה. את העוגה הזאת החברות שלה הכי אוהבות. זה מה שהיא מכינה לפגישות הקלפים שלהן. היא אופה לבד. שום דבר היא לא קונה מוכן. מה פתאום. גם אין לה עוזרת. הכול הכול היא עושה לבד.

מדי פעם עברה לדבר בהונגרית ושוב חזרה לעברית ואמרה שאין לה כבר עם מי לדבר הונגרית, רק טיבי נשאר, הדודן שגר בכפר סבא ולא כל כך נפגשים. ובתוך כך סיפרה לי על קורותיה מהרגע שנלקחה עם משפחתה לברגן בלזן ועד השחרור, והמסע לבולגריה עם גרשון והתינוקת אמירה שנולדה בדרך, וההפלגה באניית מעפילים לקפריסין, ועד שהגיעו לפרדס חנה ואחר כך לעתלית. דפדפנו באלבום תמונות והעיניים שלי שוטטו על הקירות שהיו עליהם מפיות תחרה ממסוגרות, ותמונת גובלן גדולה ברקמה הדוקה: אישה בשמלה צהובה יושבת על מדרגות בית המוקף עצי פרי ופרחים. והיו על הקיר מדפים עם קערות קרמיקה וספלים וכדים מעוטרים בפרחים קטנטנים. על השולחן בפינת האוכל הייתה פרושה מפה גדולה רקומה באדום לאורכה בתפרים קטנים וצפופים.

שאלתי אותה אם אפשר לקבל תמונה של אמירה לימים אחדים, כי אין לי תמונה שלה. היא הובילה אותי לחדר קטן, שיש בו מכונת תפירה ישנה ומיטה עטופה בכיסוי כתום ושולחן כתיבה קטן, שאולי היה פעם של אמירה, ושלושה מדפים עם ספרים שנופלים זה על זה וניכר היה שחלק מן הספרים שהיו שם הוצאו. על הקיר מעל לשולחן היו כמה תמונות ממוסגרות, ואימא של אמירה הורידה את התמונה במסגרת הכחולה ונתנה לי. תמונת הסיום של בית הספר התיכון, אמירה בת שמונה־עשרה. וכך היא נמצאת עכשיו מולי: שיער קצר כהה ומבריק, עיניים גדולות בתוך פנים קטנות עם סנטר כמעט חד וגומה קטנה בלחי הימנית. פעם אמרה לי, שהיא צריכה לצייר לעצמה נקודת חן בצד שמאל, כדי שתהיה א־סימטריה מאוזנת. באותו זמן כתבה עבודה סמינריונית על מבנים סימטריים בשירה, שתפקידם לשמש מצע למבנים א־סימטריים, שהם הנושאים העיקריים של משמעות השיר. הנושא העסיק אותה והיא אמרה שאולי בהמשך תכתוב את עבודת המאסטר שלה על סימטריות בשירה. לקחתי את התמונה והבטחתי להחזיר אותה בעוד שבוע. הכנתי העתק ושמתי אותו בתא הגדול שבגב המזוודה. ידעתי שאמירה תשמח לבוא אתי לבודפשט.

רות לורנד

רות לורנד היא פרופסור (אמריטה) לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה. פרסמה מחקרים על יופי, אמנות ופרשנות, ביניהם על טבעה של האמנות (1991) היופי בראי הפילוסופיה (2007), על פרשנות והבנה (2010), סדר ואי סדר כצורות של הכרה (2016). היא פרסמה קובץ סיפורים מועד א׳ (1977), ושירים בקובץ שיעור במטאפיזיקה (2008). תחרה הונגרית הוא הרומן הראשון פרי עטה. 

עוד על הספר

תחרה הונגרית רות לורנד

שבועיים לפני הנסיעה
 

כשבועיים לפני שנסעתי לבודפשט ראיתי את אימא של אמירה בסופרמרקט במרכז הכרמל בוררת לימונים והחלטתי לגשת אליה. זה היה למחרת יום השואה. הזבובים שפשטו על פח האשפה שליד תחנת האוטובוס זמזמו מנגינה מונוטונית והאיש שנשען אל המעקה האזין להם ללא ניע. חמסין של אמצע אפריל. נכנסתי לסופרמרקט הממוזג שהיה ריק למחצה והתבוננתי בה ממרחק מדפי השימורים. היא לא הבחינה בי. כפופה על ערימת הלימונים בררה את הפירות בקפידה והעבירה אצבע על כל לימון לפני שמה אותו לשקית. אולי היא צריכה גרידת לימונים בשביל עוגת גבינה. ריח לימונים בגבינה אפויה הזכיר לי משהו. החלטתי לגשת אליה.

זו לא הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותה מאז שאמירה מתה. לפני שנתיים בתחנת האוטובוס בפינת שדרות הנשיא דרך הים ראיתי אותה מחזיקה תיק קניות גדול בעל שני גלגלים. נראה שקשה לה לעלות לאוטובוס עם הדבר הזה, אבל האחיזה שלה החלטית. היא משכה את התיק בתקיפות ולא הניחה לאישה שעמדה מאחוריה לעזור לה. זה לא היה רגע מתאים, כי היא כבר הייתה על מדרגות האוטובוס ואני בדרך לבקר את אימא שלי.

אימא של אמירה קטנה כמו אימא שלי, אבל רזה יותר וקלת תנועה. צעירה ממנה בשמונה־תשע שנים. אימא שלי הייתה מתנועעת בכבדות ובזהירות כאילו היא נושאת בתוך גופה משהו גדול ושביר שעשוי בן רגע להתנפץ לרסיסים. ובכל זאת הייתה דומה לאימא של אמירה. גם היא לא הייתה מאפשרת לאותה אישה לעזור לה. אני נזכרת במרפק הקשיח שננעץ במותניי כשרציתי לאחוז בזרועה בעוד היא מתנשפת ונאנחת במעלה המדרגות. האם גם אימא של אמירה הייתה תוקעת בי מרפק? בפעם אחרת ראיתי אותה יושבת על הספסל בגינה שליד האודיטוריום מחזיקה על ברכיה תיק יד שחור ומתבוננת במזרקה המגוחכת שמתיזה מים על עצמה. מחכה למישהו? בדרך לבקר מישהו? היא נראתה עייפה.

הגינה שליד האודיטוריום נמצאת בדרך אל תחנת האוטובוס שבתחילת שדרות מוריה ואם פונים ימינה מגיעים לרחוב היינה. אין בגינה הזאת נדנדות, וילדים לא משחקים בה. להם יש גינה אחרת ליד עמדת מכבי האש. שם נמצא קיוסק שהתרחב לבית קפה פתוח, שבו שותים ההורים קפה בזמן שהילדים מלקקים גלידה או מסתחררים על הקרוסלה. בגינה של הקשישים אין קפה ואין גלידה. הם יושבים על הספסל, שואפים אוויר חיפאי דלוח. הייתי בדרך הביתה עם שקיות מהסופרמרקט בשתי ידיי וחלפתי על פניה כשאני מחישה את צעדיי. ממה רציתי לברוח? אני מנסה לדמות את אמירה בגילי עוברת כאן ליד אימא שלה ולא מצליחה. האם הייתה מתיישבת לידה? האם הייתה נעשית דומה לה כששערה היה מאפיר? היא הייתה שברירית יותר. היו לה פני חרסינה כהה עם עיניים גדולות ונוצצות.

האודיטוריום הגדול עוד לא נבנה כשאמירה מתה. היה שם מרכז תרבות צנוע, שנקרא בית רוטשילד ובערבי החול רקדו באולם הגדול שלו ריקודי עם. באותן שנים, כשמרכז הכרמל עוד לא נראה כמו כפר גמלאים עם דוכני פלאפל, ישבו בגינת המעבר הקטנה זוגות שהתנשקו עם רדת החשיכה את נשיקתם הראשונה. אמירה סיפרה לי על אחיקם והפעם הראשונה שהייתה האחרונה. תהיתי אם אימא שלה ידעה על זה, ואולי הספסל שישבה עליו היה ממש אותו ספסל.

אימא של אמירה הזדקנה, אבל זיהיתי אותה מיד. פגשתי בה לראשונה כשבאתי עם אמירה לארוז ספרים ובגדים ומצעים, ולהעביר אותם לדירה השכורה ברוממה. היא לקחה גם את מחברת המתכונים. את המחברת הזאת, אמרה אימא שלה ספק בגאווה ספק בטרוניה, היא כבר לא צריכה. הכול היא יודעת בעל־פה. "אין מה להגיד," אמרה אמירה, "לבשל היא יודעת." אמירה השתמשה במחברת כשהיא מפענחת לאט לאט את כתב היד בהונגרית מחוברת. סטודנטית בת עשרים וארבע בדירת חדר וחצי עם מטבחון קטן בבית דירות ישן. אחיקם גר בהמשך הרחוב. המשך יבוא, אמרה אמירה, אבל הוא לא בא. דלת הכניסה הירוקה הייתה שער החירות שמסדרון חיצוני ארוך וצר הוביל אליו. מהמסדרון אפשר היה לראות עצי אורן מציצים בין הבניינים האפורים־לבנים. הייתי בת עשרים ואחת. עדיין גרה בבית ילדותי מנסה לחפור לאט ובשקט את המחילה החוצה מבלי שהבית ייפול עליי ומבלי שאפריע את מנוחת דייריו. כעבור ארבע שנים בערך, ראיתי את אימא של אמירה בבית החולים והיא אמרה שאוכל להישאר בחדר שלה רק כמה דקות, כי היא מתעייפת מהר. אמירה הייתה מנומנמת וחיוורת מאוד. לא דיברנו. היא ניסתה לחייך מתוך הערפול שהיה נסוך על עיניה, ואני החזקתי את היד שלה כאילו אני יכולה להזרים דרכה משהו מכוחות החיים שלי.

בבית הקברות ראיתי את אימא שלה בפעם השלישית, אישה קטנה עם משקפי שמש גדולים. אבא של אמירה עמד זקוף לידה בפנים מהודקות. חנן בא אִתִּי ועמד בצד. הוא לא כל כך חיבב את אמירה וחשב שהיא דעתנית ושתלטנית. אמירה מצידה לא הבינה מה מצאתי בו. היא אמרה שהוא נחמד, ונראה בסדר, אבל היה מתאים לי איש רוח סוער, משורר או במאי תאטרון או פסנתרן. לא נראה לה שאוכל לוותר על חיי הספרותיים. הם הכירו זה את זה תקופה קצרה לפני שאמירה חלתה, ולא עמדתי בפני הצורך לחבב אותם זה על זה. כעבור שנה נפגשתי שוב עם הוריה של אמירה באותו מקום עם אותם משקפיים ואותם פנים סגורות ובלי חנן לצדי. הדירה ברוממה כבר הייתה של מישהו אחר. את אחיקם לא פגשתי. אולי כבר לא היה בארץ. מעט אנשים היו באזכרה. אני חושבת שהיא לא הייתה אוהבת את המצבה בתבנית ספר פתוח. אנשים הם לא ספרים, וספרים פתוחים הם לא תמיד ספרים מובנים, אבל גם למטאפורות מוטעות יש כוח. עמדתי מול ספר השיש ששמה ותאריך לידתה חקוקים בו. אמירה אהרוני. היא תהיה לתמיד סטודנטית בת עשרים ותשע שלא השלימה את עבודת הגמר שלה בספרות אנגלית לתואר שני, כפי שאני לא השלמתי את עבודת הדוקטור שלי.

שלושים ושמונה שנים עברו. היא הייתה מבוגרת ממני בשלוש שנים, אבל קטנה כזו וקרובה אליי כל כך. עכשיו צעירה ממני בהרבה שנים. היא נמוכה ושחומה ואני גבוהה ובהירה. האם היינו נעשות דומות יותר במשך השנים האלה? אמירה הייתה החברה היחידה שיכולתי לפטפט אתה בהונגרית בקפטריה של האוניברסיטה. השיחות שלנו לא היו ממש בהונגרית, רק משפטים בודדים תיבלו את העברית המפוארת שהתהדרנו בה ונהנינו לנקוב בה נקבים ולתקוע בה יתדות של שפה זרה ומתנגנת. די היה במילה אחת או ביטוי אחד כדי לעורר משהו שרק המדברים בשפת אמם עשויים להבין.  

כשבוע אחרי שעברה לדירה ברוממה הישנה ישבתי ליד שולחן העץ במטבח הקטן שלה בשעה שהיא בחשה בסיר והוסיפה מים. היא בישלה מרק קימל. אני לא זוכרת בדיוק את הטעם, אבל כן זוכרת את הניחוח והצבע החיוור, קצת חלבי ומהביל, ואת השעוונית המשובצת שעל השולחן, ואת פרוסות הלחם שהיא חיממה על המחבת שקודם טיגנה עליו קלות את הזירעונים חריפי הריח. השנים שעברו עמעמו כמעט הכול, אבל לא את החיוך שלה כשאמרה את שם המרק והתנצלה על המעט שיש ביכולתה להציע לי. בשביל מרק כזה, היא אומרת, כול מה שצריך זו ערימה קטנה של זרעי כרוויה, קצת שמן או חמאה, קמח, מים ותבלינים. אפשר גם עם בצל. מטגנים מעט את הזירעונים עם או בלי בצל, מוסיפים את הקמח ובוחשים קצת ואז מוסיפים בהדרגה את המים ואת התבלינים וזהו. מרק של עניים, אמרה. הקול שלה כמו קפה טחון טרי, שיש בו משהו רך ועז ומעורר קשב. אין לי תמונה שלה, אפילו לא אחת קטנטנה. רק מכתבים בכתב יד מעוגל ויציב, וקטעי שיחות שהתערבבו בזיכרוני. 

אימא של אמירה נראתה מקרוב קטנה יותר ומכווצת יותר. העיניים המוקפות בקמטים נשארו גדולות ועגולות כמו העיניים של אמירה, והשיער הקצר החתוך באופן גברי היה לבן כולו. חולצת סריג כחולה ללא שרוולים משוכה מעל המכנסיים הגמלוניים ונעלי הליכה שחורות עם שרוכים. שאלתי אותה בנימוס אם היא גברת אווה אהרוני. היא הפנתה את ראשה מן הלימונים ואמרה מופתעת: "כן, אני גברת אהרוני, ומי את? אני מכירה אותך?" אמרתי לה: "אני חברה של אמירה מהאוניברסיטה." היא הסתכלה בי במבט חשדני ואז אמרה כמעט בצעקה: "את! אני זוכרת אותך!! תראי מה זה, איך שאני עוד זוכרת. כן, זו את. איך ידעת מי אני? זכרת אותי?" בוודאי זכרתי. גם אמרתי לה שהיא לא השתנתה הרבה ואחר כך הייתי נבוכה, מפני שזה נשמע כאילו לא־אמת אף על פי שאמנם כך חשבתי. היא לא באמת השתנתה, רק הזדקנה והשתוחחה. אבל היא מיד הגיבה באותה כמעט־צעקה כאילו רק שתינו לבד בכל הסופרמרקט: "או, אין לך מושג מה עבר עליי כל השנים האלה. השתניתי ועוד איך. את יודעת על גרשון? את בטח לא יודעת עליו. מאיפה שתדעי? הלך לפני שש שנים. שש שנים אני לבד לבד! את יודעת מה זה לבד? ומה עברתי עד אז. תשע שנים הוא ישב בכיסא גלגלים ולא אמר מילה. מילה לא אמר! את ידעת את זה?" לא ידעתי, הודיתי בשקט, וחשבתי על אמירה שגם היא לא ידעה שאבא שלה ישב שותק בכיסא הגלגלים במשך תשע שנים. הייתה לי הרגשה שזה היה מכעיס אותה. כלומר, לא את אמירה המבוגרת בת השישים ומשהו, אלא את אמירה הסטודנטית בת העשרים ומשהו. חוסר אונים הכעיס אותה. היא הייתה כל כך נמרצת ובטוחה ביכולתה לבקע את העולם, עד שלעיתים נראתה לי גבוהה יותר ממה שהייתה באמת. לאבא שלה היה מבט תקיף ומעורר יראת כבוד, אף על פי שמיעט לדבר. המבט הזה בוודאי נעכר בשנות הישיבה הממושכת. הוא היה קבלן שכיר שבנה בניינים בני ארבע קומות על רכס הכרמל. אמירה העריצה אותו וחששה ממנו וגם קצת זלזלה בו, מפני שלא היה אלא שכיר שבנה שיכונים על רכס ההר.

כשביקרתי אותם בפעם האחרונה, הוא נתן לי שתי מחברות שבהן היו שירים שאמירה כתבה ואמר: "אולי תוכלי לעשות משהו עם זה." לא יכולתי לעשות. ניסיתי. קראתי את שני העמודים הראשונים ולא יכולתי להמשיך. היא לא סיפרה לי על השירים. האם הייתה רוצה שאקרא את השירים האלה? שאחשוב אותם? שאחשוב אותה דרכם? לא ידעתי מה לעשות. המעט שקראתי נגע אל ליבי מפני שזו הייתה היא, אבל גם עורר בי דחייה וזרות מפני שזו הייתה היא. היה שם שיר קצר אחד על פנינה אפורה סגורה בחשכת כף היד. פנינה קטנה וכהה, שאיש אינו רוצה בה. את השיר הזה העתקתי ואני שומרת עם המכתבים שלה. אמרתי לאבא של אמירה שאפנה להוצאות של ספרי שירה ובאמת לא פניתי. לא יכולתי. הרגשתי כאילו גנבתי את יומנה הסודי ואני נוברת בו כשהיא חסרת אונים. אבא של אמירה כעס. כעבור שנה הוא טלפן וביקש בנימוס תקיף ובקיצור שאחזיר את המחברות. אפילו לא היה לי האומץ לבוא בעצמי ולהחזיר אותן. שלחתי בדואר. הרגשתי עלובה. האם גם היא הייתה כועסת עליי? האם הייתה מבינה שאהבתי אותה? היה שם שיר על מסדרון ארוך שהדלת האחרונה שלו איננה נפתחת. אחיקם נמצא עכשיו בניו יורק. כבר הרבה שנים הוא בניו יורק עם אישה בשם רונה ושני ילדים. אני יודעת, כי איתרתי אותו בגוגל. כשהייתי בפעם האחרונה בניו יורק כמעט התפתיתי לנסוע לשכונה שבה הוא גר, כדי לראות איך הוא נראה עכשיו. אולי אפגוש בו במקרה. האם הוא זוכר את אמירה ואת הספסל שפעם ישבו עליו באותה גינה, שעכשיו רק אנשים מבוגרים מאוד יושבים בה כדי לנוח? האם הייתה היא זוכרת אותו? עכשיו אני החיבור היחידי בין שני אנשים שהיו פעם צעירים בחיפה. אני זוכרת בשביל שניהם. האם יש מישהו שזוכר בשבילי דברים שאינני יודעת מה הם?

עמדתי עם אימא של אמירה כעשרים דקות. היא דיברה בשטף ומדי פעם עברה להונגרית אחרי שווידאה שאני עדיין מבינה את השפה. היא זוכרת שגם אני גדלתי בבית הונגרי, והיא שמחה שיש לה עם מי לדבר את השפה, כי כבר כולם הלכו. אין. הצעירים במשפחה כבר לא יודעים והמבוגרים מתו. רק היא וטיבי נשארו. העברית שלה טובה מאוד, אבל המבטא חזק. היא אמרה שמאוד תשמח להיפגש איתי, ושאבוא לבקר אצלה. היא תראה לי תמונות של אמירה. קבענו שאתקשר אליה בימים הקרובים ואבוא באחד מימי השלישי, כי בכל יום אחר יש לה משהו. היא הולכת ל'עמך' פעמיים בשבוע ובדיוק אתמול היה אירוע של יום השואה. באמת היה טקס יפה ובאו תלמידים מבית הספר 'הריאלי' לשיר איתם. כמה הם נחמדים. בימי רביעי אחרי הצהריים היא נפגשת עם חברות בבית הקפה שבפינת דרך הים ושדרות הנשיא, ופעם בשבועיים ביום ראשון אחרי הצהריים נפגשים לשחק קלפים במועדון של 'עמך'. ביום חמישי בבוקר היא עושה קצת התעמלות, והנכדה של אחותה מבקרת לפעמים בימי חמישי אחרי הצהריים. נו, כמו שאני רואה היא עסוקה וזה טוב. רק בימי שלישי אין כלום והיא כמעט לא יוצאת מן הבית, רק לקניות.

התקשרתי אליה כמה ימים אחרי הפגישה ליד הלימונים ובאתי לבקר אותה. התלבטתי: האם להביא לה פרחים? מה מביאים לאימא של חברה שמתה? שוקולד? לא הבאתי כלום. היא גרה במורד שושנת הכרמל, במקום שהוא מתחבר לדרך הים, שתי תחנות מהסופרמרקט שבמרכז. אמירה לא מכירה את הדירה הזאת. הוריה עברו לשם כחצי שנה אחרי שנקברה למרגלות הכרמל. הבית הגדול שגרו בו בעתלית נעשה מכביד ומיותר. השקט הנעים ורחש העצים בגינה הגדולה העיקו עליהם והם חזרו לחיפה לדירה קטנה יותר. ישבנו בחדר המגורים ושתינו קפה קר. אימא של אמירה הביאה מן המטבח מגש ועליו פרוסות של עוגת שמרים שרמזים לפסי שוקולד מתגלגלים בתוכה. את העוגה הזאת החברות שלה הכי אוהבות. זה מה שהיא מכינה לפגישות הקלפים שלהן. היא אופה לבד. שום דבר היא לא קונה מוכן. מה פתאום. גם אין לה עוזרת. הכול הכול היא עושה לבד.

מדי פעם עברה לדבר בהונגרית ושוב חזרה לעברית ואמרה שאין לה כבר עם מי לדבר הונגרית, רק טיבי נשאר, הדודן שגר בכפר סבא ולא כל כך נפגשים. ובתוך כך סיפרה לי על קורותיה מהרגע שנלקחה עם משפחתה לברגן בלזן ועד השחרור, והמסע לבולגריה עם גרשון והתינוקת אמירה שנולדה בדרך, וההפלגה באניית מעפילים לקפריסין, ועד שהגיעו לפרדס חנה ואחר כך לעתלית. דפדפנו באלבום תמונות והעיניים שלי שוטטו על הקירות שהיו עליהם מפיות תחרה ממסוגרות, ותמונת גובלן גדולה ברקמה הדוקה: אישה בשמלה צהובה יושבת על מדרגות בית המוקף עצי פרי ופרחים. והיו על הקיר מדפים עם קערות קרמיקה וספלים וכדים מעוטרים בפרחים קטנטנים. על השולחן בפינת האוכל הייתה פרושה מפה גדולה רקומה באדום לאורכה בתפרים קטנים וצפופים.

שאלתי אותה אם אפשר לקבל תמונה של אמירה לימים אחדים, כי אין לי תמונה שלה. היא הובילה אותי לחדר קטן, שיש בו מכונת תפירה ישנה ומיטה עטופה בכיסוי כתום ושולחן כתיבה קטן, שאולי היה פעם של אמירה, ושלושה מדפים עם ספרים שנופלים זה על זה וניכר היה שחלק מן הספרים שהיו שם הוצאו. על הקיר מעל לשולחן היו כמה תמונות ממוסגרות, ואימא של אמירה הורידה את התמונה במסגרת הכחולה ונתנה לי. תמונת הסיום של בית הספר התיכון, אמירה בת שמונה־עשרה. וכך היא נמצאת עכשיו מולי: שיער קצר כהה ומבריק, עיניים גדולות בתוך פנים קטנות עם סנטר כמעט חד וגומה קטנה בלחי הימנית. פעם אמרה לי, שהיא צריכה לצייר לעצמה נקודת חן בצד שמאל, כדי שתהיה א־סימטריה מאוזנת. באותו זמן כתבה עבודה סמינריונית על מבנים סימטריים בשירה, שתפקידם לשמש מצע למבנים א־סימטריים, שהם הנושאים העיקריים של משמעות השיר. הנושא העסיק אותה והיא אמרה שאולי בהמשך תכתוב את עבודת המאסטר שלה על סימטריות בשירה. לקחתי את התמונה והבטחתי להחזיר אותה בעוד שבוע. הכנתי העתק ושמתי אותו בתא הגדול שבגב המזוודה. ידעתי שאמירה תשמח לבוא אתי לבודפשט.