יש לו שעה

העוֹקֶץ ודבשוֹ
•

כששובץ דוקטור צחור כרופא־משפחה במרפאה הממוקמת בשכונה חרדית בירושלים — התנגד.

כשהסיר בלית ברירה את התנגדותו — התנגדה אימו בתוקף.

כשביקש ממנו זְקן הפציינטים להניח תפילין — התנגד.

כשהסיר את התנגדותו — התנגדה אימו שוב בתוקף, והזהירה אותו כי "תמיד, בסוף, יצוץ העוקץ".

כשגילה את אימו במקום הכי לא צפוי — האמין לה כי מעולם לא התנגדה.

•

משא שורשים.

פרק ראשון
קבלת הדין
•

יוני העביר את 'כרטיס העובד' בשפתיים חשוקות. הכרטיס חצה ביעף את החריץ הדקיק ולא נקלט. יוני נשף נשיפה נרגזת וכמו להכעיס העבירוֹ שנית באותה מהירות.

קורא הכרטיסים הדיגיטלי נכנע לזעמו. נורית ירוקה זעירה הבהבה לאישור. "באמת תודה", לחש לשעון הנוכחות הדיגיטלי שאצל דלת הכניסה לקומה, ופסע במהירות במסדרון ההומה, לכיוון חדרו, חדר מספר חמש.

חלוקו הלבן בהק בגיהוצו וקווי קפליו חדים היו. יוני נכנס לחדר הקריר, העלה אור לבן, סגר בחבטת הזזה את חלון הזכוכית הענק כבַד התנועה, שלשל את התריס כלפי מטה במחרוזת פניני הפלסטיק הנטויה לצידו, הצית את המזגן המחמם, התיישב אל השולחן, ענד לצווארו את המסכֵּת, והפעיל את המחשב.

בעוד חמש דקות ייכנס הפציינט הראשון.

הפציינט הראשון שלו במרפאה הזאת.

בעיר הזאת.

באזור הזה. האזור המוזר שאליו שובץ על ידי מחלקת משאבי אנוש, שלא מרצונו החופשי.

•

תחילה, כשעדכנו אותו במשאבי־אנוש על העברתו לשיבוץ במרפאה השוכנת בעיר אחרת המצויה באותו רדיוס של מרחק נסיעה מביתו, למתכונת קבועה של ארבעה ימים שבועִיים, הסכים בלי לברר על העיר. אם המרחק אותו מרחק, לא אכפת לו לאן ייסע כמעט מדי בוקר מתחילת הרבעון הבא. גיווּנים מעולם לא הצרו לו ואיש נוח היה ובלתי מתווכח.

מה גם שנימקו את נחיצות העברתו למרפאה האחרת, בביקוש הרב למומחיותו וברצון ההנהלה למשוך בעיר ההיא לקוחות חדשים שיעברו לקופה בזכות המוניטין שלו.

שבועיים אחרי שנתן את הסכמתו הנינוחה, ובדיוק שבוע לפני תחילת הרבעון הקרוב עם השיבוצים החדשים, גילה יוני שהעבירו אותו למרפאה בירושלים.

מהרצלייה לירושלים.

ולא סתם ירושלים.

לשכונות החרדיות שלה.

בבקשה בהולה ששיגר למשאבי־אנוש ביטא דוקטור יוני צחור את התנגדותו החד־משמעית להפוך לאחד מרופאי ואוהבי ירושלים השׂשׂים איתה משוש. הנוסחה הסופית ששלח ישירות למנהל המחלקה בכבודו ובעצמו, עם העתקים לגורמים הרלוונטיים, קבעה כדלהלן;

צר לי להביע את התנגדותי העזה בשעה שכל השיבוצים חתומים ומסודרים, אולם אין מנוס. המעבר שלי, בלתי עביר בעליל.

השיבוץ שלי במרפאה ירושלמית, נעשה תוך כדי העלמת המידע המלא ממני בזמן אמת. משום מה, ובשונה מפעמים עברו, כאשר דובר עמדי על מעבר לעיר אחרת ברבעון הקרוב, לא צוין כלל באוזני שם העיר שאליה מתעתדים להעבירני. ולא בכדי.

בנימה אישית אציין כי הפעם האחרונה שבה עמדו רגלי בשערי העיר ירושלים, התרחשה לפני עשרים ושש שנה, כחייל ממושמע הנלקח בפקודה לסיורי מורשת. וגם אז, אם יורשה לי, לא נהניתי

יתר על המידה מהשהות בעיר העייפה, הנחלקת בין עמים ומלחמות, אוכלוסיות שונות ואף עוינות.

למרות מחויבותי האבסולוטית לשבועת היפוקרטס, מחובתי לציין ברורות כי אין לי דבר וחצי ו/או כל זיקה או שמץ זיקה, לא עם העיר באשר היא עיר, ולא עם האוכלוסייה הטיפולית הספציפית שאליה אני נשלח ושאותה אני אמור לרפא במסירות ארבעה ימים מדי שבוע בשבוע.

אציין עוד כי תמוהה לי ביותר העובדה שנימקתם את העברתי מהרצלייה לירושלים במוניטין שלי, בה בשעה שבטוחני כי אין ולו תושב אחד בכל השכונות הירושלמיות, לא כל שכן החרדיות שבהן, ששמע אי פעם את שמי ואת שמעי. איני יכול לדמיין אף לא לקוח אחד שיעתיק את שירותי הבריאות שלו ושל משפחתו לקופה שלנו בזכות רופא שאותו לא הכיר ואשר את שמו לא שמע מעולם.

אבקש אפוא בכל לשון של בקשה ודרישה לשנות בהקדם את השיבוץ שלי ברבעון הקרוב. למצער, גם אם דחוקה השעה מכדי שיהיה אפשר להשיבני לשיבוצי הקודם במרפאה בהרצלייה, אזי זאת אבקש כי לכל הפחות לא תשבצוני במרפאה בירושלים, ועל אחת כמה וכמה שלא במרפאה הממוקמת בשכונות חרדיות.

ד"ר צחור יונתן

רופא משפחה

גיחוך קליל רפרף על שפתיו של דוקטור רז דרור, מנהל מחלקת משאבי אנוש, למקרא בקשת השינוי ששלח דוקטור צחור, ונוכח הנימוקים ששתל לאורך המכתב כולו.

הזהו הרופא הדגול המתגאה בחברותו בארגון 'רופאים ללא גבולות', ומנצל כל חופשה שנתית לשהיית חינם אין כסף בשליחות רפואית וולונטרית במדינה אפריקאית נידחת ונחשלת?! בריפוי ילדים אפריקאים חוֹוֶה וחוֹזה זה האיש שליחות כבירה בעוד שמילדים בני עמו הוא חש סלידה ריפּוּאית וריבועית, בשל היותם שונים?!

במכתב התשובה הרשמי של משאבי אנוש לדוקטור יוני צחור, לא נתן דוקטור רז דרור דרור למחשבותיו. רק ציין ביובש מנומס כי למרבה הצער כי רב, ועם כל הרצון הטוב כי רב גם הוא, הבקשה לשינוי השיבוץ הגיעה מאוחר מדי ואחרי הזמן הנדיב שהוקצה להגשת השגות, ומאחר ואין מדובר בסיבת חירום פתאומית, ניתן יהיה לדון בבקשת השינוי רק בעוד כחצי שנה אם תישלח אז מחדש, בהתאם לנוהל דיון בבקשות שינוי שיבוץ, נוהל מס' 287ג(ש) שפורסם בחוזר מנכ"ל 5498יח(7).

הרשמיות הדקדקנית הדכדכנית של התשובה כה הכעיסה את דוקטור יוני צחור עד שקימט את מכתב התשובה וכדרר אותו לעבר הפח שבפינת חדר העבודה הביתי שלו, לפי נוהל השלכת מכתבים מכעיסים, שלא פורסם בשום חוזר על ידי שום מנכ"ל, אולם מיושם במלואו בנקודות רבות על פני הגלובוס.

במשך יומיים ביטא יוני את זעמו ברטינוֹת כעוסות שננשפו מפיו במחיצת חברים קרובים אשר הכילו את מצעד הרטינות כחלק מחובתם החברית.

בתום השבוע, עם בוא יום התייצבותו במרפאה הירושלמית, קיבל עליו את הדין ואת מרותה של מחלקת משאבי־אנוש. "חצי שנה עוברת לפעמים יותר מהר מיומיים־שלושה, ככה הם החיים, מתעתעים בבנאדם", נהג אביו המנוח, יוֹסְקֶה, לומר כל אימת שדיווח לו על עוד נסיעת שליחות שלו לג'ונגל כלשהו לרפא חולים אומללים נטולי בית ועקורי מולדת, "חצי שנה עוברת מהר, יוני'לה, יותר משלושה ימים, רק תשמור על עצמך שם". מעודו לא המריא לתקופה בת חצי שנה. אבל אצל אביו יוֹסְקֶה, כל נסיעה של אי מי אי פעם אי שם אל מחוץ לגבולות הארץ הוקצבה לחצי שנה, ללא קשר למשך אורכה או קוצרה.

בלית ברירה אחרת, ישתבץ בשיבוץ החדש. ישכח מחדוות העבודה במרפאה בהרצלייה, יעלה בכיפוף ראש למרפאה הירושלמית, יגיע בבוקרו של יום ויסתלק בערבו, וישמור על עצמו גם כאן, בג'ונגל הקרוב לביתו מרחק של חצי שעת נסיעה ורחוק מעולמו מרחק שנת אור ורבע.

•

שש שְׁעות המשמרת, ראשונה שלו במרפאת־החרדים, עברו עליו במהירות שיא ובתעסוקה בלתי פוסקת.

בהרצלייה לא הכיר קֶצֶב כה מקצבי של פציינטים ועומס כה דחוס של משימות. בקושי הספיק להכין לו כוס תה־צמחים אחד ויחיד בכל המשמרת. וגם אותו לגם בלגימה אחת עצורת נשימה כשהתקרר.

פציינטים יצאו ופציינטים באו. אלה הלכו ואלה שבו. עוד ההם מדברים, וההם שואלים, עוד ההם שואלים, וההם מתחננים, ועוד ההם מתחננים בתחנוני 'רק שאלה קטנה', והנה השתחלו אי אלו משתחלים בין התורים. וכולם ממהרים ונמרצים, תכליתיים וענייניים. רובן אימהות. לפעמים גם אבות. מחפים על שיירות של ילדים וזאטוטים, תינוקות ופעוטות, בכל הגילאים ובכל המצבים.

מה שקורה בהרצלייה בשבוע קורה כאן בחצי יום, סיכמו הרהוריו את המשמרת המתקרבת לסיומה, כשהוא עייף אך מרוצה וגדוש סיפוק.

סלידתו הראשונית פגה נמוגה והתפוגגה באיטיות בטוחה במהלך מפגשו הישיר עם האוכלוסייה. במקומה, הרגיש זחילה פנימית של קורת רוח ושביעות רצון מיכולתו לעזור לאנשים כה רבים בזמן כה מועט יחסית. בשביל ולמען התחושות הללו שעד כה הציפו אותו מבפנים רק לעיתים נדירות, השקיע את מיטב שנותיו וטובי כוחותיו בלימודי הרפואה.

הקולות שהמו ממסדרון המרפאה בשש השעות, שככו ושקטו. שעת לילה חורפית ירדה על המרפאה. רישומי התור המודפסים, שעליהם סימן בעֵט את היוצאים, לימדו את יוני כי רק עוד פציינט אחד נשאר להיום.

דוקטור יוני נשען לאחור והרפה את עורפו מהישיבה הממושכת מול הפציינטים והרכינה מול המסך. במרחק נגיעה, מעבר לפציינט הבא, ממתינה לו תום משמרתו. כבר תבוא מנוחה לעייף והנה יגיע מרגוע ליגע.

לרגע חשד שהטעו אותו היום, כל אלה. אולי בגלל שהוא חדש הצליחו לרמות אותו. חשד וגם חשש כי עוד יגלה שמתחת למעטה האנושיות הרגילה והנוגעת שנעה בחדרו היום, מסתתר כל השְׁחוֹר שממנו חשש ובו כה חשד.

ברגע שאחריו הרגיע את חששותיו השקיט את חשדותיו והשתיק את חזיונותיו. כן רימו או לא רימו, כן הטעו או לא הטעו, במציאות לא היה גרוע. ילדים שרוצים להבריא, זה מה שהוא פגש כאן. וגם את הוריהם המודאגים, ואת אחיהם ואחיותיהם, גדולים וקטנים, שהתלוו אל הביקור המשפחתי במרפאה כיוצאים לגן שעשועים חביב ומוגן. מקוּרה, מכוּתָל, וממוזג בטמפרטורות הנכונות לעונה.

•

"שלום דוֹקְטֶר. אתה חדש כאן, אני רואה", הפציינט שנכנס, האחרון להיום, היה בגיל הזהב לשם שינוי. יוני הביט בו בשתיקת המתנה.

בהרצלייה נוהגים הקשישים להתייצב בבוקר. ממש בבוקר. תופסים את התור הראשון כשהמרפאה עוד נעולה, ומסכימים לוותר עליו בחפץ לב של מי שאין לו לאן למהר.

בשעות האלה של הערב, חוזרים קשישי הרצלייה להסתפן בבתיהם ולהתכרבל בבדידותם. בירושלים, הבין יוני, שולטים סדרים שונים. הקשישים חיים גם בערבים.

יוני סקר אותו כבודק חשוד פוטנציאלי. הבחין בחיוך בלתי משתנה ששפוך על שפתיו המשופמות בלובנן. זְקן שיבה ארוך ורחב תפור לסנטרו כסינר צחור־משי. מקל הליכה אחוז ביד ימינו. צליעה קלה ברגל שמאלו. מגבעת שחורה לראשו וחליפה ארוכה, שחורה גם היא, מכסה את גופו. מה יש להם מכל השחור הזה, הסתקרן.

"כן", הגיב בנימוס.

"ברוכים הבאים, דוֹקטֶר. אני לא מכיר אותך. אף פעם לא ראיתי אותך כאן. אז דבר ראשון, כמו שאומרים, ברוכים הבאים בצל קורתנו ומחוז חפצנו. איך קוראים לך בבקשה?"

רצה יוני לשאול מה הביאו עד הלום ולדלג על תשובה לשאלת השם, למען יישמר הדיסטנס ויבין הפציינט כי אינם רֵעים להתרועע. ולא עלה בידו. "יוני".

"יונתן או יונה?", בירר הקשיש החייכן, "פה בירושלים יש יותר יוֹינַה'לַךְ מיוֹינוֹתוֹן'ס, אבל גם יוֹינוֹתוֹן זה טוב".

"יוֹנַתַּן", קצר את רוחו אליו במלרע, "כרטיס מגנטי בבקשה".

"אני שם לב שהדוֹקְטֶר ממהר", אבחן הפציינט את הרופא, "לא אעכב את הדוֹקְטֶר, הנה כבר הכרטיס".

פשפש הקשיש בכיסיו החיצוניים והפנימיים שבחליפה, באלה שבסוודר, שבמכנסיים, שבחולצה, משל לא ידע מעולם כי יידרש לכרטס את כרטיסו בכניסתו אל הרופא, וחדשה היא זאת בעיניו מכדי שיהיה מוכן מראש.

הכרטיס נמצא — מהודק בגומייה לאגד כרטיסים שחוקים — אחרי פשפוש כיסים ממושך, שבמהלכו הספיק יוני להביט פעמיים לשעון היד, שלוש פעמים למסך המחשב שבגובה סנטרו, וחמש פעמים אל הדלת, אולי משם תבוא ישועתו. היא לא באה.

את הכרטיס לקח בשתיקה, אינו מגיב להגיגיו של הישיש שנלוו להגשת הכרטיס.

"ראובן קלפשטיין", הקריא מהמסך משהעביר את הכרטיס והניחו על השולחן אשר לפני היושב מולו, "מה הביא אותך אליי?"

"לא כתוב לך שמה, דוֹקְטֶר? זה לא אותו המַחַשֶׁב של דוֹקְטֶר פוזנר שהיה כאן לפניך?"

"סליחה?" הקשִׁית יוני גבות וקימר שפתיים.

"נראה לך, דוֹקְטֶר, שאני זוכר בעל פה את כל הצרות והבעיות של שק העצמות הישן שלי? הכול רשום לך שמה בַּמַחַשֶׁב. וכתוב לך שמה בדיוק איזה כדורים נגמר לי. ואתה בודק מה שכתוב, למה שאתה נותן לי המרשמים של הכדורים שנגמרו לי. זה הכול. אני חוזר הביתה ומוסיף את מה שנגמר לְמה שעוד לא נגמר ולוקח הכדורים שצריכים לקחת ערב ובוקר וצוהריים כמו שאומרים במוֹידִים של שֶׁמוֹינֶשְׂרֶה. כתוב בתורה ונשמרתם לנפשותיכם. לא ככה?"

"מצטער, אדון ראובן, אצלי זה לא עובד ככה", החמיץ לו פנים.

מה חבל. דווקא הייתה משמרת אפקטיבית. מעייפת אך מלאת סיפוק. למה בא זה להרוס דווקא בסוף? לא חבל?! הרושם הראשוני היה יפה ויכל להישאר יפה ונאה. התרשמות ראשונה מרופא, במצב טוב. שמורה.

יכול היה לספר לחבריו בשוהם, בעלי מקצועות חופשיים המתאספים למפגש שבועי של טעימות ופטפוטים כל פעם בביתו של אחד אחר מהחבורה, על הפער בין התדמית שיש לחרדים לבין המציאות. פער זעיר וזהיר שהוא עדיין ממשש אותו בהקשבה דרוכה, כמגשש באפלת דופקו של חולה. והנה בא זה, קשיש עליז המשופע ביותר מדי פנאי, ומכלה את זמנו בברברת. מוחה בהבל פיו את הארומה המבושמת.

"אז שאני אלך מכאן בלי הכדורים? דוֹקְטֶר! איזה אחריות זה? ואם יקרה לי משהו? למה שלא תסתכל טוב טוב בַּמַחַשֶׁב שלך שהוא כמו הַמַּחַשֶׁב של דוֹקְטֶר פוזנר שהיה כאן מלפניך, ותבדוק מה אתה צריך להביא לי? אם נחכה שתֶּינו ביחד עד שאני יזכור מהכדורים שנגמרו לי בבית, תאמין לי שמשיח יגיע הרבה הרבה קודם לַזֶה".

"טוב, לו יהי", החניק יוני אנחת כניעה. שינה את טעמו, השקיט את זעמו, ושיתף פעולה עם דרישתו של מר ראובן, "אראה מה אוכל לעזור".

הקיש הקשות ספורות על המקלדת. סרק את רשימות הכדורים ומרשמי התרופות, הצליב תאריכים של מרשמים אחרונים שהונפקו מכל סוג וסוג, מול כמויות שנרכשו, בתוספת חישוב הימים שחלפו מעת הרכישות וחשבון מספר הכדורים לכל יום, והצליח להרכיב רשימה משוערת של הכדורים והתרופות שאזלו מהמלאי ואשר יש לחדש את מרשמיהם.

"טוב, מר קלפשטיין, ארשום לך מרשמים חדשים לטריטייס ולאמלו 5 מ"ג, אתן לך גם עוד מרשם לסימבסטטין נגד יתר כולסטרול, וגם קצת תוספי ברזל. אתן לך גם בונדורמין ללילה".

"נו, נו. דוֹקְטֶר, אם אתה אומר, מי אני להתווכח בכלל? מה שהרופא אומר זה מה שעושים. זה מצוה בתורה. למה שכתוב בפרשת מִישְׁפּוֹטִים 'ורפא ירפא' שיש רשות לרופא לרפאות. יש לנו אחריות על הבריאות שלנו, למה שיהודי צריך להיות בריא, למה שיהיה לו כוח לעבודת השֵׁיים יתבּוֹרֶך".

דוקטור צחור המהם, השלים את מילוי הפרטים, לחץ על הוראת הדפסה והניף את ידו הממתינה מעל למדפסת. בצאת הדפים עד תומם, חרוטים במרשמיהם, לקחם בהינף זרוע והחתימם, בזה אחר זה כמכֶּה בקופיץ. "שיהיה לך לבריאות אדון קלפשטיין", גילה זרזיף צר של אדיבות.

"אתה יודע, דוֹקְטֶר?", לא מיהר הזקן לאסוף את המרשמים החתומים התקועים לעומתו באוויר.

"כן, אדוני?", קוצר רוח הוכר בקולו בהכרה רשמית. לא טרח להסתירו.

אפילו קלפשטיין ששמיעתו בעשור האחרון אינה מן המשובחות ומהראויות לחיקוי, שם לב אל הקוצר ומיד הרגיעוֹ. "זה בְּסֶיידֶר, אל תהיה בלחץ, אני אחרון. אני לא מעכב את התור. אין שום־כלום תור בחוץ. בלי לחץ, דוֹקְטֶר יוֹינֶה. תמיד אני אוהב לבוא אחרון, לדעת שיש לרופא סבלנות בשבילי כמה שצריך ומספיק זמן ברֶיוַוח, ואני לא מפריע לאחרים ולא מעכב אותם חלילה וחס ושלום. אני לכל הפחות שלושת־רבעי־שעה חיכיתי בתור בחוץ שיעקפו אותי כל מי שממהר, כדי להיות אחרון בתור אצלך דוֹקְטֶר. למה שהאימהות ממהרות, יש להן בית, ילדים, בלגן שלם על הראש. בֶּלַעֵינֶהוֹרֶה. אני לאן יש לי למהר? אז אני מרשה שיעקפו, לבריאות, אדרבה, בשמחה, מרוויח אני מצוות על הדרך. לוותר, זה מצוה גדולה, דוֹקְטֶר. אני תמיד אחרון, אז אתה לא צריך להיות כל כך חזק־בלחץ שאני כאן מעכב את התור, כי אם אני כאן, אף אחד לא כאן כבר, זה לא מעכב את התור, אין בחוץ אנשים שעצבניים עליך שאתה מתעכב איתי".

בפנים יש. "רצית עוד משהו, אדוני?", הניח יוני את המרשמים על השולחן, נוקש בקצה עטו, נקישות דקיקות ומהירות, קצובות ונטולות סבלנות. קלפשטיין לא לחוץ, יופי לו. אני כן לחוץ. באת לבלות איתי את הערב? אני אמור להעביר לך את הזמן המיותר שלך? לך ומצא לך חברים. ירושלים חברים סביב לה. שחוברה לה יחדיו. צא ומְצא חברים ותעסוקה וחיים להתעסק בהם.

סבלנותו התקדמה לסף רתיחה. משמרת שלמה החזיקו אותו כאן עם הצגה של תדמית טובה והנה מתברר שהכול היה משחק. 'העוקץ יצוץ תמיד', נוהגת

אימו להשריש בו את תובנת־חייה האלמותית, תמיד יצוץ העוקץ, יוני'לה, תמיד. זאת רק שאלה של זמן.

והנה צדקה אימא. בא העוקץ, היושב מולו בניחותא כאילו הוזמן לארוחת חג, קורע את המסכה ובבת אחת מגלה את הפרצוף האמיתי שלהם. של כולם. שבט־של־פרימיטיביים כמו שנהג אביו לומר מעת לעת. ככה להחזיק ולעכב רופא משפחה בתום משמרת כשהוא ממוטט ומותש?! איפה הנימוס? איפה האנושיות? איפה ההתחשבות? העוקץ צץ בסוף, ועוד איך צץ. אימא צודקת.

"כן, רציתי עוד משהו, רבינו יוֹינֶה. לא משהו של תרופות, ברוך השם נתת לי מספיק מרשמים, אני רואה. כדורים יש ברווח. רק רציתי לומר לך, על מה שאמרתי לך מקודם שכתוב בתורה מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות, שעל הדרשה הזאת היו צדיקים שהסבירו, רשות יש לרופא לרַפא, אבל אין לו שום רשות לייאש חלילה וחס. התורה לא נתנה לכם רשות לייאש. אף פעם. גם אם אתה הדוֹקְטֶר הכי חכם בעולם. אין ייאוש בעולם כלל".

"אוקיי".

"אוקיי גם לך דוֹקְטֶר וברוכים הבאים לשכונה שלנו, ולמרפאה שלנו", ניאות סוף סוף ראובן קלפשטיין לאסוף מהשולחן את מרשמיו הטריים, ולקום מהכיסא עם שמונים וארבע שנותיו.

תכף לעמידתו נשען בשתי כפות ידיו על השולחן, רכן לעבר הרופא, איחל לו ברכות עד בלי די ובירכוֹ בהצלחה רבה בכל אשר יפנה.

"אוקיי, אוקיי", הגיב דוקטור צחור למטר הברכות, משווע לצאתו של הפציינט ולבוא הרגע שבו יוכל לקום מכיסאו ולסגור את הדלת אחריו. להסיר את המסכֵּת ולפשוט את חלוקו החיוור.

לכבות את המחשב, את המזגן ואת האור, ולהתקלף מכאן הביתה ומהר.

• • •