עדות היא מצב נפשי

פתח דבר[1]

תופעות הממלאות עולם ומלואו והמגיעות לסופן כאשר מת מישהו עשויות להלך עלינו פליאה [...] מה ימות עמי, מה הצורה הפתטית או השברירית שיאבד אז העולם?[2]

חורחה לואיס בורחס, מבוכי הזמן

באחד מהכנסים הפסיכולוגים שהתקיים בקיימברידג' היפה, הצגתי פוסטר על עדות בטיפול. התצוגה הייתה בחדר רחב ידיים, ובזמן תליית הפוסטר ויישור הפינות, תהיתי אם בחרתי מקום טוב, אם מישהו בכלל ייגש ויתעניין, ולא שמתי לב שכבר עמדה מולו אישה ועיניה נעוצות בו בדבקות. עמדה ולא זזה דקות ארוכות, ואז החלה בוכה, בוכה וממלמלת: so true, so true"..."

אחר כך ניגבה דמעות, נשמה נשימה עמוקה והלכה.

אנשים ניגשו, שאלו שאלות וגם התפתח דיון... אבל חיכיתי לה שתחזור.

מאוחר בערב חזרה.

"למדתי כמה עדות חשובה כשהייתי בטיפול", אמרה. "המטפלת שלי הייתה העדה היחידה לחיי. הייתה עדה לחוויות הסודיות שלי, לקושי שלי להתחיל לטפל, לקושי שלי להיות אמא, למשבר בחיי הנישואים... וכשהלכה לעולמה, הכאב הגדול שהיה לי, היה שכּל שהייתה עדה לו, הלך איתה.

בסיפור זה מקופל סיפורה של עדות.

הורים עדים לילדיהם, ילדים עדים להוריהם, וכך גם מורים, חברים, שכנים, מטפלים ומטופלים. לא נוכל לגדול בלא עדים. עדות היא חלק מקיומנו. היא תופעה יומיומית, נמצאת איתנו כל הזמן, מתקבלת כמובנת מאליה ומורגשת רק כשהיא חסרה. אפילו המיתולוגיה היוונית שיצרה אֵלים כמעט לכל תופעה בעולם, לא זיכתה את העדות באל. היום הדברים השתנו, ועדות הייתה נמצאת ראויה לאלה.

הקריאה בדלפי – שער העולם העתיק – "דע את עצמך" התחלפה בקריאה – "היה עצמך",[3] וכדי להיות עצמנו, אנו זקוקים למראת העדים מסביבנו.

בכל מתן עדות יש לפחות שלוש עדויות. ישנה העדות שמספרת על החוויה או האירוע שדובר העדות עבר, ישנה העדות שמתקבלת אצל הנמען, שבהכרח שונה ממנה, וישנה העדות הפנימית של המעיד עצמו, שאין אדם מלבדו שיודע אותה, ואין אדם מלבדו שמרגיש אותה בתוכו. זו חוויה פנימית שמרגע שהפכה למילים היא אחרת.

לקראת סוף המאה הקודמת התחולל מפנה בתפיסת מושג העדות המדוברת. ממדיום חד־ממדי הנמדד במידע שהוא מספק, הוכרה העדות כמדיום של ריפוי. מפנה זה קיבל ביטוי בולט בספרות, באמנות, בעיקר באמנות הקולנוע, ורק מאוחר יותר בשדות הפילוסופיה והפסיכואנליזה.

לאחרונה חלה הקצנה בהכרה זו, שנראית בעיקר במדיה וברשתות חברתיות, ומקבלת ביטוי במגמה חובקת עולם, של חיפוש עדים לכל דבר ועניין. הדרישה לפרטיות, שהייתה כה דומיננטית בחברה המערבית, הונחה בצדי הדרך, וכיום הכלל צמא לעדות.

מה יש בה בעדות שמצליחה לאגֵד בתוכה כאלה סתירות וכאלה כוחות?

ספר זה בוחן שאלה זו, והוא ראשון מתוך שלושה שיעסקו בחקר עדות מדוברת. הראשון, זה שלפנינו, בוחן, בחלקו הראשון, את מהות התופעה מבחינה פילוסופית, ובחלקו השני מתאר כיצד מהות זו מהווה כלי תרפויטי חשוב בחיי כל אדם. בספר השני יסופרו סיפורי עדות מחדר הטיפולים שממחישים את תפקידי העדות בחיינו, והשלישי יעסוק באמירתו של פול צלאן, בטקס קבלת פרס העיר ברמן, "כל שיר הוא עדות".[4]

[1] ספר זה מבוסס על עבודת הדוקטורט שלי, שנושאה: "תופעת העדות – מחקר פילוסופי ופסיכואנליטי", שנכתבה בהנחייתם של פרופ' אבי שגיא וד"ר ענר גוברין, ביחידה ללימודים בינתחומיים, מסלול "פסיכואנליזה ופרשנות", אוניברסיטת בר־אילן, 2016.
[2] בורחס, 1986, עמ' 151.
[3] אוסקר ויילד, 1891, הציע שהכתובת: "דע את עצמך", שהייתה חקוקה על שער העולם העתיק, בדלפי, תוחלף בכתובת: "הֱיֵה עצמך" ושכתובת זו תוצב על "שער העולם החדש", אבל המפנה הזה בחשיבה המערבית התחולל רק בשליש האחרון של המאה ה־20.
[4] צלאן, 1997, עמ' 126.