פמיניזם ויהדות

פרק א

נקודת המוצא

סימון דה בובואר בספרה המונומנטלי המין השני* משתמשת בתיאור המקראי של בריאת האישה הראשונה מצלעו של אדם הראשון, כדי לאשש את גישתה בדבר מעמד האישה כישות שונה מן הגבר. היא מציינת כי:

[* Simon De Beauvoir, Le Deuxiēme Sexe (Ēditions Gillimard, 1949), הקטע מצוטט לעיל בתרגום חופשי.]

• חוה לא נוצרה בשעה שנברא אדם, ואף לא מאותו חומר שממנו נוצר אדם.

• היא נלקחה מצלעו של הזכר הראשון. אפילו לידתה לא הייתה עצמאית. אלוקים לא בחר לברוא אותה בספונטניות כתכלית לעצמה - לעובדו ישירות בתמורה ליצירתה. הוא ייעד אותה עבור האדם, כדי להציל את אדם מבדידותו.

• בן זוגה היה מקורה ותכליתה. היא הייתה העזר כנגדו מבין הברואים השניים במעלה, הפחות מהותיים.

• היא הייתה בריה מודעת אך כנועה מטבעה.

כאן טמונה התקווה הפלאית שתלה הגבר תכופות באישה. הוא מקווה להגשים את עצמו כהוויה באמצעות בעלות בשרים על הוויה אחרת, ולאשר את תחושת החירות שלו באמצעות כניעותה של נפש חופשייה.

זהו ניתוח קשה ונוקב של פרשת הבריאה. סימון דה בובואר מפנה את תשומת ליבנו לכך, כי לכאורה בתיאור נקודת המוצא האנושית של המינים:

• הבורא לא בחר מלכתחילה לברוא אישה כדי שתעבוד את בוראה. האדם הוא שנברא "לעֹבדָהּ ולשמרָהּ"* ואילו האישה נבראה רק מכיוון ש"לא טוב היות האדם לבדו".** אין אפוא, כביכול, יחס של זיקה ישירה בין האישה לבין האלוקים.

[* "ויקח ה' אלוקים את האדם ויניחהו בגן עדן לְעָבְדָהּ וּלְשָמְרָהּ" (בראשית ב, טו).]

[** "ויאמר ה' אלוקים לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו" (בראשית ב, יח).]

• אדם הראשון הוא מקורה של האישה והיא נועדה לסייע לו ולהושיעו מבדידותו.

• האיש רואה עצמו על כן, כנזר הבריאה, שהאישה נועדה להיות בה רק "עזר כנגדו".

תיאור הבריאה לפי גישה זו הוא בלתי שוויוני בעליל, ולפיו עומד הזכר במרכז הבריאה, ואילו האישה אינה אלא מעין יצור משני שנברא לאחר מכן, מתוך מטרה לשרתו. האם אכן כך הם פני הדברים גם בעיני פרשני המקרא הקלאסיים?*

[* כפי שהבהרנו בפרק המבוא, בנושא זה אין לתת תשובות חד משמעיות, שכן הדעות רבות ומגוונות הן. כך נמצא לכאורה תמיכה לגישתה של סימון דה בובואר בדברי הרד"ק בבראשית ב, יח, דיבור המתחיל "אעשה לו עזר".]

במישור הסמלי, יצוינו דבריו של רבי יצחק אברבנאל,* אשר פירש אותה פרשה עצמה בדרך זו:

[* ר' יצחק אברבנאל חי במאה ה־15, בתקופה שבה מעמד האישה לא היה מושג נורמטיבי מקובל בשיח התרבותי.]

"והנה, לא ברא את האישה מן הרגליים, שהוא החלק היותר שפל - כדי שלא תהא בעיניו כשפחה. ולא בראה מן הראש כדי שלא תהא בעיניו כגברת הבית. אבל, בראה מן הצלע, שבאמצע הגוף, שתהא בבית כמותו".

כלומר, בניגוד לאופן שבו ראתה את הדברים סימון דה בובואר, ראה רבי יצחק אברבנאל בבריאת האישה מן הצלע, סמל לשוויון בין המינים.

כמו כן יודגש, כי ניתוחה של סימון דה בובואר מתייחס לתיאור הבריאה בפרק ב' של ספר בראשית. אבל קיים גם תיאור אחר לגמרי, המופיע בפרק א' של ספר בראשית. שם אנו מוצאים:

"ויברא אלוקים את האדם בצלמו בצלם אלוקים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם".*

[* בראשית א, כז.]

מתיאור זה משתמע, בפשטות, כי הזכר והנקבה נוצרו כאחד. כמו כן, נראה כי הצלם האלוקי, שהוא מותר האדם על כל שאר הנבראים ומהווה מקור נורמטיבי לכבוד האדם לזכויותיו ולמעמדו, מאפיין את הזכר ואת הנקבה גם יחד. בעקבות תאור זה מובהר במסכת כתובות,* כי מלכתחילה עלה במחשבה מלפני הקב"ה לברוא את המין האנושי כזוג, כשם שברא את החיות, זכר ונקבה. אבל אחר כך בחר הקב"ה לאחד את שני המינים לישות אחת, כדי להדגיש את ייחודיותו של האדם שנברא יחידי, ולהמחיש כי כל אדם ואדם הוא עולם ומלואו שבשבילו נברא העולם.** נמצא, כי תיאור הבריאה אינו מכוון לבטא אבחנה מהותית כלשהי בין האיש לבין האישה.

[* כתובות ח, ע"א.]

[** "לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל - מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל - מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא... לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר: בשבילי נברא העולם." (סנהדרין לז, ע"א ור' רש"י שם).]

אם כן, שמא נשאל מדוע משבחר הקב"ה לברוא את האדם יחידי, נברא דווקא הזכר ושימש בסיס ליצירת הנקבה, ולא להפך? התשובה לכך היא, כפי שחז"ל מציינים, כי אדם הראשון אינו זכר בלבד.* הוא נברא כשכלולים בו הן הצד הזכרי והן הצד הנקבי, והתואר "אדם" הוא שם כולל למין האנושי כולו, שנוצר מן האדמה.

[* בראשית רבה ח, א.]

האדם נברא אפוא כיצור דו מיני, הכולל את שני המינים כאחד. רק לאחר בריאה זו ראה הקב"ה כי "לא טוב היות האדם לבדו", ומשום כך חילק אותו אדם עצמו לשתי ישויות נפרדות של זכר ונקבה. בהתאם לכך, המונח "צלע" בהקשר זה משמעו צד, כמו צלעותיה של צורה הנדסית, או כמו צלע הר, ויצירת האישה מצלעו של אדם משמעה כי ה"אדם" - כשם כולל למין האנושי, נחלק לשני צדדים - צד זכרי וצד נקבי.

בהתאם להבנה זו, ברור כי מכיוון שהזכר והנקבה נבראו בו בזמן ונכללו שניהם באדם הראשון, שהוא צלם אלוקים, הרי שקיים ביניהם שוויון מלא, שהרי שניהם מהווים את צידיה של אותה ישות עצמה ואין אחד מהם נהנה מיתרון כלשהו על פני משנהו.

הרב שמשון בר' רפאל הירש מפרש על כן את הפסוק "ויבן ה' אלוקים את הצלע את אשר לקח מן האדם לאישה" (בראשית ב, כב):

"מה שהיה תחילה רק יצור אחד היה מעתה לשניים. כך חתם הכתוב על השוויון הגמור לאישה".

הרב הירש מחדד גישתו זו בספרו האשה היהודית* בהתייחסו לתיאור הבריאה שבפרק א' בספר בראשית:

[* הרב שמשון בר' רפאל הירש, האשה היהודית, עמ' י"א.]

"ויברא אלוקים את האדם בצלמו, בצלם אלוקים ברא אֹתו, זכר ונקבה ברא אֹתַם. ויברך אֹתַם אלוקים ויאמר להם אלוקים: פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה, וּרְדוּ בִדְגַת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרֹמֶשֶׂת על הארץ'.*

[* בראשית א, כז-כח.]

שינוי הכינויים מיחיד לרבים בהצגתם הבראשיתית של איש ואישה, מורה על שיווי אצילותם המוחלט ועל מלוא אחידותם של איש ושל אישה במושג אדם שנברא בצלמו ובייעודו.

'צלם אלוקים' מקיף את שני המינים. איש ואישה יחדיו ממצים מושג אדם. שניהם ברא ה' באותה ישירות ובאותה רצייה תכליתית: 'זכר ונקבה ברא אותם'".

הרב הירש מציג אפוא את נקודת המוצא הבראשיתית, באופן שונה לחלוטין מן האופן שהציגה אותה סימון דה בובואר. לגישתו:

• האישה שווה לאיש לחלוטין.

• את שניהם ברא הקב"ה באותה ישירות ובאותה רמה תכליתית.

• האישה והאיש ניחנו באותו צלם אלוקים.

ואכן, כאשר זווית הראייה היא - צלם האלוקים שבאדם, מוצֵא המעיין את השוויון המוחלט בין המינים, ואת הזיקה הישירה של האישה אל הקב"ה בדומה לאיש.

עם זאת, הדברים עדיין טעונים ביאור, שהרי תיאור הבריאה המופיע בפרק ב' של ספר בראשית תואם לכאורה יותר לדבריה של סימון דה בובואר, כי תכלית האישה היא לשמש כ"עזר כנגדו" של הזכר. דווקא לאור גישתו של הרב הירש נשאלת השאלה מדוע בפרק ב' של ספר בראשית ניצב הזכר במרכז והאישה עוזרת לו? היכן השוויון?

על הסתירה הקיימת לכאורה בין שני הפרקים הראשונים בספר בראשית עמד בהרחבה הרב י' ד' סולובייצ'יק בספרו איש האמונה. הוא מבהיר כי השוני בתיאורים אלו נעוץ בקיומן של שתי פנים בכל אדם ואדם.

הפן הראשון הקיים באדם, הוא האינסטינקט הקיומי והיצרים הנובעים ממנו, לרבות יצר הכיבוש וההשתלטות. האדם הכובש, המתמודד עם איתני הטבע, הוא יצור בודד. בן או בת הזוג מסייעים לו במישור הטכני והפונקציונלי, אך הוא אינו מסוגל לפתח חיים של שיתוף מלא בכל חוויותיו הקיומיות. תיאור הבריאה בפרק ב' מתייחס לפן פיזי וחושני זה הקיים באדם.

לעומת זאת, בפרק א' מתואר האדם כצלם אלוקים. זהו הפן השני הקיים באדם, הנובע מכך שהאדם מורכב לא רק מגוף ורוח אלא גם מנשמה ושאר רוח. לאדם יש גם אידיאלים, תרבות, רגש וחוש צדק. הוא שואף לתקן עולם במלכות ולעשותו יפה יותר, טוב יותר וערכי יותר. האדם הזה מקיים שותפות מלאה עם בן או בת זוגו.

ככל שזווית הראייה נטועה באינסטינקט הבסיסי של האדם, המבקש להגשים את מאווייו הפיזיים והחושניים, מצוי מתח בין המינים ומתעוררים יחסים של תחרות, של נסיונות כיבוש ושל אי הדדיות. לעומת זאת, ככל שהאדם מתעלה ושואף להגשים אידיאלים, וככל שהוא פועל כצלם אלוקים ולא כיצור חושני וכובש, כך בולטת ההתייחסות השוויונית והשותפות המהותית והמלאה בין המינים. אין פלא אפוא, כי בקבוצות שונות של אידיאליסטים מודגשת השוויוניות בין המינים, והעיסוק בנושאים שברומו של עולם דוחק הצידה את השוני בין המינים ואף את המתח המיני השורר ביניהם.

לפי נקודת השקפה זו נמצא, כי נכונים הם, הן תיאורה של סימון דה בובואר והן תיאורו השונה בתכלית של הרב הירש, אלא ששניהם מתייחסים לפנים שונות של האדם. תיאור הבריאה לפי הרב הירש, משקף את הפן האידיאלי והרוחני של האדם, את צלם האלוקים שלו. לעומת זאת, סימון דה בובואר מתייחסת לפן אחר של האדם, שבו מודגש אינסטינקט הקיום הבסיסי ביותר שלו.

ואכן, מעניין הדבר כי קיים דמיון רב בין דבריו של הרב סולובייצ'יק על הפן הפיזי והחושני של האדם, לבין ניתוחה של סימון דה בובואר, על אף הרקע השונה כל כך של כל אחד מהם. הרב סולובייצ'יק מתאר את האדם שיצריו דומיננטיים בעיצוב אישיותו באומרו:

"האדם הראשון חש בבטחה ובנוחיות כשהוא מצוי בחברתה של חוה, מן הבחינה המעשית - ולא מבחינה מהותית. לעולם לא יודה כי מבחינה מהותית אין הוא יכול להתקיים בלי חוה.

אדם וחוה פועלים יחד וחותרים יחד לקראת יעדים, אבל הם אינם קיימים יחד. מבחינה אונטולוגית הם אינם שייכים זה לזו; לכל אחד יש תחושת 'אני' ואין להם תחושת 'אנחנו'.

ודאי, הם מקושרים זה בזו, אבל קווי התקשורת הם בין שני אישים חיצוניים העוסקים בעבודה, השואפים להצלחה, והמדברים במטבעות לשון שחוקים; אין כאן תקשורת בין שתי נשמות הקשורות זו בזו ביחס הדוק, אלא כל אחת מהן מדברת דיבור המיוחד לה. 'ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים: פרו ורבו ומלאו את הארץ וְכִבְשֻהָ ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרֹמֶשת על הארץ'.

זכר ונקבה זומנו על ידי בוראם לפעול מתוך אחדות כדי לפעול בהצלחה. ברם, הם לא נתבעו להתקיים באחדות כדי לטהר, לגאול ולקדש את חייהם".

אין אפוא סתירה בין התיאור המופיע בפרק א' של ספר בראשית לבין התיאור המופיע בפרק ב' ואין לפנינו מחלוקת פרשנית, אלא מדובר ברבדים שונים באישיותו של כל אדם. גם הרב הירש, המדגיש כאמור את אלמנט השוויון בין המינים, מציין בספרו האשה היהודית, כי קיים אצל האדם פן אחר, שבו יש הבדל מהותי בין המינים. לדבריו, האיש ניחן ביצר כיבוש, שהינו חיוני להתפתחות האנושות. אבל הוא עלול להיסחף ולהיכבש על ידי יצר כיבוש זה ולראות בו את תכלית הכול, תוך שהוא שוכח את המטרה הגדולה של האנושות - ליצור חברה מתחשבת, מסייעת, מתוקנת, טובה יותר ומתורבתת. הרב הירש אף גורס כי תעייה זו של אדם מן הצד הרוחני אל הצד הפיזי הכובש, היא המפתח לכל תהפוכות ההיסטוריה האנושית. "והאשה היא המחזירה את האדם אל האנושי הזה - הצרוף". האישה היא התורמת לאנושות את הפן המרסן והמאזן את האדם, על תחושותיו הפראיות, ומסייעת לו להפוך למבין, מתבונן ואנושי יותר. האיש משקף אפוא את הרובד הראשון של האדם ואילו האישה משקפת את הצלע - את הרובד השני, הרוחני והמתחשב של האדם.

להלן נראה כי הבחנה זו בין הפנים השונים באישיותו של אדם, מהווה נקודת מוצא לעיון במקורות השונים, שכן הבחנה זו אינה מצטמצמת למוצא המינים, אלא חז"ל רואים שְנִיוּת (דיכוטומיה) זו בין צידיה השונים של האנושות, כתהליך נמשך, הפועל את פועלו מאז בריאת האדם ועד לקץ הימים.

תהליך זה של התפתחות רבדים שונים של האישיות, קיים למעשה בכל אדם ואדם. מלכתחילה נברא ילד כשהצד הדומיננטי באישיותו הוא הצד האגוצנטרי, הנחוץ לו לשם קיומו והתפתחותו האינדיווידואלית. רק לאחר מכן, כשהאדם חדל להיות ילד והופך לנער, או לנערה, מסוגל האדם "לצאת מעצמו", ניטעים בו "חיי עולם" - כמאמר ברכת התורה הנאמרת לראשונה בבר המצווה, והאדם מסוגל להפוך לחבר בקהילת האנושות ולחוש את תחושותיה. תחושות אידיאליות וסולידריות אלו שוטפות את הנער כחלק מתהליך התבגרותו, כאשר חלק מגיבוש האישיות מתבטא ביכולתו לחיות חיים של שיתוף ואחווה. יכולות אלו מתעצבות והולכות עד כי בשלב מתקדם מאוחר יותר, נוצרת הבשלות לחיים של שיתוף מלא עם בן או עם בת זוג.

הכתוב אומר לנו בהקשר זה, לאחר תיאור בריאת האישה ונישואיה לאדם, "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו, ודבק באשתו והיו לבשר אחד".* כלומר, תולדות האנושות הן שלבי התפתחות האדם מן השלב האגוצנטרי והבודד שלו, כיצור שהכול סב סביבו ומסוכך עליו, לאדם המסוגל לפרושׁ מן התא הפרטי שלו ולפרוס את כנפיו על זולתו. בשלב זה מפתח הוא חיים של דבקות ואיחוד עם אשתו, שבאה מבית אחר, והופכת לבשר מבשרו ולעצם מעצמיו. אכן, הרב הירש מפרש פסוק זה, העוסק בדבקות ובאחדות בין בני הזוג, כביטוי לייחודו של המין האנושי על פני שאר הברואים. בני אדם, להבדיל מיצורים אחרים, נשגבים הם ביכולתם להתחבר רגשית האחד לזולתו. אין זו התחברות פונקציונלית בלבד, אלא מתפתח ביניהם יחס נשגב של אהבה, של שותפות מלאה ושל הגשמה עצמית ביחידה כוללת. ובלשונו:

[* בראשית ב, כד.]

"מכאן ההבדל העמוק בין חיי המין של שאר היצורים לבין חיי הנישואין של האדם. גם שאר בעלי החיים חלוקים בין זכר לנקבה. אך שני המינים יצאו מן האדמה בנפרד, אין הם זקוקים זה לזה למילוי ייעוד חייהם. הם מוצאים זה את זו רק לצורך הזיווג ורק לשיעור הזמן הדרוש לו. לא כן הדבר באדם:

האשה היא חלק מן האיש. 'עזר כנגדו'.

האיש חסר ישע ונטול עצמאות, אם אין אשתו עימו. רק שניהם ביחד קרויים 'אדם'.

החיים על כל משמעותם דורשים את חיבורם זה עם זו. רק באדם הוא אומר: 'ודבק באשתו'. רק האדם זכה לחיי נישואין".

השיתוף בין בני הזוג מבשֹר אפוא על אישיות בשלה, אשר האלמנט האגוצנטרי, האנוכי, הפיזי והבודד, פינה את מקומו לאדם, שלא טוב לו להיות לבדו. לאדם זה יש גם פן רוחני ורגשי ועל כן הוא שלם ומלא יותר. כל עוד שהאדם אינו מסוגל להזדהות עם צד שני זה של אישיותו - הוא רחוק מהגדרת "אדם", כפי שזו מתוארת על ידי חז"ל. על כן, מוצאים אנו בגמרא במסכת יבמות:* "אמר ר' אלעזר, כל אדם שאין לו אישה אינו אדם, שנאמר 'זכר ונקבה בראם... ויקרא את שמם אדם'".** יתרה מכך, אחת משבע הברכות הנאמרות בעת נישואיו של אדם היא ברכת "יוצר האדם". ברכה זו אינה נאמרת בעת לידתו של אדם, אלא בעת נישואיו. האדם כיצירה אלוקית, כישות שיש בה שאר רוח ויכולת התחשבות בזולת, מגיע לידי הבשלה ושלמות, בעת שהוא מחליט לחיות חיים של שיתוף ואחווה עם זולתו. משום כך, רק בעת נישואיו ניתן לברך על המוגמר ולהודות על יצירתו כאדם. ברכה זו לא ניתן היה לומר בשעת הלידה, שהרי בשלבים הראשונים שקוע הילד בסיפוק רצונותיו המיידיים והוא מפתח את האינסטינקטים הבסיסיים הנחוצים לו כדי לשרוד. כל עוד לא הגיע אדם למימוש הרובד השני של אישיותו, רחוק הוא מן השלמות ומן ההגדרה כ"אדם".*** כך מצינו בזוהר:**** "דכר [זכר] בלא נוקבא [נקבה] פלג גופא [חלק גוף] איקרי [נקרא]",

[* יבמות סג, ע"א.]

[** בראשית ה, ב.]

[*** במובן שנהוג לכנותו בלעז - "מעטנש" - בן אדם!]

[**** זוהר, פרשת ויקרא, דף ז' עמ' ב'.]

והדברים חדים במיוחד בעת שמעיינים בזוהר על פרשת לך לך, שם נאמר*:

[* זוהר, פרשת לך לך, דף פ"ה עמ' ב'.]

"וכד נשמתין נפקין [כשיוצאות הנשמות מעולם הנשמות לעולם הזה] דכר ונוקבא כחדא נפקין [יוצאות הן כשכלולות באותה נשמה הזכר והנקבה כאחד] לבתר [אח"כ] כיון דנחתי [משנחתו הנשמות בעולמנו זה] אתפרשן [נפרדות הן] דא לסטרא דא [זו לצד אחד] ודא לסטרא דא [וזו לצד זה] וקודשא בריך הוא [הקב"ה] מזווג לון [מזווג אותן] לבתר [אח"כ].

ולא אתייהיב זיווגא לאחרא [ואין מלאכת הזיווג יכולה להימסר לאחר] אלא לקודשא בריך הוא בלחודוי [אלא לקב"ה בלבד] דאיהו ידע [שכן הוא היודע] זווגא דלהון [את הזיווג של נשמות אלו במקורן - בעולם הנשמות, שבו היו הזכר והנקבה שלפנינו נשמה אחת כוללת] לחברא לון כדקא יאות [לחברן גם בעולם הזה כיאות, כך שחלק הנשמה שניתן בזכר מתאחד עם החלק השני של אותה נשמה עצמה שניתן בנקבה].

זכאה הוא בר נש [זכות היא לו לאדם] דזכי בעובדוי [שזכאי הוא במעשיו] ואזיל [והולך] באורח קשוט [בדרך אמת] בגין דאתחבר נפש בנפש כמו דהוו מעקרא [שכן זוכה הוא לזיווג המתאים, שבו מתחברים נפש הזכר לנפש הנקבה - כפי שהיו מלכתחילה] דהא אי זכי בעובדוי [שכן אם זכאי הוא במעשיו] דא הוא בר נש שלים [זוכה הוא לזיווגו, והופך לאדם השלם] כדקא יאות [כיאות]".

כלומר, הזוהר גורס כי בריאת האדם כיצור הכולל זכר ונקבה כאחד, אינה תופעה חד פעמית שאירעה עם בריאת האדם הראשון, אלא אירוע המאפיין את יצירתו של כל אחד ואחד מאתנו. מלכתחילה, בעולם הנשמות קיימת רק ישות אחת, כוללת, לזכר ולנקבה. נשמה דו מהותית זו מתפצלת בעת הלידה, והאדם נחלק לזכר ולנקבה, בדומה למה שראינו בבריאה. אבל לאחר מכן, הקב"ה מזווג זיווגים ודואג לכך שהאדם ימצא את "צידו האחר", הקשור עימו בשורש נשמתו, כדי שבעת הנישואין תיווצר שוב יצירה אחת שלמה. שלמות זו מבטאת את העובדה כי השיתוף בין בני הזוג נעוץ בקשר נפשי עמוק הקיים ביניהם למעשה מאז ומעולם* ואשר על פי הזוהר יש לו יסוד מאגי של התאחדות בני הזוג הקשורים זה בזו בשורש נשמתם עוד בטרם בואם לאוויר העולם.

[* "ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני." (סנהדרין כב, ע"א)]

נסיים פרק זה, בניסיון להבין את שיאו של הפסוק האמור "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד".* בהתאם למובא לעיל היינו מצפים כי הכתוב יבהיר שהדבקות בין איש לאשתו תוביל ליצירת אישיות שלמה יותר, או להגשמת יעוד כלשהו. והנה, חלף זאת נתקלים אנו ביצר הטריוויאלי של "והיו לבשר אחד". נשאלת השאלה, האם זוהי השלמות האולטימטיבית והאידיאל הגדול, אשר לשמם עוזב איש את אביו ואת אמו ודבק בבן הזוג?

[* בראשית ב, כד.]

דומה כי ההסבר לפסוק זה מומחש בפשטות באנקדוטה שעמד עליה שמחה רז בספרו על הרב אריה לוין, איש צדיק היה.* מסופר שם, כי ר' אריה בא יום אחד לרופא ואמר לו "דוקטור, הרגל של אשתי כואבת - לנו". זהו אכן שיא בחיי השיתוף בין בני זוג וזו המשמעות המרוממת של המילים "והיו לבשר אחד", המשקפות נדבך עליון בחיי שיתוף וסולידריות מלאים, עד כדי תחושה פיזית של כאב בן הזוג. מדובר ביחסים שבהם חווים בני הזוג זהות והזדהות מלאים, כמהות אחת שלמה וכוללת. על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו - כדי לצאת מן המַטֶריה העוטפת אותו כיצור אגוצנטרי ולהפוך לאדם המסוגל לחיות חיי סולידריות נעלים ומלאים עם בן הזוג אשר אהב.

[* שמחה רז, איש צדיק היה (ירושלים, תשל"ז).]

בהתאם לגישה זו נמצא כי, המציאות האידיאלית, שבה היה נתון אדם הראשון עם יצירתו, הייתה שוויונית לגמרי. לא ייתכן אי שוויון בין זכר לנקבה, שהרי אלו שני חצאים של אותה ישות רוחנית, אשר נפרדה בעת לידתה לזכר ולנקבה ומגיעה שוב לשלמות בעת התמזגותם המחודשת של בני הזוג. אכן, בפרקים הבאים נראה, כי ברובד האידיאלי שבאדם, להבדיל מן הרובד היצרי שלו, נמצא יחס של שוויון מלא בין המינים, וכי זהו החזון הגדול שאליו יש לשאוף.