סדרת ריקסטון פולז 3 - מטונף
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סדרת ריקסטון פולז 3 - מטונף
מכר
מאות
עותקים
סדרת ריקסטון פולז 3 - מטונף
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

סדרת ריקסטון פולז 3 - מטונף

4 כוכבים (24 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: טל שירותי תרגום
  • הוצאה: ונוס
  • תאריך הוצאה: פברואר 2021
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 288 עמ' מודפסים

וינטר רנשו היא סופרת רבי־מכר של ה"וול סטריט ג'ורנל". ביום, היא מתקוטטת עם ילדים וכלבים, ובלילה, היא מתקוטטת עם מילים. היא אוהבת סוסי פוני, אודם וימי קיץ נעימים. צ'יפס וסלסה זה המעדן האהוב עליה, וגם נסיעה לאורך הכביש המהיר, בחלונות פתוחים, כשמוזיקת רוק משנות ה־80 מתנגנת בקולי קולות מהרמקולים של הג'יפ המשפחתי שלה.

היא מתארת את סגנון הכתיבה שלה כסקסי, מסוכסך, ומלא נשמה. הגיבורים שלה הם תמיד זכרי אלפא, והגיבורות חכמות ועצמאיות. "באושר ובעושר" מובטח.

ניתן לרכישה גם במארז

תקציר

פה מטונף. מוח מלוכלך. עבר מסובך. אני לא צדיק, ואני יודע שהמוניטין שלי הולך לפניי. על מגרש הפוטבול אני משחק לפי הכללים, אבל מחוצה לו – זה כבר סיפור אחר.
הכול היה בסדר, עד שהעמדתי את הקבוצה שלי במרכזה של סערת יחסי ציבור, שבגללה דן אותי הבעלים לחיות בשכונת גמלאים בפלורידה.
החוקים ברורים: בלי בנות, פחות אלכוהול ואפס מהומות תקשורתיות. אם אשמור על פרופיל נמוך, לא יעיפו אותי מהקבוצה. זה עד כדי כך פשוט...
ואז היא הופיעה. האחיינית של השכנה שלי. בתוך זמן קצר הבנתי שדליילה רוזווד היא השילוב המושלם של סקסיות וחוכמה. היא גורמת לי לרצות לשבור את כל החוקים ולחטוף כל מיני עונשים. כולה קימורים, דעות נחרצות ושפתיים מלאות, ואני מנסה לעשות הכול כדי שהיא תתייחס אליי. אבל ישנה בעיה אחת: היא שונאת אותי בעוצמה של אלף שמשות בוערות. 

וינטר רנשו היא סופרת רבי־מכר של ה"וול סטריט ג'ורנל". ביום היא מתקוטטת עם ילדים וכלבים, ובלילה היא מתקוטטת עם מילים. סגנון הכתיבה שלה סקסי, מסוכסך ומלא נשמה. הגיבורים שלה הם זכרי אלפא, והגיבורות חכמות ועצמאיות. "באושר ובעושר" מובטח.

"מטונף" הוא הספר השלישי בסדרת "ריקסטון פולז". כל ספר בסדרה מספר את סיפורו של זוג אחר.

פרק ראשון

פרק 1
דליילה

מעולם לא הייתי טובה ביצירת רושם ראשוני חיובי. בשניות לפני שהדלת נפתחת, אני מודעת היטב לכך שזה לא יהיה נעים לאף אחד מאיתנו.
אבל אני פה בכל זאת.
עומדת מול הדלת של השכן של דודה של אימא שלי, לבושה בפיג'מה ירוקה מנוקדת, בזרועות משולבות ופה שרוצה להיכנס במניאק על המסיבה שהוא עורך בשתיים לפנות בוקר ברביעי, וכל כולי מוכנה לעשות את זה.
האגרוף שלי שורף כשאני מכה על דלת העץ הכבדה. הלחות של פלורידה עושה שמות בשערי הכהה והפרוע שנדבק לי לכתפיים, ולמיטב ידיעתי, שאריות מהמסקרה של אתמול מרוחות לי מתחת לעיניים, אבל הצצה במראה בדרך לפה לא הייתה בראש סדרי העדיפויות שלי.
אני בסך הכול רוצה לישון.
הדלת נפתחת, וגבר בגודל של הר, לבוש חולצה מכופתרת בצבע ירוק זוהר שותה אותי במבטו הבלתי ממוקד.
"באת למסיבה?" הוא שואל, והבעתו נופלת כשהוא מבין שאני עומדת שם כמו איזו לא נורמלית.
"אתה זֵיין?" זרועותיי המשולבות נצמדות בחוזקה מתחת לחזה שלי.
"לא," הוא אומר. "אני אַש. זיין בפנים."
הוא מסמן לי להיכנס, ואני מהססת לפני שאני הולכת על זה. לא יצאתי מהמיטה בשתיים לפנות בוקר לשווא.
הבחור משתהה כשאנחנו עומדים זה מול זה מתחת לנברשת במבואה המפוארת בגובה שתי קומות, מבואה שמתאימה באופייה למנהלים בכירים יותר מאשר לחבורת בנים מתהוללים. הוא מניח ידיים על מותניו ונושם נשימה ארוכה.
"את בטוחה שלא באת למסיבה?" מבטו מצטמצם.
אני מצביעה על הפיג'מה שלי. "אני נראית לך כמו אחת שבאה למסיבה?"
ברצינות.
הוא מעביר יד במורד החזה שלו ואז מרים אותה במחאה ומגחך. "טוב. אם את אומרת."
בחור חולף על פנינו בחולצת פולו בגוון ירוק שבולט לצד מכנסיו הקצרים הלבנים.
"מה הקטע עם כל הירוק הזה?" אני מעקמת את האף. דודה רוּ ציינה פעם שהשכן שלה משחק פוטבול. "זה צבע של קבוצה כלשהי או מה?"
הבחור מכסה את פיו ומחניק גיחוך. "חכי פה. אלך למצוא את זיין."
הגיע הזמן, לעזאזל.
בחורה לבושה שמלת מעטפת צמודה בצבע חליפת סנטה קלאוס חולפת על פניי, נועצת בי מבט מהצד ומרימה את האף כשהיא משלבת ידיים עם גבר בעל זרועות ענקיות וחולצה אדומה מכופתרת תואמת.
אדום וירוק? במאי?
"היי." קול עמוק שנשמע מאחור מרטיט את האוזן שלי, אני מסתובבת ורואה גבר נאה במיוחד, מסריח מבירה, עם חיוך ענק מרוח על הפנים שלו.
אני זזה לאחור עד שאני פוגעת בקיר, אבל הוא מתקרב אליי. הוא מניח יד על הקיר מעבר לכתפי, מרים בקבוק חום לשפתיו ולוגם, ועיניו נעולות על שלי.
"לא ראיתי אותך עד היום. הגעת רק עכשיו?" הוא שואל.
"אתה זיין?"
"לא." הוא מניד בראשו ולשונו מלקקת את השפה התחתונה כאילו הוא מאמין בלב שלם שהוא עומד לטרוף אותי עוד רגע. "אני קאי סנטנה."
הוא אומר את שמו המלא כאילו זה אמור להגיד לי משהו. אני מנחשת לפי הגודל שלו ושל שרירי זרועותיו שהוא משחק פוטבול עם זיין.
אולי בחוגים מסוימים השם שלו פותח דלתות. ומעלה תחתונים באש. אבל כרגע הוא סתם עוד מניאק שיכור שחושב שהוא חלקלק מספיק כדי להתחרות בקזנובה.
"איך קוראים לך?" הוא נשען לעברי, והאפטרשייב שלו צורב לי בנחיריים.
"אני לא מבינה למה זה רלוונטי כרגע."
קאי צוחק. "באמת באת למסיבה כזאת, לבושה ככה, ואת מתכוונת לשחק אותה קשה להשגה? לא ייאמן, לעזאזל."
"אני חייבת לדבר עם זיין."
הבעתו של קאי מרצינה והוא מביט מעבר לכתפו, סורק חדר מלא בלונדיניות יפהפיות, ברונטיות אקזוטיות וג'ינג'יות מדליקות. אני עוקבת אחרי מבטו ולא רואה כלום חוץ מים של ירוק, לא מעט אדום וקצת צהוב.
אוי, אלוהים.
אני במסיבת רמזור, שבה כל משתתף לבוש באחד מהצבעים הבאים: ירוק – מחפש סטוץ. צהוב – פנוי לקשר. אדום – תפוס.
ואני לבושה בירוק מכף רגל ועד ראש.
"את לא רוצה את זיין." קאי מסתובב אליי חזרה ומרים את ידו לפנים שלי. אצבעותיו מחליקות על הלסת שלי, וגופי קופא בבת אחת. הוא חודר למרחב הפרטי שלי ללא בושה ומתנהג כאילו הוא שלו, ומוח הפסיכולוגית־בהכשרה הדפוק שלי לא מצליח לחשוב על תגובה הולמת למצב. "כל מה שזיין יכול לעשות, אני יכול לעשות טוב יותר, פני מלאך. שתדעי לך."
שפתיי נצמדות ומתחככות זו בזו כשאני בוהה לתוך עיניו הירוקות־בהירות המהממות של קאי. לא ידעתי שיש אנשים שיש להם צבע עיניים כזה. אני מורידה את מבטי ממנו ומסתכלת על הזרוע השרירית והמקועקעת שלו, ואז מזיזה אותה בעדינות מגופי.
אני מתרחקת ממנו, ולפי ההבעה הזועפת שמחליפה את חיוכו הזחוח, הוא הבין את הרמז.
בצד השני של המבואה, השעון מראה שהשעה שתיים ורבע. אני יודעת שהבית הזה עצום, אבל לא צריך לקחת לאַש זמן רב כל כך למצוא את זיין. כבר היה עדיף אם אני הייתי מחפשת אותו... אם רק הייתי יודעת איך הוא נראה.
"אתה יכול למצוא את זיין בשבילי?" אני מזדקפת ומכריחה את עצמי להישמע חיובית.
פניו של קאי נופלות. הוא עצבני, והחזה הענק שלו מתרומם ויורד כשהוא מסתכל עליי, לוגם שוב מהבירה שלו, וגונח.
"זיין המזדיין." הוא מניד בראשו. "תמצאי אותו בעצמך, לעזאזל. אני לא הכלבה שלו."
אני חשה שיש משהו טעון בקולו שלא בא לי להתעכב עליו, אז אני מניחה לו כשהוא פונה לכיוון קבוצה של בחורות יפהפיות לבושות ירוק.
"סליחה." הרקולס בלונדיני לבוש בטי־שירט בצבע שמש טופח על הכתף שלי.
תודה לאל. מעולם לא שמחתי כל כך לראות מישהו בצהוב.
"היי." אנחת רווחה נפלטת מבין שפתיי. "אתה זיין?"
הוא צוחק ומניד בראשו. "לא. פשוט שמעתי שאת מחפשת אותו. ראיתי אותו במטבח לפני דקה."
להרקולס יש עיניים טובות, והוא שומר על מרחק ביטחון ממני. אני מרגישה מייד נוח בסביבתו.
אני מביטה סביב ומחזירה את עיניי אליו. "לא הייתי פה אף פעם. אתה יכול לכוון אותי?"
הוא מהנהן ומסמן לי ללכת אחריו. כשאנחנו מתקרבים לקבוצת אנשים שחוסמת את המעבר לצד האחורי של הבית, הוא תופס את ידי ומושך אותי קרוב אליו.
אנחנו חוצים לצד השני ונכנסים למטבח. מתחת לשקיות חטיפים ריקות ובקבוקי יין חצי ריקים, מבצבצים דלפקי שיש לבנים.
"הוא היה פה לפני רגע." הרקולס מעביר יד עבה בשערו הבלונדיני הגלי ומתנשף. "אני תכף חוזר. אבדוק אם אוכל למצוא אותו בשבילך."
המטבח, למרבה ההפתעה, ריק יחסית, אף על פי שהמוזיקה רועמת ודופקת וגורמת לחלונות בפינת האוכל לשקשק. שרשרת אורות חגיגית מאירה פטיו רחב ידיים מקורה, ובמרחק, בנות בביקיני ירוק צפות על מזרנים בבריכה, ובחור במכנסי גולשים צהובים קופץ למים.
אני מטפסת על קצות האצבעות ומנסה להשקיף מעל חבורת האנשים שחוסמת את הדלת. עם המזל שלי, בטח אש מצא את זיין והוביל אותו למבואה, אבל אני גם ככה לא יכולה לראות את הדלת מכאן. אני מחליטה לא לזוז מהמקום. הרקולס נראה מאופס יותר מהשניים האחרים. אני סומכת עליו שיעשה את מה שהוא אומר.
גבר ואישה לבושים בגווני ירוק מועדים לתוך המטבח, תוך כדי שהם מתגפפים, והשפתיים שלהם צמודות כמו בדבק שלוש שניות סקסי.
רק שלושתנו פה, וזה הרבה מעבר למביך מבחינתי, אבל אני לא יכולה לעזוב למקרה שזיין יגיע.
"אוי, אלוהים, זה מדהיםםם," הבחורה מתנשפת, לא מודעת כלל לנוכחותי. "אה... אוי, כן..."
בזווית העין אני רואה את ידו נעה במהירות בין ירכיה, ואצבעותיה הרפויות אוחזות בכוס פלסטיק אדומה. היא במרחק רעידת אדמה אורגזמית מלהפיל את הכוס ולשפוך את המשקה שבה.
"אלוהים אדירים, את כל כך צרה," הבחור מתנשף. "יש לי חבילה לא קטנה שם למטה, מתוקה. ואני לא יודע אם הזין שלי יצליח להיכנס."
היא מצחקקת ומושיטה אליו ידיים כדי למשוך אותו אליה.
לחיי מתלהטות ורגליי מאיימות להבריח אותי משם אם זה יתקדם. אני מרגישה לא נוח להשקיף מהצד.
בלי שום אזהרה מוקדמת, הבחור מניף את הזרוע שלו לאורך הדלפק, וכוסות ופחיות בירה חצי מלאות מתעופפות ונשפכות על החולצה שלי.
אני נושמת נשימה חדה כשהבירה הקרה מחלחלת לתוך חולצת הפיג'מה שלי, ועומדת משותקת כשאני מתבוננת בהם מתקדמים בענייניהם, מטרים ספורים ממני.
הרקולס חוזר בדיוק בזמן כדי לראות את התוצאות, כשהבחור מרים את נערת הצעצוע שלו לדלפק שכרגע פינה.
"הי, הי, הי." הידיד החדש שלי מסתער על הזוג. "לא פה. קחו את עצמכם למקום אחר." הוא חוזר אליי, מוציא סמרטוט ממגירה סמוכה ומתחיל לנקות את החולצה שלי. "את בסדר?"
"בסדר גמור." אני לוקחת את הסמרטוט ממנו כדי לנקות את החולצה בעצמי. "הם, אה, היו ממש שקועים בעצמם. אני לא חושבת שהם בכלל שמו לב שאני עומדת פה."
"חארות. הם אפילו לא קשורים לקבוצה. אני לא מבין מי הזמין אותם." הוא מגלגל עיניים ומשחרר נשיפה דרך שפתיים מתוחות. "איך קיבלת הזמנה? או שאת פה עם מישהו?"
"לא באתי למסיבה." אני מתחילה להישמע כמו תקליט שבור. "אני גרה בבית הסמוך אצל דודה של אימא שלי למשך הקיץ. רק באתי לבקש מזיין לשמור קצת על השקט."
אלוהים, אני נשמעת עלובה. מילים כאלה לא אמורות לצאת מפיה של בחורה בת עשרים וארבע, אבל מישהו היה חייב לבוא לפה. הבחירה הייתה ביני ובין רוּ, ואישה זקנה לא אמורה להיכנס למסיבה כזאת בשתיים לפנות בוקר.
הרקולס נושך את השפה התחתונה שלו ונרתע. "אה. מצטער על זה."
"הגעתי בטיסה לפני כמה שעות," אני אומרת. "הייתי בדרכים כל היום. הראש שלי מתפוצץ. אני ישנה על מזרן קשה כמו אבן עם כריות ממש שטוחות שספוגות בבושם המתקתק של דודה רו, וכל מה שאני רוצה זה לישון קצת, אבל כל מה שאני שומעת זה אנשים שיכורים צורחים ומוסיקה רועמת."
הוא צוחק ובוחן אותי.
אני מושכת בקצה חולצת הפיג'מה שלי. "הירוק זה צירוף מקרים."
"אז לא באת לפה לחפש זיון, אה?" הוא מטה את ראשו, אבל עיניו המחייכות מגלות לי שהוא מקניט אותי.
"ממש לא." אני מושיטה לו את הסמרטוט הספוג בירה, והוא משליך אותו לתוך הכיור מבלי להסתכל אחורה, בדיוק מדהים. "לא ראיתי הרבה אנשים בצהוב פה. מה הסיפור שלך?"
הוא מושך כתפיים. "בדיוק סיימתי מערכת יחסים ארוכה. לא הייתי בטוח אם תהיה פה מישהי הערב שתהיה שווה שאלבש ירוק למענה."
"זהיר. זה בסדר גמור."
"משהו כזה." הרקולס מניח למבטו להינעל על שלי במשך קצת יותר מדי זמן, ואז הוא מתנשף ומכה בידו בעדינות על הדלפק לידי. הוא מחייך חיוך מר־מתוק לעברי וצועד לאחור. "טוב, בסדר. זיין תכף יגיע."
וכך, הוא נעלם, ואני מרגישה רע שלא שאלתי מה שמו. הוא היה הכי פחות מניאק מכולם פה הלילה, והלוואי שיכולתי להודות לו על שלא התנהג אליי כמו לנתח בשר.
ושוב, אני לבד במטבח, מתפתה להתחיל לנקות, כי עמידה באפס מעשה רק מלחיצה אותי יותר ויותר בכל שנייה שחולפת.
כשגבי לאי, אני מסתכלת על השעון.
חמש דקות עוברות.
ואז עשר.
ואז עשרים.
אנשים נכנסים למטבח ויוצאים ממנו, חולפים דרכו, לוקחים משקאות.
אני מפהקת ומסתכלת שוב על השעון.
עדיין לא פגשתי את זיין דה לה קרוז, ואני כבר משוכנעת שהוא מניאק רציני כי הוא עורך מסיבה מוגזמת באמצע השבוע, לא פחות ולא יותר, וכי אני בטוחה שהוא גורם לי לחכות בכוונה.
והסיפורים.
אלוהים, הסיפורים.
הוא זה שמעצבן את דודה רו כל כך. אני נאלצת לשמוע עליו בשיחת הטלפון השבועית שלנו כל שלישי בלילה.
דודה רו טוענת שהוא רק עושה צרות מאז שעבר לגור בשכונה הקטנה והמסוגרת שלהם, וכנשיאת ועד השכונה, היא זו שצריכה להתמודד איתו בכל פעם שהוא מסרב לגזום את השיחים שלו לגובה הקבוע בספר החוקים של השכונה, או בפעם שבה צבע את דלת הכניסה שלו בצבעי קבוצת הספורט שלו, או בפעם ההיא שפתח את הדלת עירום כביום היוולדו כשלגופו רק גרב שהסתיר את החבילה שלו ועל פניו חיוך, כשדודה רו הפריעה לו באמצע בילוי בשלישייה בשלוש אחר הצהריים.
היא אומרת שהוא לא מוכן לשחק לפי הכללים של אף אחד חוץ משל עצמו, ושזה נס שה"גֵיינְסְוויל קוּגַרז" עדיין לא העיפו אותו מהקבוצה.
אין פלא שהיא לא סובלת אותו; הוא שם לו למטרה לחיות חיי נהנתנות מתריסים.
אני מעיפה קווצת שיער מהפנים ומשחררת את הזרועות השלובות שלי. אני לא מסוגלת לעמוד פה באפס מעשה עוד שנייה אחת. אני עורמת כוסות פלסטיק אדומות ומשליכה אותן לפח עמוס בקצה האי. אחר כך אני עוברת לחטיפים, אוספת את השקיות הריקות וזורקת גם אותן.
צלחות וסכו"ם מפוזרים באקראיות על פני האי. אני מסדרת אותם יפה ומניחה אותם משמאל לכיור, ואז מחפשת בארונות חומר ניקוי לנקות את מה שנשפך על הדלפק.
לסיום, אני מתכופפת לבלגן שעל הרצפה, עם סמרטוט נקי ביד, ומנגבת את הבירה והיין ששפכו האקסהיביציוניסטים המשוגעים האלה על רצפת העץ הכהה.
בחור מכחכח בגרונו. "אמרו לי שהעוזרת תגיע רק בצהריים."
אני מרימה את מבטי, ועיניי נוחתות על הר אדם בגודל של טקסס, שמסתתר בתוך מכנסי כותנה רופפים בצבע ירוק זית.
זרוע שזופה מושטת אליי, בכף יד פתוחה.
אני בולעת את הגוש היבש שעומד לי בגרון, מניחה את ידי בשלו ומאפשרת לו להרים אותי לעמידה. אני משתנקת ומתקשה למצוא שיווי משקל כשניחוח נפלא ומענג ממלא את החלל סביבי.
הגבר הזה נוטף סקס אפיל. הוא לא צריך לעשות שום דבר, רק לעמוד פה ולהסתכל עליי ככה, והברכיים שלי כבר רועדות.
אף אחד, פשוטו כמשמעו, אף אחד, לא עשה לי את זה מעולם.
אני מובכת מאוד למען האמת, ולחיי המאדימות מסגירות אותי.
מבטי נוחת על החולצה הלבנה הנקייה שנצמדת לגופו במידה כזו שמבליטה את שרירי הבטן המושלמים שלו, ואז אני מרימה את עיניי לעור החשוף והשזוף בחזה שלו, שמודגש בצווארון וי שרק מישהו שנראה כמוהו יכול להרשות לעצמו ללבוש מחוץ לבית אחווה.
אני מכחכחת בגרון ומתעשתת, מושכת כתפיים לאחור ומניחה ידיים על המותניים. אולי כדאי שאגונן גם על אזור החלציים שלי.
"אני זיין," הוא אומר בחיוך מסוקרן שמציג גומת חן עמוקה בלחי הימנית שלו. "חיפשת אותי?"
בראשי מתרוצצות מחשבות שלעולם לא ימצאו את שפתיי, ואני נאבקת להרכיב משפט אחד ברור בחברתו של גבר שנראה... ככה.
הלסת שלו לא נגמרת ונחתכת בשקע בסנטר שלו, וזוויות שפתיו המלאות מעוגלות מעלה, כשעיני הדבש שלו נעולות על שלי. זיין מניח יד אחת על המותן ואת השנייה על קצה האי במטבח, ומרים גבות כשהוא מחכה למוצא פי.
אני מכריחה את עצמי להירגע, משתהה עוד רגע, מכניסה אוויר ומזכירה לעצמי שאפשר להשיג הרבה יותר עם סוכר מאשר עם חומץ.
"את בדרך כלל קופצת למסיבות פרטיות של אחרים ומתחילה לנקות להם את המטבח?" הוא מדחיק צחוק. "או שברחת מאיפשהו? אני צריך להתקשר לשלטונות? מישהו מחפש אותך?"
על הזין שלי סוכר.
הוא עומד לחטוף חומץ.
פי משתחרר, ואני מרגישה את מילות הארס שלי נאספות ועולות, שורפות לי את הגרון בדרך החוצה.
"תירגעי, מהממת." ידו חופנת את הכתף שלי, בולעת אותה, למען האמת. לבחור יש חתיכת... ידיים. והוא קרא לי מהממת. אף על פי שלשמחתי אני חכמה מספיק כדי לדעת שהוא כנראה לא מתכוון לזה באמת, ושאין שום סיכוי שזה יחליש את נחישותי. "סתם, אני צוחק. אבל באמת, את לא חייבת לנקות את המטבח שלי. אני משלם לאנשים שיעשו את זה."
שערו השחור הפרוע משוך לאחור ליצירת אומנות על ראשו, ומדגיש את עור הברונזה שלו, את מבטו החושני הטבעי, ואת חיוכו הצחור. רמז של קעקוע מציץ מתחת לצווארון שלו, וציורים שחורים מכסים את זרועותיו השריריות בעלות הוורידים הבולטים.
"קפצתי רק כדי לבקש שתחליש קצת את הרעש." אני משלבת זרועות ועושה צעד לאחור. "אני גרה בבית ליד ומנסה לישון, וזה ממש קשה עם כל הרעש הזה. אכפת לך לבקש מהאורחים שלך להיכנס פנימה?"
שנינו מסתכלים החוצה על חבורה של בחורים שמשחקים כדור־רשת בבריכה, כשבנות לבושות ביקיני יושבות על כתפיהם. קול צחוקם נשמע במטבח, מרחף על גל של מוזיקה שרועמת מתוך הבית.
"את האחיינית של רו?" הוא שואל.
"אחיינית מדרגה שנייה. כן."
"אה." מבטו שוטף אותי, מכף רגל ועד ראש, ויורד חזרה באיטיות. כתפיו מתרוממות ונשמטות כשעיניו מצטמצמות. "דליילה, נכון?"
קצות אצבעותיי נוגעות בעצם הבריח שלי, ומחפשות אינסטינקטיבית לשחק בשרשרת שאינה שם.
"מאיפה אתה יודע איך קוראים לי?" אני שואלת.
"רו סיפרה לי," הוא אומר בגבות מורמות, כאילו התשובה אמורה להיות ברורה.
אני מגלגלת עיניים ומנסה לא לצחוק מכל הדברים שאני יכולה לדמיין לעצמי שיוצאים מפיה חסר המעצורים של האישה בת השבעים וחמש.
"אבל היא לא סיפרה לי למה את פה." שפתיו המלאות מתהדקות כשהוא מכניס ידיים לכיסים. "רק אמרה לי לשמור ממך מרחק."
זה נשמע בדיוק כמו רו.
"היא אמרה לי ששום קרובת משפחה שלה לא תיתפס מסתובבת עם שחקן פוטבול מטונף," הוא מוסיף, אף על פי שהניצוץ בעיניו החמות מגלה לי שהוא יותר משועשע מנעלב.
"זה נשמע כמו משהו שמתאים לרו להגיד, היא לא בוררת מילים." החזית הנחושה שלי מתפוגגת במהירות שיא. אני חייבת להתאפס על עצמי. אני מגייסת את כל הרשמיות שאני מצליחה בשעה מאוחרת שכזו, ומוסיפה, "בכל אופן, אם תוכל פשוט להכניס את המסיבה לתוך הבית, אעריך את זה מאוד."
הוא עומד ובוהה בי כשמבט עוצמתי על פניו הנאות בטירוף, והרגע הזה נעשה למביך יותר משהוא אמור להיות.
"בס... דר." אני מהנהנת ומסתכלת על הדלת. לשמחתי, ההמונים שינו מיקום, ואני יכולה לראות אותה עכשיו. אני עושה צעד, ואז עוד אחד, מבטי נעוץ בידית. אני כמעט יכולה להרגיש את המתכת הקרה בידי.
"חכי."
אני מסתובבת ורואה את זיין אחריי, ונעצרת כשאני מגיעה למבואה.
"אני לא מתכוון לבקש מהם להיכנס," הוא אומר.
"סליחה?" אני מטה את ראשי, מבולבלת.
"אני לא מתכוון לבקש מהם להיכנס פנימה," הוא מציין בנחישות רבה יותר מהפעם הראשונה.
"למה לא?"
"כי את צעירה מדי בשביל להיות פאקינג משטרת הכיף," הוא אומר. "וזאת תהיה טעות מצידי לציית לך מייד, כי אז באמת תחשבי שאת מרכז היקום."
הדם עולה לי לראש ברגע, ואני בולעת אוויר כדי להרגיע את מחשבותיי. "אני לא חושבת שאני מרכז היקום, ואני ממש לא חושבת שזה יותר מדי לבקש ממך להתנהג כמו בן אדם. אתה חי בשכונה. עם שכנים. אמצע השבוע ואנשים ישנים. אתה לא יכול להפוך את החצר שלך לבית זונות או למועדון לילה ואז להיעלב כשמישהו מבקש ממך בנימוס להוריד קצת את הווליום."
זיין מחייך בספקנות ומתקרב אליי. הראש שלי נכנס בקלות מתחת לסנטר שלו, אבל לא אתן לגודל שלו לאיים עליי.
ממש לא, לא, לא.
אני יכולה להתגושש חופשי עם הטמבל הזה אם אצטרך.
"קודם כול, זה לא בית זונות. זאת מסיבת רמזור," הוא אומר בקול אדיש.
"אתה לא קצת מבוגר מדי בשביל מסיבות רמזור?" אני שואלת. "או שאתה חלק מאיזו אחוות גברים בוגרים?"
הוא מתעלם ממני. "שנית, קצת מוזיקה ביתית לא נחשבת מועדון לילה, ושלישית, לא ביקשת ממני בנימוס להוריד את הווליום. ביקשת שאכניס את כל המסיבה שלי פנימה, והאמת היא שדי דרשת את זה."
"זאת הפרשנות שלך," אני אומרת. אני מודעת היטב לעובדה שכל מילה שיוצאת לי מהפה לא מקדמת אותי, אבל אני מסרבת לעמוד פה ולהניח לאתלט ה"אברקרומבי" הזה לגרום לי לעזוב עם הזנב בין הרגליים.
"יש עוד משהו שאת צריכה, דליילה? כי יש לי אורחים, אז..."
ידיי מתאגרפות לצידי הגוף. יש לו מזל שאני לא אדם אלים, כי אגרוף חזק לסנטר המסותת שלו היה משפר לי מאוד את ההרגשה כרגע.
"נראה לי שסיימנו פה," אני אומרת.
ברור לגמרי שהוא לא מתכוון להיענות לבקשה שלי, אז נראה שזהו זה.
אני מושיטה יד לידית, פותחת את הדלת, נועצת בו מבט זועם וטורקת אותה מאחוריי. לא חשבתי שזה מוגזם לבקש קצת התחשבות. קצת הגינות אנושית. ואם הוא חושב שדרשתי את זה, הוא הוזה. הייתי עניינית ומכובדת לחלוטין.
וצדקתי קודם.
זיין דה לה קרוז באמת מניאק רציני.

וינטר רנשו היא סופרת רבי־מכר של ה"וול סטריט ג'ורנל". ביום, היא מתקוטטת עם ילדים וכלבים, ובלילה, היא מתקוטטת עם מילים. היא אוהבת סוסי פוני, אודם וימי קיץ נעימים. צ'יפס וסלסה זה המעדן האהוב עליה, וגם נסיעה לאורך הכביש המהיר, בחלונות פתוחים, כשמוזיקת רוק משנות ה־80 מתנגנת בקולי קולות מהרמקולים של הג'יפ המשפחתי שלה.

היא מתארת את סגנון הכתיבה שלה כסקסי, מסוכסך, ומלא נשמה. הגיבורים שלה הם תמיד זכרי אלפא, והגיבורות חכמות ועצמאיות. "באושר ובעושר" מובטח.

עוד על הספר

  • תרגום: טל שירותי תרגום
  • הוצאה: ונוס
  • תאריך הוצאה: פברואר 2021
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 288 עמ' מודפסים

ניתן לרכישה גם במארז

סדרת ריקסטון פולז 3 - מטונף וינטר רנשו
פרק 1
דליילה

מעולם לא הייתי טובה ביצירת רושם ראשוני חיובי. בשניות לפני שהדלת נפתחת, אני מודעת היטב לכך שזה לא יהיה נעים לאף אחד מאיתנו.
אבל אני פה בכל זאת.
עומדת מול הדלת של השכן של דודה של אימא שלי, לבושה בפיג'מה ירוקה מנוקדת, בזרועות משולבות ופה שרוצה להיכנס במניאק על המסיבה שהוא עורך בשתיים לפנות בוקר ברביעי, וכל כולי מוכנה לעשות את זה.
האגרוף שלי שורף כשאני מכה על דלת העץ הכבדה. הלחות של פלורידה עושה שמות בשערי הכהה והפרוע שנדבק לי לכתפיים, ולמיטב ידיעתי, שאריות מהמסקרה של אתמול מרוחות לי מתחת לעיניים, אבל הצצה במראה בדרך לפה לא הייתה בראש סדרי העדיפויות שלי.
אני בסך הכול רוצה לישון.
הדלת נפתחת, וגבר בגודל של הר, לבוש חולצה מכופתרת בצבע ירוק זוהר שותה אותי במבטו הבלתי ממוקד.
"באת למסיבה?" הוא שואל, והבעתו נופלת כשהוא מבין שאני עומדת שם כמו איזו לא נורמלית.
"אתה זֵיין?" זרועותיי המשולבות נצמדות בחוזקה מתחת לחזה שלי.
"לא," הוא אומר. "אני אַש. זיין בפנים."
הוא מסמן לי להיכנס, ואני מהססת לפני שאני הולכת על זה. לא יצאתי מהמיטה בשתיים לפנות בוקר לשווא.
הבחור משתהה כשאנחנו עומדים זה מול זה מתחת לנברשת במבואה המפוארת בגובה שתי קומות, מבואה שמתאימה באופייה למנהלים בכירים יותר מאשר לחבורת בנים מתהוללים. הוא מניח ידיים על מותניו ונושם נשימה ארוכה.
"את בטוחה שלא באת למסיבה?" מבטו מצטמצם.
אני מצביעה על הפיג'מה שלי. "אני נראית לך כמו אחת שבאה למסיבה?"
ברצינות.
הוא מעביר יד במורד החזה שלו ואז מרים אותה במחאה ומגחך. "טוב. אם את אומרת."
בחור חולף על פנינו בחולצת פולו בגוון ירוק שבולט לצד מכנסיו הקצרים הלבנים.
"מה הקטע עם כל הירוק הזה?" אני מעקמת את האף. דודה רוּ ציינה פעם שהשכן שלה משחק פוטבול. "זה צבע של קבוצה כלשהי או מה?"
הבחור מכסה את פיו ומחניק גיחוך. "חכי פה. אלך למצוא את זיין."
הגיע הזמן, לעזאזל.
בחורה לבושה שמלת מעטפת צמודה בצבע חליפת סנטה קלאוס חולפת על פניי, נועצת בי מבט מהצד ומרימה את האף כשהיא משלבת ידיים עם גבר בעל זרועות ענקיות וחולצה אדומה מכופתרת תואמת.
אדום וירוק? במאי?
"היי." קול עמוק שנשמע מאחור מרטיט את האוזן שלי, אני מסתובבת ורואה גבר נאה במיוחד, מסריח מבירה, עם חיוך ענק מרוח על הפנים שלו.
אני זזה לאחור עד שאני פוגעת בקיר, אבל הוא מתקרב אליי. הוא מניח יד על הקיר מעבר לכתפי, מרים בקבוק חום לשפתיו ולוגם, ועיניו נעולות על שלי.
"לא ראיתי אותך עד היום. הגעת רק עכשיו?" הוא שואל.
"אתה זיין?"
"לא." הוא מניד בראשו ולשונו מלקקת את השפה התחתונה כאילו הוא מאמין בלב שלם שהוא עומד לטרוף אותי עוד רגע. "אני קאי סנטנה."
הוא אומר את שמו המלא כאילו זה אמור להגיד לי משהו. אני מנחשת לפי הגודל שלו ושל שרירי זרועותיו שהוא משחק פוטבול עם זיין.
אולי בחוגים מסוימים השם שלו פותח דלתות. ומעלה תחתונים באש. אבל כרגע הוא סתם עוד מניאק שיכור שחושב שהוא חלקלק מספיק כדי להתחרות בקזנובה.
"איך קוראים לך?" הוא נשען לעברי, והאפטרשייב שלו צורב לי בנחיריים.
"אני לא מבינה למה זה רלוונטי כרגע."
קאי צוחק. "באמת באת למסיבה כזאת, לבושה ככה, ואת מתכוונת לשחק אותה קשה להשגה? לא ייאמן, לעזאזל."
"אני חייבת לדבר עם זיין."
הבעתו של קאי מרצינה והוא מביט מעבר לכתפו, סורק חדר מלא בלונדיניות יפהפיות, ברונטיות אקזוטיות וג'ינג'יות מדליקות. אני עוקבת אחרי מבטו ולא רואה כלום חוץ מים של ירוק, לא מעט אדום וקצת צהוב.
אוי, אלוהים.
אני במסיבת רמזור, שבה כל משתתף לבוש באחד מהצבעים הבאים: ירוק – מחפש סטוץ. צהוב – פנוי לקשר. אדום – תפוס.
ואני לבושה בירוק מכף רגל ועד ראש.
"את לא רוצה את זיין." קאי מסתובב אליי חזרה ומרים את ידו לפנים שלי. אצבעותיו מחליקות על הלסת שלי, וגופי קופא בבת אחת. הוא חודר למרחב הפרטי שלי ללא בושה ומתנהג כאילו הוא שלו, ומוח הפסיכולוגית־בהכשרה הדפוק שלי לא מצליח לחשוב על תגובה הולמת למצב. "כל מה שזיין יכול לעשות, אני יכול לעשות טוב יותר, פני מלאך. שתדעי לך."
שפתיי נצמדות ומתחככות זו בזו כשאני בוהה לתוך עיניו הירוקות־בהירות המהממות של קאי. לא ידעתי שיש אנשים שיש להם צבע עיניים כזה. אני מורידה את מבטי ממנו ומסתכלת על הזרוע השרירית והמקועקעת שלו, ואז מזיזה אותה בעדינות מגופי.
אני מתרחקת ממנו, ולפי ההבעה הזועפת שמחליפה את חיוכו הזחוח, הוא הבין את הרמז.
בצד השני של המבואה, השעון מראה שהשעה שתיים ורבע. אני יודעת שהבית הזה עצום, אבל לא צריך לקחת לאַש זמן רב כל כך למצוא את זיין. כבר היה עדיף אם אני הייתי מחפשת אותו... אם רק הייתי יודעת איך הוא נראה.
"אתה יכול למצוא את זיין בשבילי?" אני מזדקפת ומכריחה את עצמי להישמע חיובית.
פניו של קאי נופלות. הוא עצבני, והחזה הענק שלו מתרומם ויורד כשהוא מסתכל עליי, לוגם שוב מהבירה שלו, וגונח.
"זיין המזדיין." הוא מניד בראשו. "תמצאי אותו בעצמך, לעזאזל. אני לא הכלבה שלו."
אני חשה שיש משהו טעון בקולו שלא בא לי להתעכב עליו, אז אני מניחה לו כשהוא פונה לכיוון קבוצה של בחורות יפהפיות לבושות ירוק.
"סליחה." הרקולס בלונדיני לבוש בטי־שירט בצבע שמש טופח על הכתף שלי.
תודה לאל. מעולם לא שמחתי כל כך לראות מישהו בצהוב.
"היי." אנחת רווחה נפלטת מבין שפתיי. "אתה זיין?"
הוא צוחק ומניד בראשו. "לא. פשוט שמעתי שאת מחפשת אותו. ראיתי אותו במטבח לפני דקה."
להרקולס יש עיניים טובות, והוא שומר על מרחק ביטחון ממני. אני מרגישה מייד נוח בסביבתו.
אני מביטה סביב ומחזירה את עיניי אליו. "לא הייתי פה אף פעם. אתה יכול לכוון אותי?"
הוא מהנהן ומסמן לי ללכת אחריו. כשאנחנו מתקרבים לקבוצת אנשים שחוסמת את המעבר לצד האחורי של הבית, הוא תופס את ידי ומושך אותי קרוב אליו.
אנחנו חוצים לצד השני ונכנסים למטבח. מתחת לשקיות חטיפים ריקות ובקבוקי יין חצי ריקים, מבצבצים דלפקי שיש לבנים.
"הוא היה פה לפני רגע." הרקולס מעביר יד עבה בשערו הבלונדיני הגלי ומתנשף. "אני תכף חוזר. אבדוק אם אוכל למצוא אותו בשבילך."
המטבח, למרבה ההפתעה, ריק יחסית, אף על פי שהמוזיקה רועמת ודופקת וגורמת לחלונות בפינת האוכל לשקשק. שרשרת אורות חגיגית מאירה פטיו רחב ידיים מקורה, ובמרחק, בנות בביקיני ירוק צפות על מזרנים בבריכה, ובחור במכנסי גולשים צהובים קופץ למים.
אני מטפסת על קצות האצבעות ומנסה להשקיף מעל חבורת האנשים שחוסמת את הדלת. עם המזל שלי, בטח אש מצא את זיין והוביל אותו למבואה, אבל אני גם ככה לא יכולה לראות את הדלת מכאן. אני מחליטה לא לזוז מהמקום. הרקולס נראה מאופס יותר מהשניים האחרים. אני סומכת עליו שיעשה את מה שהוא אומר.
גבר ואישה לבושים בגווני ירוק מועדים לתוך המטבח, תוך כדי שהם מתגפפים, והשפתיים שלהם צמודות כמו בדבק שלוש שניות סקסי.
רק שלושתנו פה, וזה הרבה מעבר למביך מבחינתי, אבל אני לא יכולה לעזוב למקרה שזיין יגיע.
"אוי, אלוהים, זה מדהיםםם," הבחורה מתנשפת, לא מודעת כלל לנוכחותי. "אה... אוי, כן..."
בזווית העין אני רואה את ידו נעה במהירות בין ירכיה, ואצבעותיה הרפויות אוחזות בכוס פלסטיק אדומה. היא במרחק רעידת אדמה אורגזמית מלהפיל את הכוס ולשפוך את המשקה שבה.
"אלוהים אדירים, את כל כך צרה," הבחור מתנשף. "יש לי חבילה לא קטנה שם למטה, מתוקה. ואני לא יודע אם הזין שלי יצליח להיכנס."
היא מצחקקת ומושיטה אליו ידיים כדי למשוך אותו אליה.
לחיי מתלהטות ורגליי מאיימות להבריח אותי משם אם זה יתקדם. אני מרגישה לא נוח להשקיף מהצד.
בלי שום אזהרה מוקדמת, הבחור מניף את הזרוע שלו לאורך הדלפק, וכוסות ופחיות בירה חצי מלאות מתעופפות ונשפכות על החולצה שלי.
אני נושמת נשימה חדה כשהבירה הקרה מחלחלת לתוך חולצת הפיג'מה שלי, ועומדת משותקת כשאני מתבוננת בהם מתקדמים בענייניהם, מטרים ספורים ממני.
הרקולס חוזר בדיוק בזמן כדי לראות את התוצאות, כשהבחור מרים את נערת הצעצוע שלו לדלפק שכרגע פינה.
"הי, הי, הי." הידיד החדש שלי מסתער על הזוג. "לא פה. קחו את עצמכם למקום אחר." הוא חוזר אליי, מוציא סמרטוט ממגירה סמוכה ומתחיל לנקות את החולצה שלי. "את בסדר?"
"בסדר גמור." אני לוקחת את הסמרטוט ממנו כדי לנקות את החולצה בעצמי. "הם, אה, היו ממש שקועים בעצמם. אני לא חושבת שהם בכלל שמו לב שאני עומדת פה."
"חארות. הם אפילו לא קשורים לקבוצה. אני לא מבין מי הזמין אותם." הוא מגלגל עיניים ומשחרר נשיפה דרך שפתיים מתוחות. "איך קיבלת הזמנה? או שאת פה עם מישהו?"
"לא באתי למסיבה." אני מתחילה להישמע כמו תקליט שבור. "אני גרה בבית הסמוך אצל דודה של אימא שלי למשך הקיץ. רק באתי לבקש מזיין לשמור קצת על השקט."
אלוהים, אני נשמעת עלובה. מילים כאלה לא אמורות לצאת מפיה של בחורה בת עשרים וארבע, אבל מישהו היה חייב לבוא לפה. הבחירה הייתה ביני ובין רוּ, ואישה זקנה לא אמורה להיכנס למסיבה כזאת בשתיים לפנות בוקר.
הרקולס נושך את השפה התחתונה שלו ונרתע. "אה. מצטער על זה."
"הגעתי בטיסה לפני כמה שעות," אני אומרת. "הייתי בדרכים כל היום. הראש שלי מתפוצץ. אני ישנה על מזרן קשה כמו אבן עם כריות ממש שטוחות שספוגות בבושם המתקתק של דודה רו, וכל מה שאני רוצה זה לישון קצת, אבל כל מה שאני שומעת זה אנשים שיכורים צורחים ומוסיקה רועמת."
הוא צוחק ובוחן אותי.
אני מושכת בקצה חולצת הפיג'מה שלי. "הירוק זה צירוף מקרים."
"אז לא באת לפה לחפש זיון, אה?" הוא מטה את ראשו, אבל עיניו המחייכות מגלות לי שהוא מקניט אותי.
"ממש לא." אני מושיטה לו את הסמרטוט הספוג בירה, והוא משליך אותו לתוך הכיור מבלי להסתכל אחורה, בדיוק מדהים. "לא ראיתי הרבה אנשים בצהוב פה. מה הסיפור שלך?"
הוא מושך כתפיים. "בדיוק סיימתי מערכת יחסים ארוכה. לא הייתי בטוח אם תהיה פה מישהי הערב שתהיה שווה שאלבש ירוק למענה."
"זהיר. זה בסדר גמור."
"משהו כזה." הרקולס מניח למבטו להינעל על שלי במשך קצת יותר מדי זמן, ואז הוא מתנשף ומכה בידו בעדינות על הדלפק לידי. הוא מחייך חיוך מר־מתוק לעברי וצועד לאחור. "טוב, בסדר. זיין תכף יגיע."
וכך, הוא נעלם, ואני מרגישה רע שלא שאלתי מה שמו. הוא היה הכי פחות מניאק מכולם פה הלילה, והלוואי שיכולתי להודות לו על שלא התנהג אליי כמו לנתח בשר.
ושוב, אני לבד במטבח, מתפתה להתחיל לנקות, כי עמידה באפס מעשה רק מלחיצה אותי יותר ויותר בכל שנייה שחולפת.
כשגבי לאי, אני מסתכלת על השעון.
חמש דקות עוברות.
ואז עשר.
ואז עשרים.
אנשים נכנסים למטבח ויוצאים ממנו, חולפים דרכו, לוקחים משקאות.
אני מפהקת ומסתכלת שוב על השעון.
עדיין לא פגשתי את זיין דה לה קרוז, ואני כבר משוכנעת שהוא מניאק רציני כי הוא עורך מסיבה מוגזמת באמצע השבוע, לא פחות ולא יותר, וכי אני בטוחה שהוא גורם לי לחכות בכוונה.
והסיפורים.
אלוהים, הסיפורים.
הוא זה שמעצבן את דודה רו כל כך. אני נאלצת לשמוע עליו בשיחת הטלפון השבועית שלנו כל שלישי בלילה.
דודה רו טוענת שהוא רק עושה צרות מאז שעבר לגור בשכונה הקטנה והמסוגרת שלהם, וכנשיאת ועד השכונה, היא זו שצריכה להתמודד איתו בכל פעם שהוא מסרב לגזום את השיחים שלו לגובה הקבוע בספר החוקים של השכונה, או בפעם שבה צבע את דלת הכניסה שלו בצבעי קבוצת הספורט שלו, או בפעם ההיא שפתח את הדלת עירום כביום היוולדו כשלגופו רק גרב שהסתיר את החבילה שלו ועל פניו חיוך, כשדודה רו הפריעה לו באמצע בילוי בשלישייה בשלוש אחר הצהריים.
היא אומרת שהוא לא מוכן לשחק לפי הכללים של אף אחד חוץ משל עצמו, ושזה נס שה"גֵיינְסְוויל קוּגַרז" עדיין לא העיפו אותו מהקבוצה.
אין פלא שהיא לא סובלת אותו; הוא שם לו למטרה לחיות חיי נהנתנות מתריסים.
אני מעיפה קווצת שיער מהפנים ומשחררת את הזרועות השלובות שלי. אני לא מסוגלת לעמוד פה באפס מעשה עוד שנייה אחת. אני עורמת כוסות פלסטיק אדומות ומשליכה אותן לפח עמוס בקצה האי. אחר כך אני עוברת לחטיפים, אוספת את השקיות הריקות וזורקת גם אותן.
צלחות וסכו"ם מפוזרים באקראיות על פני האי. אני מסדרת אותם יפה ומניחה אותם משמאל לכיור, ואז מחפשת בארונות חומר ניקוי לנקות את מה שנשפך על הדלפק.
לסיום, אני מתכופפת לבלגן שעל הרצפה, עם סמרטוט נקי ביד, ומנגבת את הבירה והיין ששפכו האקסהיביציוניסטים המשוגעים האלה על רצפת העץ הכהה.
בחור מכחכח בגרונו. "אמרו לי שהעוזרת תגיע רק בצהריים."
אני מרימה את מבטי, ועיניי נוחתות על הר אדם בגודל של טקסס, שמסתתר בתוך מכנסי כותנה רופפים בצבע ירוק זית.
זרוע שזופה מושטת אליי, בכף יד פתוחה.
אני בולעת את הגוש היבש שעומד לי בגרון, מניחה את ידי בשלו ומאפשרת לו להרים אותי לעמידה. אני משתנקת ומתקשה למצוא שיווי משקל כשניחוח נפלא ומענג ממלא את החלל סביבי.
הגבר הזה נוטף סקס אפיל. הוא לא צריך לעשות שום דבר, רק לעמוד פה ולהסתכל עליי ככה, והברכיים שלי כבר רועדות.
אף אחד, פשוטו כמשמעו, אף אחד, לא עשה לי את זה מעולם.
אני מובכת מאוד למען האמת, ולחיי המאדימות מסגירות אותי.
מבטי נוחת על החולצה הלבנה הנקייה שנצמדת לגופו במידה כזו שמבליטה את שרירי הבטן המושלמים שלו, ואז אני מרימה את עיניי לעור החשוף והשזוף בחזה שלו, שמודגש בצווארון וי שרק מישהו שנראה כמוהו יכול להרשות לעצמו ללבוש מחוץ לבית אחווה.
אני מכחכחת בגרון ומתעשתת, מושכת כתפיים לאחור ומניחה ידיים על המותניים. אולי כדאי שאגונן גם על אזור החלציים שלי.
"אני זיין," הוא אומר בחיוך מסוקרן שמציג גומת חן עמוקה בלחי הימנית שלו. "חיפשת אותי?"
בראשי מתרוצצות מחשבות שלעולם לא ימצאו את שפתיי, ואני נאבקת להרכיב משפט אחד ברור בחברתו של גבר שנראה... ככה.
הלסת שלו לא נגמרת ונחתכת בשקע בסנטר שלו, וזוויות שפתיו המלאות מעוגלות מעלה, כשעיני הדבש שלו נעולות על שלי. זיין מניח יד אחת על המותן ואת השנייה על קצה האי במטבח, ומרים גבות כשהוא מחכה למוצא פי.
אני מכריחה את עצמי להירגע, משתהה עוד רגע, מכניסה אוויר ומזכירה לעצמי שאפשר להשיג הרבה יותר עם סוכר מאשר עם חומץ.
"את בדרך כלל קופצת למסיבות פרטיות של אחרים ומתחילה לנקות להם את המטבח?" הוא מדחיק צחוק. "או שברחת מאיפשהו? אני צריך להתקשר לשלטונות? מישהו מחפש אותך?"
על הזין שלי סוכר.
הוא עומד לחטוף חומץ.
פי משתחרר, ואני מרגישה את מילות הארס שלי נאספות ועולות, שורפות לי את הגרון בדרך החוצה.
"תירגעי, מהממת." ידו חופנת את הכתף שלי, בולעת אותה, למען האמת. לבחור יש חתיכת... ידיים. והוא קרא לי מהממת. אף על פי שלשמחתי אני חכמה מספיק כדי לדעת שהוא כנראה לא מתכוון לזה באמת, ושאין שום סיכוי שזה יחליש את נחישותי. "סתם, אני צוחק. אבל באמת, את לא חייבת לנקות את המטבח שלי. אני משלם לאנשים שיעשו את זה."
שערו השחור הפרוע משוך לאחור ליצירת אומנות על ראשו, ומדגיש את עור הברונזה שלו, את מבטו החושני הטבעי, ואת חיוכו הצחור. רמז של קעקוע מציץ מתחת לצווארון שלו, וציורים שחורים מכסים את זרועותיו השריריות בעלות הוורידים הבולטים.
"קפצתי רק כדי לבקש שתחליש קצת את הרעש." אני משלבת זרועות ועושה צעד לאחור. "אני גרה בבית ליד ומנסה לישון, וזה ממש קשה עם כל הרעש הזה. אכפת לך לבקש מהאורחים שלך להיכנס פנימה?"
שנינו מסתכלים החוצה על חבורה של בחורים שמשחקים כדור־רשת בבריכה, כשבנות לבושות ביקיני יושבות על כתפיהם. קול צחוקם נשמע במטבח, מרחף על גל של מוזיקה שרועמת מתוך הבית.
"את האחיינית של רו?" הוא שואל.
"אחיינית מדרגה שנייה. כן."
"אה." מבטו שוטף אותי, מכף רגל ועד ראש, ויורד חזרה באיטיות. כתפיו מתרוממות ונשמטות כשעיניו מצטמצמות. "דליילה, נכון?"
קצות אצבעותיי נוגעות בעצם הבריח שלי, ומחפשות אינסטינקטיבית לשחק בשרשרת שאינה שם.
"מאיפה אתה יודע איך קוראים לי?" אני שואלת.
"רו סיפרה לי," הוא אומר בגבות מורמות, כאילו התשובה אמורה להיות ברורה.
אני מגלגלת עיניים ומנסה לא לצחוק מכל הדברים שאני יכולה לדמיין לעצמי שיוצאים מפיה חסר המעצורים של האישה בת השבעים וחמש.
"אבל היא לא סיפרה לי למה את פה." שפתיו המלאות מתהדקות כשהוא מכניס ידיים לכיסים. "רק אמרה לי לשמור ממך מרחק."
זה נשמע בדיוק כמו רו.
"היא אמרה לי ששום קרובת משפחה שלה לא תיתפס מסתובבת עם שחקן פוטבול מטונף," הוא מוסיף, אף על פי שהניצוץ בעיניו החמות מגלה לי שהוא יותר משועשע מנעלב.
"זה נשמע כמו משהו שמתאים לרו להגיד, היא לא בוררת מילים." החזית הנחושה שלי מתפוגגת במהירות שיא. אני חייבת להתאפס על עצמי. אני מגייסת את כל הרשמיות שאני מצליחה בשעה מאוחרת שכזו, ומוסיפה, "בכל אופן, אם תוכל פשוט להכניס את המסיבה לתוך הבית, אעריך את זה מאוד."
הוא עומד ובוהה בי כשמבט עוצמתי על פניו הנאות בטירוף, והרגע הזה נעשה למביך יותר משהוא אמור להיות.
"בס... דר." אני מהנהנת ומסתכלת על הדלת. לשמחתי, ההמונים שינו מיקום, ואני יכולה לראות אותה עכשיו. אני עושה צעד, ואז עוד אחד, מבטי נעוץ בידית. אני כמעט יכולה להרגיש את המתכת הקרה בידי.
"חכי."
אני מסתובבת ורואה את זיין אחריי, ונעצרת כשאני מגיעה למבואה.
"אני לא מתכוון לבקש מהם להיכנס," הוא אומר.
"סליחה?" אני מטה את ראשי, מבולבלת.
"אני לא מתכוון לבקש מהם להיכנס פנימה," הוא מציין בנחישות רבה יותר מהפעם הראשונה.
"למה לא?"
"כי את צעירה מדי בשביל להיות פאקינג משטרת הכיף," הוא אומר. "וזאת תהיה טעות מצידי לציית לך מייד, כי אז באמת תחשבי שאת מרכז היקום."
הדם עולה לי לראש ברגע, ואני בולעת אוויר כדי להרגיע את מחשבותיי. "אני לא חושבת שאני מרכז היקום, ואני ממש לא חושבת שזה יותר מדי לבקש ממך להתנהג כמו בן אדם. אתה חי בשכונה. עם שכנים. אמצע השבוע ואנשים ישנים. אתה לא יכול להפוך את החצר שלך לבית זונות או למועדון לילה ואז להיעלב כשמישהו מבקש ממך בנימוס להוריד קצת את הווליום."
זיין מחייך בספקנות ומתקרב אליי. הראש שלי נכנס בקלות מתחת לסנטר שלו, אבל לא אתן לגודל שלו לאיים עליי.
ממש לא, לא, לא.
אני יכולה להתגושש חופשי עם הטמבל הזה אם אצטרך.
"קודם כול, זה לא בית זונות. זאת מסיבת רמזור," הוא אומר בקול אדיש.
"אתה לא קצת מבוגר מדי בשביל מסיבות רמזור?" אני שואלת. "או שאתה חלק מאיזו אחוות גברים בוגרים?"
הוא מתעלם ממני. "שנית, קצת מוזיקה ביתית לא נחשבת מועדון לילה, ושלישית, לא ביקשת ממני בנימוס להוריד את הווליום. ביקשת שאכניס את כל המסיבה שלי פנימה, והאמת היא שדי דרשת את זה."
"זאת הפרשנות שלך," אני אומרת. אני מודעת היטב לעובדה שכל מילה שיוצאת לי מהפה לא מקדמת אותי, אבל אני מסרבת לעמוד פה ולהניח לאתלט ה"אברקרומבי" הזה לגרום לי לעזוב עם הזנב בין הרגליים.
"יש עוד משהו שאת צריכה, דליילה? כי יש לי אורחים, אז..."
ידיי מתאגרפות לצידי הגוף. יש לו מזל שאני לא אדם אלים, כי אגרוף חזק לסנטר המסותת שלו היה משפר לי מאוד את ההרגשה כרגע.
"נראה לי שסיימנו פה," אני אומרת.
ברור לגמרי שהוא לא מתכוון להיענות לבקשה שלי, אז נראה שזהו זה.
אני מושיטה יד לידית, פותחת את הדלת, נועצת בו מבט זועם וטורקת אותה מאחוריי. לא חשבתי שזה מוגזם לבקש קצת התחשבות. קצת הגינות אנושית. ואם הוא חושב שדרשתי את זה, הוא הוזה. הייתי עניינית ומכובדת לחלוטין.
וצדקתי קודם.
זיין דה לה קרוז באמת מניאק רציני.