סדרת ריקסטון פולז 2 - הפרקליט
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סדרת ריקסטון פולז 2 - הפרקליט
מכר
מאות
עותקים
סדרת ריקסטון פולז 2 - הפרקליט
מכר
מאות
עותקים

סדרת ריקסטון פולז 2 - הפרקליט

3.5 כוכבים (25 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • שם במקור: Bachelor
  • תרגום: טל שירותי תרגום
  • הוצאה: ונוס
  • תאריך הוצאה: פברואר 2021
  • קטגוריה: רומן רומנטי, רומן אירוטי
  • מספר עמודים: 292 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 52 דק'

וינטר רנשו

וינטר רנשו היא סופרת רבי־מכר של ה"וול סטריט ג'ורנל". ביום, היא מתקוטטת עם ילדים וכלבים, ובלילה, היא מתקוטטת עם מילים. היא אוהבת סוסי פוני, אודם וימי קיץ נעימים. צ'יפס וסלסה זה המעדן האהוב עליה, וגם נסיעה לאורך הכביש המהיר, בחלונות פתוחים, כשמוזיקת רוק משנות ה־80 מתנגנת בקולי קולות מהרמקולים של הג'יפ המשפחתי שלה.

היא מתארת את סגנון הכתיבה שלה כסקסי, מסוכסך, ומלא נשמה. הגיבורים שלה הם תמיד זכרי אלפא, והגיבורות חכמות ועצמאיות. "באושר ובעושר" מובטח.

ניתן לרכישה גם במארז

תקציר

אני, דרק רוזווד, לא אתחתן שוב.
לעולם.
כמישהו שנישואיו הסתיימו בגירושים קשים, ישנם שלושה דברים בלבד שמעניינים אותי: הבת שלי, הקריירה שלי וחיי הרווקות שלי.
כעורך דין הנשוי באושר לעבודתו, אני שומר את הדרמה לבתי המשפט ומתרחק מנשים. ליבן השברירי בטוח יותר ככה. וחוץ מזה, אני לא במצב להציע להן את האהבה ותשומת הלב שהן ברוב טיפשותן רוצות ממני.
תאמינו לי, אני לא מה שהן צריכות. לא אחרי מה שעברתי.
רק אחרי שאני מתמנה לשמש אפוטרופוס עיזבון של יורשת מסתורית ומתבודדת, אני מוצא שהגבולות המקצועיים והאישיים שלי נדחקים הצידה. אנחנו ממש לא מתאימים זה לזה. לא פנויים רגשית. מרירים. תשושים. ואני אמור לדאוג לאינטרסים שלה. להגן עליה.
זה לא היה אמור לקרות. ולכן אני בוחר להשתמש בזכות השתיקה.

וינטר רנשו היא סופרת רבי־מכר של ה"וול סטריט ג'ורנל". ביום, היא מתקוטטת עם ילדים וכלבים, ובלילה, היא מתקוטטת עם מילים. סגנון הכתיבה שלה סקסי, מסוכסך ומלא נשמה. הגיבורים שלה הם זכרי אלפא, והגיבורות חכמות ועצמאיות. "באושר ובעושר" מובטח.

הפרקליט הוא הספר השני בסדרת "ריקסטון פולז". כל ספר בסדרה מספר את סיפורו של זוג אחר.

פרק ראשון

פרק 1
דרק

"היא לא מקבלת אורחים היום." אישה עם שפתיים צרות ואדומות, ושיער שחור כעורב שאסוף בפקעת, מחליקה יד על שמלתה ומזדקפת. "תצטרך לחזור בפעם אחרת."
היא מנסה לסגור את הדלת לפני שאצליח למחות, אבל אני חוסם אותה בחוד המצוחצח של נעל ה"אוקספורד" השחורה שלי.
"אני האפוטרופוס שלה מטעם בית המשפט." אני שולף מהכיס הפנימי של הז'קט כרטיס ביקור לבן עם הלוגו "רוזווד ורוזווד" בראשו. "אני עורך הדין דרק רוזווד. היא מצפה לי."
האישה מכווצת שפתיים, ולוקחת בזהירות את כרטיס הביקור. מבטה החד מדלג בין הלוגו המובלט לפניי.
"היא לא פנויה." האישה מחזירה לי את הכרטיס כאילו הייתי רוכל. "אנא התקשר לפני שאתה מגיע בפעם הבאה."
"המזכירה שלי התקשרה. אתמול. היא דיברה עם תומס גמבְּרֶל, מנהל משק הבית." אני מביט מעלה על האחוזה המפלצתית. הפתח בכניסה הראשית מאיים לבלוע אותי בחתיכה אחת. "נתבקשתי להגיע בשעה שתיים."
אני מרים את המרפק, מפשיל את שרוול הז'קט ומראה לה את השעון שלי.
"הקדמתי בשלוש דקות," אני אומר. "אבל אני בהחלט מוכן לחכות אם גברת רנדל זקוקה לעוד זמן התארגנות."
אני שומר על הבעה ניטרלית, על עמידה נחושה ועל שתיקה. איש לא יודע כמה זמן האפוטרופסות הזאת תימשך, אבל אם אצטרך לבקר את סֶרינה רנדל בקביעות כדי לראות מה שלומה, חשוב שאשמור על יחסים טובים עם אנשי הצוות שלה. הדבר האחרון שאנחנו צריכים ב"רוזווד ורוזווד עורכי דין" זה שמועות חסרות בסיס שיכתימו את המוניטין שלנו. עורכי דין רבים מדי ראו את הקריירה שלהם מתרסקת כי לא הצליחו לשלוט על האגו שלהם ברגעים קשים.
אני בוחר את המלחמות שלי. תמיד בחרתי, ותמיד אבחר.
"אני מצטער, אני לא חושב שקלטתי את שמך." אני מתבל את הנימה שלי במעט קלילות, בתקווה לשבור את המגננה הטיפשית הזאת שלה. בסך הכול אני פה כדי לשמור על הנכסים ועל גברת רנדל.
האישה משתהה לרגע, שואפת אוויר במהירות, ואז משחררת אותו בבת אחת. "יוּדוֹרָה דארְסי."
היא פוסעת צעד לאחור ומרימה את הסנטר.
"בסדר. היכנס וחכה בטרקלין. אבדוק מה אוכל לעשות." יודורה פותחת לרווחה את הדלת הכבדה ומסמנת לי להיכנס. היא לא מנסה להסתיר את מורת רוחה, אבל אני לא מניח לזה להפריע לי. וחוץ מזה, דרוש יותר ממבט זחוח על פנים חמוצות ומקומטות כדי להרוס את מצב הרוח שלי.
אני מסיר את הכובע ומחכה שעיניי יתרגלו לתאורה המעומעמת. יום אפריל יפהפה בחוץ. עצי האלון מצמיחים ניצנים. אדומי חזה שרים. פרחי הצבעוני מלבלבים. ממש כמו בסרט של דיסני.
אבל פה בפנים, אני בקושי מצליח לראות מעבר לידי המושטת.
ריחות של אבק וטחב ממלאים את נחיריי ומדגדגים לי באף, ואני מחניק שיעול. ממה שהבנתי, זו אחוזה משפחתית בת מאות שנים, והוריה של סרינה דורשים שהיא תגור פה לאורך כל הליך האפוטרופסות הפיננסית.
"חכה שם, בבקשה." יודורה מצביעה על חדר חשוך כל כך, שרק קווי המתאר של הרהיטים נראים בו. היא עושה כמה צעדים ומדליקה מנורה קטנה. "אעשה כמיטב יכולתי לשלוח את גברת רנדל אליך במהרה."
היא מרחפת לה משם, בידיים שלובות, ונעליה מטופפות בשקט על רצפת השיש.
וככה אני מחכה.
דקה חולפת, ועוד אחת, ועוד עשר. אני מוציא את הנייד שלי וממצמץ מהאור המסנוור של המסך בחדר החשוך. נותרו לי רק אחוזים בודדים בסוללה. אני מנסה לשלוח הודעה למזכירה המשפטית שלי בנושא ערמת התיקים שהשארתי על השולחן שלי הבוקר. שליחת ההודעה נכשלת פעמיים אבל לבסוף עוברת בפעם השלישית.
הנייד שלי מצפצף כשהודעות ממלאות את המסך בבת אחת. בתוך שניות, האגודל שלי מרחף מעל שתי תמונות סלפי של בחורה חשופת חזה ששכבתי איתה לפני שבוע. מה הקטע של נשים שחושבות שלהצטלם בחזה חשוף פותר כל דבר? לא התקשרתי אליה כי הייתה לי סיבה. והסיבה היא שהמפגש הקטן בינינו היה חסר משמעות. היה כיף אבל המשכתי הלאה. אני מוכן להישבע שהבהרתי את זה היטב כשהיא נחנקה מהזין שלי בפעם השלישית באותו לילה. אני לא בקטע של פגישות שניות. אני לא בקטע של מערכות יחסים. אני ממש לא בקטע של להיות חבר של מישהי.
בשם אלוהים, קצת כבוד עצמי, אמנדה.
אני מוחק את התמונות שלה ומבחין בספר "ציפיות גדולות" על שולחן הקפה. לפי הכריכה, אני מוכן להתערב שזו מהדורה ראשונה. הספר נראה בן מאה וחמישים, ומשפחת רנדל מניחה אותו על שולחן הקפה כאילו אפשר להשיג אותו בקלות בכל רשת של חנויות ספרים.
אחוזת בֶּלְקוֹרט נמצאת באמצע שום מקום, איפשהו בין ריקְסטון פולְז ומנהטן, מבודדת לחלוטין. מוקפת שיחים סבוכים וירוקים, וחורשות של עצי אלון מלכותיים, מזכרת מימי זוהר שלא ישובו עוד.
אף על פי שהמקום נראה כמו אחד המקומות שבהם גטסבי הגדול היה עורך מסיבות מפוארות עד גיחוך, אני מתקשה להאמין שיורשת בת עשרים ומשהו תרצה לבלות פה את ימיה. אבל כל אחד והטעם שלו.
"אפשר להציע לך משהו לשתות, מר רוזווד?" יודורה חוזרת. "גברת רנדל שינתה את דעתה. היא תרד עוד מעט."
"מה שותה בעלת הבית?" אני מכניס את הנייד לכיס ומכחכח בגרון.
שפתיה של יודורה משתרבבות ומגחכות ואז פניה חוזרות להיות מחוסרות הבעה. "אני מניחה שזה תלוי בשעה. בשעה כזו, היא שותה תה. תרצה את התה שלך חם או קר?"
"קר. תודה."
היא נעלמת, ואני סורק את הטרקלין. האור המעומעם שבוקע מהמנורה מספיק כדי להאיר את שטיחי הקיר העבים המכסים את החלונות בגובה שתי קומות שמאחורי הספה, ומראה מוזהבת מכסה את הקיר מאחוריי. ידיי מחליקות על הספה מתחת לירכיי. הקטיפה איכותית, רכה ופרוותית.
מרוב שיעמום ומחוסר סבלנות להתאמץ לראות בחשכה, אני קם וניגש לחלון ומסיט את שטיח הקיר. החדר מוצף באור ובחלקיקי אבק מסנוורים. אני מסוכך על העיניים, ומסתובב חזרה לכיוון הדלת.
ואז, הדבר הראשון שאני רואה, זה את השיער שלה.
אדום זהוב. בוהק.
"שטיח הקיר הוא 'אוקלייר', מהמאה השש־עשרה. הוא נקרא 'לצוד את פגאסוס', אבל קדימה, אל תתבייש ללכלך אותו עם הידיים שלך." קולה חותך את האוויר הדחוס.
ואז אני רואה את עיניה.
כחולות־כחולות. מוארות מבפנים.
"סרינה." אני ניגש אליה ביד מושטת כשאני מתקשה לנשום לנוכח המראה שלה. "דרק רוזווד. האפוטרופוס שלך. נעים להכיר."
"האפוטרופוס הפיננסי שלי," היא מתקנת אותי. ידינו נפגשות, וידיה עדינות, כאילו לא ראו יום עבודה אחד בחייהן. "אני לא צריכה תזכורת. למעשה, אני גם לא צריכה אפוטרופוס פיננסי, אבל ככל הנראה, כשאת עושה שורה של החלטות רעות, הדבר הבא שקורה זה שאבא שלך מנתק איתך קשר ודן אותך לחיות בצינוק הזה, ואימך החורגת מתקשרת לעורך הדין שלה שנמצא אצלה בחיוג מהיר."
"שנשב?" אני מצביע על הספה ומניח לה לשבת ראשונה.
יודורה מופיעה מעבר לפינה, ומניחה מגש קטן על שולחן הקפה מולנו. קומקום תה מהביל מפורצלן ושקית תה נחים בצד אחד, וכוס קריסטל גבוהה עם תה קר וקרח בצד השני.
"סוכר?" עיניה של סרינה פוגשות את עיניי.
"בבקשה."
היא מרימה קוביית סוכר אחת בכפית קטנטנה, מכניסה אותה לתוך הכוס שלי, ובוחשת במהירות. כשהיא מסיימת, היא נוקשת עם הכפית על הקצה שלוש פעמים ומניחה אותה בצד, ואז מגישה לי את הכוס.
אני מתבונן בה מכינה את המשקה שלה בתנועות איטיות מכוונות, כאילו כל הזמן שבעולם לרשותה.
ונראה שזה אכן כך.
"מממ..." היא מקרבת את הספל לשפתיה ולוגמת בזהירות, ואני נזכר שעדיין לא נגעתי בשלי. "הספה הזו הייתה שייכת פעם לווליס סימפסון, הדוכסית מווינזדור. היא הייתה חברת משפחה של סבתא וסבא רבא שלי. אתה יודע שהמלך אדוארד השמיני ויתר על כס המלוכה שלו למענה. מטורף לגמרי. ורומנטי."
"נראה לי ששמעתי את זה פעם. כן," אני משקר. אין לי מושג בנוגע להיסטוריה של משפחת המלוכה הבריטית, אבל אני יודע לבלף כמו כולם.
"המלכה האם שנאה את ווליס. הדרמה לא מבחינה בין מעמדות."
"או שאנשים מסוימים נמשכים לזה. כמו פרפר לאש. לא יכולים להתאפק."
סרינה מגלגלת את עיניה השקועות.
"אתה יודע למה אני מספרת לך את כל זה, דרק?" היא שואלת בעיניים כחולות ערניות ובגבות מורמות.
שפתיה הוורודות מתרוממות לחצי גיחוך, ואני לא יכול שלא להרגיש שהיא נמצאת שני צעדים לפניי, בוחנת אותי, מנסה להרגיש אותי. אני לא יכול לדמיין לעצמי איך זה לגדול עם עושר כזה ועם ייחוס, אבל אני יכול לדמיין מה זה עלול לעשות לבן אדם.
ובלי קשר, אני לא מצליח לקלוט את הבחורה הזו בכלל. היא טווה רשת של מסתורין, ואני נמשך פנימה, כל כולי. לרוב אני קולט אנשים בדקות. כמה מילים וכמה תנועות גוף – ואני מבין את האג'נדה או את שיטת הפעולה.
אבל סרינה לא פשוטה כל כך.
"אין לי מושג, סרינה." אני מחקה את הנימה שלה ואת תנוחת הגוף שלה. היא מאופקת מאוד, ואני חייב לרכך אותה מעט, אם אוכל.
"כי משעמם לי." היא קמה ונושפת, ומעבירה יד על חלוק המשי הסגלגל שעוטף את גופה הקטן. "כשאת חיה בבידוד חברתי במוזיאון מחורבן, את הופכת לכלי של מידע חסר תועלת."
וככל הנראה, גם למרירה מאוד.
"ואתה לא ממש עוזר במשהו." עיניה הכחולות עוברות במהירות לשלי.
"אני?" אני משתדל לא לצחוק, ומזכיר לעצמי שהיא לא בריאה בנפשה. אם היא הייתה בריאה, לא הייתי פה.
"כשאתה נועץ בי מבט ככה." אפה המושלם מתכווץ, והיא משחררת אנחה עדינה לפני שהיא לוגמת שוב מהתה. "זה לא מנומס לנעוץ מבטים, דרק רוזווד."
"אני לא נועץ מבט."
"אבל אתה כן. היית צריך לראות איך הפה שלך נפער כשראית אותי עומדת פה לפני דקה."
היא אישה יפהפייה. מושכת במיוחד. מסנוורת ביופייה. להסתכל עליה זה כמו להסתכל על השמש. אם אסתכל עליה זמן רב מדי, לא אוכל לראות שום דבר אחר. היא מיוחדת, מכף רגל ועד ראש. ללא ספק. אבל השחצנות שלה מפחיתה את כל זה בכמה דרגות. יהירות היא לא תכונה מחמיאה, לאף אחד.
"על מה את מדברת?" אני קם, אבל לא ניגש אליה.
"בהית בי כאילו אני איזו... משוגעת." מבטה של סרינה יורד לשטיח העבה שלרגלינו.
ואז אני מבין.
זה ממש לא קשור ליופי שלה.
היא מסדרת מאחורי אוזנה תלתל אדום ובוהק. שערה חצוי באמצע, ונופל מעבר לכתפיה. האדום הנחושתי מדגיש את החלוק הסגול בהיר שלה, ובאור השמש החמימה של אחר הצהריים עור פניה זוהר.
"סרינה." אני מכחכח בגרון ומתקדם שני צעדים לעברה. "אני לא חושב שאת משוגעת. אני לא מכיר אותך. עדיין לא, בכל אופן. אני פה רק כדי לעשות את המוטל עליי. אני פה להגן על הנכסים שלך ולוודא שהקרנות שלך מושקעות כראוי עד שהאפוטרופסות תסתיים. זה הכול. אני לא פה כדי לשפוט אותך. אני לא פה כדי לחדור לפרטיות שלך או להפריע לך. אני רוצה שיהיה לך נוח. את העדיפות העליונה שלי."
עיניה הכחולות מביטות בשלי, והבעתה מתרככת. השפתיים שלה, שצורתן לב, נרגעות, אבל רק לשבריר שנייה.
"תסלח לי שאני קוראת לכל זה... בולשיט." לאישה הזו יש חוצפה, והיא לא מהססת להשתמש בה. אני בהחלט יכול לכבד את זה. היא מניחה יד מתחת למרפק השני ובוהה החוצה מהחלון. נראה שחסר לה רק משקה וסיגריה. "אתה שכיר של אבא שלי. ואתה עובד בשבילה."
"בשבילה?"
"האימא החורגת המרושעת שלי." עיניה הכחולות היפות מתגלגלות, ונימה של כעס גלוי עולה מקולה. "ורוניקה קנסינגטון-רנדל האחת והיחידה."
השם נשמע מוכר, ואני בטוח שראיתי אותו איפשהו כשעברתי על משימת האפוטרופסות שאבא הנחית עליי הבוקר, אבל בכל הקשור לעבודה כשכיר של מישהו, זה לא עובד ככה.
"אני לא מכיר אותה," אני אומר. "סרינה, אני עובד בשבילך. אך ורק בשבילך. השופט מינה אפוטרופוס לנכסים שלך. "רוזווד ורוזווד" נבחרו כפתרון ניטרלי. ולכן אני פה."
"אתה חושב שאני פרנואידית, נכון?"
"ממש לא." אני משקר. בערך. אין לי צל של מושג מה לחשוב על האישה הזו, אבל אני לגמרי נמשך לכל מה שקשור בה. הדרך שבה היא מדברת. תנועות הגוף הזורמות שלה. הנטייה שלה להקשית את הגבות בצורה דרמטית, והחוצפה שלה לקפוץ למסקנות ולסרב להתנצל.
היא זוכה לתשומת ליבי המלאה, לטוב ולרע.
"ורוניקה שכנעה את כל העולם שאני משוגעת. כף הרגל שלי לא יכולה לדרוך במנהטן עכשיו. אף אחד מהחברים שלי לא שלח כרטיס החלמה מהירה. לא שאני חולה, אבל אתה יודע."
"עם חברים כאלה..."
היא מזיזה את מבטה במהירות אליי, עוברת להביט בדש החולצה שלי, לאט, כמו דבש ניגר, ואז מרימה מבט שוב. "אתה בטוח שלא שמעת על ורוניקה אף פעם?"
"אף פעם."
סרינה נושפת בעדינות, ושפתיה הוורודות מתעגלות מעלה כאילו היא משועשעת. "מתחת לאיזה סלע חיית עד עכשיו?"
היא גולשת חזרה לספה שהייתה שייכת פעם לאיזו אישה שאת שמה אני לא מצליח לזכור כרגע, מתיישבת, וכורכת את ידיה סביב ספל התה שלה. אני מתיישב לידה, לאט ובזהירות.
"להבין מי נגד מי לא נמצא ברשימת המטלות שלי. סגנון החיים של העשירים והמפורסמים לא מעניין אותי. בלי לפגוע."
"לא נפגעתי. ולמה שזה יעניין אותך?" היא מחייכת חיוך מהיר, ונימה בלתי צפויה של חמלה נשמעת בקולה. "כל הרעש והצלצולים הם בסך הכול הצגה. החיים שלנו שגרתיים ביותר, ואנחנו מבזבזים הון בניסיון להוכיח שאנחנו מיוחדים."
היא צוחקת. פעם אחת.
"אתה חושב שאתה מיוחד, מר רוזווד?" היא שואלת.
"אני לא חושב שיש לי את הכישורים לקבוע." אני מעביר יד על העניבה השחורה והדקה שלי. "אני יכול להגיד לך מי מיוחד בעיניי, אבל אני לא יכול להגיד לך אם אני עצמי מיוחד. זו לא החלטה שלי."
"איש חכם." היא לוגמת מספל התה שלה ובוהה לפנים.
גנן עם מזמרה גדולה גוזם את השיח המשתולל מול חלון הטרקלין הענק, מעצב אותו ומעניק תשומת לב מיוחדת לקצוות. אנחנו צופים בדממה, עד שהוא ממשיך הלאה ומשאיר אחריו שיח גזום בצורת מלבן מושלם.
"הבית שלך מקסים," אני אומר. "השטח, הגינות. הם ללא רבב. יש לך מזל גדול שאת יכולה לגור ולהחלים במקום יפהפה כזה."
"המקום הזה הוא כלא בהסוואה. אף אחד מתחת לגיל שבעים לא אמור לחיות פה." היא מתנשפת, ופונה אליי בנימה חדה יותר. "אין אינטרנט. הקליטה בנייד גרועה רוב הימים. אני לגמרי מנותקת מהעולם החיצון."
אני מכחכח בגרון ומפנה את מבטי.
"מצטערת." היא מסתובבת אליי. "התרופה הזו שאני לוקחת גורמת לי להיות עצבנית ומשבשת את כל המחשבות שלי. אין לי חוט מחשבה אחד שלא נקטע. אני נשבעת, מצב הרוח שלי משתולל, וזה ממש לא מתאים לי."
קולה נשמע עדין עכשיו, ופניה מכווצות.
"וכאבי הראש האלה. אלוהים, זה נורא. זו הסיבה שאני מקפידה שהבית יהיה חשוך כל כך." קולה מתרכך ללחישה מתנצלת.
אני לא מבזבז זמן וקם במהירות כדי לסגור את שטיח הקיר העתיק. "טוב יותר?"
"תודה." תווי פניה המהממים הופכים לצללים בחשכה, אבל אפילו הם לא מצליחים להסתיר את יופייה. "אני מתנצלת אם הייתי חסרת סבלנות כלפיך, דרק. בארבעים וחמישה הימים האחרונים, אתה הבן אדם הראשון שדיברתי איתו שלא מקבל צ'ק חתום מוורוניקה."
"באמת?"
היא מהנהנת, משלבת באלגנטיות רגל על רגל ומניחה את ידה על הברך. מבטה נעוץ בשעון מוזהב על מדף השיש מעל האח. השעון בוהק בלבן בחדר המעומעם. אני מנחש שהדקות חולפות לאט יותר באזורים האלה, ודי בזה כדי לשגע כל אדם נורמלי.
"היו לי פעם חיים," סרינה אומרת. שפתיה מתעגלות בחיוך פושר כשהיא בוהה בידיה הדוממות. "חיים יפהפיים, מרגשים ומספקים. היו לי חברים. ארוס. ארגון צדקה. אנשים שהיו תלויים בי. הייתה לי מטרה. היו לי חיים טובים, דרק. ואז איבדתי אותם. איבדתי הכול, ואני לא יודעת איך זה קרה. ואז הם אמרו שאני משוגעת, ועכשיו אתה פה, והדבר היחיד שאני יודעת זה ששום דבר לא הגיוני יותר."
"למה שלא תספרי לי מה קרה? את הגרסה שלך להכול. תתחילי מההתחלה."
היא מסתכלת עליי מזווית העין, ושפתיה מתכווצות כשהיא מנידה בראשה.
"עם כל הכבוד, אני מעדיפה שלא," היא אומרת. "אני חיה מחדש את הרגעים האלה מדי יום. חוץ מזה, כל מה שאתה צריך לדעת מופיע בצו בית המשפט. נהגתי בפזיזות לפני חודשיים, התנהגתי באופן שלגמרי לא מתאים לי. הפסיכיאטר של אימי החורגת חושב שאני לא יציבה מספיק ועלולה לפגוע בעצמי, וגם עלולה לגרום נזק לעתיד הנכסים שלי. לכן השופט הארקורט פסק שאני לא כשירה לנהל את הכספים שלי בשלב זה, וזו הסיבה שבגללה שנינו כאן עכשיו."
"אני לא מעוניין במה שהם חושבים." ההצהרה שלי מושכת את תשומת ליבה, וגופה פונה אליי. "אני רוצה לשמוע את הגרסה שלך לכל מה שקרה. אני בצד שלך, סרינה. כל מה שתספרי לי יישאר בינינו. אני לא יכול לבצע את העבודה שלי כראוי אם לא יהיו לי את כל העובדות."
סרינה שותקת, ואני מזהה היסוס בעיניה הכחולות. "כל מה שאתה צריך לעשות זה לנהל את הנכסים שלי, אדוני הפרקליט. אתה לא צריך עובדות. אתה צריך תקציב."
ולפני שאני מספיק להשיב, היא מפהקת, קמה, ומהדקת את החלוק שלה.
"מצטערת, דרק. אני גמורה." סרינה מכריחה את עצמה לחייך בנימוס. "אני מניחה שרק רצית להציג את עצמך היום? אולי תוכל לקפוץ בהזדמנות אחרת, ונוכל לנהל שיחה מעמיקה יותר על הכספים שלי. בינתיים תודיע ליודורה או לתומס מה אתה צריך, ואדאג שהם ישלחו הכול למשרד שלך."
יודורה מופיעה מייד מאחורי הפינה שבה ארבה ומשלבת את ידה בזרועה של סרינה כדי להוביל אותה משם.
"בואי, גברת רנדל. בואי נחזיר אותך למיטה, למקום שלך." יודורה לוחשת אבל מדברת בקול די רם שאשמע אותה.
תחושת מועקה יורדת עליי כשאני מתבונן בהן הולכות.
"סרינה," אני קורא.
היא נעצרת, ומסתובבת אליי. "כן?"
"אחזור מחר. תהיי בבית?"
"מחר שבת. אתה עובד בשבת?" היא מקמרת את הגבה השמאלית.
"בדרך כלל לא."
"אני לא רוצה שתחייב אותי על שעות מיותרות בסוף שבוע." היא מזדקפת.
"זה על חשבוני," אני אומר.
היא מכווצת את האף. "אני לא מבינה."
"אני שם אותך בעדיפות עליונה," אני אומר ומסתכל על יודורה. "העדיפות העליונה שלי."
יודורה לוקחת את סרינה בזרועה והן מתרחקות עוד צעד.
"אני רוצה לוודא שיהיה לך את כל מה שתצטרכי בהקדם האפשרי," אני מוסיף לפני שהיא תתרחק מדי.
עיניי עוברות בין מבטה המסוקרן להבעה הרוטנת והכועסת של יודורה.
"אחזור מחר בבוקר. בעשר," אני אומר.
מבטינו נפגשים בחשכה, ואני נשבע שאני רואה את שפתיה מתעוותות בעדינות לחיוך מרומז. או שאולי אני מדמיין את זה.
"אחכה לך."

וינטר רנשו

וינטר רנשו היא סופרת רבי־מכר של ה"וול סטריט ג'ורנל". ביום, היא מתקוטטת עם ילדים וכלבים, ובלילה, היא מתקוטטת עם מילים. היא אוהבת סוסי פוני, אודם וימי קיץ נעימים. צ'יפס וסלסה זה המעדן האהוב עליה, וגם נסיעה לאורך הכביש המהיר, בחלונות פתוחים, כשמוזיקת רוק משנות ה־80 מתנגנת בקולי קולות מהרמקולים של הג'יפ המשפחתי שלה.

היא מתארת את סגנון הכתיבה שלה כסקסי, מסוכסך, ומלא נשמה. הגיבורים שלה הם תמיד זכרי אלפא, והגיבורות חכמות ועצמאיות. "באושר ובעושר" מובטח.

עוד על הספר

  • שם במקור: Bachelor
  • תרגום: טל שירותי תרגום
  • הוצאה: ונוס
  • תאריך הוצאה: פברואר 2021
  • קטגוריה: רומן רומנטי, רומן אירוטי
  • מספר עמודים: 292 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 52 דק'

ניתן לרכישה גם במארז

סדרת ריקסטון פולז 2 - הפרקליט וינטר רנשו
פרק 1
דרק

"היא לא מקבלת אורחים היום." אישה עם שפתיים צרות ואדומות, ושיער שחור כעורב שאסוף בפקעת, מחליקה יד על שמלתה ומזדקפת. "תצטרך לחזור בפעם אחרת."
היא מנסה לסגור את הדלת לפני שאצליח למחות, אבל אני חוסם אותה בחוד המצוחצח של נעל ה"אוקספורד" השחורה שלי.
"אני האפוטרופוס שלה מטעם בית המשפט." אני שולף מהכיס הפנימי של הז'קט כרטיס ביקור לבן עם הלוגו "רוזווד ורוזווד" בראשו. "אני עורך הדין דרק רוזווד. היא מצפה לי."
האישה מכווצת שפתיים, ולוקחת בזהירות את כרטיס הביקור. מבטה החד מדלג בין הלוגו המובלט לפניי.
"היא לא פנויה." האישה מחזירה לי את הכרטיס כאילו הייתי רוכל. "אנא התקשר לפני שאתה מגיע בפעם הבאה."
"המזכירה שלי התקשרה. אתמול. היא דיברה עם תומס גמבְּרֶל, מנהל משק הבית." אני מביט מעלה על האחוזה המפלצתית. הפתח בכניסה הראשית מאיים לבלוע אותי בחתיכה אחת. "נתבקשתי להגיע בשעה שתיים."
אני מרים את המרפק, מפשיל את שרוול הז'קט ומראה לה את השעון שלי.
"הקדמתי בשלוש דקות," אני אומר. "אבל אני בהחלט מוכן לחכות אם גברת רנדל זקוקה לעוד זמן התארגנות."
אני שומר על הבעה ניטרלית, על עמידה נחושה ועל שתיקה. איש לא יודע כמה זמן האפוטרופסות הזאת תימשך, אבל אם אצטרך לבקר את סֶרינה רנדל בקביעות כדי לראות מה שלומה, חשוב שאשמור על יחסים טובים עם אנשי הצוות שלה. הדבר האחרון שאנחנו צריכים ב"רוזווד ורוזווד עורכי דין" זה שמועות חסרות בסיס שיכתימו את המוניטין שלנו. עורכי דין רבים מדי ראו את הקריירה שלהם מתרסקת כי לא הצליחו לשלוט על האגו שלהם ברגעים קשים.
אני בוחר את המלחמות שלי. תמיד בחרתי, ותמיד אבחר.
"אני מצטער, אני לא חושב שקלטתי את שמך." אני מתבל את הנימה שלי במעט קלילות, בתקווה לשבור את המגננה הטיפשית הזאת שלה. בסך הכול אני פה כדי לשמור על הנכסים ועל גברת רנדל.
האישה משתהה לרגע, שואפת אוויר במהירות, ואז משחררת אותו בבת אחת. "יוּדוֹרָה דארְסי."
היא פוסעת צעד לאחור ומרימה את הסנטר.
"בסדר. היכנס וחכה בטרקלין. אבדוק מה אוכל לעשות." יודורה פותחת לרווחה את הדלת הכבדה ומסמנת לי להיכנס. היא לא מנסה להסתיר את מורת רוחה, אבל אני לא מניח לזה להפריע לי. וחוץ מזה, דרוש יותר ממבט זחוח על פנים חמוצות ומקומטות כדי להרוס את מצב הרוח שלי.
אני מסיר את הכובע ומחכה שעיניי יתרגלו לתאורה המעומעמת. יום אפריל יפהפה בחוץ. עצי האלון מצמיחים ניצנים. אדומי חזה שרים. פרחי הצבעוני מלבלבים. ממש כמו בסרט של דיסני.
אבל פה בפנים, אני בקושי מצליח לראות מעבר לידי המושטת.
ריחות של אבק וטחב ממלאים את נחיריי ומדגדגים לי באף, ואני מחניק שיעול. ממה שהבנתי, זו אחוזה משפחתית בת מאות שנים, והוריה של סרינה דורשים שהיא תגור פה לאורך כל הליך האפוטרופסות הפיננסית.
"חכה שם, בבקשה." יודורה מצביעה על חדר חשוך כל כך, שרק קווי המתאר של הרהיטים נראים בו. היא עושה כמה צעדים ומדליקה מנורה קטנה. "אעשה כמיטב יכולתי לשלוח את גברת רנדל אליך במהרה."
היא מרחפת לה משם, בידיים שלובות, ונעליה מטופפות בשקט על רצפת השיש.
וככה אני מחכה.
דקה חולפת, ועוד אחת, ועוד עשר. אני מוציא את הנייד שלי וממצמץ מהאור המסנוור של המסך בחדר החשוך. נותרו לי רק אחוזים בודדים בסוללה. אני מנסה לשלוח הודעה למזכירה המשפטית שלי בנושא ערמת התיקים שהשארתי על השולחן שלי הבוקר. שליחת ההודעה נכשלת פעמיים אבל לבסוף עוברת בפעם השלישית.
הנייד שלי מצפצף כשהודעות ממלאות את המסך בבת אחת. בתוך שניות, האגודל שלי מרחף מעל שתי תמונות סלפי של בחורה חשופת חזה ששכבתי איתה לפני שבוע. מה הקטע של נשים שחושבות שלהצטלם בחזה חשוף פותר כל דבר? לא התקשרתי אליה כי הייתה לי סיבה. והסיבה היא שהמפגש הקטן בינינו היה חסר משמעות. היה כיף אבל המשכתי הלאה. אני מוכן להישבע שהבהרתי את זה היטב כשהיא נחנקה מהזין שלי בפעם השלישית באותו לילה. אני לא בקטע של פגישות שניות. אני לא בקטע של מערכות יחסים. אני ממש לא בקטע של להיות חבר של מישהי.
בשם אלוהים, קצת כבוד עצמי, אמנדה.
אני מוחק את התמונות שלה ומבחין בספר "ציפיות גדולות" על שולחן הקפה. לפי הכריכה, אני מוכן להתערב שזו מהדורה ראשונה. הספר נראה בן מאה וחמישים, ומשפחת רנדל מניחה אותו על שולחן הקפה כאילו אפשר להשיג אותו בקלות בכל רשת של חנויות ספרים.
אחוזת בֶּלְקוֹרט נמצאת באמצע שום מקום, איפשהו בין ריקְסטון פולְז ומנהטן, מבודדת לחלוטין. מוקפת שיחים סבוכים וירוקים, וחורשות של עצי אלון מלכותיים, מזכרת מימי זוהר שלא ישובו עוד.
אף על פי שהמקום נראה כמו אחד המקומות שבהם גטסבי הגדול היה עורך מסיבות מפוארות עד גיחוך, אני מתקשה להאמין שיורשת בת עשרים ומשהו תרצה לבלות פה את ימיה. אבל כל אחד והטעם שלו.
"אפשר להציע לך משהו לשתות, מר רוזווד?" יודורה חוזרת. "גברת רנדל שינתה את דעתה. היא תרד עוד מעט."
"מה שותה בעלת הבית?" אני מכניס את הנייד לכיס ומכחכח בגרון.
שפתיה של יודורה משתרבבות ומגחכות ואז פניה חוזרות להיות מחוסרות הבעה. "אני מניחה שזה תלוי בשעה. בשעה כזו, היא שותה תה. תרצה את התה שלך חם או קר?"
"קר. תודה."
היא נעלמת, ואני סורק את הטרקלין. האור המעומעם שבוקע מהמנורה מספיק כדי להאיר את שטיחי הקיר העבים המכסים את החלונות בגובה שתי קומות שמאחורי הספה, ומראה מוזהבת מכסה את הקיר מאחוריי. ידיי מחליקות על הספה מתחת לירכיי. הקטיפה איכותית, רכה ופרוותית.
מרוב שיעמום ומחוסר סבלנות להתאמץ לראות בחשכה, אני קם וניגש לחלון ומסיט את שטיח הקיר. החדר מוצף באור ובחלקיקי אבק מסנוורים. אני מסוכך על העיניים, ומסתובב חזרה לכיוון הדלת.
ואז, הדבר הראשון שאני רואה, זה את השיער שלה.
אדום זהוב. בוהק.
"שטיח הקיר הוא 'אוקלייר', מהמאה השש־עשרה. הוא נקרא 'לצוד את פגאסוס', אבל קדימה, אל תתבייש ללכלך אותו עם הידיים שלך." קולה חותך את האוויר הדחוס.
ואז אני רואה את עיניה.
כחולות־כחולות. מוארות מבפנים.
"סרינה." אני ניגש אליה ביד מושטת כשאני מתקשה לנשום לנוכח המראה שלה. "דרק רוזווד. האפוטרופוס שלך. נעים להכיר."
"האפוטרופוס הפיננסי שלי," היא מתקנת אותי. ידינו נפגשות, וידיה עדינות, כאילו לא ראו יום עבודה אחד בחייהן. "אני לא צריכה תזכורת. למעשה, אני גם לא צריכה אפוטרופוס פיננסי, אבל ככל הנראה, כשאת עושה שורה של החלטות רעות, הדבר הבא שקורה זה שאבא שלך מנתק איתך קשר ודן אותך לחיות בצינוק הזה, ואימך החורגת מתקשרת לעורך הדין שלה שנמצא אצלה בחיוג מהיר."
"שנשב?" אני מצביע על הספה ומניח לה לשבת ראשונה.
יודורה מופיעה מעבר לפינה, ומניחה מגש קטן על שולחן הקפה מולנו. קומקום תה מהביל מפורצלן ושקית תה נחים בצד אחד, וכוס קריסטל גבוהה עם תה קר וקרח בצד השני.
"סוכר?" עיניה של סרינה פוגשות את עיניי.
"בבקשה."
היא מרימה קוביית סוכר אחת בכפית קטנטנה, מכניסה אותה לתוך הכוס שלי, ובוחשת במהירות. כשהיא מסיימת, היא נוקשת עם הכפית על הקצה שלוש פעמים ומניחה אותה בצד, ואז מגישה לי את הכוס.
אני מתבונן בה מכינה את המשקה שלה בתנועות איטיות מכוונות, כאילו כל הזמן שבעולם לרשותה.
ונראה שזה אכן כך.
"מממ..." היא מקרבת את הספל לשפתיה ולוגמת בזהירות, ואני נזכר שעדיין לא נגעתי בשלי. "הספה הזו הייתה שייכת פעם לווליס סימפסון, הדוכסית מווינזדור. היא הייתה חברת משפחה של סבתא וסבא רבא שלי. אתה יודע שהמלך אדוארד השמיני ויתר על כס המלוכה שלו למענה. מטורף לגמרי. ורומנטי."
"נראה לי ששמעתי את זה פעם. כן," אני משקר. אין לי מושג בנוגע להיסטוריה של משפחת המלוכה הבריטית, אבל אני יודע לבלף כמו כולם.
"המלכה האם שנאה את ווליס. הדרמה לא מבחינה בין מעמדות."
"או שאנשים מסוימים נמשכים לזה. כמו פרפר לאש. לא יכולים להתאפק."
סרינה מגלגלת את עיניה השקועות.
"אתה יודע למה אני מספרת לך את כל זה, דרק?" היא שואלת בעיניים כחולות ערניות ובגבות מורמות.
שפתיה הוורודות מתרוממות לחצי גיחוך, ואני לא יכול שלא להרגיש שהיא נמצאת שני צעדים לפניי, בוחנת אותי, מנסה להרגיש אותי. אני לא יכול לדמיין לעצמי איך זה לגדול עם עושר כזה ועם ייחוס, אבל אני יכול לדמיין מה זה עלול לעשות לבן אדם.
ובלי קשר, אני לא מצליח לקלוט את הבחורה הזו בכלל. היא טווה רשת של מסתורין, ואני נמשך פנימה, כל כולי. לרוב אני קולט אנשים בדקות. כמה מילים וכמה תנועות גוף – ואני מבין את האג'נדה או את שיטת הפעולה.
אבל סרינה לא פשוטה כל כך.
"אין לי מושג, סרינה." אני מחקה את הנימה שלה ואת תנוחת הגוף שלה. היא מאופקת מאוד, ואני חייב לרכך אותה מעט, אם אוכל.
"כי משעמם לי." היא קמה ונושפת, ומעבירה יד על חלוק המשי הסגלגל שעוטף את גופה הקטן. "כשאת חיה בבידוד חברתי במוזיאון מחורבן, את הופכת לכלי של מידע חסר תועלת."
וככל הנראה, גם למרירה מאוד.
"ואתה לא ממש עוזר במשהו." עיניה הכחולות עוברות במהירות לשלי.
"אני?" אני משתדל לא לצחוק, ומזכיר לעצמי שהיא לא בריאה בנפשה. אם היא הייתה בריאה, לא הייתי פה.
"כשאתה נועץ בי מבט ככה." אפה המושלם מתכווץ, והיא משחררת אנחה עדינה לפני שהיא לוגמת שוב מהתה. "זה לא מנומס לנעוץ מבטים, דרק רוזווד."
"אני לא נועץ מבט."
"אבל אתה כן. היית צריך לראות איך הפה שלך נפער כשראית אותי עומדת פה לפני דקה."
היא אישה יפהפייה. מושכת במיוחד. מסנוורת ביופייה. להסתכל עליה זה כמו להסתכל על השמש. אם אסתכל עליה זמן רב מדי, לא אוכל לראות שום דבר אחר. היא מיוחדת, מכף רגל ועד ראש. ללא ספק. אבל השחצנות שלה מפחיתה את כל זה בכמה דרגות. יהירות היא לא תכונה מחמיאה, לאף אחד.
"על מה את מדברת?" אני קם, אבל לא ניגש אליה.
"בהית בי כאילו אני איזו... משוגעת." מבטה של סרינה יורד לשטיח העבה שלרגלינו.
ואז אני מבין.
זה ממש לא קשור ליופי שלה.
היא מסדרת מאחורי אוזנה תלתל אדום ובוהק. שערה חצוי באמצע, ונופל מעבר לכתפיה. האדום הנחושתי מדגיש את החלוק הסגול בהיר שלה, ובאור השמש החמימה של אחר הצהריים עור פניה זוהר.
"סרינה." אני מכחכח בגרון ומתקדם שני צעדים לעברה. "אני לא חושב שאת משוגעת. אני לא מכיר אותך. עדיין לא, בכל אופן. אני פה רק כדי לעשות את המוטל עליי. אני פה להגן על הנכסים שלך ולוודא שהקרנות שלך מושקעות כראוי עד שהאפוטרופסות תסתיים. זה הכול. אני לא פה כדי לשפוט אותך. אני לא פה כדי לחדור לפרטיות שלך או להפריע לך. אני רוצה שיהיה לך נוח. את העדיפות העליונה שלי."
עיניה הכחולות מביטות בשלי, והבעתה מתרככת. השפתיים שלה, שצורתן לב, נרגעות, אבל רק לשבריר שנייה.
"תסלח לי שאני קוראת לכל זה... בולשיט." לאישה הזו יש חוצפה, והיא לא מהססת להשתמש בה. אני בהחלט יכול לכבד את זה. היא מניחה יד מתחת למרפק השני ובוהה החוצה מהחלון. נראה שחסר לה רק משקה וסיגריה. "אתה שכיר של אבא שלי. ואתה עובד בשבילה."
"בשבילה?"
"האימא החורגת המרושעת שלי." עיניה הכחולות היפות מתגלגלות, ונימה של כעס גלוי עולה מקולה. "ורוניקה קנסינגטון-רנדל האחת והיחידה."
השם נשמע מוכר, ואני בטוח שראיתי אותו איפשהו כשעברתי על משימת האפוטרופסות שאבא הנחית עליי הבוקר, אבל בכל הקשור לעבודה כשכיר של מישהו, זה לא עובד ככה.
"אני לא מכיר אותה," אני אומר. "סרינה, אני עובד בשבילך. אך ורק בשבילך. השופט מינה אפוטרופוס לנכסים שלך. "רוזווד ורוזווד" נבחרו כפתרון ניטרלי. ולכן אני פה."
"אתה חושב שאני פרנואידית, נכון?"
"ממש לא." אני משקר. בערך. אין לי צל של מושג מה לחשוב על האישה הזו, אבל אני לגמרי נמשך לכל מה שקשור בה. הדרך שבה היא מדברת. תנועות הגוף הזורמות שלה. הנטייה שלה להקשית את הגבות בצורה דרמטית, והחוצפה שלה לקפוץ למסקנות ולסרב להתנצל.
היא זוכה לתשומת ליבי המלאה, לטוב ולרע.
"ורוניקה שכנעה את כל העולם שאני משוגעת. כף הרגל שלי לא יכולה לדרוך במנהטן עכשיו. אף אחד מהחברים שלי לא שלח כרטיס החלמה מהירה. לא שאני חולה, אבל אתה יודע."
"עם חברים כאלה..."
היא מזיזה את מבטה במהירות אליי, עוברת להביט בדש החולצה שלי, לאט, כמו דבש ניגר, ואז מרימה מבט שוב. "אתה בטוח שלא שמעת על ורוניקה אף פעם?"
"אף פעם."
סרינה נושפת בעדינות, ושפתיה הוורודות מתעגלות מעלה כאילו היא משועשעת. "מתחת לאיזה סלע חיית עד עכשיו?"
היא גולשת חזרה לספה שהייתה שייכת פעם לאיזו אישה שאת שמה אני לא מצליח לזכור כרגע, מתיישבת, וכורכת את ידיה סביב ספל התה שלה. אני מתיישב לידה, לאט ובזהירות.
"להבין מי נגד מי לא נמצא ברשימת המטלות שלי. סגנון החיים של העשירים והמפורסמים לא מעניין אותי. בלי לפגוע."
"לא נפגעתי. ולמה שזה יעניין אותך?" היא מחייכת חיוך מהיר, ונימה בלתי צפויה של חמלה נשמעת בקולה. "כל הרעש והצלצולים הם בסך הכול הצגה. החיים שלנו שגרתיים ביותר, ואנחנו מבזבזים הון בניסיון להוכיח שאנחנו מיוחדים."
היא צוחקת. פעם אחת.
"אתה חושב שאתה מיוחד, מר רוזווד?" היא שואלת.
"אני לא חושב שיש לי את הכישורים לקבוע." אני מעביר יד על העניבה השחורה והדקה שלי. "אני יכול להגיד לך מי מיוחד בעיניי, אבל אני לא יכול להגיד לך אם אני עצמי מיוחד. זו לא החלטה שלי."
"איש חכם." היא לוגמת מספל התה שלה ובוהה לפנים.
גנן עם מזמרה גדולה גוזם את השיח המשתולל מול חלון הטרקלין הענק, מעצב אותו ומעניק תשומת לב מיוחדת לקצוות. אנחנו צופים בדממה, עד שהוא ממשיך הלאה ומשאיר אחריו שיח גזום בצורת מלבן מושלם.
"הבית שלך מקסים," אני אומר. "השטח, הגינות. הם ללא רבב. יש לך מזל גדול שאת יכולה לגור ולהחלים במקום יפהפה כזה."
"המקום הזה הוא כלא בהסוואה. אף אחד מתחת לגיל שבעים לא אמור לחיות פה." היא מתנשפת, ופונה אליי בנימה חדה יותר. "אין אינטרנט. הקליטה בנייד גרועה רוב הימים. אני לגמרי מנותקת מהעולם החיצון."
אני מכחכח בגרון ומפנה את מבטי.
"מצטערת." היא מסתובבת אליי. "התרופה הזו שאני לוקחת גורמת לי להיות עצבנית ומשבשת את כל המחשבות שלי. אין לי חוט מחשבה אחד שלא נקטע. אני נשבעת, מצב הרוח שלי משתולל, וזה ממש לא מתאים לי."
קולה נשמע עדין עכשיו, ופניה מכווצות.
"וכאבי הראש האלה. אלוהים, זה נורא. זו הסיבה שאני מקפידה שהבית יהיה חשוך כל כך." קולה מתרכך ללחישה מתנצלת.
אני לא מבזבז זמן וקם במהירות כדי לסגור את שטיח הקיר העתיק. "טוב יותר?"
"תודה." תווי פניה המהממים הופכים לצללים בחשכה, אבל אפילו הם לא מצליחים להסתיר את יופייה. "אני מתנצלת אם הייתי חסרת סבלנות כלפיך, דרק. בארבעים וחמישה הימים האחרונים, אתה הבן אדם הראשון שדיברתי איתו שלא מקבל צ'ק חתום מוורוניקה."
"באמת?"
היא מהנהנת, משלבת באלגנטיות רגל על רגל ומניחה את ידה על הברך. מבטה נעוץ בשעון מוזהב על מדף השיש מעל האח. השעון בוהק בלבן בחדר המעומעם. אני מנחש שהדקות חולפות לאט יותר באזורים האלה, ודי בזה כדי לשגע כל אדם נורמלי.
"היו לי פעם חיים," סרינה אומרת. שפתיה מתעגלות בחיוך פושר כשהיא בוהה בידיה הדוממות. "חיים יפהפיים, מרגשים ומספקים. היו לי חברים. ארוס. ארגון צדקה. אנשים שהיו תלויים בי. הייתה לי מטרה. היו לי חיים טובים, דרק. ואז איבדתי אותם. איבדתי הכול, ואני לא יודעת איך זה קרה. ואז הם אמרו שאני משוגעת, ועכשיו אתה פה, והדבר היחיד שאני יודעת זה ששום דבר לא הגיוני יותר."
"למה שלא תספרי לי מה קרה? את הגרסה שלך להכול. תתחילי מההתחלה."
היא מסתכלת עליי מזווית העין, ושפתיה מתכווצות כשהיא מנידה בראשה.
"עם כל הכבוד, אני מעדיפה שלא," היא אומרת. "אני חיה מחדש את הרגעים האלה מדי יום. חוץ מזה, כל מה שאתה צריך לדעת מופיע בצו בית המשפט. נהגתי בפזיזות לפני חודשיים, התנהגתי באופן שלגמרי לא מתאים לי. הפסיכיאטר של אימי החורגת חושב שאני לא יציבה מספיק ועלולה לפגוע בעצמי, וגם עלולה לגרום נזק לעתיד הנכסים שלי. לכן השופט הארקורט פסק שאני לא כשירה לנהל את הכספים שלי בשלב זה, וזו הסיבה שבגללה שנינו כאן עכשיו."
"אני לא מעוניין במה שהם חושבים." ההצהרה שלי מושכת את תשומת ליבה, וגופה פונה אליי. "אני רוצה לשמוע את הגרסה שלך לכל מה שקרה. אני בצד שלך, סרינה. כל מה שתספרי לי יישאר בינינו. אני לא יכול לבצע את העבודה שלי כראוי אם לא יהיו לי את כל העובדות."
סרינה שותקת, ואני מזהה היסוס בעיניה הכחולות. "כל מה שאתה צריך לעשות זה לנהל את הנכסים שלי, אדוני הפרקליט. אתה לא צריך עובדות. אתה צריך תקציב."
ולפני שאני מספיק להשיב, היא מפהקת, קמה, ומהדקת את החלוק שלה.
"מצטערת, דרק. אני גמורה." סרינה מכריחה את עצמה לחייך בנימוס. "אני מניחה שרק רצית להציג את עצמך היום? אולי תוכל לקפוץ בהזדמנות אחרת, ונוכל לנהל שיחה מעמיקה יותר על הכספים שלי. בינתיים תודיע ליודורה או לתומס מה אתה צריך, ואדאג שהם ישלחו הכול למשרד שלך."
יודורה מופיעה מייד מאחורי הפינה שבה ארבה ומשלבת את ידה בזרועה של סרינה כדי להוביל אותה משם.
"בואי, גברת רנדל. בואי נחזיר אותך למיטה, למקום שלך." יודורה לוחשת אבל מדברת בקול די רם שאשמע אותה.
תחושת מועקה יורדת עליי כשאני מתבונן בהן הולכות.
"סרינה," אני קורא.
היא נעצרת, ומסתובבת אליי. "כן?"
"אחזור מחר. תהיי בבית?"
"מחר שבת. אתה עובד בשבת?" היא מקמרת את הגבה השמאלית.
"בדרך כלל לא."
"אני לא רוצה שתחייב אותי על שעות מיותרות בסוף שבוע." היא מזדקפת.
"זה על חשבוני," אני אומר.
היא מכווצת את האף. "אני לא מבינה."
"אני שם אותך בעדיפות עליונה," אני אומר ומסתכל על יודורה. "העדיפות העליונה שלי."
יודורה לוקחת את סרינה בזרועה והן מתרחקות עוד צעד.
"אני רוצה לוודא שיהיה לך את כל מה שתצטרכי בהקדם האפשרי," אני מוסיף לפני שהיא תתרחק מדי.
עיניי עוברות בין מבטה המסוקרן להבעה הרוטנת והכועסת של יודורה.
"אחזור מחר בבוקר. בעשר," אני אומר.
מבטינו נפגשים בחשכה, ואני נשבע שאני רואה את שפתיה מתעוותות בעדינות לחיוך מרומז. או שאולי אני מדמיין את זה.
"אחכה לך."