תיק מלזיה

פרולוג

הירח עמד במרכז הרקיע והאיר את שמי הלילה השחורים בבוהק כסוף. האוויר האביבי בלילה העזתי היה רטוב ונשא עימו בליל של ריחות. ריח הכרוביות שנקטפו מהשדה שעל יד הבית התערבב עם ריחו המלוח של הים ועם ריחן של מדורות שדלקו מסביב ובהן שרפו פסולת.

אנקות של כאב נשמעו מהחדר הסמוך. אשתו, שכרעה ללדת, לא צעקה אך נאנקה בקולות עמומים. לחישות עידוד שלחשו באוזנה אימהּ ושתי אחיותיה שהיו עימה בחדר נטמעו באנקותיה. סעיד ג’אבר התכווץ עם כל אנקה שהיא השמיעה, נגע קלות בטאקיה הלבנה שחבש לראשו, גלגל בין אצבעותיו את החרוזים במיסבחה, מחרוזת התפילה שלו, ונשא לאללה תפילה שקטה, שפתיו זזות אך קולו לא נשמע: ‘המתמסרים והמתמסרות, המאמינים והמאמינות, האדוקים והאדוקות, אנשי האמת ונשות האמת, עזי הרוח ועזות הרוח, הענווים והענוות, הנותנים צדקה והנותנות צדקה, הצמים והצמות, השומרים והשומרות על תומת ערוותם, והמרבים והמרבות להזכיר את שם אללה — להם הכין אללה מחילה ושכר כביר’.

הוא שמע את בכי התינוק קורע את חלל האוויר. זה בכיו של בנו הבכור שיצא זה עתה אל העולם, אלחמדוללה! אחרי שכיסו את היולדת, עטפו את הרך הנולד בשמיכה והניחו אותו בידיה, אימהּ של אשתו קראה לו להיכנס אל החדר. הוא ניגש אל החדר בצעדים איטיים, הניח בעדינות את שרשרת התפילה על שולחן עץ ישן שעמד בפינת החדר והתקרב אל המיטה. הוא התכופף ונשק לאשתו על מצחה נשיקה ארוכה מוחק בשפתיו אגלי זיעה עדינים, סימני מאסף למאמץ האיתנים שלה. מיד אחר כך קרב את פניו אל פני התינוק ולחש באוזנו הימנית את האדהאן - ״אללהו־אכבר ...״, מעיד בפני בכורו כי אין אלוהים מלבד אללה ומוחמד הוא שליחו. כשסיים, הטה מעט את פניו בתנועה איטית ועדינה ולחש באוזנו השמאלית של התינוק את האיקאמה. שתי התפילות, כך האמין, יהפכו את בנו למוסלמי מאמין וירחיקו את השטן ממנו. הוא נשק לו רכות על המצח.

״שאלוהים יברך אותו״ אמרה אחותה הבכורה של אשתו, מנגבת את מצחה במטלית בד לחה.

״שיגדל באושר ועושר תחת ידיך, סעיד״ בירכה אותו אימה, ״מי ייתן והוא יבורך בידי אללה בשבילך ובשביל האומה של מוחמד״.

התיק שלו, כבר ארוז, מונח על הרצפה בחדר השני. עוד מעט יבואו לאסוף אותו אל נקודת היציאה. הוא, ותשעה לוחמים נוספים, יעברו במנהרה, שנחפרה עמוק מתחת לפני האדמה, מרצועת עזה אל רפיח המצרית. שם, ימתינו להם האחים עם דרכונים מזויפים שבאמצעותם הם יצאו הלאה ממצרים.

השבח לאל שנתן לו להיות ליד אשתו כשילדה את בנו הבכור. גם הלידה שאך עתה קרתה וגם המסע שלו, שיתחיל אינשאללה עוד מעט, גרמו לו להתרגשות שקשה היה לו להכילה. הוא אחז בידה של אשתו והתקרב אליה ״אללה יוּבָּארֶכּו פיקי חבּיבּתי״, שאללה יברך אותך, הוא לחש לה, דמעה זולגת לו במורד האף, ניתקת מפניו ונספגת בשמיכה הלבנה שכיסתה אותה. ״אללה יאחְראסוּק״ ענתה לו בקול תשוש. שאלוהים ישמור עליךָ.

אורות הרכב שבא לאסוף אותו והתקרב אל הבית חדרו מבעד לתריסי החלון ויצרו שילוב של אורות וצללים שריקדו יחדיו על קיר החדר. זה הזמן להיפרד. הוא לא אמר מילה, רק נשק לה שוב על מצחה, מביט אל תוך עיניה. ״ביתאופיק, סעיד״ היא אמרה לו בלחישה, בהצלחה, מחייכת חיוך קטן שמהול בדאגה גדולה.

כבר שנים שהם מנסים בהתנגדות לשפר את יכולות הלחימה שלהם. לא יתכן שכל פעולה שהם מתכננים נגד צבא הכיבוש הציוני מתוכננת כפעולת התאבדות. אינשאללה, אין דבר נעלה יותר מהשוהדא, אבל ההנהגה החליטה שהנחת העבודה הזו, שלא חוזרים חיים מפעילות, חייבת להשתנות. היו ביניהם כמה שחזרו מאפגניסטן ומעיראק, שם לחמו, וניסו להעביר ולהטמיע את הידע שרכשו בלוחמים, אלא שהאמון בהם לא היה גדול. הם נחשדו, אף שזה מעולם לא נאמר בקול רם, כאנשי ה’דאולה’, המדינה האיסלמית, שמניעיהם לא כשרים. גם האירנים הציעו עזרה, אבל ההנהגה לא בטחה בהם. נשק וכסף הם הסכימו לקבל בברכה מהאחים השיעים, אבל לא אנשים.

הוא העמיס את התיק על גבו ואסף אליו את שרשרת התפילה מהשולחן. מסע ארוך מחכה לו ולאחים מתנועת ההתנגדות עד שיגיעו למלזיה. ישמור עליהם אללה.