נזיד עדשים

אירועי המאה ה־20 זעזעו את תרבות המערב. בתום מלחמת העולם השנייה, פשתה באירופה תחושה של כישלון מוסרי. פשעים בקנה מידה חסר תקדים התחוללו דווקא באיזור שבו שלטה הטובה בתרבויות, לפחות בעיני עצמה – תרבות המערב, ועל ידי נציגים מובהקים שלה. הקידמה המערבית של הימים שקדמו למלחמות העולם לא מנעה את התפרצותה של שפיכות דמים נוראה ולא את הרצח השיטתי של "אחרים" בהצדקות אידיאולוגיות וביולוגיות שונות. היחס לאחר הפך למרכיב מפתח בשאלה אם יכול המערב להגדיר עצמו מחדש ולהצדיק מוסרית את קיומו. החברה הרב־תרבותית ושיח זכויות האדם באו להחליף את האמת האובייקטיבית שהכזיבה.

הפשעים שהשחיתו את פני אירופה במחצית הראשונה של המאה העשרים, ובפרט השואה, גרמו לעולם הנוצרי לבחון מחדש את מורשתו האתית. הקהילות הנוצריות התמודדו עם שאלות נוקבות: מדוע קצרה ידן של הכנסיות להושיע את אירופה מתהומות האכזריות? האם היה זה משום שהיו קורבן לשלטונות החילוניים, או אולי מורשתה הנוצרית של אירופה היא שזרעה את זרע הפורענות? האם אפשר "לעשות תיאולוגיה" אחרי הזוועה, או שהגיע הזמן להיפרד מן השיח הדוגמטי והמדיר של הכנסייה, מן האובססיביות שלה בענייני דוקטרינה, הפוגענית כל כך כלפי צורות חיים לא נוצריות? במחצית השנייה של המאה ה־20 נדרש העולם הנוצרי להיענות לציווי האתי שהציבו בפניו – במונחי הפילוסוף עמנואל לוינס – פני האחר.

האחרים האולטימטיבים של המערב – היהודים – נדרשו גם הם למקם את עצמם אל מול האתגר המוסרי החדש, שאירופה גיבשה במידה רבה מתוך התייחסות לדמותם המעונה. אילו פנים יציג היהודי למערב בעל הרגישות המוסרית החדשה? האם הן חייבות להישאר פניו המעונות של הקורבן או שמותר לו לחשוף שיניים? ובעמדם מול אחרים משלהם, מול נוצרים, האם על היהודים להפנים את הציווי האתי המערבי, לשחק על פי הכללים שקבעו רוצחיהם ומעניהם מאמש? באיזו מידה ירצו יהודים בני זמננו להזדהות עם התרבות המערבית המתחדשת? האם יאמצו את הלקחים שנלמדו על גבם או יסרבו לשחק במשחק שאת כלליו קבעו אחרים?

ספר זה עוסק ביחס לאחר כמרכיב מכריע בגיבוש זהויות דתיות במחצית השנייה של המאה ה־20 ובראשית המאה ה־21 .הוא מתמקד בתפיסותיהם ההדדיות של נוצרים ויהודים לאחר השבר של מלחמות העולם, כאשר התארגנו מחדש במציאות פוסט־מודרנית, רב־תרבותית וליברלית; מציאות שבה, מצד אחד, חלק ניכר מן העם היהודי יושב בציון, כריבון על אדמתו, ומצד אחר, הכנסייה הקתולית קיבלה על עצמה במידה רבה את ההפרדה בין דת למדינה וויתרה על שאיפותיה הפוליטיות הישנות. במרכז החיבור עומדת ההגות הדתית של שתי קהילות – הקהילה הנוצרית הרומית־קתולית והקהילה היהודית־אורתודוקסית, על מגוון הקבוצות והדעות המזוהות עמן.