משפחה זה לא לחלשים: שישה סיפורים על משפחות עוכרות שלווה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
משפחה זה לא לחלשים: שישה סיפורים על משפחות עוכרות שלווה
מכר
מאות
עותקים
משפחה זה לא לחלשים: שישה סיפורים על משפחות עוכרות שלווה
מכר
מאות
עותקים

משפחה זה לא לחלשים: שישה סיפורים על משפחות עוכרות שלווה

4.2 כוכבים (6 דירוגים)

עוד על הספר

אנדריאה לונדגרן

אנדריאה לונדגרן (1986) היא סופרת ומבקרת ספרות שוודית. היא פרסמה עד כה שלושה ספרים. האחרון שבהם, קובץ הסיפורים "ממלכת החי בסקנדינביה", ראה אור ב-2018. ב-2012 השתתפה לונדגרן בפרויקט הספרותי האיטלקי "סקריטורה ג'ובאני" לקידום ספרות אירופית צעירה. ב-2015 היתה מועמדת לפרס הרומן הטוב ביותר של הרדיו השוודי.

סמנתה שוובלין

סמנתה שוובלין נולדה בבואנוס איירס בשנת 1978. בגיל 22 זכתה בפרס הרלדו קונטי ובפרס הקרן הלאומית לאמנויות על קובץ סיפוריה הראשון. קובץ סיפוריה השני זכה בפרס "קסה דה לס אמריקס" ב-2008. כתב העת "גרנטה" בחר בה לאחת מ-22 הסופרים הטובים ביותר מתחת לגיל 35. ב-2012 היא זכתה בפרס חואן רולפו לסיפורים קצרים. שוובלין קיבלה מלגות מכמה מוסדות והתגוררה באוקסקה במקסיקו, באומבריה ובטוסקנה באיטליה ובברלין, שבה היא מתגוררת כיום. ב-2014 פרסמה את הנובלה הראשונה פרי עטה, "הצלה מרחוק". ב-2015 היא זכתה בפרס החשוב ביותר בספרד לסיפורים קצרים, פרס ריברה דל דוארו לסיפורים קצרים, על ספרה "בתים ריקים". יצירותיה תורגמו ל-15 שפות.

דוד אלבחרי

דוד אלבחרי הוא אחד הסופרים הבכירים של יוגוסלביה לשעבר, וספריו, שלושה-עשר רומנים ואחד-עשר קבצי סיפורים קצרים, זכו בפרסים רבים, בהם פרס "נין" לשנת 1996. אלבחרי נולד בקוסובו בשנת 1948. ב-1994, במהלך המלחמה ביוגולסביה, היגר עם משפחתו לקנדה ובה הוא מתגורר כיום. אלבחרי איבד חלק ניכר ממשפחתו במלחמת העולם השנייה. יצירותיו עוסקות לא מעט במלחמה, והוא גם מעורה ומעורב בחיי הקהילה היהודית. ב-1991 התמנה לנשיא הפדרציה של הקהילות היהודיות ביוגוסלביה. ספריו תורגמו לשפות רבות, והוא חבר האקדמיה הסרבית למדעים ולאמנויות.

אידרה נובי

אידרה נובי היא סופרת, משוררת ומתרגמת אמריקנית. מחברת הרומן "דרכים להיעלם" שזכה בפרס סמי רוהר לספרות יהודית ב-2017, פרס ספריית ברוקלין לספרות לשנת 2016 והיה מועמד סופי לפרס הלוס אנג'לס טיימס לספרי ביכורים. שירה ופרוזה פרי עתה תורגמו לעשר שפות. היא כתבה עבור הניו יורק טיימס, הלוס אנג'לס טיימס והרדיו הציבורי. נובי תרגמה עד כה ארבעה ספרים מספרדית ומפורטוגזית לאנגלית. האחרון שבהם, ספרה של קלאריס ליספקטור "הפסיון על פי ג"ה". היא מלמדת כתיבה יוצרת באוניברסיטת פרינסטון.

לורי מור

לורי מור נולדה בגלן פולס, ניו יורק, ב-1957. היא מכהנת כפרופסורית לספרות באוניברסיטת ויסקונסין במדיסון. ספרה הראשון, "עזרה עצמית" (1985), קובץ סיפורים קצרים, הקנה לה את שבחי הביקורת בזכות איכויותיו הפארודיות על ספרי העזרה העצמית שהיו פופולריים מאוד באותה תקופה. הקובץ זכה לשבחים גם הודות לשימוש הניסיוני שעושה בו הסופרת בגוף שני. מאז פרסמה מור עוד שלושה קבצים של סיפורים קצרים, ספר ילדים ושלושה רומנים. גם ברומנים חוזרים, בין השאר, המוטיבים שמופיעים בסיפורים הקצרים ומערערים את ציפיות הקורא ביחס לספרי עיון, בהומור עכשווי, בשנינות ובעומק וחדות אבחנה רבים. מור כותבת בקביעות בניו יורק ריוויו אוף בוקס על ספרות וקולנוע. היא נחשבת לאחד הקולות המרכזיים בספרות האמריקאית וזכתה בפרסים על יצירתה, ביניהם פרס הקרן הלאומית לאמנויות ופרס או. הנרי.

חריסטוס ציולקס

חריסטוס ציולקס הוא סופר, מחזאי, מסאי ותסריטאי אוסטרלי ממוצא יווני. הוא נולד וגדל במלבורן להורים מהגרים מיוון. שניים מספריו עובדו לסרטים. הרומן הרביעי שלו, "הסטירה" (2009), היה לרב-מכר עולמי ולהיט טלוויזיוני, שעובד למיני-סדרה באוסטרליה ובארצות הברית. הספר היה מועמד ברשימה הסופית לפרס מאן בוקר ב-2010, וזכה באות אגודת הסופרים באוסטרליה. ב-2009 זכה בפרס ספר השנה של התאחדות הוצאות הספרים ומוכרי הספרים באוסטרליה. הספר זכה גם בפרס קהילת הסופרים העולמית לרומן הטוב ביותר בדרום-מזרח אסיה ודרום הפסיפיק. ציולקס הוא הומוסקסואל מוצהר ומתגורר במלבורן.

תקציר

כמאמר הקלישאה הטולסטיניאנת: כל המשפחות המאושרות – מאושרות באותה דרך; כל המשפחות האומללות – אומללות בדרכן. באסופה שלפניכם תמצאו שש משפחות אומללות וששה סופרים אמיצים שחושפים את הצדדים הפחות מדוברים של חיי משפחה. 

החתולה | אנדריאה לונדגרן (שוודית)
ההורים שלי והילדים שלי | סמנתה שוובלין (ספרדית)
הפיג'מה | דוד אלבחרי (סרבית)
הקיץ האחרון של הפטריארך שלנו | אידרה נובי (אנגלית)
איך לדבר עם אמא שלך (רשימות) | לורי מור (אנגלית)
חומר גנטי | חריסטוס ציולקס (אנגלית)

פרק ראשון

החתולה
אנדריאה לונדגרן

משוודית: דנה כספי

חתולה שכבה בתעלה ליד הפנייה לסְקוּגסוֹ באחד מאותם ימי סתיו ארוכים ומוזרים כשרק שעליתי לכיתה ז' אבל בעיקר התעסקתי בניסיונות ללמוד על כישוף, אם יש כוחות נסתרים ואם כן, מהם. כשהתקרבנו עם המכונית ראיתי את החתולה שוכבת על צדה בעיניים עצומות, בדיוק בקטע השומם של הכביש הראשי שגובל עם היער בצד אחד והמזבלה בצד האחר. נראה שהחתולה ישנה. ממש ליד סבך השיחים שצומח פרא מאחורי מכולות האשפה הצהובות והמטונפות. בקרקעית התעלה שטה ג'יפה ירוקה, נהר סמיך שזורם לאטו, ופה ושם נצצו בתוכו רסיסי זכוכית קטנים מהמכל הגדול בצורת פעמון שעמד לא רחוק משם, זה שעליו כתוב זכוכית צבעונית. אני ראיתי את החתולה ראשונה, אבל אפילו לא הייתי צריכה להגיד משהו לאימא. פשוט קלטתי אותה ואז גם אימא ראתה אותה. אימא אמרה לאבא לעצור את המכונית ואחרי שעצר יצאנו שתינו החוצה. יצאנו אל השמיים המעוננים, חסרי המנוחה, שהתקמרו מעל הראשים שלנו. קיוויתי שהחתולה מתה. זה היה כביש שמותר לנסוע בו תשעים קמ"ש, מרבית בעלי החיים נהרגו על המקום. רואים אותם בשולי הכביש כשנוסעים העירה. בעיקר סנאים ושועלים. ארנבות, ציפורים. מדי פעם גירית, מפוספסת ויפה כמו חייזר. היו שהצליחו להימלט לתוך הסבך וזכו למות בשקט. אבל כולם מתו.

כשהתקרבנו ראינו שיורד לה דם מאחת האוזניים. קילוח דק באדום בוהק שכבר החל להיקרש. אימא ואני זיהינו אותה מיד. זו הייתה החתולה חסרת הבית. לא היה לה שם, אבל הייתה לה פרווה מנומרת בשחור ובכסף מבהיק. בדרך כלל הייתה בהריון או שאיזה גור נגרר אחריה. אבל עכשיו היא הייתה קטנה וריקה. אפשר היה לראות את הצלעות שלה דרך הפרווה.

החתולה הסתובבה בחוץ מאז שהבעלים שלה חזרו העירה, כמה שנים קודם לכן. הם היו מאורחי הקיץ בכפר, מאלה שבאים והולכים. מאלה שרכשו בקתה בצד הפנימי של הבִּצות ובטח חשבו שיהיה נחמד לשחק עם חתלתול בזמן החופשה, משהו לשעשע בו את הילדים. הם חשבו שהיא בטח תסתדר, ואחר כך נסעו לדרכם. ככה אימא אמרה. מישהי בכפר ניסתה לאמץ את החתולה כשראתה אותה מסתובבת בלי קולר. הרי החורף תמיד מגיע. אנשים נוספים גילו מעורבות ורצו לעזור. גם אימא בטח הייתה רוצה לקחת אותה אם אבא לא היה כל כך אלרגי. אבל נראה היה שהחתולה הפכה לחיית פרא ברגע שכבר לא היה לה עסק עם בני אדם. איש לא הצליח ללכוד אותה. בדרך נס היא שרדה שני חורפים בכוחות עצמה. ובסופו של דבר לא החורף הרג אותה, אלא הכביש.

אבל החתולה לא מתה. כשהיינו במרחק צעדים ספורים ממנה היא פקחה את העיניים. עפעף אחד לא ממש נפתח עד הסוף. אבל לובן העין נצנץ, זה היה הפחד. היא ניסתה להימלט בזחילה, אבל הרגליים האחוריות נגררו על האדמה. נעמדתי, בקושי יכולתי אפילו להסתכל עליה מנסה לברוח מאתנו, מה יכולתי לעשות, שום דבר. והחתולה גם עלולה להיות מסוכנת, לשרוט ולנשוך. אבל אימא ניגשה אליה מיד. יבבה חנוקה נפלטה מפיה של אימא והעבירה בגופי צמרמורת חורקנית, כאילו כל הנוזלים אזלו והשאירו בפנים רק כמה קליפות יבשות ומצומקות שהתחככו זו בזו.

"נו, בואו כבר," צעק יִמִי מהמושב האחורי והקיש בחלון המכונית במקל ההוקי שלו.

לא נראה שאימא שמעה אותו. היא כרעה והניחה את ידה על החתולה בעדינות רבה, בקושי נוגעת בה. נדמה לי שזה הרגיע קצת את החתולה, או שהייתה חלשה מכדי להגיב עוד. החלק התחתון של הגב שלה נגמר בצורה מוזרה. הטפטוף גבר והפך לגשם, ואבא הפעיל את מגבי המכונית מאחורינו. אימא טלטלה את ראשה באיטיות, גם היא לא נראתה כל כך גדולה עכשיו, כשהסתכלה על החתולה מקרוב.

יִמִי דפק שוב על השמשה. הוא מאחר לאימון שלו, בגלל זה הוא המשיך לנדנד. לג'יפה בתעלה היה ריח חמצמץ ורעיל, שככל הנראה נפלט מכל המתכות והפלסטיק שנתקעו מאחורי סבכת הברזל בראש הגבעה. הירוק העז ביותר התרכז בפס רירי שצף על פני הבוץ. אפילו גבעול אחד של עשב לא צמח במדרון, הכול מת. רק חצץ ואדמה ורעל.

"הגב שלה שבור," אמרה אימא.

עיניה של החתולה נעצמו. נשימתה הייתה חלשה, כמעט בלתי מורגשת. הזנב היה מרוח בבוץ. אימא הביטה סביבה, פניה היו רגועות לגמרי, כמו שהיו בבית, כשניסתה להיזכר איפה שמה את העיתון ושללה בשיטתיות אפשרות אחר אפשרות. מאחוריה, באלכסון מימין, הייתה מונחת אבן גרניט מחוספסת, חציה שקוע בחצץ הדק והמהודק. קצות האצבעות של אימא הלבינו כשהחלה לטלטל את האבן הלוך ושוב עד שהשתחררה מהאדמה. הגשם טפטף מאצבעותיה וממצחה כשהניפה את ידה. הכול קרה כל כך מהר, מהלומה אחת, הפניתי את הראש ובכל זאת ראיתי. אבן על הפרווה. אבן כנגד בשר ועצמות.

היא הורידה את המעיל, עטפה בו את החתולה והרימה אותה. בדרך חזרה למכונית ראיתי את יִמִי מגלגל את העיניים במושב האחורי ומצביע על השעון שלו. אבא פתח את החלון.

"לא במכונית!" קרא.

היא נעצרה, רק לרגע, ואחר כך פנתה לעברי. אולי זה קרה כבר אז, השינוי, כי אני זוכרת שמשהו נצץ בעיניה.

"את פותחת את תא המטען?"

באותו יום שבו אימא ואני קברנו את החתולה תחת עץ הערבה הזקן, עברה אימא לעליית הגג. זה קרה באופן כל כך פתאומי, אף אחד לא ידע לאן היא נעלמה. יצאתי לחפש אותה בחצר. אבל כשחזרתי פנימה יִמִי סיפר לאן היא הלכה. ושהדלת נעולה. היא לקחה כל מיני דברים, את המיטה המתקפלת, את הכורסה הקטנה מהסלון, כמה מהספרים שלי שבעצם היו שלה. מדי פעם ירדה למטה לאכול, ומעבר לזה בקושי ראינו אותה. חוץ מלאימוני הוקי עדיין נאסר על יִמִי לצאת מהבית, אבל ממילא הוא נשאר בחדר שלו רוב הזמן. הבית נעשה שקט. אבא לא אמר מילה. לא בהתחלה. שמעתי אותו מספר על זה בטלפון לאחד החברים שלו ואז צוחק, אבל היה משהו חדש בקול שלו, עצבנות כלשהי, כאילו תקועה לו בגרון חיה פרוותית קטנה ורטובה שהוא לא מצליח לבלוע.

חיכינו שהיא תשמיע את אחת "ההצהרות" המפורסמות שלה. אימא הייתה היפית זקנה. בכל אופן ככה אבא תמיד אמר. "שבוע אחד זו הממשלה, שבוע אחר כך אסור לנו לאכול בשר ובשלישי זו איזו מלחמה שהיא קראה עליה ידיעה בעיתון." ידעתי שמה שאמר על אימא היה בעיקר בצחוק, כי בדרך כלל הרעיונות שלה דווקא מצאו חן בעיניו. כל עוד הוא לא היה צריך לעשות משהו, כמו לצאת אתה להפגין, לכתוב רשימות, לתלות דפי מידע על לוחות מודעות או לעמוד מחוץ לחנות הממשלתית למכירת משקאות חריפים ולאסוף כסף כדי להציל את גשר הרכבת הישן שאיש כבר לא משתמש בו. אבל זה בכלל לא היה אקראי כמו שאבא תיאר את זה, אימא תמיד הייתה מעורבת פוליטית. פעם ההצהרות שלה היו עלולות להופיע ברגעים לא צפויים ולהיות נסערות למדי. כשאני ואחי היינו יותר קטנים בעיקר הקשבנו וגמענו את מילותיה בתשומת לב משתנה, אבל בזמן האחרון אבא ויִמִי הקימו חזית משותפת והתחילו לענות לה. לפעמים התפתח ריב. אחי נהג לגחך לאימא בפרצוף כשהייתה מתחממת ואז מתמלאת בזעם צדקני. אבא אהב את זה. אני לרוב לא אמרתי הרבה. למען האמת הסכמתי עם אימא על רוב הדברים, אבל אם אגיד את זה אבא ויִמִי יציקו לי שניהם עד מוות. אז שתקתי.

לפעמים היא הייתה בוכה יום שלם בגלל משהו שקראה. למשל על המלחמה, ממש לא מזמן. היא ביקשה שנהיה משפחה אומנת לאחד מילדי הפליטים. אבל אבא סרב, אמר שאין לנו מקום. או זמן. והרי אימא עובדת כל הזמן, וגם הוא. היא נדנדה ונדנדה, אף אחד לא יודע לנדנד כמוה. ואז התקשר מישהו מהמשטרה וסיפר מה שקרה עם יִמִי, ומאז היא לא נדנדה בכלל. כל האנרגיה שלה הלכה עכשיו על שיחות עם יִמִי. היא נכנסה לחדר שלו, סגרה את הדלת ונשארה זמן רב בפנים. אחר כך רצתה שגם אבא ייכנס אליו, אבל הוא חשב שהיא יותר טובה בדברים כאלה. הם התחילו להתווכח, בעיקר היא. אתה לא מבין? צעקה ערב אחד, שמעתי את הקול שלה חודר דרך הדלת ישר לחדר שלי ואפילו למעמקי הגוף שלי. אתה לא מבין מה הם עשו? אבל אחר כך היא הפסיקה לצעוק. וגם הפסיקה להתווכח.

היא נעשתה כל כך שקטה שהכול היה מוזר, ואז היא השאירה אותי שם למטה בתוך המוזר, עלתה במדרגות ונעלה את עצמה בעליית הגג.

אחרי שאימא עברה לעליית הגג לא הייתה לאבא ברירה אלא לטפל בכל הדברים בבית, והוא לא נטל על כתפיו את המשימה הזאת בשתיקה. הוא נאלץ לחפש מתכונים לדברים הכי פשוטים, והתלונן שאני ויִמִי אף פעם לא עוזרים, שהוא כמו עבד בביתו שלו ושאנחנו הילדים הכי מפונקים בעולם. יִמִי היה טוב כמו אימא בהתחמקות מהמטבח, ולכן אני הייתי צריכה לעשות הכול. ניסיתי למחות, אבל אבא תמיד ויתר ליִמִי. תני לו לנוח קצת, הוא רק חזר עכשיו מאימון, היה אבא אומר כשהצבעתי על ערימות הכלים המלוכלכים. אבל לא היה לי כוח להמשיך להתווכח, אני לא כמוה. מצד שני, בכל פעם שוויתרתי הרגשתי כאילו אני מאבדת משהו, כאילו משהו נוזל לי מהידיים לתוך חור הניקוז יחד עם המים המלוכלכים, שמשהו נשאב לי מהגוף והופך את הקרקע לרעילה.  

אנדריאה לונדגרן

אנדריאה לונדגרן (1986) היא סופרת ומבקרת ספרות שוודית. היא פרסמה עד כה שלושה ספרים. האחרון שבהם, קובץ הסיפורים "ממלכת החי בסקנדינביה", ראה אור ב-2018. ב-2012 השתתפה לונדגרן בפרויקט הספרותי האיטלקי "סקריטורה ג'ובאני" לקידום ספרות אירופית צעירה. ב-2015 היתה מועמדת לפרס הרומן הטוב ביותר של הרדיו השוודי.

סמנתה שוובלין

סמנתה שוובלין נולדה בבואנוס איירס בשנת 1978. בגיל 22 זכתה בפרס הרלדו קונטי ובפרס הקרן הלאומית לאמנויות על קובץ סיפוריה הראשון. קובץ סיפוריה השני זכה בפרס "קסה דה לס אמריקס" ב-2008. כתב העת "גרנטה" בחר בה לאחת מ-22 הסופרים הטובים ביותר מתחת לגיל 35. ב-2012 היא זכתה בפרס חואן רולפו לסיפורים קצרים. שוובלין קיבלה מלגות מכמה מוסדות והתגוררה באוקסקה במקסיקו, באומבריה ובטוסקנה באיטליה ובברלין, שבה היא מתגוררת כיום. ב-2014 פרסמה את הנובלה הראשונה פרי עטה, "הצלה מרחוק". ב-2015 היא זכתה בפרס החשוב ביותר בספרד לסיפורים קצרים, פרס ריברה דל דוארו לסיפורים קצרים, על ספרה "בתים ריקים". יצירותיה תורגמו ל-15 שפות.

דוד אלבחרי

דוד אלבחרי הוא אחד הסופרים הבכירים של יוגוסלביה לשעבר, וספריו, שלושה-עשר רומנים ואחד-עשר קבצי סיפורים קצרים, זכו בפרסים רבים, בהם פרס "נין" לשנת 1996. אלבחרי נולד בקוסובו בשנת 1948. ב-1994, במהלך המלחמה ביוגולסביה, היגר עם משפחתו לקנדה ובה הוא מתגורר כיום. אלבחרי איבד חלק ניכר ממשפחתו במלחמת העולם השנייה. יצירותיו עוסקות לא מעט במלחמה, והוא גם מעורה ומעורב בחיי הקהילה היהודית. ב-1991 התמנה לנשיא הפדרציה של הקהילות היהודיות ביוגוסלביה. ספריו תורגמו לשפות רבות, והוא חבר האקדמיה הסרבית למדעים ולאמנויות.

אידרה נובי

אידרה נובי היא סופרת, משוררת ומתרגמת אמריקנית. מחברת הרומן "דרכים להיעלם" שזכה בפרס סמי רוהר לספרות יהודית ב-2017, פרס ספריית ברוקלין לספרות לשנת 2016 והיה מועמד סופי לפרס הלוס אנג'לס טיימס לספרי ביכורים. שירה ופרוזה פרי עתה תורגמו לעשר שפות. היא כתבה עבור הניו יורק טיימס, הלוס אנג'לס טיימס והרדיו הציבורי. נובי תרגמה עד כה ארבעה ספרים מספרדית ומפורטוגזית לאנגלית. האחרון שבהם, ספרה של קלאריס ליספקטור "הפסיון על פי ג"ה". היא מלמדת כתיבה יוצרת באוניברסיטת פרינסטון.

לורי מור

לורי מור נולדה בגלן פולס, ניו יורק, ב-1957. היא מכהנת כפרופסורית לספרות באוניברסיטת ויסקונסין במדיסון. ספרה הראשון, "עזרה עצמית" (1985), קובץ סיפורים קצרים, הקנה לה את שבחי הביקורת בזכות איכויותיו הפארודיות על ספרי העזרה העצמית שהיו פופולריים מאוד באותה תקופה. הקובץ זכה לשבחים גם הודות לשימוש הניסיוני שעושה בו הסופרת בגוף שני. מאז פרסמה מור עוד שלושה קבצים של סיפורים קצרים, ספר ילדים ושלושה רומנים. גם ברומנים חוזרים, בין השאר, המוטיבים שמופיעים בסיפורים הקצרים ומערערים את ציפיות הקורא ביחס לספרי עיון, בהומור עכשווי, בשנינות ובעומק וחדות אבחנה רבים. מור כותבת בקביעות בניו יורק ריוויו אוף בוקס על ספרות וקולנוע. היא נחשבת לאחד הקולות המרכזיים בספרות האמריקאית וזכתה בפרסים על יצירתה, ביניהם פרס הקרן הלאומית לאמנויות ופרס או. הנרי.

חריסטוס ציולקס

חריסטוס ציולקס הוא סופר, מחזאי, מסאי ותסריטאי אוסטרלי ממוצא יווני. הוא נולד וגדל במלבורן להורים מהגרים מיוון. שניים מספריו עובדו לסרטים. הרומן הרביעי שלו, "הסטירה" (2009), היה לרב-מכר עולמי ולהיט טלוויזיוני, שעובד למיני-סדרה באוסטרליה ובארצות הברית. הספר היה מועמד ברשימה הסופית לפרס מאן בוקר ב-2010, וזכה באות אגודת הסופרים באוסטרליה. ב-2009 זכה בפרס ספר השנה של התאחדות הוצאות הספרים ומוכרי הספרים באוסטרליה. הספר זכה גם בפרס קהילת הסופרים העולמית לרומן הטוב ביותר בדרום-מזרח אסיה ודרום הפסיפיק. ציולקס הוא הומוסקסואל מוצהר ומתגורר במלבורן.

עוד על הספר

משפחה זה לא לחלשים: שישה סיפורים על משפחות עוכרות שלווה אנדריאה לונדגרן, סמנתה שוובלין, דוד אלבחרי, אידרה נובי, לורי מור, חריסטוס ציולקס

החתולה
אנדריאה לונדגרן

משוודית: דנה כספי

חתולה שכבה בתעלה ליד הפנייה לסְקוּגסוֹ באחד מאותם ימי סתיו ארוכים ומוזרים כשרק שעליתי לכיתה ז' אבל בעיקר התעסקתי בניסיונות ללמוד על כישוף, אם יש כוחות נסתרים ואם כן, מהם. כשהתקרבנו עם המכונית ראיתי את החתולה שוכבת על צדה בעיניים עצומות, בדיוק בקטע השומם של הכביש הראשי שגובל עם היער בצד אחד והמזבלה בצד האחר. נראה שהחתולה ישנה. ממש ליד סבך השיחים שצומח פרא מאחורי מכולות האשפה הצהובות והמטונפות. בקרקעית התעלה שטה ג'יפה ירוקה, נהר סמיך שזורם לאטו, ופה ושם נצצו בתוכו רסיסי זכוכית קטנים מהמכל הגדול בצורת פעמון שעמד לא רחוק משם, זה שעליו כתוב זכוכית צבעונית. אני ראיתי את החתולה ראשונה, אבל אפילו לא הייתי צריכה להגיד משהו לאימא. פשוט קלטתי אותה ואז גם אימא ראתה אותה. אימא אמרה לאבא לעצור את המכונית ואחרי שעצר יצאנו שתינו החוצה. יצאנו אל השמיים המעוננים, חסרי המנוחה, שהתקמרו מעל הראשים שלנו. קיוויתי שהחתולה מתה. זה היה כביש שמותר לנסוע בו תשעים קמ"ש, מרבית בעלי החיים נהרגו על המקום. רואים אותם בשולי הכביש כשנוסעים העירה. בעיקר סנאים ושועלים. ארנבות, ציפורים. מדי פעם גירית, מפוספסת ויפה כמו חייזר. היו שהצליחו להימלט לתוך הסבך וזכו למות בשקט. אבל כולם מתו.

כשהתקרבנו ראינו שיורד לה דם מאחת האוזניים. קילוח דק באדום בוהק שכבר החל להיקרש. אימא ואני זיהינו אותה מיד. זו הייתה החתולה חסרת הבית. לא היה לה שם, אבל הייתה לה פרווה מנומרת בשחור ובכסף מבהיק. בדרך כלל הייתה בהריון או שאיזה גור נגרר אחריה. אבל עכשיו היא הייתה קטנה וריקה. אפשר היה לראות את הצלעות שלה דרך הפרווה.

החתולה הסתובבה בחוץ מאז שהבעלים שלה חזרו העירה, כמה שנים קודם לכן. הם היו מאורחי הקיץ בכפר, מאלה שבאים והולכים. מאלה שרכשו בקתה בצד הפנימי של הבִּצות ובטח חשבו שיהיה נחמד לשחק עם חתלתול בזמן החופשה, משהו לשעשע בו את הילדים. הם חשבו שהיא בטח תסתדר, ואחר כך נסעו לדרכם. ככה אימא אמרה. מישהי בכפר ניסתה לאמץ את החתולה כשראתה אותה מסתובבת בלי קולר. הרי החורף תמיד מגיע. אנשים נוספים גילו מעורבות ורצו לעזור. גם אימא בטח הייתה רוצה לקחת אותה אם אבא לא היה כל כך אלרגי. אבל נראה היה שהחתולה הפכה לחיית פרא ברגע שכבר לא היה לה עסק עם בני אדם. איש לא הצליח ללכוד אותה. בדרך נס היא שרדה שני חורפים בכוחות עצמה. ובסופו של דבר לא החורף הרג אותה, אלא הכביש.

אבל החתולה לא מתה. כשהיינו במרחק צעדים ספורים ממנה היא פקחה את העיניים. עפעף אחד לא ממש נפתח עד הסוף. אבל לובן העין נצנץ, זה היה הפחד. היא ניסתה להימלט בזחילה, אבל הרגליים האחוריות נגררו על האדמה. נעמדתי, בקושי יכולתי אפילו להסתכל עליה מנסה לברוח מאתנו, מה יכולתי לעשות, שום דבר. והחתולה גם עלולה להיות מסוכנת, לשרוט ולנשוך. אבל אימא ניגשה אליה מיד. יבבה חנוקה נפלטה מפיה של אימא והעבירה בגופי צמרמורת חורקנית, כאילו כל הנוזלים אזלו והשאירו בפנים רק כמה קליפות יבשות ומצומקות שהתחככו זו בזו.

"נו, בואו כבר," צעק יִמִי מהמושב האחורי והקיש בחלון המכונית במקל ההוקי שלו.

לא נראה שאימא שמעה אותו. היא כרעה והניחה את ידה על החתולה בעדינות רבה, בקושי נוגעת בה. נדמה לי שזה הרגיע קצת את החתולה, או שהייתה חלשה מכדי להגיב עוד. החלק התחתון של הגב שלה נגמר בצורה מוזרה. הטפטוף גבר והפך לגשם, ואבא הפעיל את מגבי המכונית מאחורינו. אימא טלטלה את ראשה באיטיות, גם היא לא נראתה כל כך גדולה עכשיו, כשהסתכלה על החתולה מקרוב.

יִמִי דפק שוב על השמשה. הוא מאחר לאימון שלו, בגלל זה הוא המשיך לנדנד. לג'יפה בתעלה היה ריח חמצמץ ורעיל, שככל הנראה נפלט מכל המתכות והפלסטיק שנתקעו מאחורי סבכת הברזל בראש הגבעה. הירוק העז ביותר התרכז בפס רירי שצף על פני הבוץ. אפילו גבעול אחד של עשב לא צמח במדרון, הכול מת. רק חצץ ואדמה ורעל.

"הגב שלה שבור," אמרה אימא.

עיניה של החתולה נעצמו. נשימתה הייתה חלשה, כמעט בלתי מורגשת. הזנב היה מרוח בבוץ. אימא הביטה סביבה, פניה היו רגועות לגמרי, כמו שהיו בבית, כשניסתה להיזכר איפה שמה את העיתון ושללה בשיטתיות אפשרות אחר אפשרות. מאחוריה, באלכסון מימין, הייתה מונחת אבן גרניט מחוספסת, חציה שקוע בחצץ הדק והמהודק. קצות האצבעות של אימא הלבינו כשהחלה לטלטל את האבן הלוך ושוב עד שהשתחררה מהאדמה. הגשם טפטף מאצבעותיה וממצחה כשהניפה את ידה. הכול קרה כל כך מהר, מהלומה אחת, הפניתי את הראש ובכל זאת ראיתי. אבן על הפרווה. אבן כנגד בשר ועצמות.

היא הורידה את המעיל, עטפה בו את החתולה והרימה אותה. בדרך חזרה למכונית ראיתי את יִמִי מגלגל את העיניים במושב האחורי ומצביע על השעון שלו. אבא פתח את החלון.

"לא במכונית!" קרא.

היא נעצרה, רק לרגע, ואחר כך פנתה לעברי. אולי זה קרה כבר אז, השינוי, כי אני זוכרת שמשהו נצץ בעיניה.

"את פותחת את תא המטען?"

באותו יום שבו אימא ואני קברנו את החתולה תחת עץ הערבה הזקן, עברה אימא לעליית הגג. זה קרה באופן כל כך פתאומי, אף אחד לא ידע לאן היא נעלמה. יצאתי לחפש אותה בחצר. אבל כשחזרתי פנימה יִמִי סיפר לאן היא הלכה. ושהדלת נעולה. היא לקחה כל מיני דברים, את המיטה המתקפלת, את הכורסה הקטנה מהסלון, כמה מהספרים שלי שבעצם היו שלה. מדי פעם ירדה למטה לאכול, ומעבר לזה בקושי ראינו אותה. חוץ מלאימוני הוקי עדיין נאסר על יִמִי לצאת מהבית, אבל ממילא הוא נשאר בחדר שלו רוב הזמן. הבית נעשה שקט. אבא לא אמר מילה. לא בהתחלה. שמעתי אותו מספר על זה בטלפון לאחד החברים שלו ואז צוחק, אבל היה משהו חדש בקול שלו, עצבנות כלשהי, כאילו תקועה לו בגרון חיה פרוותית קטנה ורטובה שהוא לא מצליח לבלוע.

חיכינו שהיא תשמיע את אחת "ההצהרות" המפורסמות שלה. אימא הייתה היפית זקנה. בכל אופן ככה אבא תמיד אמר. "שבוע אחד זו הממשלה, שבוע אחר כך אסור לנו לאכול בשר ובשלישי זו איזו מלחמה שהיא קראה עליה ידיעה בעיתון." ידעתי שמה שאמר על אימא היה בעיקר בצחוק, כי בדרך כלל הרעיונות שלה דווקא מצאו חן בעיניו. כל עוד הוא לא היה צריך לעשות משהו, כמו לצאת אתה להפגין, לכתוב רשימות, לתלות דפי מידע על לוחות מודעות או לעמוד מחוץ לחנות הממשלתית למכירת משקאות חריפים ולאסוף כסף כדי להציל את גשר הרכבת הישן שאיש כבר לא משתמש בו. אבל זה בכלל לא היה אקראי כמו שאבא תיאר את זה, אימא תמיד הייתה מעורבת פוליטית. פעם ההצהרות שלה היו עלולות להופיע ברגעים לא צפויים ולהיות נסערות למדי. כשאני ואחי היינו יותר קטנים בעיקר הקשבנו וגמענו את מילותיה בתשומת לב משתנה, אבל בזמן האחרון אבא ויִמִי הקימו חזית משותפת והתחילו לענות לה. לפעמים התפתח ריב. אחי נהג לגחך לאימא בפרצוף כשהייתה מתחממת ואז מתמלאת בזעם צדקני. אבא אהב את זה. אני לרוב לא אמרתי הרבה. למען האמת הסכמתי עם אימא על רוב הדברים, אבל אם אגיד את זה אבא ויִמִי יציקו לי שניהם עד מוות. אז שתקתי.

לפעמים היא הייתה בוכה יום שלם בגלל משהו שקראה. למשל על המלחמה, ממש לא מזמן. היא ביקשה שנהיה משפחה אומנת לאחד מילדי הפליטים. אבל אבא סרב, אמר שאין לנו מקום. או זמן. והרי אימא עובדת כל הזמן, וגם הוא. היא נדנדה ונדנדה, אף אחד לא יודע לנדנד כמוה. ואז התקשר מישהו מהמשטרה וסיפר מה שקרה עם יִמִי, ומאז היא לא נדנדה בכלל. כל האנרגיה שלה הלכה עכשיו על שיחות עם יִמִי. היא נכנסה לחדר שלו, סגרה את הדלת ונשארה זמן רב בפנים. אחר כך רצתה שגם אבא ייכנס אליו, אבל הוא חשב שהיא יותר טובה בדברים כאלה. הם התחילו להתווכח, בעיקר היא. אתה לא מבין? צעקה ערב אחד, שמעתי את הקול שלה חודר דרך הדלת ישר לחדר שלי ואפילו למעמקי הגוף שלי. אתה לא מבין מה הם עשו? אבל אחר כך היא הפסיקה לצעוק. וגם הפסיקה להתווכח.

היא נעשתה כל כך שקטה שהכול היה מוזר, ואז היא השאירה אותי שם למטה בתוך המוזר, עלתה במדרגות ונעלה את עצמה בעליית הגג.

אחרי שאימא עברה לעליית הגג לא הייתה לאבא ברירה אלא לטפל בכל הדברים בבית, והוא לא נטל על כתפיו את המשימה הזאת בשתיקה. הוא נאלץ לחפש מתכונים לדברים הכי פשוטים, והתלונן שאני ויִמִי אף פעם לא עוזרים, שהוא כמו עבד בביתו שלו ושאנחנו הילדים הכי מפונקים בעולם. יִמִי היה טוב כמו אימא בהתחמקות מהמטבח, ולכן אני הייתי צריכה לעשות הכול. ניסיתי למחות, אבל אבא תמיד ויתר ליִמִי. תני לו לנוח קצת, הוא רק חזר עכשיו מאימון, היה אבא אומר כשהצבעתי על ערימות הכלים המלוכלכים. אבל לא היה לי כוח להמשיך להתווכח, אני לא כמוה. מצד שני, בכל פעם שוויתרתי הרגשתי כאילו אני מאבדת משהו, כאילו משהו נוזל לי מהידיים לתוך חור הניקוז יחד עם המים המלוכלכים, שמשהו נשאב לי מהגוף והופך את הקרקע לרעילה.