כס הזכוכית 5 - מלכת האור
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כס הזכוכית 5 - מלכת האור
מכר
מאות
עותקים
כס הזכוכית 5 - מלכת האור
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

כס הזכוכית 5 - מלכת האור

4.9 כוכבים (17 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

לכאורה הן יריבות, אבל יש להן גם תפקיד משותף...

משימתה המיידית של איילין  גלתיאנוס היא לפוצץ את מגדל השעון של ארמון הזכוכית כדי להציל את הממלכה. 

משימתה המיידית של מנון שחורת מקור היא להציל את חברותיה המכשפות מפני התעללות אכזרית.

שתי הנשים האמיצות האלה – אחת מתנקשת לשעבר ומלכה בהווה, האחרת מכשפה בעלת שיני ברזל הנישאת על גב דרקון – נאלצות להתמודד עם כוחות אפלים, שחורים משחור. איילין נעזרת באנשי חצרה הנאמנים, ומנון נעזרת בקבוצת השלוש-עשרה שבראשותה. 

תוך כדי הפעולות הנועזות, שמתבצעות באוויר, מעל פני האדמה ועמוק מתחתיה, איילין גם מוצאת זמן להיות עם הלוחם הפאיי מכוסה הקעקועים רואן, קרוב-קרוב אליו. בהתחלה הוא שנא אותה בגלל הריח המיוחד שלה, שהעיר אותו ממאות שנים של קיפאון, אבל עכשיו הוא מכור לה.

זהו הספר החמישי בסדרה רבת המכר “כס הזכוכית“, הרפתקה קסומה ונועזת פרי עטה של שרה ג’יי מאס. 

“מלכת האור“ הוא המשך ישיר לספר “מלכת הצללים“, שכמו כל ספרי הסדרה הקודמים – “כס הזכוכית“, “כתר חצות“ ו“יורשת האש“ – יצא לאור בהוצאת “קוראים“.
                      

פרק ראשון

פרק 1
 
מֶנוֹן הכתה את אסטֶרין בשעת ארוחת הבוקר בעקבות ההתפרצות החצופה שלה בעניין צהובות הרגליים. יום לפני כן סיפרה להן המשרתת הנכה איליד, שנשלחה למשימת ריגול, כי המכשפות צהובות הרגליים שהתנדבו להזדווג עם השדים הוואלגים לא יולדות מכשפות תינוקות, אלא יצורים מפלצתיים: שדים שחורים עם ניבים חדים עשויים אבן שחורה. היא דיווחה שהמכשפות האומללות כבולות בשלשלאות לשולחנות ובוכות, מתחננות שישחררו אותן. אסטרין התקוממה על כך, ומנון הדיחה אותה מיד מתפקיד השלישה.1
אף אחת מהמכשפות לא שאלה למה היא מכה אותה; אף אחת מהן לא העזה.
שלוש מכות.
אסטרין לא ניסתה להתגונן.
היא אפילו לא הנידה עפעף.
כאשר מנון סיימה להכות אותה, אסטרין רק הביטה בה, דם כחול זולג מאפה השבור. בלי חיוך. בלי גיחוך פראי.
ואז, אסטרין הסתלקה.
שאר חברות יחידת העלית השלוש־עשרה הביטו בהן בזהירות. וֶסְטָה אדומת השיער, השלישה החדשה של מנון, נראתה כמי ששוקלת לזנק בעקבותיה של אסטרין, אבל סוֹרֶל, סגניתה של מנון, ריסנה אותה בתנועת ראש.
לאחר מכן, מנון לא התנהגה כרגיל במשך כל היום.
היא אמרה לסורל לא להגיד כלום בעניין צהובות הרגליים, אך תהתה אם זו תאמר לאסטרין לנהוג כמותה.
היא היססה. היא חשבה על כך ארוכות.
את נתת להם לעשות את זה!
המילים שהטיחה בה אסטרין בערב הקודם התרוצצו כל הזמן בראשה של מנון, לצד הנאום הקטן והצדקני של איליד. המשרתת הקטנה דיברה על תקווה. אמרה שהיא מקווה שהיורשת איילין גלתיניוס שרדה, והוסיפה שהיא עצמה תהיה מוכנה לברוח אל איילין ולהילחם לצידה. איזה קשקוש.
המילים האלה עדיין העסיקו את מנון כשנכנסה לחדר המועצה של הדוכס פרינגטון כעבור עשרים דקות, לאחר שזימן אותה ללשכתו.
״את נהנית להעליב אותי באיחורים שלך, או שאת לא יודעת לקרוא שעון?״ שאל הדוכס בלי לקום ממקומו. ורנון וקַלְטֵיין ישבו ליד השולחן, ורנון מגחך וקלטיין בוהה באוויר בפנים אטומות. לא נראה שום סימן לאש הצללים שנורתה מידיה של קלטיין ואפפה את החייל המסכן ההוא.
״אני בת אלמוות,״ ענתה מנון והתיישבה רחוק מהם, בעוד סורל ניצבת על המשמר ליד דלתות החדר, ובמסדרון שומרת וסטה. ״לזמן אין כל משמעות מבחינתי.״
״את חוצפנית היום,״ אמר ורנון. ״זה מוצא חן בעיניי.״
מנון נעצה בו מבט קר. ״לא אכלתי היום ארוחת בוקר, בן אנוש. אני במקומך הייתי נזהרת מאוד.״
הלורד רק חייך.
מנון נשענה לאחור בכיסאה. ״למה זימנת אותי הפעם?״
״אני צריך עוד יחידה של מכשפות.״
פניה של מנון נותרו חתומות. ״מה עם צהובות הרגליים שיש לך?״
״הן מתאוששות יפה, ובקרוב הן יהיו מוכנות לקבל אורחים.״
שקרן.
״הפעם אני רוצה יחידה של שחורות מקור,״ התעקש הדוכס.
״למה?״
״כי אני רוצה, וזה מה שתספקי לי. זה כל מה שאת צריכה לדעת.״
את נתת להם לעשות את זה!
היא הרגישה את מבטה של סורל חורך את עורפה.
״אנחנו לא זונות שעומדות לשירותם של אנשיך.״
״אתן כלֵי קיבול קדושים,״ אמר הדוכס. ״זה כבוד להיבחר לתפקיד הזה.״
״מאוד גברי מצידך להניח דבר כזה.״
הבזק שיניים צהובות. ״תבחרי את היחידה החזקה ביותר שלך ותשלחי אותן למטה.״
״זה דורש מחשבה ניכרת.״
״תעשי את זה מהר, או שאני אבחר בעצמי.״
את נתת להם לעשות את זה!
״ובינתיים,״ אמר הדוכס וקם ממקומו בתנועה מהירה ומלאת עוצמה, ״תכיני את השלוש־עשרה שלך. יש לי משימה עבורכן.״
 
~ ~ ~
 
מנון נישאה על גבי רוח חזקה ומהירה, דוחקת באברקסוס על אף העננים שכיסו את השמיים, על אף הסערה שהתנפצה סביב השלוש־עשרה. החוצה. היא הייתה חייבת לצאת, חייבת להיזכר בצריבת הרוח בפניה, בתחושה הזאת של מהירות פראית ושל כוח בלתי מוגבל.
גם אם ההתרגשות פחתה מעט בגלל הרוכבת הנוספת שאותה החזיקה לפניה, כשגופה השברירי מכורבל מפני איתני הטבע.
ברק פילח את האוויר קרוב כל כך למנון, עד שהרגישה את ריח האֶתר, ואברקסוס הסתובב, צולל לתוך גשם, עננים ורוח. קלטיין אפילו לא הנידה עפעף. צעקות בקעו מגרונותיהם של הגברים שרכבו עם שאר חברות השלוש־עשרה.
נשמע רעם מתגלגל, והעולם כאילו השתתק. אפילו שאגתו של אברקסוס התעמעמה באוזניה המשותקות של מנון. הכיסוי המושלם לצורך ביצוע המארב הנדרש.
את נתת להם לעשות את זה!
הגשם שנספג בכפפות שלה הפך לדם חמים ודביק.
אברקסוס תפס זרם אוויר חם ונסק במהירות כזאת, שקיבתה של מנון צנחה. היא הידקה את אחיזתה בקלטיין, אם כי האישה הייתה רתומה ברצועות. קלטיין לא הגיבה כלל.
הדוכס פרינגטון, שרכב עם סורל, היה ענן של חושך בזווית עינה של מנון כשנסקו דרך המעברים העמוקים של הרי השן הלבנים, שאותם מיפו בשקדנות במשך שבועות רבים.
לשבטים הפראיים לא יהיה מושג מה נוחת עליהם, עד שיהיה מאוחר מדי.
היא ידעה שאין דרך חזרה — אין דרך להתחמק מזה.
מנון המשיכה לטוס דרך לב הסערה.
 
~ ~ ~
 
כשהגיעו לכפר, שכמעט לא נראה מבעד לשלג ולסלעים, סורל התקרבה אליה מספיק כדי שקלטיין תוכל לשמוע את פקודותיו של פרינגטון. ״את הבתים,״ ציווה. ״תשרפי את כולם.״
מנון הסתכלה על הדוכס, ואחר כך על הנוסעת שלה. ״אנחנו צריכות לנחות?״
״מכאן,״ ציווה הדוכס, אך פניו התרככו פתאום כשפנה אל קלטיין. ״תעשי את זה עכשיו, יקירה.״
מתחת להם, דמות נשית קטנה הגיחה מאחד האוהלים הכבדים. היא הרימה את ראשה והתחילה לצעוק.
להבות שחורות — אש צללים — עטפו אותה מכף רגל ועד ראש. זעקתה נישאה אל מנון על כנפי הרוח.
ואז היו עוד אנשים, נוהרים החוצה כשהאש השחורה ליחכה את בתיהם, את הסוסים שלהם.
״את כולם, קלטיין,״ ציווה הדוכס, קולו גובר על הרוח. ״תמשיכי לעוף במעגלים למעלה, מפקדת הכנף.״
סורל פגשה במבטה של מנון. מנון מיהרה להסיט את מבטה ממנה וניווטה את אברקסוס סביב המקום שבו חנה השבט. היו ביניהם מורדים; מנון ידעה את זה, כי היא עקבה אחריהם בעצמה.
אש הצללים אפפה את המחנה. אנשים צנחו ארצה, כשהם צורחים ומתחננים בשפות שמפקדת הכנף מנון לא הכירה. חלקם התעלפו מכאבים; חלקם מתו. הסוסים השתוללו וצרחו — צלילים נוראיים שצמררו אפילו את מנון.
ואז זה נעלם.
קלטיין קרסה בזרועותיה של מנון, מתנשפת ומתנשמת בכבדות.
״היא גמורה,״ אמרה מנון לדוכס.
רוגז הבהב על פניו הקשוחות. הוא הביט באנשים המתרוצצים למטה ומנסים לעזור לחבריהם הבוכים, או מחוסרי ההכרה, או הגוועים. הסוסים נמלטו לכל עבר.
״תנחתי, מפקדת הכנף, ותסיימי את זה.״
בכל יום אחר, הקזת דם קטנה הייתה יכולה להיות מהנה. אבל לעשות את זה בפקודת הדוכס...
היא זו שמצאה עבורו את השבט הזה.
את נתת להם לעשות את זה!
מנון נבחה את הפקודה לאברקסוס, אבל הוא נחת באיטיות, כאילו נותן לה שהות לחשוב שוב. קלטיין רעדה בזרועותיה של מנון, כמעט פרכסה. ״מה יש לך?״ שאלה אותה מנון, והתלבטה אם כדאי לה לביים תאונה שתסתיים בכך שהאישה הזאת תשכב על הסלעים עם מפרקת מרוסקת.
קלטיין לא אמרה כלום, אבל שריריה נדרכו, כאילו קפאה למרות היותה עטופה בפרווה.
יותר מדי עיניים. היו עליהן עכשיו יותר מדי זוגות עיניים, ומנון לא יכלה להרוג את האישה. ואם היא יקרה כל כך לדוכס, למנון לא היה ספק שהוא יתנקם באחת מהשלוש־עשרה, או אפילו בכולן. ״מהר, אברקסוס,״ אמרה לו, והוא נהם והתחיל להגביר את הקצב. היא התעלמה מהסרבנות ומאי שביעות הרצון שמצאו ביטוי בצליל הזה, והם נחתו על מעין מדף סלע בצלע ההר. מנון השאירה את קלטיין לטיפולו של אברקסוס ופסעה בתוך השלג לעבר הכפר מוכה הבהלה.
שאר השלוש־עשרה עשו כמותה. היא לא הסתכלה עליהן; חלק ממנה לא העז לראות את הבעות פניהן.
הכפריים המבועתים נעצרו במקומם למראה המכשפות, שעמדו על שן הסלע המזדקרת מעל המקום שהיה ביתם.
מנון שלפה את חרבה, מפלחת הרוח. ואז התחילו שוב הצרחות.
 
 

עוד על הספר

כס הזכוכית 5 - מלכת האור שרה ג’יי מאס
פרק 1
 
מֶנוֹן הכתה את אסטֶרין בשעת ארוחת הבוקר בעקבות ההתפרצות החצופה שלה בעניין צהובות הרגליים. יום לפני כן סיפרה להן המשרתת הנכה איליד, שנשלחה למשימת ריגול, כי המכשפות צהובות הרגליים שהתנדבו להזדווג עם השדים הוואלגים לא יולדות מכשפות תינוקות, אלא יצורים מפלצתיים: שדים שחורים עם ניבים חדים עשויים אבן שחורה. היא דיווחה שהמכשפות האומללות כבולות בשלשלאות לשולחנות ובוכות, מתחננות שישחררו אותן. אסטרין התקוממה על כך, ומנון הדיחה אותה מיד מתפקיד השלישה.1
אף אחת מהמכשפות לא שאלה למה היא מכה אותה; אף אחת מהן לא העזה.
שלוש מכות.
אסטרין לא ניסתה להתגונן.
היא אפילו לא הנידה עפעף.
כאשר מנון סיימה להכות אותה, אסטרין רק הביטה בה, דם כחול זולג מאפה השבור. בלי חיוך. בלי גיחוך פראי.
ואז, אסטרין הסתלקה.
שאר חברות יחידת העלית השלוש־עשרה הביטו בהן בזהירות. וֶסְטָה אדומת השיער, השלישה החדשה של מנון, נראתה כמי ששוקלת לזנק בעקבותיה של אסטרין, אבל סוֹרֶל, סגניתה של מנון, ריסנה אותה בתנועת ראש.
לאחר מכן, מנון לא התנהגה כרגיל במשך כל היום.
היא אמרה לסורל לא להגיד כלום בעניין צהובות הרגליים, אך תהתה אם זו תאמר לאסטרין לנהוג כמותה.
היא היססה. היא חשבה על כך ארוכות.
את נתת להם לעשות את זה!
המילים שהטיחה בה אסטרין בערב הקודם התרוצצו כל הזמן בראשה של מנון, לצד הנאום הקטן והצדקני של איליד. המשרתת הקטנה דיברה על תקווה. אמרה שהיא מקווה שהיורשת איילין גלתיניוס שרדה, והוסיפה שהיא עצמה תהיה מוכנה לברוח אל איילין ולהילחם לצידה. איזה קשקוש.
המילים האלה עדיין העסיקו את מנון כשנכנסה לחדר המועצה של הדוכס פרינגטון כעבור עשרים דקות, לאחר שזימן אותה ללשכתו.
״את נהנית להעליב אותי באיחורים שלך, או שאת לא יודעת לקרוא שעון?״ שאל הדוכס בלי לקום ממקומו. ורנון וקַלְטֵיין ישבו ליד השולחן, ורנון מגחך וקלטיין בוהה באוויר בפנים אטומות. לא נראה שום סימן לאש הצללים שנורתה מידיה של קלטיין ואפפה את החייל המסכן ההוא.
״אני בת אלמוות,״ ענתה מנון והתיישבה רחוק מהם, בעוד סורל ניצבת על המשמר ליד דלתות החדר, ובמסדרון שומרת וסטה. ״לזמן אין כל משמעות מבחינתי.״
״את חוצפנית היום,״ אמר ורנון. ״זה מוצא חן בעיניי.״
מנון נעצה בו מבט קר. ״לא אכלתי היום ארוחת בוקר, בן אנוש. אני במקומך הייתי נזהרת מאוד.״
הלורד רק חייך.
מנון נשענה לאחור בכיסאה. ״למה זימנת אותי הפעם?״
״אני צריך עוד יחידה של מכשפות.״
פניה של מנון נותרו חתומות. ״מה עם צהובות הרגליים שיש לך?״
״הן מתאוששות יפה, ובקרוב הן יהיו מוכנות לקבל אורחים.״
שקרן.
״הפעם אני רוצה יחידה של שחורות מקור,״ התעקש הדוכס.
״למה?״
״כי אני רוצה, וזה מה שתספקי לי. זה כל מה שאת צריכה לדעת.״
את נתת להם לעשות את זה!
היא הרגישה את מבטה של סורל חורך את עורפה.
״אנחנו לא זונות שעומדות לשירותם של אנשיך.״
״אתן כלֵי קיבול קדושים,״ אמר הדוכס. ״זה כבוד להיבחר לתפקיד הזה.״
״מאוד גברי מצידך להניח דבר כזה.״
הבזק שיניים צהובות. ״תבחרי את היחידה החזקה ביותר שלך ותשלחי אותן למטה.״
״זה דורש מחשבה ניכרת.״
״תעשי את זה מהר, או שאני אבחר בעצמי.״
את נתת להם לעשות את זה!
״ובינתיים,״ אמר הדוכס וקם ממקומו בתנועה מהירה ומלאת עוצמה, ״תכיני את השלוש־עשרה שלך. יש לי משימה עבורכן.״
 
~ ~ ~
 
מנון נישאה על גבי רוח חזקה ומהירה, דוחקת באברקסוס על אף העננים שכיסו את השמיים, על אף הסערה שהתנפצה סביב השלוש־עשרה. החוצה. היא הייתה חייבת לצאת, חייבת להיזכר בצריבת הרוח בפניה, בתחושה הזאת של מהירות פראית ושל כוח בלתי מוגבל.
גם אם ההתרגשות פחתה מעט בגלל הרוכבת הנוספת שאותה החזיקה לפניה, כשגופה השברירי מכורבל מפני איתני הטבע.
ברק פילח את האוויר קרוב כל כך למנון, עד שהרגישה את ריח האֶתר, ואברקסוס הסתובב, צולל לתוך גשם, עננים ורוח. קלטיין אפילו לא הנידה עפעף. צעקות בקעו מגרונותיהם של הגברים שרכבו עם שאר חברות השלוש־עשרה.
נשמע רעם מתגלגל, והעולם כאילו השתתק. אפילו שאגתו של אברקסוס התעמעמה באוזניה המשותקות של מנון. הכיסוי המושלם לצורך ביצוע המארב הנדרש.
את נתת להם לעשות את זה!
הגשם שנספג בכפפות שלה הפך לדם חמים ודביק.
אברקסוס תפס זרם אוויר חם ונסק במהירות כזאת, שקיבתה של מנון צנחה. היא הידקה את אחיזתה בקלטיין, אם כי האישה הייתה רתומה ברצועות. קלטיין לא הגיבה כלל.
הדוכס פרינגטון, שרכב עם סורל, היה ענן של חושך בזווית עינה של מנון כשנסקו דרך המעברים העמוקים של הרי השן הלבנים, שאותם מיפו בשקדנות במשך שבועות רבים.
לשבטים הפראיים לא יהיה מושג מה נוחת עליהם, עד שיהיה מאוחר מדי.
היא ידעה שאין דרך חזרה — אין דרך להתחמק מזה.
מנון המשיכה לטוס דרך לב הסערה.
 
~ ~ ~
 
כשהגיעו לכפר, שכמעט לא נראה מבעד לשלג ולסלעים, סורל התקרבה אליה מספיק כדי שקלטיין תוכל לשמוע את פקודותיו של פרינגטון. ״את הבתים,״ ציווה. ״תשרפי את כולם.״
מנון הסתכלה על הדוכס, ואחר כך על הנוסעת שלה. ״אנחנו צריכות לנחות?״
״מכאן,״ ציווה הדוכס, אך פניו התרככו פתאום כשפנה אל קלטיין. ״תעשי את זה עכשיו, יקירה.״
מתחת להם, דמות נשית קטנה הגיחה מאחד האוהלים הכבדים. היא הרימה את ראשה והתחילה לצעוק.
להבות שחורות — אש צללים — עטפו אותה מכף רגל ועד ראש. זעקתה נישאה אל מנון על כנפי הרוח.
ואז היו עוד אנשים, נוהרים החוצה כשהאש השחורה ליחכה את בתיהם, את הסוסים שלהם.
״את כולם, קלטיין,״ ציווה הדוכס, קולו גובר על הרוח. ״תמשיכי לעוף במעגלים למעלה, מפקדת הכנף.״
סורל פגשה במבטה של מנון. מנון מיהרה להסיט את מבטה ממנה וניווטה את אברקסוס סביב המקום שבו חנה השבט. היו ביניהם מורדים; מנון ידעה את זה, כי היא עקבה אחריהם בעצמה.
אש הצללים אפפה את המחנה. אנשים צנחו ארצה, כשהם צורחים ומתחננים בשפות שמפקדת הכנף מנון לא הכירה. חלקם התעלפו מכאבים; חלקם מתו. הסוסים השתוללו וצרחו — צלילים נוראיים שצמררו אפילו את מנון.
ואז זה נעלם.
קלטיין קרסה בזרועותיה של מנון, מתנשפת ומתנשמת בכבדות.
״היא גמורה,״ אמרה מנון לדוכס.
רוגז הבהב על פניו הקשוחות. הוא הביט באנשים המתרוצצים למטה ומנסים לעזור לחבריהם הבוכים, או מחוסרי ההכרה, או הגוועים. הסוסים נמלטו לכל עבר.
״תנחתי, מפקדת הכנף, ותסיימי את זה.״
בכל יום אחר, הקזת דם קטנה הייתה יכולה להיות מהנה. אבל לעשות את זה בפקודת הדוכס...
היא זו שמצאה עבורו את השבט הזה.
את נתת להם לעשות את זה!
מנון נבחה את הפקודה לאברקסוס, אבל הוא נחת באיטיות, כאילו נותן לה שהות לחשוב שוב. קלטיין רעדה בזרועותיה של מנון, כמעט פרכסה. ״מה יש לך?״ שאלה אותה מנון, והתלבטה אם כדאי לה לביים תאונה שתסתיים בכך שהאישה הזאת תשכב על הסלעים עם מפרקת מרוסקת.
קלטיין לא אמרה כלום, אבל שריריה נדרכו, כאילו קפאה למרות היותה עטופה בפרווה.
יותר מדי עיניים. היו עליהן עכשיו יותר מדי זוגות עיניים, ומנון לא יכלה להרוג את האישה. ואם היא יקרה כל כך לדוכס, למנון לא היה ספק שהוא יתנקם באחת מהשלוש־עשרה, או אפילו בכולן. ״מהר, אברקסוס,״ אמרה לו, והוא נהם והתחיל להגביר את הקצב. היא התעלמה מהסרבנות ומאי שביעות הרצון שמצאו ביטוי בצליל הזה, והם נחתו על מעין מדף סלע בצלע ההר. מנון השאירה את קלטיין לטיפולו של אברקסוס ופסעה בתוך השלג לעבר הכפר מוכה הבהלה.
שאר השלוש־עשרה עשו כמותה. היא לא הסתכלה עליהן; חלק ממנה לא העז לראות את הבעות פניהן.
הכפריים המבועתים נעצרו במקומם למראה המכשפות, שעמדו על שן הסלע המזדקרת מעל המקום שהיה ביתם.
מנון שלפה את חרבה, מפלחת הרוח. ואז התחילו שוב הצרחות.