בשביל הכיף

1
חלום של טיול

השמש החמימה בצהרי יום חורף הוציאה את שלומי אל מחוץ לביתו. נהנה מקרני השמש המלטפות פסע לו שלומי ורגליו נושאות אותו אל הנתיב שבו השמש מצליחה לחדור מבעד לעננים המכסים את השמיים. מחשבותיו של שלומי התרוצצו להן אי שם, אל הימים שבהם אהב לאהוב ובה בעת הרגיש נאהב. ציוץ הציפורים או צלצול טלפון נייד של עובר אורח, גם הם העלו בראשו של שלומי זיכרונות נוסטלגיים נעימים. מבטו נפל על הפרחים הצומחים בגינה ומחשבה שחלפה בראשו שאלה, "איך יודעים הפרחים לפנות לכיוון השמש?" בעודו מנסה לתת לעצמו הסבר, ראה, כמו נחבא לו, את השושן הצחור העומד לו זקוף בלובן עליו.
שלומי נעצר לרגע, התבונן בפרח וגלגלי הזיכרון שבראשו נעו במהירות לאחור. שלומי התבונן בפרח שוב ושוב והרגיש כאילו הוא מבקש להכיר וללמוד אותו. עוד מבט והמחשבה לקטוף את הפרח הלמה בראשו. "לא! זה לא שלי! הוא שייך לאחר!" והפרח, כמו חייך אליו וקרא לו. שלומי הושיט בזהירות את ידו, קטף את הפרח, החזיקו ביד עדינה, כמו מחזיק את אהובתו, סב על עקביו ופנה חזרה.
רק משהגיע אל מתחת לביתו הרשה לעצמו לרגע לעצור ולהביט בפרח, ולשאוף את ניחוחו מלוא ריאותיו. הריח הזה נפלא, משכר ממש, חשב. ביד רועדת הרים שלומי את הפרח אל מול עיניו, במבט אוהב הסתכל בו מכל צדדיו, כמי שבוחן ומנסה ללמוד על אופיו ותכונותיו, מָשָל לא היה פרח כלל. שלומי ליטף את הפרח במבטו ובאצבע עדינה טייל על הגבעול, החליק מעלה אל העלים, שעליהם ברפרוף קל העביר את אצבעותיו, וחש צורך עז לחבק את הפרח ולהצמידו אל לוח ליבו. לאחר שלקח שאיפות נוספות מריחו הנהדר, הרגיש את הרטט העובר בו ואת הדגדוג בגבו. בעוד שנייה יצמיד את שפתיו וינשק את הפרח.
לפתע, כשהשעון המעורר צלצל, הושיט שלומי את ידו וחבט בו כדי לעצור את הצלצול, חזר ומשך את השמיכה מעל לראשו וטמן את ראשו מתחת לכרית, כמי שמבקש לחזור לאותם המקומות והרגעים שבהם היה אך לפני זמן קצר. אך בעולם האמיתי, המציאות, מתברר — אחרת. 

2
השדון השובב

ליל חורף קר, שבו הגשם מתופף בעוז על חלונות הבית ומשפיע על מצב הרוח, שולח את הזוג אולי מוקדם מהרגיל אל מתחת לשמיכה. הקור העז ומעט האור מהירח המלא, המתגנב אל החדר, מובילים את ידי האוהבים לחבק זה את זה, אולי יעניקו מעט חום זה לזה, בעוד ה-G.P.S האנושי מנחה את שלומי אל שפתיה של אביגיל והיא מצידה כמו מחכה לו שיגיע. 
בשלב זה נכנס השדון השובב לראשו של שלומי ומשכנע אותו להמשיך בנשיקות מרפרפות על צווארה של אביגיל, ומְצַווה עליו לעבור לדגדג אותה, אך דווקא באותם המקומות שבהם היא לא מצפה. דגדוג מוביל לדגדוג בתגובה, ומתחילה "מלחמת דגדוגים" הדדית. אלה הופכים בהמשך לליטופים רכים ונעימים. אף שאין בחדר רדיו פועל, עולים ובוקעים קולות של "מוזיקה נפלאה", מוזיקה שאם יכול היה קומפוזיטור לשמוע ולהלחין, זו הייתה בוודאי היצירה הנעימה והיפה ביותר בעולם. אפילו הירח היה מסמיק ממנה.
השדון השובב, בטרם ימשיך ויפנה למשימתו הבאה, כמו עומד מהצד, מביט בזוג, מתמוגג מנחת וחוגג את ניצחונו. הנה גרמתי לעוד אנשים, ולו לזמן קצר, להרגיש טוב ולהיות מאושרים. 

3
בלי מילים

היום אולי נדחה את בוא הלילה, 
ולא נשאף לאור כוכב.
הן לי ולךְ יש כל אשר נִשאלָה
מבלי מלים נדע זאת, כי נאהב. שותקים נאהב כי לי ולךְ
די בלי מלים שהם לאלה
אשר אינם יודעים לאמור אחרת
כמה יפה פורח הלילך.

כשידה אחוזה בתוך ידו פסעו השניים דומם ברחוב השקט, אשר היה בשעות היום הומה אדם. אך אולי בשל שעת הערב המאוחרת, שקט הוא כל כך כעת. כך שותקים הלכו השניים, הצעיר גבוה, חסון ורחב כתפיים, עם כף יד גדולה, אשר עוטפת את כף ידה הקטנה, בעוד הוא מנסה להסתיר את הסערה המתחוללת בקרבו. כן, היא בחורה נאה, אינטליגנטית וחכמה, שיודעת להתלבש היטב. הן זו רק הפעם השלישית שאנו נפגשים, חשב, אך מדוע חיכיתי לפגישה זו יותר מבכל מקרה אחר? מדוע אני לא רוצה שהערב הזה יסתיים? לספר לה על כך או שזה עדיין מוקדם מדי? ואולי אני בכלל טועה במחשבותיי?
חבורת הצעירים הרועשת שחלפה לידם הביעה את מצב רוחם המרומם בקולניות רבה. האם גם אני שמחה וטוב לי כמוהם? אם זה מה שאני חושבת, מדוע אין אני יכולה לומר את מה שאני מרגישה? כף ידי בתוך כף ידו, אך אני מרגישה כאילו הוא עוטף את כולי, או שמא אני רק רוצה בכך?
השניים המשיכו ללכת, שותקים. לפתע, ללא כל סיבה, נעצרו השניים, מבטיהם נפגשו ושפתותיהם לא הוציאו הגה, רק התקרבו אלה לאלה עד שנפגשו ונצמדו אלה לאלה. דקות ארוכות נדרשו להם בהמשך כדי להסדיר את נשימותיהם, ובינתיים כבר הגיעו אל ביתה. 
"תגידי", שאל, "את מכירה שירים של חוה אלברשטיין?" "חלק מהם, אך בוודאי לא את כולם", השיבה, "אבל אני נהנית לשמוע אותה. יש לה שירים עם מסרים מעניינים". "אוקיי", אמר, "לפעם הבאה אביא לך דיסק שלה". כשהיא פתחה את דלת ביתה הוסיף: "חפשי את השיר 'פרח הלילך'". לילה טוב.