סיפורים מתעוררים לחיים

פתח דבר

הסיפור שלי הוא חלום, חלום שהתגשם כנגד כל הסיכויים והוכיח שלחלומות אין גיל ואין גבולות. בספר זה אספר את סיפור החיים המיוחד שלי, סיפור על קושי ועל התמודדות, על עצב, על שמחה ועל תקווה, ומעל הכול — על הגשמה. זה סיפור על ילדות קשת יום במשפחה מעורבת, סיפור על חלום שהיה אצור בי במשך שישים שנה בתוך קשיי היום־יום אך תמיד נשאר מאחורי הקלעים, עד שהתגשם והוכיח שהאמונה יכולה להפוך גם את הבלתי אפשרי לבר־השגה.

דרך חוויותיי האישיות אני מביאה אתכם בהמון אהבה אל מחוזות ילדותי בשכונת נווה צדק בתל אביב ערב הקמת המדינה ויוצאת אתכם למסע אל טעמי השוק, אל ניחוח הפתילייה, אל צלילי המואזין, אל קיבוץ הגלויות, אל חיים של נאמנות ובגידות, אהבת האדם ואופטימיות כדרך חיים.

כולי תקווה שתמצאו בספר זה את שמצאתי אני בחיי: את ההומור ואת העצב, את הקושי ואת היופי, את התקווה ואת האמונה, את החלום ואת ההגשמה.

אני מודה מקרב לב למשפחתי הנפלאה ובמיוחד לאחיי ולאחיותיי היקרים שהרשו לי לספר את סיפורם, ולחבריי היקרים שליוו אותי בדרכי ותרמו רבות להגשמת חלומי. מעל הכול אני שולחת תודה גדולה ואהבה אין־סופית להוריי המנוחים. לאימא שלי היקרה חנה'לה, שבטוב לבה ובדרכה הצנועה הגשימה חלום בערוב ימיה ובכך העניקה לי את ההשראה והאמונה; לאבא שלי יעיש, שהוריש לי את היכולת המופלאה להצחיק והמחיש לי את עצמתו של הסיפור ואת סגולותיו הייחודיות.

יעל קפיטולניק

עולמות נפגשים

הסיפור שלי מתחיל בחנה'לה, אימא שלי, שהגיעה לבדה לארץ בשנת 1925 מהעיירה בוצ'ץ שבגליציה, מהקור העז, מיערות הפטל והדובדבנים, אל ארץ החמסינים והתפוזים.

בקיבוץ בית אלפא קיבל אותה אחיה יוסף, אבל היא לא הצליחה להתאקלם. חיי הפריצות בקיבוץ — בנים ובנות רוקדים יד ביד, מתרחצים יחד, ישנים יחד — לא התאימו לה.

היא ירדה לתל אביב וגרה עם אימא שלה בחדר קטן בבית משפחת אזולאי ברחוב פינס מספר אחת בשכונת נווה צדק. מדי יום ביומו הייתה יוצאת לנקות את בתי העשירים, ובשעות הערב הייתה הולכת לספרייה שברחוב רוקח, בוחרת לה ספר וממהרת לשוב הביתה ולשקוע בעולמות אחרים.

הספרים לקחו את אימא אל מחוזות רומנטיים — נשפי ריקודים מפוארים שבהם גיבורים אוחזים בזרועותיהם גברות ענוגות ולוחשים באוזניהן מילות אהבה. אנג'ליק, ג'וזפין רעיית הקיסר, אנסטזיה, דזירה, מדָם בוברי — כולן התארחו בחדרה הקטן של חנה'לה, והיא הניחה להן להוביל אותה לשנת חלומותיה.

יום אחד באה הביתה מבוהלת.

"אימא," אמרה, "כבר כמה ימים הולך אחריי בחור שחור, לבוש גלבייה, מנסה לדבר אתי, מחכה לי ליד העבודה, ואני פוחדת ממנו, לא יודעת מה לעשות."

למחרת הלכה האם הפולנייה לראות מי הבחור. היא ראתה בחור שחרחר, נמוך קומה, שער מקורזל, עיני פחם.

"תגיד בחור, מה אתה רוצה?" שאלה.

"את הבת שלך," ענה, "היא מוצאת חן בעיניי ואני מעוניין להכיר אותה."

"ומי אתה?" שאלה.

"אני?"

הבחור זקף חזה, הרים ראש. "אני? גברת, קוראים לי יעיש, אני ספרדי ממוצא מרוקאי," אמר.

כשראה שהיא עומדת להתעלף ניסה להרגיע אותה: "אל תפחדי, גברת, אני בחור טוב ממשפחה טובה, עובד אצל אדון מויאל, תשאלי עליי."

עוד באותו יום הלכה לאדון מויאל.

"הבחור טוב מאוד," אמר אדון מויאל, "משפחה טובה מאוד, והוא עובד אצלי הרבה זמן."

בימים ההם בחור עובד היה מצרך מבוקש.

נו, חשבה, בחור טוב, משפחה טובה, עובד, ננסה.

היא הזמינה אותו לארוחת צהריים. כדי שיהיה מרוצה מהאוכל, או במחשבה של פולנייה — כדי שיברח, עשתה את הגעפילטע פיש מתוקים יותר מהרגיל.

כעבור שנים היה אבא אומר לנו: "לא הבנתי למה הגישה לי קומפוט לפני האוכל."

אפילו המדוזה, ירחם השם, כך קרא לרגל הקרושה, לא הרתיעה אותו. הוא אכל הכול וקיבל את רשותה של האם להכיר את הבת.

חנה'לה ויעיש יצאו לטייל בשכונה. הלכו לחוף הים, והוא קנה לה גרעינים, תורמוסים וגזוז. הלכו לקולנוע עדן, שבימים ההם היה ללא קורת גג, ואחרי הסרט היא סיפרה לו על ילדותה, סיפרה לו סיפורים שקראה. הוא אהב מאוד את הסיפורים ואהב אותה, והיא החזירה לו אהבה.

"יעיש," אמרה לו ערב אחד, "אני לא יודעת מה יהיה, אנחנו שונים כל כך והמשפחות שלנו זה שני עולמות, מה יהיה אם לא נצליח?"

"חנה," אמר לה, "את אוהבת אותי, אני אוהב אותך, מה צריך יותר? יהיה בסדר."

כך אמר, אף שבלבו כלל לא היה בטוח שיהיה בסדר. אימא שלו הייתה מוגרבית, דור שביעי למשפחות שעלו ממגרב לחברון, והוא ידע שלא תסכים שהבן שלה יתחתן עם 'שיכנזייה'.

הוא חיכה להזדמנות שאמו תהיה במצב רוח טוב במיוחד, וכשהגיע הרגע סיפר לה:

"אימא, הכרתי בשכונה בחורה נחמדה מאוד, אני אוהב אותה ואני רוצה שתכירי אותה.".

"יופי, איבני," היא אומרת, "יופי, מברוק, מזל טוב, יופי, ומין הַאדי [מי זאת]? איזה משפחה?"

הוא עומד מולה והמילים לא יוצאות. אין מילים בפיו.

"יעיש, אתה לא שומע? איזה משפחה? תגיד!"

הוא שותק והיא מנסה לנחש.

"משפחת מויאל, אה? מוגרבי, מזרחי, שלוש, חיון, אזולאי?"

"לא, אימא," הוא אומר, "היא פולנייה."

דממה בחדר. אימא פותחת עיניים שחורות גדולות.

"פולנייה?" היא אומרת, "הבן שלי? בבית שלי יביא פולנייה? בר־מינן! לא תיכנס פולנייה אצלנו בבית!"

"אימא," הוא אומר, "רק תראי אותה, באמת בחורה טובה, טובה מאוד, נחמדה, אני אוהב אותה."

"לא אראה ולא תביא," היא צורחת ומורטת לחיים. "למה! מה עשיתי לך, לא הבאתי אותך לעולם, לא גידלתי אותך, לא נתתי לך אוכל? למה!"

"כי אני אוהב אותה, אימא, היא באמת טובה. גם את תאהבי אותה."

"לא אוהב אותה ולא תביא אותה לפה!" היא צועקת, "אני לא רוצה לראות אותה!"

כבר למחרת עמד אִתה מול אימא שלו.

"אימא, זאת חנה, הבחורה שלי, תכירי אותה."

"תצאי החוצה," היא אומרת, "את לא בשביל הבן שלי, ואתה, יעיש, אִתה לא תתחתן, אתה שומע, האישה הזאת חיוורת, בטח חולה, בטח עקרה, בעיניים שלי! לא תביא לנו ילד אחד."

איך בעיניים שלה ראתה מבחוץ שהיא עקרה מבפנים, זאת לא הבין.

יעיש לא ויתר. הם התחתנו.

והמריבות החלו כבר בהכנות לחתונה. "בלי לוּ־לוּ־לוּ," ביקשה הפולנייה, "לא צריך לצרוח, אפשר לשמוח בשקט."

"למה בשקט? ומי יגרש את השדים? את, בשקט שלך?" ענתה לה המרוקאית.

הגרוע מכול קרה לאחר החתונה. שישה חודשים חלפו, והפולנייה לא נכנסה להיריון.

"אתה רואה," אמרה אימא שלו, "איך לא שמעת בקול אימא שלך! לא אמרתי לך שהיא עקרה, לא ראיתי? לא תביא לנו אפילו ילד אחד! איך, איך לא שמעת בקול אימא שלך!"

ואז החליטה לקחת את העניינים בידיים. ניגשה אל הכלה הצעירה ואמרה לה:

"תשמעי, חנה. ז'נט, השכנה של בכורה, אשתו של ז'וז'ו, שלושה חודשים וחצי אחרי החתונה לא תפסה היריון. אצלנו יש אמונה, הבאנו אותה ממגרב, מהרבה דורות. היא שמה מים בתוך הפיילה של הכביסה, רחצה לז'וז'ו את הרגליים, שתתה את המים. הביאה תאומים. תעשי ככה ותראי!"

חנה'לה לא אהבה מרק רגל ולא מרק פטריות. הלכה לאימא שלה ובכתה.

"תגידי, אימא, בשביל להיות בהיריון, אני צריכה לרחוץ לבעלי את הרגליים ולשתות את המים?"

נחרדה האם הפולנייה.

"בשום אופן, שלא תעזי, זו אמונה תפלה, זה פרימיטיבי, זה רק אצל פרֶנקים פּארך, פוי! בשביל להיות בהיריון תיכנסו למיטה, תעשו אהבה, תחכו בסבלנות, וגוֹט הלפן [יעזור אלוהים], זה יבוא."

חנה'לה לא רחצה לו את הרגליים ולא שתתה את המים. ובגלל זה הביאה לעולם רק שבעה ילדים.