הקדמה לספר "48 שעות ביממה"
ד"ר מרדכי נאור הוא אנציקלופדיה מהלכת של תולדות ארץ ישראל, תרבותה ויישובה.
בשקדנות בלתי נלאית הוא מתעד מזה יותר משישים שנה את קורותיה של הארץ שבה נולד וחי כל חייו: חוקר, נובר בספריות ובארכיונים, מראיין אישים שהיו מעורבים בהקמת מפעל התקומה, חושף פרשיות עלומות ומביאן לרשות הרבים בספרים, במאמרים ובשידורים באמצעי התקשורת.
תרומתו לתרבות הישראלית חובקת תחומי ידע מגוונים: תולדות הציונות, קורות היישוב, השלטון העות'מאני והבריטי בארץ ישראל, ההעפלה, הבריחה, מאבק המחתרות בדרך למדינה, תולדות העיתונות העברית והארץ ישראלית מראשיתה, ביוגרפיות של אישים וגיבורי תרבות בעת החדשה, לקסיקונים וספרי כינוס לתולדות התרבות העברית ועוד.
לצד תיאור האירועים ההיסטוריים, הוא אינו פוסח על הפכים הקטנים משובבי הלב, שאותם צירף כתבלינים לכרכי ספריו "מסיפורי ארץ אהבתי".
ואכן ד"ר מרדכי נאור, המוכר בפי כל בשם החיבה "מוטקה", הוא מגדולי אוהביה ומאהביה של הארץ. תכונה זו מאפיינת את אורח חייו כפי שהוא משתקף בספר זה. מאז שנות ילדותו בגן יבנה וברחובות, שנות שירותו הצבאי בנח"ל והיותו ממקימי קיבוץ נחל עוז, תפקודו מגיל צעיר כעורך עיתונים וכתבי עת מחקריים כ"קשר", כהונתו כמפקד גלי צה"ל - בכל אלה הוא מתגלה כיוצר הרואה במולדתו ארץ חמדת אבות ודבק בה כל ימיו.
מוטקה הוא אחד הסופרים הפוריים ביותר בארץ. מאות הספרים שחיבר וערך העשירו את מדפי ארון הספרים העברי, והם משמשים כלי עזר לכל שוחרי ידיעת הארץ וקורותיה.
בצניעות האופיינית לו שעליה יעידו כל ידידיו ומוקיריו, ממשיך מוטקה לפרסם ספרים חדשים מדי שנה גם בגיל שיבה, בהתמדה המעוררת התפעלות.
פועלו המצטבר לאורך השנים, לצד רעייתו הסופרת והמשוררת לאה נאור, הוא בחזקת פרס שזכתה בו מדינת ישראל.
אליהו הכהן
מבוא
בשנת 2018 ריכזתי, לבקשת בני משפחתי, את קורות חיי בספר קטן. עשיתי לי חיים קלים: העתקתי כ-15 קטעים קצרים שכתבתי לפני כעשור לאתר האינטרנט שלי, צירפתי כמה תמונות והוצאתי במסגרת פרטית לגמרי את הספרון "48 שעות ביממה" - עם כותרת המשנה "סיכום ביניים מאוחר".
למי שתהה לגבי השם הסברתי: פעם נשאלתי, איך אתה מספיק הרבה כל כך? חשבתי ועניתי: זה תלוי איך הבן־אדם מחלק נכון את 48 שעות היממה.
אנשים שראו את היצירה הפרטית הזאת אמרו לי שאני צריך להרחיב אותה, כי יש לי מה לספר וראוי שהדברים יובאו בצורה מפורטת יותר. חשבתי הרבה והגעתי למסקנה שאולי יש צדק בדבריהם. ימי הקורונה העמידו לרשותי זמן לרוב וכך באה לעולם היצירה הזאת, שאני מרשה לעצמי להכתיר גם אותה בשם "48 שעות ביממה", אם כי עם כותרת משנה אחרת: הסיפור המלא.
הרצון לכתוב מקנן בי מגיל צעיר, אלא שהיו ימים שהדבר לא היה מקובל. בשנת תש"ח, בעת שלמדתי בכיתה ח' בבית החינוך לילדי עובדים במושבה רחובות, ביקשו מכל אחד מאיתנו למלא שאלון ובסופו הייתה שאלה פתוחה בנוסח: מה אתה רוצה לעשות בבגרותך?
רוב חבריי כתבו כמצוות הימים ההם שהם רוצים להגן על המולדת, להיות חלוצים ולהקים קיבוץ חדש באזור שומם. זה מה שציפו מהם. אני הייתי היחיד בכיתה שכתב שהוא רוצה להיות פועל דפוס. מחנך הכיתה תחקר אותי וביקש הסבר. אמרתי לו שאבי, משולם, היה בצעירותו בפולין פועל דפוס והוא סיפר לי שהעבודה הזו מעניינת מאוד: תורמים לחברה ולתרבות, פוגשים סופרים ועיתונאים וכל יום יש הרפתקאות חדשות.
נראה היה לי שהמחנך שלנו לא השתכנע. האמת, לא כתבתי את האמת, כי באווירת הימים ההם לא יכולתי לכתוב אותה. רציתי בבגרותי לכתוב, להיות סופר או לכל הפחות עיתונאי, המתחכך בהרבה נושאים, מרבה לכתוב ואולי לאחר התנסות מרובה הוא יכול גם לכתוב ספרים. אבל אם הייתי כותב את השאיפות האמיתיות שלי — כך חשתי — הן היו מתקבלות בזלזול ואולי אף באיבה. לכן גייסתי לעזרתי את פועל הדפוס, שמבחינתי היה כיסוי מתאים למה שחשבתי — וקיוויתי — באמת.
שמרתי בליבי את השאיפות האלה וצעדתי בדרך שסומנה לנו: לימודים בתיכון, חברות בתנועת נוער חלוצית, יציאה להגשמה, שירות בנח"ל והשיא — הקמת קיבוץ חדש ליד הגבול ממש. כבר בתקופת הצבא "דגדגו" לי האצבעות וכתבתי רשימה ראשונה שפורסמה בעיתון. בשנים הבאות עסקתי ב"עיתונאות קטנה", כעורך עלון הקיבוץ, וכשעברתי העירה נפרץ הסכר בבת אחת. התחלתי בתקשורת הכתובה, הגעתי לתקשורת המשודרת ותוך כדי כך כתבתי ספרים ראשונים. לאחר יותר מעשרים שנה בתקשורת והשלמת תואר אקדמי שלישי, חילקתי את חיי המקצועיים בין פעילות אקדמית לכתיבה ועריכה של ספרים, ומספרם של אלה עלה משנה לשנה.
העובדה שלאה רעייתי, שותפתי לחיים, עסקה באותו תחום בדיוק, אם כי באופני כתיבה אחרים, העלתה תרומה חשובה לסך הכול של כל אחד משנינו. מישהו פעם אמר לי שלאה היא "העזר כנגדי". תיקנתי אותו: לא, אני "העזר כנגדה", ואולי נכון יותר יהיה לכתוב שאנחנו העזר של זה לזו ולהפך.
כשהגעתי לפרק האחרון של זיכרונות אלה — הופתעתי. גיליתי כי אני מתאר בספר לא פחות משמונים שנה של הארץ הזאת ושלי בתוכה. הזיכרונות הראשונים שלי הם מגיל 5-4. בימי השלטון הבריטי הייתי ילד ואחר כך נער. ראיתי את החיילים הבריטים עוזבים את הארץ. גדלתי בתוך ימי חירום והשתתפתי במלחמות. לפני שאחזתי בעט ובמקלדת אחזתי ברובה.
אני מקווה שהתיאורים שלי מייצגים לא רק אותי אלא גם את בני דורי, דור תש"ח, במובן זה שסיימנו את לימודינו היסודיים בשנת הקמתה של המדינה.
האם אני מרוצה ממה שרואות עיניי בישראל של העשור השמיני שלה? לגמרי לא. התקוות שלנו, כאנשים צעירים במדינה שזה לא מכבר קמה, היו גדולות. המנהיגים דיברו על חברת מופת ו"אור לגויים" ואמרו לנו שתפקידנו הוא להוציא זאת אל הפועל. אנחנו עשינו כמיטב יכולתנו, אבל זה לא הספיק. לא סיימנו את המלאכה.
יש הרבה מה לתקן והלוואי ואזכה לראות בתיקון ובשיפור.
ד"ר מרדכי נאור
