פרולוג
עקדת יצחק
ארבעת האחים עמדו ביער, מוקפים בעצים גבוהים מכל עבר, מסביבם סבך עבות. הם עמדו על שביל שהכירו וכבר הלכו בו לא אחת, אך מעולם לא הרחיקו בו כמו הפעם, הלכו והעמיקו לתוך עובי היער.
לפתע הבחין בנייק כי יצחק איננו עימם.
יצחק נעלם פתאום.
"איפה יצחק? מישהו ראה אותו?" שאל בנייק בבהלה.
בנייק, וילק, יוסק ורומק הסתכלו מסביב, הביטו זה בזה והחלו לזעוק בקול גדול, "יצחק! יצחק!" אך לשווא. אין קול ואין עונה. דממה מעיקה עמדה מסביב."לאן הוא נעלם?" שאל וילק, מבוהל. "בואו נחפש אותו," השיב בנייק, הבכור. "אולי הוא באגם?" מדי פעם נהגו האחים לשחק על שפת האגם. "אבל מדוע הלך לשם לבדו? היינו כולנו יחד ביער. מה קרה לו?" התערבבו קולותיהם אלה באלה. האחים הצעירים עמדו רועדים וחיוורים ועיניהם דומעות.
יצחק נעלם.
הם היו אובדי עצות ולא ידעו מה לעשות מלבד לצעוק. לפתע נשמעה יללת חיית טרף עולה מן היער. הם נצמדו זה לזה והביטו מבועתים לכיוון הקול. ממרחק ראו שתי עיניים ירוקות נוצצות ננעצות בהם. האחים רעדו מפחד. הם קפאו על מקומם כאשר העיניים התקדמו אליהם אט אט. הפחד שיתק אותם לחלוטין. הם שכחו מיצחק והתרכזו בפחדם. אולי גם הם ייעלמו כמו אחיהם?
מולם עמד זאב, ובדמיונם המבועת הוא נראה גדול הרבה יותר מכפי שהיה באמת. זו לא הייתה הפעם הראשונה שראו זאב ביער, אבל תמיד ראו זאבים בלהקה. תמיד הם חלפו מהר, ומעולם לא ממש פחדו מהם. הזאבים חצו שבילים ונעלמו במעבה היער. הפעם זה היה שונה. זאב אחד, לבדו, גדול במיוחד, צבעו אפור לבן, לא אפור חום כפי שראו תמיד, והלבן בהק והבליט את עיניו הירוקות, שנצצו וחדרו אל נפשם. הזאב נהם שוב מול האחים המבועתים. הם עמדו בפיק ברכיים, חסרים את יצחק שאיננו, רעדו יחד מחובקים ושטופי זיעה קרה.
מחשבה אחת התרוצצה במוחם, האם הזאב הזה טרף את אחיהם שנעלם? החיה המפחידה הביטה בהם ישירות, כאילו הבינה את שחשבו. הזאב נעץ בהם את עיניו הירוקות, והם עמדו שם אחוזי בעתה מבלי יכולת לזוז. שוב יילל הזאב, והפעם הייתה יללתו גדולה ועמוקה עוד יותר. יללה של זעקת עזרה? אולי רצה להפחידם? הזאב התקדם צעד לעברם כשהם עדיין תקועים על מקומם בקרקע. לפתע השמיע יללה ארוכה מאוד, שכמו חתכה וניתקה את השלשלת הבלתי נראית שנכרכה סביב רגליהם ומנעה מהם לזוז ממקומם. כאיש אחד החלו לרוץ הביתה, בריחה מבוהלת מאותו זאב גדול. חמישה אחים יצאו ליער, אך הביתה חזרו ארבעה. יצחק איננו.
אביהם חנוך חיכה להם. הם אמרו שלום בחופזה ופנו לחדריהם, מתפללים בליבם שלא ישאל, שלא יחקור, שלא יצטרכו לספר. הוא הלך אחריהם. "איפה יצחק?" שאל. הם שתקו. "באשה, מניה," קרא חנוך לאחיותיהם ושאל שוב, "יצחק, איפה יצחק? למה לא חזר איתכם?" קולו נשבר. "איפה הילד?" שאל פעם אחת ושאל שוב בצעקה גדולה, בעודו מכוון את דבריו לבנייק, הבכור בילדיו, "איפה יצחק? מה קרה לו?"
האחים השפילו מבט כאשר בנייק דיבר, קולו חרישי, כמעט לא נשמע. "יצחק נעלם לנו ביער. שיחקנו כולנו ביחד ולפתע הוא נעלם. כנראה שהוא הלך לאיבוד במקום לא ידוע. חיפשנו אותו ולא מצאנו אותו עד שהגיע הזאב."
"זאב?" צרח חנוך, "מהיכן הגיע זאב פתאום?"
בנייק גמגם, "פתאום הוא היה שם. שמענו אותו מיילל ונבהלנו. עמדנו שם מחובקים ולא ידענו מה לעשות. הזאב הביט בנו כאילו הוא יודע משהו, כמו הבין שאנחנו מחפשים את יצחק, וניסה להראות לנו שהוא יודע איפה יצחק. אבל אז הוא יילל פתאום נורא חזק, ואנחנו נבהלנו וברחנו הביתה, בלי יצחק."
אביהם הביט בהם, עיניו דומעות ועמוקות, ואמר בתקיפות: "לא חוזרים הביתה בלי יצחק. זה ברור לכם? חזרו ליער, עכשיו, לפני שיחשיך, וקחו את האחיות שלכם. שישה אחים ואחיות זה כוח חזק מאוד. ביחד אתם יותר חזקים משישה אחים ואחיות שהתפזרו לכל עבר. איני אדם בריא. לא אוכל לצאת אתכם, אבל אתם, צאו מייד ליער ואל תעזו לחזור בלי יצחק. האם זה ברור? בנייק, אתה הבכור ואתה אחראי לכך. חפשו את יצחק עד שתמצאו אותו."
השישה יצאו לדרך, פחד גדול בעיניהם. הם הלכו במהירות, צמודים זה לזה, רועדים מקור ומאימה. בנייק התלבט: "נחזור למקום שבו ראינו את הזאב ונמשיך משם? אולי אנחנו בכלל צריכים ללכת לכיוון האגם או לחפש לאורך השבילים. הרי לא סביר שיצחק יסטה מהשביל."
הם הגיעו למקום האחרון שבו ראו את יצחק, שם גם פגשו בזאב, ועמדו אובדי עצות מול שביל אחד שהוביל למעבה היער ושמעולם לא הלכו בו. בנייק אמר: "נקרא בשמו של יצחק בקול גדול. הצעקות יעזרו לנו להתגבר על הפחד ואולי גם הזאב יחשוש מאיתנו. עלינו לשמור על קשר עין ולא להיפרד זה מזה, כדי שחס וחלילה לא ייעלם לנו עוד מישהו, ויהיה אסון עוד יותר גדול. לצעוק חזק, הכי חשוב. גם יצחק צריך לדעת שאנחנו מחפשים אותו. נצעק, ואז אתן הוראה לשתוק, שנשמע אם יצחק יענה. אולי הוא נפל ונפצע, אולי שבר רגל או התעלף איפשהו? אנחנו נצעק ונשתוק לסירוגין."
ששת האחים ואחיות החכו ביער וצעקו בקול גדול: "יצחק, יצחק...", אבל גם הד לא ענה להם.
אחר כך עמדו והשתתקו על פי סימן מבנייק וכלום, שקט, דממת היער אפפה אותם. כך זעקו מבלי לדעת מה עלה בגורלו של יצחק, ורק הזעקות שבקעו מהם המחישו כי אולי קרה משהו נורא.
שתי עיניים נוצצות הביטו בהם מתוך מעבה היער. וילק אמר לבנייק: "הזאב חזר."
שוב נתגלה לעיניהם הזאב, לבן עם גוון אפור בהיר, שרירי רגליו חזקים, ראשו גדול במיוחד ושיניו המחודדות נחשפו בכל יללה שלו. עיניו הירוקות נצצו, הבהילו אך גם שידרו מסר לא ברור. ששת האחים נצמדו זה לזה. חבוקים הביטו בזאב שעמד לפני מעבה היער. הוא יילל קצרות והניד בראשו כאילו הזמינם ללכת אחריו. הוא התקדם צעד לאחור וסימן שוב בראשו. הפעם ראו זאת בבירור ולא האמינו למראה עיניהם, האחיות נאלמו דום.
"אני מבין אותו. הוא רוצה שנלך אחריו," אמר ויליק.
בנייק הוסיף בקוצר רוח, "מה זאת אומרת, אתה מבין אותו?"
ואחיו אמר, "הרי גם אני זאב, וילק, וידוע שזאב לזאב אדם..."
לאחר התייעצות קצרה ביניהם החליטו בנייק ווילק, הבוגרים, ללכת בעקבות הזאב, והורו לשני אחיהם הצעירים, יוסק ורומק, ולשתי האחיות ללכת אחרי הזאב במרחק בטוח. בנייק חזר והדגיש: "לא להתקרב יותר מדי, אבל ללא ספק הזאב מסמן לנו משהו."
הזאב החל לנוע בתוך מעבה היער לכיוון לא ברור. ששת האחים הלכו אחריו ואחזו ידיים. שוב הוא נעצר ויילל, הפעם קצרות ושוב סימן להם. חששם החל לפוג. וילק לחש: "הוא רוצה שנבוא. נלך אחריו והוא ימצא לנו את יצחק." הזאב הגביר את צעדיו והשישה בעקבותיו. חשבו לקרוא שוב ליצחק אבל בנייק הורה להם לשתוק, להיות דוממים. "אסור להבהיל את הזאב," הזהיר. "הוא טורף ויכול להיות מסוכן מאוד, אם יחוש פחד." כך צעדו אחרי הזאב במהירות הולכת וגוברת עד שהגיעו לאגם הקטן, המוכר להם. הזאב יילל יללה ארוכה וחזקה ונעלם במהירות כלעומת שבא.
גופתו של יצחק צפה באגם. האחים נאלמו דום. לא הבינו את אשר קרה. אחיהם מת וזאב טורף הוא שהוביל אותם אליו. איך ידע מה הם מחפשים? אולי הזאב הוא המגן שלהם? האחים עמדו מול גופת אחיהם, דוממים ונדהמים. בנייק התעשת ראשון וציווה: "בואו ניקח אותו."
הם ירדו לאגם, נכנסו לתוך המים הקרים והוציאו את אחיהם המת. בגדיו הרטובים הכבידו עליהם, אבל כל השישה נשאוהו על גבם בזוכרם את דבריו של אביהם, חנוך: "אל תחזרו הביתה בלי יצחק." הם צעדו לאיטם. המשקל היה כבד מנשוא, והם לא הבינו עד תום האם הסיבה לכך היא בגדיו הרטובים של יצחק או שמא כובד המשקל על ליבם. כולם חשו אשמים במותו, ואת האשם הזה לא יוכלו להסיר מליבם. חמישה אחים יצאו יחדיו, אך יצחק לא חזר חי. כעת, הם ואחיותיהם נושאים את גופתו על גבם ומחזירים אותו הביתה — מת.
בדרך הביתה המחשבות מתרוצצות בראשם. יצחק לא ישוב לשחק איתם ואבא, מה יאמר אבא כשייוודע לו כי שכל בן? מדי פעם עצרו לנוח מכובד המשא. ככל שהתקרבו לביתם, כך המשא הכביד והעיק. הם היו שפופים וכפופים והמחשבות לא הרפו מהם. מה קרה? מתי הוא נעלם? למה הוא נעלם? איך הגיע לאגם? לא הייתה תשובה.
והזאב הזה, המיוחד בצבעיו והמפחיד כל כך, מהיכן הגיע? האם היה באמת, או שמא רק דמיינו זאב שהביא אותם אל יצחק? לא היו תשובות, וכבר לא היה כוח לשאת את יצחק אל אביו. הם נכנסו לרחוב בעיירה הקטנה שלהם, סטשמשיץ. הבית כבר היה קרוב. עוברים ושבים הביטו בהם בתדהמה. הרחוב דמם מול ששת האחים והאחיות הצועדים אל ביתם, נושאים משא כבד על גבם ועל ליבותיהם. אומנם הם חששו מה יאמר אביהם, אבל גם הרגישו שעשו את שהטיל עליהם לעשות, להביא הביתה את יצחק, אף על פי שכשלו כישלון גדול מאוד להחזירו בחיים. הם החלו לבכות וככל שהתקרבו לביתם התחזק בכיים ומשקלו של יצחק היה כבר כבד מנשוא. הלכו ובכו ואחיהם על גבם. חשו שתש כוחם אך לא עצרו, עד שהגיעו הביתה.
חנוך הביט בהם. אימם יוכבד לא עמדה במחזה הנורא ופרצה בבכי קורע לב. אביהם חולה הלב ביקש שיכניסו את יצחק לחדרם, והם הניחו אותו על המיטה. חנוך הביט בבנו המת, הביט בבניו ובבנותיו, ודיבר בשקט רועם: "זו עקדת יצחק שלנו. אלא שאנו לא הצלחנו להשאירו בחיים, כמו אברהם אבינו. הוא לא שלח ידו אל הנער והאמין אמונה שלמה באלוהיו. אני מבקש מכם, תאמינו גם אתם באלוהים, אבל לעולם, ואני אומר שוב, לעולם אל תשאירו אח מאחור, לעולם! ואלוהים יהיה בעזרינו."
עמדו שם דוממים שישה אחים ואחיות, אבא ואימא, והביטו ביצחק המת.
יללת זאב נשמעה מאי שם, אלא שלא היו בטוחים האם דמיונם מתעתע בהם או שמא אכן הזאב הלבן אפור חי וקיים שם בחוץ, ביער.
