השמיים של ליאולה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
השמיים של ליאולה
הוספה למועדפים

השמיים של ליאולה

ספר מודפס
הוספה למועדפים

עוד על הספר

יפעת נבו

ד"ר יפעת נבו, היא חוקרת בתחום התאטרון שזכתה להוקרה ולציונים גבוהים ביותר על גישתה החתרנית והמקורית עוד בהיותה תלמידת מחקר. במקצועה היא עיתונאית שזוקפת לזכותה כמה מאבקים מתוך עמדה של אוטונומיה אישית בפעולה, וביניהם הישגה האישי במאבקה נגד לשכת עורכי הדין, שבסופו ניתנה הכרת בית המשפט העליון בחיסיון העיתונאי. 

תקציר

ליאולה הוא סיפור קסום ומעורר השראה על יצורונת בשם ליאולה, שבוראת לעצמה עולם, בו המסקרן, היפה, ההוגן והראוי תופסים את מקומם הנכון.
ליאולה הוא לא רק סיפור של מסע התבגרות, אלא גם מסה הגותית על "הראוי והנכון" בעולם. על רקע זה ליאולה מנהלת דין ודברים נוקב עם אלוהים, ממנו היא דורשת לא רק הסברים באשר להתנהגות של ברואיו, אלא גם תובעת ממנו לעמוד באחריות של "היות אלוהים"; והוא עונה, ומסביר, וחושף את סיבותיו.
ליאולה הילדה מגלמת את הקסם של התום האנושי; ליאולה המתבגרת מגלמת את העוצמה שביכולת להסתכל למציאות בעיניים מבלי להתבלבל; ליאולה, כדמות, מגלמת את תפיסת "האדם המורד" של אלבר קאמי, מהיותה מסוגלת לתחום גבולות של "עד כאן" מבחינתה, כפרט אנושי, מבלי להטיל את עמדתה על זולתה.
כילדה, הנמצאת במסע התבגרות, היא בוראת לעצמה – בדמיון ובמציאות – את הדמויות שהיא נזקקת לתמיכתן, אם זה "אלוהים", שעומד לרשותה כשהיא נזקקת לו, ואם זו "אימא" שעונה על צרכיה.
ליאולה מוכיחה שוב ושוב את יכולותיה להפוך אויב לאוהב ולהביא את ה"קשוחים" להוציא מעצמם את הטוב האנושי – וליהנות מכך. עם זאת היא יודעת גם לנתק מגע מאלה שהיא לא מוצאת בהם את הסיכוי להמרה – כדי שהיא תוכל להמשיך הלאה.
 
ד"ר יפעת נבו היא חוקרת בתחום התיאטרון והתרבות. במקצועה היא עיתונאית שזוקפת לזכותה כמה מאבקים מתוך עמדה של אוטונומיה אישית בפעולה, וביניהם הישגה האישי במאבקה נגד לשכת עורכי הדין, שבסופו ניתנה הכרת בית המשפט העליון בחיסיון העיתונאי. 'השמיים של ליאולה' הוא ספרה השני של ד"ר יפעת נבו. הראשון, 'בטנגו עם אלוהים – דמות האישה כאישיות אוטונומית אי-אז ועכשיו', יצא ב-2013, גם הוא בהוצאת אוריון. 

פרק ראשון

איך הכול התחיל בזיכרון

השמיים היו צלולים בתכול. והיו עננים קטנים של קטיפה אפורה־לבנה שטיילו שם, בשמיים, ולא נפלו. הם אפילו לא נשרו. אבל העץ, שהיה קרוב, היה הבית של עלים שנשרו. הם רצו להיות ירוקים. להמשיך להיות ירוקים כמו שהיו רגילים, אבל הרוח, אף־על־פי שהייתה קלילה וידידותית, העיפה אותם בגוון חום־חלודה. והם, העלים, היו צריכים זמן כדי להתרגל לחלודה. ליאולה התבוננה: בעלים, בעננים. איך זה שהעלים מתעופפים ברוח ולבסוף נוחתים ברכות על האדמה לידה, אבל העננים מתעופפים באותה רוח ולא נופלים? כל כך רצתה שגם הם יהיו לידה, שיפלו לידה ברכות והיא תוכל להתכרבל באחד כזה, פופי.

איך זה שאף ענן לא נושר והעלה כן?

היא שאלה בקול הכי לחשושי שיש לה, כדי שאף אחד חוץ ממנו לא ישמע. אם הם ישמעו, הם יקראו לה להיכנס למטה, למרתף המוגן. החיוך ההוא שלה שוב נמתח על פרצופה הקטן, כמעט משולש עם כפתור באמצעו. היא שמעה שהם קראו לה. תמיד דואגים. מהפצצות שנופלות. אבל הן נופלות רחוק כל כך, והענן לא רוצה ליפול. הוא לא פוחד מהפצצות, אז למה היא צריכה לפחד?

אז למה הענן לא נופל? הוא אולי ייפול עוד מעט?

את קטנה.

הוא לחש לה בחזרה.

– את קטנה עם אפון-כפתור חמוד, ואני הכי אוהב אותך. את תגדלי ותלמדי שעננים לא נופלים. הם בשמיים.

אז אני רוצה להיות בשמיים. גם. להיות ענן ולא ליפול. אף פעם.

את לא תפלי אף פעם, אני מבטיח, תינוקת קטנה וחמודה שלי. אבל את לא תהיי בשמיים.

למה?

טוב. אני ארשה לך לגעת בהם. לא עכשיו, אחר כך. הרבה אחר כך, ורק לפעמים.

למה רק לפעמים?

רק כשתמלאי משימות.

מה זה?

את קטנה עכשיו, אבל את תדעי כשתגדלי.

גם אתה תגדל?

לא. אני אתבלה. אולי אתפורר. עוד לא בחרתי. אתפוגג, זהו.

לא מבינה.

את תביני, אבל לא עכשיו. עכשיו את קטנה.

אני לא רוצה להיות קטנה.

את לא בדיוק קטנה. תסתכלי על הענן שלך. הוא שט כמו קטיפה. ברכות. תשוטי ברכות.

ליאולה שמעה שוב שקוראים לה. היא הייתה רעבה. היא רצתה לקחת את הענן איתה למרתף, אבל ידעה שאי־אפשר, אבל בכל זאת רצתה. היא הבטיחה לעצמה לזכור את הענן שלה, שמלטף את השמיים כל הזמן, בלי רשות בכלל. וגם לזכור את העלה שהחליף גוון, בינתיים לצהוב מרשרש. ולזכור את הרגע.

זה הרגע הכי קדום שליאולה זוכרת מילדותה הנוכחית, כי היא החליטה לזכור אותו. היא רק לא ידעה בת כמה היא, אבל ידעה שהיא קטנה. מאד קטנה.

היא ירדה למרתף לאכול ולא הבינה למה הפחד גורם לכולם להיות עצובים. היא לא עצובה, שהרי יש לה ענן בשמיים.

 

דיון על פרשנות באשר לעובדות

ליאולה ירדה למרתף לאכול. היא חשבה על בחירה: מה היא יכולה לשים בצלחת הקטנה שהיא כבר מכירה.

"מרטין" – היא שומעת – "מרטין בוא הנה, יש דוד ודודה שרוצים לדבר איתךָ".

"אה!" שוב מרטין. היא מתעלמת. והם בשלהם: "מרטין". הפעם שמעה גם כמה קולות ילדים וילדות שהצטרפו למקהלה. "מרטין!" צייצו הקולות. היא ידעה שלא תקבל אוכל אם תמשיך להתעלם.

"אני ליאולה, לא מרטין. אמרתי לכם".

מנהלת המעון והמטפלת החליפו חיוכים. הדוד והדודה הנהנו. "כתוב אצלנו שהשם הוא מרטין. את בן או בת?" "אני ליאולה. בטח שאני בת. ובטח לא מרטין. מרטין לא נולד בכלל, אפילו שאבא שלו רצה שיוולד. אבל הוא לא נולד כי אימא שלו לא רצתה אותו. ככה!". כול המבוגרים הנהנו. כמה מהילדים והילדות הלכו לשחק, כמה נשארו. הם שתקו. הם הכירו את הדיון הזה. "ליאולה שמיאולה" לחשו כך שכולם ישמעו, "קוראת לעצמה בשמות".

"אימא שלך מסרה אותך אלינו בשם מרטין. לא אמרה אם את בן או בת. אז את בן או בת?" התעקשה המנהלת לשאול, כשהעיפרון עם המחק בראשו בידה האחת, מוכן לנחות על הטופס כדי להבטיח את העובדות סופית, אפור על גבי נייר.

"ובכן?"  נעצה בליאולה מבט מלא סמכות.

"אני בת. קוראים לי ליאולה. תרשמי, זה לא קשה".

"זה לא קשה לבדוק", ענתה המנהלת, והחליפה מבט מלא תובנה, מלווה בחיוך פדגוגי. "את מוכנה להיבדק"?

"בטח, עכשיו. ואחר כך אני רוצה לאכול."

"טוב-טוב", ענתה המנהלת, מרוככת, ורמזה לדודה לבוא אִתה. את ליאולה היא משכה בידה הקטנה. ליאולה פרצה בצחוק. המנהלת הייתה גבוהה, וליאולה התעקשה שלא לטפס למעלה על קצות אצבעותיה כך שהמנהלת נאלצה להתכופף כדי להמשיך לאחוז בידה. ליאולה הישירה אליה מבט – מלמטה למעלה – והודיעה לה בטון סמכותי ובצליל נמוך במיוחד: "את לא חייבת. להתכופף, אני מתכוונת. זה קשה לך. אני לא אברח, אל תחששי".

הגבוהה הרפתה מהיד, ורק אז חשה כמה הכף הייתה קטנטונת. אבל הקול, הצליל הנמוך והבטוח כל כך בעצמו. 'יצור מוזר, המרטין-ליאולה הזה', חשבה.

בדרך חזרה מחדר הבדיקות ליאולה התעקשה ללכת בין המנהלת לדודה ולאחוז בידה של כל אחת. היא הילכה על קצות אצבעותיה בריחוף, חיוך מתוק זרח מתחת לאפון הקטן. "אני ליאולה, ואתם יכולים לקרוא לי ליאולה שמיאולה" צעקה לעבר הילדים, "זה נחמד לי. ואני רוצה עכשיו לאכול" אמרה למנהלת בקול מלחש, אינטימי, כמי שממנה אותה לאימא שלה, בכורח הנסיבות,  ורק לרגע.

"עוד לא סיימנו", הודיעה המנהלת למטפלת ולדוד, שהמתינו דרוכים.

"אה, לא? מה עוד?" שאלה ליאולה.

"מי זה מרטין?"

"מרטין זה ילד שלא נולד, כי אימא שלו הפילה אותו. היא סיפרה לי בעצמה. גם אותי היא רצתה להרוג, כי נולדתי מכוערת כזאת, ואז להתאבד, כך סיפרה לי. היא רצתה בת, ואמרה שתקרא לה מרטינז, כי היא עבדה אצל מישפחה צרפתית בחנות בשמיים מפריז. והיא רצתה שהבת שלה תהיה יפה כמוה, מרטינז כזאת, צרפתייה. אבל את מרטין היא לא רצתה אז הרגה אותו. היא אוהבת להרוג אבל היא לא עושה את זה, היא רק אומרת. בטח מפחדת. אולי פעם תהרוג אותי, מפני שהיא יפה ואני מכוערת".

"את מפחדת?" שאלה המנהלת. המטפלת נראתה מבועתת. הדוד והדודה הנהנו.

"לא מפחדת. מרגע שהיא השאירה אותי פה, האימהוּת שלה פקעה", הודיעה ליאולה בקול רשמי, ואותתה למנהלת לרשום בטופס.

"איך ילדה קטנה כמוך מדברת? מאיפה לך המלים האלה?"

"אלה מושגים – לא מלים", הבהירה ליאולה. "וגם ביקשתי שתגידי לי בת כמה אני. כמה פעמים ביקשתי. מה כתוב לך בטופס"?

"שלוש".

"אז אני בת שלוש. עם זה אין לי דין ודברים. שיישאר שלוש. ועכשיו אני רוצה לאכול, אפשר"?

הדודה הושיטה לה יד, משכה את ליאולה אליה והושיבה אותה על הברכיים. "את רוצה מרק חם"? ליאולה הנהנה לחיוב. "וסטייק גדול עם צ'יפס?" ליאולה ביצעה חצי סיבוב חטוף וחיבקה את הדודה, ולפני שזו הספיקה להבין, הידיים הקטנות נתלו על צווארה והשפתיים האדומות של הקטנטונת השיקו נשיקה עדינה על הלחי שרוגת הקמטים, שסומק כיסה אותה מרוב הפתעה. "אחרי שתסיימי לאכול תקבלי דובדבנים", הבטיחה הדודה. ליאולה עלתה על ברכיה ולחשה לה באוזן: "ואחרי זה ארקוד בשבילך. אם תרצי לנגן משהו בפטפון, זה יהיה הכי יפה בעולם."

וכך היה.

יפעת נבו

ד"ר יפעת נבו, היא חוקרת בתחום התאטרון שזכתה להוקרה ולציונים גבוהים ביותר על גישתה החתרנית והמקורית עוד בהיותה תלמידת מחקר. במקצועה היא עיתונאית שזוקפת לזכותה כמה מאבקים מתוך עמדה של אוטונומיה אישית בפעולה, וביניהם הישגה האישי במאבקה נגד לשכת עורכי הדין, שבסופו ניתנה הכרת בית המשפט העליון בחיסיון העיתונאי. 

עוד על הספר

השמיים של ליאולה יפעת נבו

איך הכול התחיל בזיכרון

השמיים היו צלולים בתכול. והיו עננים קטנים של קטיפה אפורה־לבנה שטיילו שם, בשמיים, ולא נפלו. הם אפילו לא נשרו. אבל העץ, שהיה קרוב, היה הבית של עלים שנשרו. הם רצו להיות ירוקים. להמשיך להיות ירוקים כמו שהיו רגילים, אבל הרוח, אף־על־פי שהייתה קלילה וידידותית, העיפה אותם בגוון חום־חלודה. והם, העלים, היו צריכים זמן כדי להתרגל לחלודה. ליאולה התבוננה: בעלים, בעננים. איך זה שהעלים מתעופפים ברוח ולבסוף נוחתים ברכות על האדמה לידה, אבל העננים מתעופפים באותה רוח ולא נופלים? כל כך רצתה שגם הם יהיו לידה, שיפלו לידה ברכות והיא תוכל להתכרבל באחד כזה, פופי.

איך זה שאף ענן לא נושר והעלה כן?

היא שאלה בקול הכי לחשושי שיש לה, כדי שאף אחד חוץ ממנו לא ישמע. אם הם ישמעו, הם יקראו לה להיכנס למטה, למרתף המוגן. החיוך ההוא שלה שוב נמתח על פרצופה הקטן, כמעט משולש עם כפתור באמצעו. היא שמעה שהם קראו לה. תמיד דואגים. מהפצצות שנופלות. אבל הן נופלות רחוק כל כך, והענן לא רוצה ליפול. הוא לא פוחד מהפצצות, אז למה היא צריכה לפחד?

אז למה הענן לא נופל? הוא אולי ייפול עוד מעט?

את קטנה.

הוא לחש לה בחזרה.

– את קטנה עם אפון-כפתור חמוד, ואני הכי אוהב אותך. את תגדלי ותלמדי שעננים לא נופלים. הם בשמיים.

אז אני רוצה להיות בשמיים. גם. להיות ענן ולא ליפול. אף פעם.

את לא תפלי אף פעם, אני מבטיח, תינוקת קטנה וחמודה שלי. אבל את לא תהיי בשמיים.

למה?

טוב. אני ארשה לך לגעת בהם. לא עכשיו, אחר כך. הרבה אחר כך, ורק לפעמים.

למה רק לפעמים?

רק כשתמלאי משימות.

מה זה?

את קטנה עכשיו, אבל את תדעי כשתגדלי.

גם אתה תגדל?

לא. אני אתבלה. אולי אתפורר. עוד לא בחרתי. אתפוגג, זהו.

לא מבינה.

את תביני, אבל לא עכשיו. עכשיו את קטנה.

אני לא רוצה להיות קטנה.

את לא בדיוק קטנה. תסתכלי על הענן שלך. הוא שט כמו קטיפה. ברכות. תשוטי ברכות.

ליאולה שמעה שוב שקוראים לה. היא הייתה רעבה. היא רצתה לקחת את הענן איתה למרתף, אבל ידעה שאי־אפשר, אבל בכל זאת רצתה. היא הבטיחה לעצמה לזכור את הענן שלה, שמלטף את השמיים כל הזמן, בלי רשות בכלל. וגם לזכור את העלה שהחליף גוון, בינתיים לצהוב מרשרש. ולזכור את הרגע.

זה הרגע הכי קדום שליאולה זוכרת מילדותה הנוכחית, כי היא החליטה לזכור אותו. היא רק לא ידעה בת כמה היא, אבל ידעה שהיא קטנה. מאד קטנה.

היא ירדה למרתף לאכול ולא הבינה למה הפחד גורם לכולם להיות עצובים. היא לא עצובה, שהרי יש לה ענן בשמיים.

 

דיון על פרשנות באשר לעובדות

ליאולה ירדה למרתף לאכול. היא חשבה על בחירה: מה היא יכולה לשים בצלחת הקטנה שהיא כבר מכירה.

"מרטין" – היא שומעת – "מרטין בוא הנה, יש דוד ודודה שרוצים לדבר איתךָ".

"אה!" שוב מרטין. היא מתעלמת. והם בשלהם: "מרטין". הפעם שמעה גם כמה קולות ילדים וילדות שהצטרפו למקהלה. "מרטין!" צייצו הקולות. היא ידעה שלא תקבל אוכל אם תמשיך להתעלם.

"אני ליאולה, לא מרטין. אמרתי לכם".

מנהלת המעון והמטפלת החליפו חיוכים. הדוד והדודה הנהנו. "כתוב אצלנו שהשם הוא מרטין. את בן או בת?" "אני ליאולה. בטח שאני בת. ובטח לא מרטין. מרטין לא נולד בכלל, אפילו שאבא שלו רצה שיוולד. אבל הוא לא נולד כי אימא שלו לא רצתה אותו. ככה!". כול המבוגרים הנהנו. כמה מהילדים והילדות הלכו לשחק, כמה נשארו. הם שתקו. הם הכירו את הדיון הזה. "ליאולה שמיאולה" לחשו כך שכולם ישמעו, "קוראת לעצמה בשמות".

"אימא שלך מסרה אותך אלינו בשם מרטין. לא אמרה אם את בן או בת. אז את בן או בת?" התעקשה המנהלת לשאול, כשהעיפרון עם המחק בראשו בידה האחת, מוכן לנחות על הטופס כדי להבטיח את העובדות סופית, אפור על גבי נייר.

"ובכן?"  נעצה בליאולה מבט מלא סמכות.

"אני בת. קוראים לי ליאולה. תרשמי, זה לא קשה".

"זה לא קשה לבדוק", ענתה המנהלת, והחליפה מבט מלא תובנה, מלווה בחיוך פדגוגי. "את מוכנה להיבדק"?

"בטח, עכשיו. ואחר כך אני רוצה לאכול."

"טוב-טוב", ענתה המנהלת, מרוככת, ורמזה לדודה לבוא אִתה. את ליאולה היא משכה בידה הקטנה. ליאולה פרצה בצחוק. המנהלת הייתה גבוהה, וליאולה התעקשה שלא לטפס למעלה על קצות אצבעותיה כך שהמנהלת נאלצה להתכופף כדי להמשיך לאחוז בידה. ליאולה הישירה אליה מבט – מלמטה למעלה – והודיעה לה בטון סמכותי ובצליל נמוך במיוחד: "את לא חייבת. להתכופף, אני מתכוונת. זה קשה לך. אני לא אברח, אל תחששי".

הגבוהה הרפתה מהיד, ורק אז חשה כמה הכף הייתה קטנטונת. אבל הקול, הצליל הנמוך והבטוח כל כך בעצמו. 'יצור מוזר, המרטין-ליאולה הזה', חשבה.

בדרך חזרה מחדר הבדיקות ליאולה התעקשה ללכת בין המנהלת לדודה ולאחוז בידה של כל אחת. היא הילכה על קצות אצבעותיה בריחוף, חיוך מתוק זרח מתחת לאפון הקטן. "אני ליאולה, ואתם יכולים לקרוא לי ליאולה שמיאולה" צעקה לעבר הילדים, "זה נחמד לי. ואני רוצה עכשיו לאכול" אמרה למנהלת בקול מלחש, אינטימי, כמי שממנה אותה לאימא שלה, בכורח הנסיבות,  ורק לרגע.

"עוד לא סיימנו", הודיעה המנהלת למטפלת ולדוד, שהמתינו דרוכים.

"אה, לא? מה עוד?" שאלה ליאולה.

"מי זה מרטין?"

"מרטין זה ילד שלא נולד, כי אימא שלו הפילה אותו. היא סיפרה לי בעצמה. גם אותי היא רצתה להרוג, כי נולדתי מכוערת כזאת, ואז להתאבד, כך סיפרה לי. היא רצתה בת, ואמרה שתקרא לה מרטינז, כי היא עבדה אצל מישפחה צרפתית בחנות בשמיים מפריז. והיא רצתה שהבת שלה תהיה יפה כמוה, מרטינז כזאת, צרפתייה. אבל את מרטין היא לא רצתה אז הרגה אותו. היא אוהבת להרוג אבל היא לא עושה את זה, היא רק אומרת. בטח מפחדת. אולי פעם תהרוג אותי, מפני שהיא יפה ואני מכוערת".

"את מפחדת?" שאלה המנהלת. המטפלת נראתה מבועתת. הדוד והדודה הנהנו.

"לא מפחדת. מרגע שהיא השאירה אותי פה, האימהוּת שלה פקעה", הודיעה ליאולה בקול רשמי, ואותתה למנהלת לרשום בטופס.

"איך ילדה קטנה כמוך מדברת? מאיפה לך המלים האלה?"

"אלה מושגים – לא מלים", הבהירה ליאולה. "וגם ביקשתי שתגידי לי בת כמה אני. כמה פעמים ביקשתי. מה כתוב לך בטופס"?

"שלוש".

"אז אני בת שלוש. עם זה אין לי דין ודברים. שיישאר שלוש. ועכשיו אני רוצה לאכול, אפשר"?

הדודה הושיטה לה יד, משכה את ליאולה אליה והושיבה אותה על הברכיים. "את רוצה מרק חם"? ליאולה הנהנה לחיוב. "וסטייק גדול עם צ'יפס?" ליאולה ביצעה חצי סיבוב חטוף וחיבקה את הדודה, ולפני שזו הספיקה להבין, הידיים הקטנות נתלו על צווארה והשפתיים האדומות של הקטנטונת השיקו נשיקה עדינה על הלחי שרוגת הקמטים, שסומק כיסה אותה מרוב הפתעה. "אחרי שתסיימי לאכול תקבלי דובדבנים", הבטיחה הדודה. ליאולה עלתה על ברכיה ולחשה לה באוזן: "ואחרי זה ארקוד בשבילך. אם תרצי לנגן משהו בפטפון, זה יהיה הכי יפה בעולם."

וכך היה.