הפטנט
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הפטנט
הוספה למועדפים
ספר מודפס
הוספה למועדפים

עוד על הספר

נפתלי ברזניאק

נפתלי ברזניאק, יליד 1950, הוא רופא שיניים ומנהל המחלקה להתמחות ביישור שיניים (אורתודונטיה) במרכז לרפואת שיניים של צה"ל בתל-השומר.

ספרו 'עצי הלבנה הזקופים', המתעד את קורות אביו בתקופת השואה, פורסם ב-2004 בהוצאת "יד-ושם" בסדרת ספרי עדות.

תקציר

כשההמצאה שלו זכתה לכינוי "גאונית", כזאת שעתידה לשנות את פני המקצוע שלו, לא העלה על דעתו ד"ר דניאל ליבנה שחייו עומדים להשתנות מן היסוד.
בדהירתו המהירה אל הצמרת הדהדה בראשו האזהרה: 'התחום מסוכן! האפשרות להיפגע קלה. מדובר בהרבה כסף. תשמור עליו כעל בבת עינך, כמו שאתה שומר על המשפחה שלך'.
כל אדם הנמצא בסביבתו, קרוב כרחוק, הפך לאויב המנסה לפצח בכל דרך את סוד הפטנט שפיתח.
במלאכת מחשבת, תוך יצירה מתמדת של מתח מטלטל המגיע לשיאו בסיום מפתיע, נפרס בפני הקורא התחום המסקרן והמורכב של פיתוח פטנט והפוטנציאל הגלום בו להפוך למיליונר בן-לילה.
הספר כתוב בסגנון קצבי בהשראת סיפור אמיתי ושופך אור על העולם הסמוי מן העין, המסוכן והסבוך של רשת האינטרנט - עולם שבו שולטים האקרים בעלי יכולת תִכְנוּת גבוהה ומצפון ירוד, המנסים להשתלט בתחכום ובלי להותיר שום טביעת אצבע על רעיונותיו של הממציא התמים, ובאותה עת גם על חייו.


"הפטנט" הוא ספרו השלישי של ד"ר נפתלי ברזניאק; כשאינו כותב, עוסק הוא ביישור שיניים (אורתודונטיה).
ספריו הקודמים הם: "עצי הלִבְנה הזקופים", שיצא בהוצאת יד ושם (2004) ו"ימים ספורים", שיצא בהוצאת כנרת זמורה-ביתן (2008).

פרק ראשון

שחרור
כאב פתאומי, שחלף ברַקתי הימנית כהבזק אור, לא הניח לי לשכוח מהעניין ולעבור לסדר היום. שאלותיו של הרופא בחדר המיון הדהדו במוחי ולא נתנו לי מנוח. "מי לעזאזל הכה אותי אתמול בצהריים וגרם לי לאבד את הכרתי?" המשכתי להרהר בשאלה בכפייתיות, גם כשעמדתי מחוץ לבית החולים, שממנו שוחררתי דקות אחדות לפני כן. ניסיתי, ללא הצלחה, להתנתק ולחשוב על דברים אחרים. בעיקר הטרידה אותי תחושת חוסר התוחלת, בעודי מנסה להיזכר כל פעם מחדש במשהו שאולי קרה בסמוך לספיגת החבטה בראשי.
כל שידעתי היה שבתי טל מצאה אותי בצהרי יום האתמול מוטל מחוסר הכרה וכנראה גם עירום, על רצפת ביתנו. דבר בסביבה לא העיד על הסיבה לכך. יכול להיות שהיה קשר כלשהו בין האירועים הללו לפטנט שהמצאתי? אולי לסכום העָתק שהייתי אמור לקבל באותו יום מהחברה האמריקנית שרכשה את הפטנט?
מתוך ייאוש הרמתי את ראשי מעלה והבטתי אל השמים הכחולים. אולי משם תבוא הישועה? הסחרחורת לא איחרה לבוא.
*
"אבא, אני כאן." קולה של טל גרם לי להתעשת ולשוב למציאות.
הורדתי את עיניי ממגדל הזכוכית הכחלחל שהתנשא מעליי. טל עמדה בפינה הנגדית ונופפה לעברי בידה.
ניגשתי אליה וצעדנו יחדיו לעבר מכוניתה, שחנתה מעבר לפינה.
"אתה בסדר?" פנתה אליי בעודנו צועדים זה לצד זה.
"אני מניח שכן, אני מת להגיע הביתה, יש לי המון דברים לעשות."
נכנסנו למכונית.
"אבא, תנוח לפחות עד מחר בבוקר, גם אמא ביקשה." טל הסירה את ידיה מההגה והצמידה אותן זו לזו, "בבקשה," התחננה באופן תיאטרלי. עיניה הכחולות היו מלאות משמעות.
"בסדר," חייכתי אליה, "אני לא מתכוון ללכת לשום מקום, מבטיח שאשאר בבית."
היא התניעה והשתלבה בתנועה.
"אבא, תעשה לי בבקשה טובה אחת, תנוח קצת. גם לך מגיע לנוח, לא?"
"בסדר, אני אעשה רק את מה שאני חייב. זה לא הרבה, ואני מבטיח לך שאנוח." הרהרתי בכמה מטלות חיוניות שהיה עליי להשלים.
מאז שטל קיבלה את הדו"ח על נהיגה במהירות מופרזת, היא השתדלה לנהוג בזהירות יתרה. השלווה והביטחון שהשרתה עליי אפשרו לי להסיר את עיניי מהכביש ולהתבונן במכתב השחרור מבית החולים.
 
המרכז הרפואי תל אביב
סיכום שחרור רפואי
 
שם: דני ליבנה
שם האב: חיים          שם האם: לאה
ת"ז: 001190683
תאריך לידה: 06.05.1959
כתובת: רב אשי 22 תל אביב
 
אבחנה: חבלה ממקור קהה בצד ימין של הראש, שטף דם מקומי. אובדן ההכרה לכמה שעות.
תולדות המקרה: הגיע לחדר המיון ללא הכרה. נחבל בראשו מגוף קהה לא מזוהה. בבדיקות, כולל רנטגן ו־CT, לא נמצא דבר, חוץ משטף דם מקומי באזור הרקה בצד ימין. במהלך הבדיקות בחדר המיון שב להכרה מלאה ללא סימנים פתולוגיים.
בבדיקות מעבדה אין מה לציין, פרט לעלייה במספר התאים הלבנים ל־12,000.
אק"ג: תקין. אא"ג: סימטרי ותקין.
משוחרר לאחר השגחה של 24 שעות בבית החולים.
בבדיקה לפני השחרור: לחץ דם תקין, דופק תקין.
מומלץ: ביקורת שגרתית אצל הרופא המטפל ובדיקת מספר התאים הלבנים.
הערה: לא הוגשה תלונה למשטרה.
תאריך: יום א, 16 באוקטובר 2005.
על החתום: ד"ר ישי מי־זהב, מ"ר 12727.
 
עם סיום קריאת המסמך הֵסבתי את ראשי שמאלה. התבוננתי בטל, שהייתה מרוכזת לחלוטין בנהיגה.
'האם היא יודעת משהו שאני לא יודע? מדוע היא לא מוציאה מילה מפיה?' חשבתי.
לא רציתי להפריע לה, ולכן לא שיתפתי אותה במחשבות שהלמו במוחי וניסו להבהיר לי את הסיבות לאירוע שהפר את שגרת חיי. תחושת חוסר־האונים שהשתלטה עליי תקפה אותי שוב.
'מישהו בטח רצה את הכסף או את התהילה או אולי את שניהם? האומנם עשיתי הכול כדי שזה יהיה בלתי אפשרי? אם כן, מה קרה?'
 
פקיעת חוזה
רעייתי סוזן מעולם לא הייתה מוכנה לריב המשפחתי שנקרא "אירוח לחגים". כהרגלה, גם הפעם פטרה אותנו מנוכחותה וטסה לארצות הברית. אמנם הנימוק "סיוע לאמה החולה" סבל משימוש יתר, אבל תמיד היה בלתי אפשרי לערעור. בניגוד להרגלן החליטו הפעם בנותיי, מיכל וטל, להישאר אתי.
היעדרויותיה התכופות של סוזן מארצנו הקטנטונת הותירו בידיי זמן וחופש לפגוש אנשים ולשהות במקומות, ללא כל צורך לדווח על כך לאיש. טל ומיכל היו עסוקות עד מעל לראשיהן, וכשנזכרו באבא שלהן היו משאירות מסרונים קצרצרים על הנייד, כמו "איפה אתה?", "איפה אתה אוכל?" או "תשאיר לי כסף."
*
"מי בבית?" שאלתי בקול כשנכנסתי הביתה בשישי לפנות ערב, יום אחד לפני האשפוז. קיוויתי שגלֵי הקול שנפלטו מגרוני יחדרו דרך הדלתות המבודדות של חדרי הבנות.
איש לא הגיב.
"יש מישהו בבית?" הרמתי מעט יותר את קולי.
גם הפעם לא נשמע שום קול מהאגף בדירה שבו הן מתגוררות.
לפיכך נכנסתי לחדר העבודה, שבימים רגילים אִכלס את סוזן ואותי.
"רק סופת הוריקן יכולה להותיר אי־סדר כזה!" היו מילותיו של חבר, שעמד פעם על סף דלת חדר העבודה שלנו. הוא צדק.
הבלגן חגג שם תמיד. למתבונן מן הצד נדמה שלחפצים הנמצאים בחדר חיוּת משלהם, וכל אחד מהם עושה שם כרצונו. שולחנות העבודה של רעייתי ושלי ניצבו זה מול זה. עליהם עמדו באופן קבוע שני מחשבים פתוחים, שהיו נגישים לכול ונראו כאילו הם משוחחים זה עם זה, ואולי מעבירים מידע בשפת שומרי המסך, המוכּרת רק להם. חמשת מַדפי הספרייה בצד אחד של החדר קרסו מרוב ספרים, חוברות ועיתונים ישנים, שחלק מהם עמדו זקופי קומה, ממתינים בגאווה לשליפה מהירה, בעוד האחרים נמים בצנעה מאופקת, תוך ידיעה כמעט ודאית שגורלם נחרץ לגריסה. לא הייתה שום אפשרות לדחוס מעליהם ולו דף אחד יתום.
"אפשר לשאול ממך את…?" הייתה בקשה שגורה בפי האורחים שהיו נכנסים לחדר ומשתאים מכמות הספרים שהיו שם, מאיכותם ומהמגוון הרחב.
"רק אם מובטח שיחזור אליי," הייתי משיב, ויודע שהסיכוי לכך קטן. למרות זאת, תמיד השאלתי ספרים לאורחים וחסרונם כמעט לא הורגש.
על שולחנות העבודה נערמו שבועונים וירחונים, שכל אחד מאיתנו היה מנוי עליהם, מקצתם בתוליים ועטופים בניילון דק. לצִדם ניצבו כוסות בעלות תחתית חומה ויבשה, שרמזו על פעילות שדרשה ערנות ממושכת. מתחת לכל שולחן היו מגובבות ערמות נייר נוספות וספרים שלא נמצא להם מקום על המדפים. בצדו הימני של שולחן העבודה הונחו כמה מוצגים, שקיבלו את התואר "מוזיאוניים".
"אולי הגיע הזמן לזרוק את מכונת הכתיבה 'רויאל' הענתיקה הזאת?" העזתי לשאול את רעייתי בקול מעט מלגלג באחת הפעמים שבהן ניסיתי למצוא משהו בחדר, כשהמכונה צנחה שוב על הפרקט.
"שלא תעז! לא אותה וגם לא את מחשב המקינטוש מהדור הראשון." היא הצביעה על שני המכשירים שהביאה עִמה מניו יורק. "שניהם פריטי אספנים ויהיו יקרי ערך בעוד כמה שנים."
"אז עוד כמה שנים יהיה אפשר למכור אותם?" התעניינתי, והפעם ברצינות.
"השתגעת? זה חלק מהירושה לבָּנות…" חייכה וניגבה בערגה גרגיר אבק שנראה על הצג הכבוי זה שנים של "הדור הראשון".
נחשים של כַּבלי חשמל ומחשב, לצד גאדג'טים[1] אלקטרוניים שאספנו במהלך השנים, התפתלו והתכרבלו זה בתוך זה מתחת לשולחן, כעושים אהבה. אני ידעתי שלעולם לא יהיה בהם שימוש. יצר האספנות של אשתי רק הלך ו"השתבח" עם השנים, כמו יין טוב. על ספת האירוח שבחדר היו מונחים בערבוביה כריות, שמיכות לא מקופלות, חוברות, ספרים, טלפונים סלולריים וסוללות, מצלמות דיגיטליות ועוד אמצעים, שבדרך כלל אינם פועלים דווקא כשמתעורר הצורך להשתמש בהם. פה ושם היה אפשר לראות ציוד סקי זרוק, ללא קשר לעונות השנה.
"סוזן, שֶׁאָנָה לא תעז להיכנס לחדר," אמרתי לה לאחר שאנה, העוזרת שלנו, "סידרה" את החדר. נראה שאז היא מצאה מקום עלום למותחן של אורי אדלמן, "משוואה עם נעלם", בדיוק לפני שעמדתי לסיימו. כיוון שהייתי נחוש לדעת מה עלה בגורל גיבוריו, נאלצתי שוב לרוכשו. יש לי תחושה שהספר הנעלם עדיין מסתתר אי־שם במסתורי הבלגן ואולי יתגלה לאחר הסופה הבאה.
"איפה אתה מתחבא היום?" פניתי לעכבר, שבכל פעם שעזבתי את השולחן מצא מסתור מֵאור נורות ההלוגן במקום אחר. אנחת רווחה נפלטה מגרוני רק לאחר שהרמתי כמה מעטפות דואר שעדיין לא מוינו. קרן אור אדומה, שהבליחה מתחת לערמה, הוכיחה שהוא עדיין בין החיים.
הקלקה כפולה ועדינה על גב העכבר הכניסה אותי לדואר האלקטרוני ואל תיקיית ההודעות שלא נקראו. חלפתי על כתובות השולחים וללא שהות העברתי את כולה לאשפה.
לחצתי על אייקון היומן באאוטלוק.
בתאריך יום המחרת היה רשום בהדגשה: פקיעת החוזה.
'כבר חלפו 18 חודשים… שנה ומחצה?' הרהרתי. 'כל כך מהר… איך שכחתי?'
"זה כל כך מתאים לי," השבתי לעצמי בקול לעבר קירות החדר.
*
שנה וחצי לפני כן חתמתי על חוזה לפיתוח פטנט ייחודי שהמצאתי בתחום שאני עוסק בו, יישור שיניים. החוזה נחתם עם אורתומקס, חברה אמריקנית לייצור ולשיווק של מוצרים בתחום יישור השיניים.
"החוזה שהם חתמו אִתך נותן לך הרבה יותר מאשר כל חוזה דומה בענף," אמרה לי שרון, עורכת הפטנטים שליוותה אותי לפני החתימה.
"אני מבין שהפטנט שלך יוצא דופן. הם היו מוכנים לקבל כל תנאי שהצבנו," סיכם עורך הדין עדו רָנִיר, לאחר סיום המשא ומתן הקצר יחסית, שנערך בינו לבין נציגי החברה. גם שרון וגם עדו חיזקו את דבריו של פיל גנואה, עורך הפטנטים של החברה האמריקנית, שאמר, לאחר שלפני כמה חודשים חשפתי את הפטנט לפני נציגי החברה ולפניו: "אני מלווה את החברה יותר מעשרים שנה וזוהי פריצת דרך משמעותית." מאוחר יותר, בארוחה חגיגית שנערכה לכבודי, הוא לא הפסיק לכנות את ההמצאה "גאונית".
על פי ההסכם, ביום שכּונה "פקיעת החוזה" אורתומקס הייתה אמורה להעביר לחשבון הבנק שלי מקדמה נאה, כאות הוקרה על כך שהם היו הראשונים שפניתי אליהם. העברת המקדמה הותנתה במקוריות הפטנט. "המקדמה תועבר רק אם לא הוגש או נרשם פטנט דומה במשרד הפטנטים האמריקני או במשרד פטנטים אחר בעולם, בטרם הגשנו אנחנו את הפטנט שלנו," היה כתוב בחוזה. לרוב חולפים שמונה־עשר חודשים מורטי עצבים, עד שאפשר להיות סמוך ובטוח שהפטנט שהוגש מקורי ואין קודם לו.
'מחר,' הרהרתי, 'חייהם של בני משפחתי ושלי אמורים להשתנות.' מדובר בשינוי כלכלי דרמטי, אך גם בכניסתי הוודאית להיכל התהילה של המקצוע, ואת זה אי־אפשר לרכוש בעד שום הון שבעולם.
הטלפון בביתה של ברברה, אמה של רעייתי שחיה בניו יורק, צלצל כ-15 פעם עד שעבר למכשיר הפקסימיליה. רציתי להזכיר לה.
*
"יש לך מושג איפה החוזה עם אורתומקס?" סוזן שאלה אותי לפני כמה שבועות. שוב מצאתי את עצמי מרים ספרים וניירות מעל לשולחן ומתחתיו, נובר בין הדפים המודפסים. אף שהפכתי כמעט כל דבר אפשרי, החוזה לא נמצא.
"עזבי אותי," ניגבתי בייאוש ובחוסר־סבלנות את הזיעה ממצחי. "החוזה חתום, והתאריכים רשומים במחשב, ו…" רציתי לומר משהו אבל עצרתי בעצמי.
סוזן הייתה מסופקת לגבי יכולתה של אורתומקס לממש את ההסכם. לא מההיבט הכלכלי, אלא מההיבטים הקשורים לפיתוח ולשיווק, שלדעתה החברה לא הוכיחה בהם עוצמה.
*
טל ומיכל לא היו בסביבה באותו ערב שבת. לא היה לי עם מי לחלוק את ההתרגשות שאחזה בי, שגברה והלכה והתחרתה בנוכחותה המטאפיזית של הבדידות, שפרשׂה עליי את כנפיה.
"אני שונא את ה'לבד' הזה, כבר שנים שאני לבד." רשמתי על פתקית כחולה בגחמה של רגע, בתקווה שאולי מישהו ימצא אותה וינסה להבין את תחושתי.
כל שנותר לי לעשות כדי להפיג את בדידותי היה לפתוח את המצגת שהצגתי בעבר לבכירי אורתומקס, ולהתענג עליה. בעזרת המצגת הצלחתי לתאר את הפטנט והשלכותיו לצוות הבכיר של החברה, ומיד אחריה הם החליטו לחתום על החוזה. על פי ההסכם, התחייבתי לשמור על סודיות בנוגע לפטנט ולא לדבר עליו עם איש במשך שנה וחצי, ואכן כיבדתי את ההסכם כמעט עד תום. לא סיפרתי לאיש לא על מהות החוזה וגם לא על הפטנט. למזלי, איש לא הטריד אותי במהלך כל התקופה שחלפה ושאל בישראליות טיפוסית, "נו… ומה עם הפטנט?".
*
"התחום מסוכן, האפשרות להיפגע בו קלה, תיזהר. זה לא מאמר בעיתון מקצועי, מדובר בהרבה כסף. תשמור עליו כעל בבת־עינך, כמו שאתה שומר על המשפחה שלך," אמר לי לפני הרבה חודשים ירון, חבר טוב. ירון הצליח בעבר לעבור את כל המשוכות, לרשום פטנט, להרוויח הון ולאבד את אשתו. "כל דליפה תהפוך לנהר שישטוף אותך," ולאחר הפסקה קצרה הוסיף, "וגם את בני ביתך." הוא סיים את המלצתו באופן ציורי.
עוד בתחילת הדרך ניסה ירון להסביר לי שתחום הפטנטים קוסם לרבים המנסים לצלוח אותו, אבל רק בודדים מצליחים באמת להגיע לקו הסיום שלמים וללא צלקות. מעטים מאוד גם רואים רווח כלכלי למאמציהם. "צריך הרבה עצבים, בעיקר מול בוחני הפטנטים, שאיתם עליך להיות מתוחכם," הוסיף. "ההתדיינויות הרבות מולם מלאות במכשולים ובמוקשים. הם כותבים בשפה המובנת רק להם, לעורכי הפטנטים ולאנשים המכירים את התחום, מין שפה מוזרה ללא נושא, נשוא ומושא, והמחירים וההוצאות הנלוות הם בשמים. חוץ מזה," הוסיף, "עליך לגַבּוֹת כל צעד בעורך פטנטים מנוסה, בעורך דין מקצועי, בניירת ובחתימות."
כאשר הוא שטח בפניי את משנתו, לא היה לי מושג לאן אני נכנס, אבל הרגשתי מאותגר. והנה הערב אני מרגיש כמו אצן למרחקים ארוכים הרואה את קו הסיום לנגד עיניו, ממש לפני קריעת הסרט, וחש שעוד רגע הוא "נוגע בשמים".
פנים מחויכות ניבטו אליי מהמראה הקטנה שבחדר.
עם סיום המצגת הרגשתי שאני לא יכול להכיל את ההתרגשות. החלטתי לצלצל ליובל, האיש שסייע לי רבות בדרך להגשמת יישום הפטנט. היה לי ברור שהוא יקבל חלק מהתמורה, אף שלא חתמנו על דבר.
"נא לא להשאיר הודעות אחרי הצפצוף," קיבלה את פניי ההודעה. "אחזור בעוד כשבועיים-שלושה, נא לסמס[2] או לשלוח מייל."
"יובל, מחר הוא יום פקיעת החוזה. לא שכחתי את הבטחתי, אני אעמוד בכל מילה," כתבתי בדוא"ל.
*
"אבא, אתה בבית?" שמעתי לפתע את קולה הישנוני של טל, בתי הבכורה.
"איפה מיכל?" השבתי. מיכל היא בת הזקונים שלנו, הקטנה מטל בשנה.
"בטח ישנה, היא יוצאת הערב לברקוד." ה"ברקוד" היה מועדון לגילי 22-18 והיווה את מרכז החיים החברתיים שלהן.
"ואת?"
"אני הולכת ל'בָּרמן'[3]."
"מתי?"
"עוד שעה בערך." מחוגי השעון הורו על תשע בערב.
"תאכלו משהו?"
"אזמין פיצה."
כשסוזן נעדרה מהבית, המאכל האיטלקי הלאומי הפך למרכיב העיקרי בתזונה שלנו. הבנות חגגו פה ושם מול הכיריים או התנור והפיקו מטעמים שלא היו מביישים את אִמן, שנחשבה לשפית הראויה לשמה.
"בסדר. תעירי את מיכל, אני רוצה לדבר איתכן."
"משהו רציני?"
"כן, רציני מאוד."
"קשור לאמא?"
"למה לאמא? את חושבת על גירושים?" חייכתי. גם זה אולי יבוא, חשבתי על ירון.
"אני לא יודעת מה עובר עליך, אתה נראה קצת מדוכדך."
"אולי בהשפעת שעון החורף שהחל היום. עכשיו אני דווקא אמור להיות די מרוצה."
"ממה?"
"תעירי את אחותך ואני אספר לשתיכן, אין לי חשק לדבר על זה פעמיים."
בנותיי לא ידעו דבר וחצי דבר על החוזה. הן ידעו שאני עוסק בפיתוח מוצר מסוים, כפי שהן יודעות שאני מנהל מחלקה או כותב מאמרים ולעתים ספרים.
"מיכל, מיכל, אבא רוצה לדבר אִתנו." על פי תגובתה המהירה, הבנתי שסקרנתי אותה. טריקת דלת ורעשים של שצף המים העידו על כך שמיכל בדרך.
"במשך שנה וחצי הסתרתי מכן את העובדה שנחתם חוזה ביני, כמפתח פטנט, לבין אורתומקס, שרכשה את הפטנט." פתחתי את דבריי בצורה רשמית ולא אופיינית.
שלושתנו ישבנו במטבח סביב השולחן המרובע.
"פיתחת פטנט ולא אמרת לי?" נעלבה טל.
"בכל הפעמים שנעלמתי מהבית לשעות ארוכות, ואפילו כשרכבתי על האופניים בשבתות בבוקר, עסקתי בפיתוח הפטנט. לא רציתי שדבר ידלוף החוצה. נראה שהצלחתי בכך."
קורי השינה עדיין אפפו את מיכל, היא לא הפסיקה לפהק.
"תגידי," טל המתוסכלת פנתה למיכל, "שמעת מה אבא אמר?"
"לא הקשבתי, חלמתי, סליחה." לחשה.
"אבא חתם על חוזה עם אורתומקס. חוזה על פטנט שהוא פיתח." שתיהן הכירו היטב את החברה הזאת. אִמן הייתה נציגת החברה בישראל.
"איזה פטנט? על מה את מדברת? אבא, אבא, תראה, אמרתי לך, היא כל הזמן כועסת עליי."
"תתעוררי, תקשיבי, די כבר אִתך, אולי תתרכזי קצת?"
"אל תריבו. אם אתן רבות עכשיו, מה יהיה מחר?"
"מה יהיה מחר?" הסקרנות המשיכה להניע את טל.
"מחר משרד הפטנטים האמריקני אמור לפרסם את הפטנט באתר שלו."
"ו…"
"תהיו גאות באבא שלכן – יהיה לו פטנט רשום, שהוא כנראה פריצת דרך ביישור שיניים."
"וזה שווה משהו?" אני לא בטוח מי הייתה זו ששאלה.
"מחר אני עומד לקבל 850 אלף דולר מאורתומקס." עיניהן נפערו למשמע גודל הסכום.
"אמא יודעת?" שאלה טל. לא האמנתי שסוזן נצרה בלבה את שידעה והחרישה כל העת.
"ודאי שהיא יודעת, אבל היא בטח לא זוכרת. היא לא צלצלה."
"למה דווקא מחר? מחר שבת."
"כי מחר תחלוף שנה וחצי, וזוהי המקדמה הראשונה שאני אמור לקבל תמורת חתימת החוזה איתם ולא עם חברה אחרת. סוג של אמירת תודה על הבחירה."
"קיבלת מהם הודעה?"
"לא, אבל כמו שאני מכיר את החברה הזאת, ביום ראשון בבוקר אקבל טלפון מליאור, הפקיד מהבנק בשכונה, שיאשר את הסוויפט."[4]
"אבא, מה יהיה?" טל חייכה וחשפה שיניים צחורות וישרות. עיניה בהקו.
"אני מקווה שאתן תיהנו מהתמלוגים במשך עשרים השנים הבאות."
"די!!! בכמה מדובר?" מיכל התעוררה לחלוטין. שׂערה הבהיר היה סתור.
"בהרבה, הרבה כסף לכל שנה."
"בכמה?" טל המשיכה לדרוש שאדייק.
"בכמה מיליוני דולרים מדי שנה בשנה, תלוי במכירות. בין שניים לחמישה מיליון דולר, כן, כן, מדי שנה בשנה."
"כמה???"
"בסכומים שאמרתי. עכשיו תזמינו פיצה."
"איזו?"
"מה זה משנה, פינו? האט? דומינו? מטר? שנייה, רק שנייה. מצחיק, אבל אין לי כסף," אמרתי, לאחר שהכנסתי את ידיי לכיסי והוצאתי אותן ריקות. "נתתי למטפלת של סבתא את כל מה שהיה לי."
"לי יש. אולי נצא לג'יראף או לבראסרי?" אמרה מיכל.
"אתן יוצאות עוד מעט, אמרת בעשר." פניתי לטל.
"אז אולי נלך לחגוג מחר בערב."
"או־קי." חייכתי, "אזמין ב'מקום של בשר' לתשע. רגע, רוצות להביא חברים?"
"זה אירוע פרטי, שלנו. אמא לא כאן, אז נלך רק שלושתנו." דווקא טל, שיש לה חבר כבר יותר משלוש שנים, הייתה החלטית מאוד.
"אל תדברו על כך עם איש, אני מבקש מכן." לא רציתי לנמק.
"מבטיחה שלא לדבר," אמרה מיכל, וטל חזרה אחריה על אותו המשפט.
אף שהיה ניכר כי הן מתרגשות לא פחות ממני, בטחתי בהן שלפחות בשעות הקרובות הן תנצורנה את החדשה.
*
כשעתיים לאחר מכן חלקתי את השמחה גם עם סוזן, שחזרה עם אמה מהג'יי־סי־סי (ג'ואיש ומי וניטי סנטר) השכונתי.
"כל הכבוד, הגשמת חלום! תשמע, רק אל תקנה את הפורשה שהבטחת לי לפני שנישאנו. יש לי חלומות אחרים." כך היא חתמה את השיחה הטרנס־אטלנטית.
לא רציתי לשתף אותה במה שרשמתי על הפתקית התכולה לפני כמה שעות.
אף שחלפו למעלה מעשרים שנה מאז ההבטחה, לא שכחתי את הפורשה האדומה. גם לי היו חלומות רבים שרציתי להגשים.
ממש בטרם החלקתי אל בין הסדינים, קראתי את המילים "נהדר, בהצלחה, נדבר…" שהגיעו בדואר האלקטרוני מיובל, שכנראה נדד בעולם כדרכו.
 
 
[1] בעברית: חפיצים
[2] בעברית: למסרר
[3] בעברית: לעבוד בבר
[4] סוויפט – העברת כספים מחשבון לחשבון.

נפתלי ברזניאק

נפתלי ברזניאק, יליד 1950, הוא רופא שיניים ומנהל המחלקה להתמחות ביישור שיניים (אורתודונטיה) במרכז לרפואת שיניים של צה"ל בתל-השומר.

ספרו 'עצי הלבנה הזקופים', המתעד את קורות אביו בתקופת השואה, פורסם ב-2004 בהוצאת "יד-ושם" בסדרת ספרי עדות.

עוד על הספר

הפטנט נפתלי ברזניאק
שחרור
כאב פתאומי, שחלף ברַקתי הימנית כהבזק אור, לא הניח לי לשכוח מהעניין ולעבור לסדר היום. שאלותיו של הרופא בחדר המיון הדהדו במוחי ולא נתנו לי מנוח. "מי לעזאזל הכה אותי אתמול בצהריים וגרם לי לאבד את הכרתי?" המשכתי להרהר בשאלה בכפייתיות, גם כשעמדתי מחוץ לבית החולים, שממנו שוחררתי דקות אחדות לפני כן. ניסיתי, ללא הצלחה, להתנתק ולחשוב על דברים אחרים. בעיקר הטרידה אותי תחושת חוסר התוחלת, בעודי מנסה להיזכר כל פעם מחדש במשהו שאולי קרה בסמוך לספיגת החבטה בראשי.
כל שידעתי היה שבתי טל מצאה אותי בצהרי יום האתמול מוטל מחוסר הכרה וכנראה גם עירום, על רצפת ביתנו. דבר בסביבה לא העיד על הסיבה לכך. יכול להיות שהיה קשר כלשהו בין האירועים הללו לפטנט שהמצאתי? אולי לסכום העָתק שהייתי אמור לקבל באותו יום מהחברה האמריקנית שרכשה את הפטנט?
מתוך ייאוש הרמתי את ראשי מעלה והבטתי אל השמים הכחולים. אולי משם תבוא הישועה? הסחרחורת לא איחרה לבוא.
*
"אבא, אני כאן." קולה של טל גרם לי להתעשת ולשוב למציאות.
הורדתי את עיניי ממגדל הזכוכית הכחלחל שהתנשא מעליי. טל עמדה בפינה הנגדית ונופפה לעברי בידה.
ניגשתי אליה וצעדנו יחדיו לעבר מכוניתה, שחנתה מעבר לפינה.
"אתה בסדר?" פנתה אליי בעודנו צועדים זה לצד זה.
"אני מניח שכן, אני מת להגיע הביתה, יש לי המון דברים לעשות."
נכנסנו למכונית.
"אבא, תנוח לפחות עד מחר בבוקר, גם אמא ביקשה." טל הסירה את ידיה מההגה והצמידה אותן זו לזו, "בבקשה," התחננה באופן תיאטרלי. עיניה הכחולות היו מלאות משמעות.
"בסדר," חייכתי אליה, "אני לא מתכוון ללכת לשום מקום, מבטיח שאשאר בבית."
היא התניעה והשתלבה בתנועה.
"אבא, תעשה לי בבקשה טובה אחת, תנוח קצת. גם לך מגיע לנוח, לא?"
"בסדר, אני אעשה רק את מה שאני חייב. זה לא הרבה, ואני מבטיח לך שאנוח." הרהרתי בכמה מטלות חיוניות שהיה עליי להשלים.
מאז שטל קיבלה את הדו"ח על נהיגה במהירות מופרזת, היא השתדלה לנהוג בזהירות יתרה. השלווה והביטחון שהשרתה עליי אפשרו לי להסיר את עיניי מהכביש ולהתבונן במכתב השחרור מבית החולים.
 
המרכז הרפואי תל אביב
סיכום שחרור רפואי
 
שם: דני ליבנה
שם האב: חיים          שם האם: לאה
ת"ז: 001190683
תאריך לידה: 06.05.1959
כתובת: רב אשי 22 תל אביב
 
אבחנה: חבלה ממקור קהה בצד ימין של הראש, שטף דם מקומי. אובדן ההכרה לכמה שעות.
תולדות המקרה: הגיע לחדר המיון ללא הכרה. נחבל בראשו מגוף קהה לא מזוהה. בבדיקות, כולל רנטגן ו־CT, לא נמצא דבר, חוץ משטף דם מקומי באזור הרקה בצד ימין. במהלך הבדיקות בחדר המיון שב להכרה מלאה ללא סימנים פתולוגיים.
בבדיקות מעבדה אין מה לציין, פרט לעלייה במספר התאים הלבנים ל־12,000.
אק"ג: תקין. אא"ג: סימטרי ותקין.
משוחרר לאחר השגחה של 24 שעות בבית החולים.
בבדיקה לפני השחרור: לחץ דם תקין, דופק תקין.
מומלץ: ביקורת שגרתית אצל הרופא המטפל ובדיקת מספר התאים הלבנים.
הערה: לא הוגשה תלונה למשטרה.
תאריך: יום א, 16 באוקטובר 2005.
על החתום: ד"ר ישי מי־זהב, מ"ר 12727.
 
עם סיום קריאת המסמך הֵסבתי את ראשי שמאלה. התבוננתי בטל, שהייתה מרוכזת לחלוטין בנהיגה.
'האם היא יודעת משהו שאני לא יודע? מדוע היא לא מוציאה מילה מפיה?' חשבתי.
לא רציתי להפריע לה, ולכן לא שיתפתי אותה במחשבות שהלמו במוחי וניסו להבהיר לי את הסיבות לאירוע שהפר את שגרת חיי. תחושת חוסר־האונים שהשתלטה עליי תקפה אותי שוב.
'מישהו בטח רצה את הכסף או את התהילה או אולי את שניהם? האומנם עשיתי הכול כדי שזה יהיה בלתי אפשרי? אם כן, מה קרה?'
 
פקיעת חוזה
רעייתי סוזן מעולם לא הייתה מוכנה לריב המשפחתי שנקרא "אירוח לחגים". כהרגלה, גם הפעם פטרה אותנו מנוכחותה וטסה לארצות הברית. אמנם הנימוק "סיוע לאמה החולה" סבל משימוש יתר, אבל תמיד היה בלתי אפשרי לערעור. בניגוד להרגלן החליטו הפעם בנותיי, מיכל וטל, להישאר אתי.
היעדרויותיה התכופות של סוזן מארצנו הקטנטונת הותירו בידיי זמן וחופש לפגוש אנשים ולשהות במקומות, ללא כל צורך לדווח על כך לאיש. טל ומיכל היו עסוקות עד מעל לראשיהן, וכשנזכרו באבא שלהן היו משאירות מסרונים קצרצרים על הנייד, כמו "איפה אתה?", "איפה אתה אוכל?" או "תשאיר לי כסף."
*
"מי בבית?" שאלתי בקול כשנכנסתי הביתה בשישי לפנות ערב, יום אחד לפני האשפוז. קיוויתי שגלֵי הקול שנפלטו מגרוני יחדרו דרך הדלתות המבודדות של חדרי הבנות.
איש לא הגיב.
"יש מישהו בבית?" הרמתי מעט יותר את קולי.
גם הפעם לא נשמע שום קול מהאגף בדירה שבו הן מתגוררות.
לפיכך נכנסתי לחדר העבודה, שבימים רגילים אִכלס את סוזן ואותי.
"רק סופת הוריקן יכולה להותיר אי־סדר כזה!" היו מילותיו של חבר, שעמד פעם על סף דלת חדר העבודה שלנו. הוא צדק.
הבלגן חגג שם תמיד. למתבונן מן הצד נדמה שלחפצים הנמצאים בחדר חיוּת משלהם, וכל אחד מהם עושה שם כרצונו. שולחנות העבודה של רעייתי ושלי ניצבו זה מול זה. עליהם עמדו באופן קבוע שני מחשבים פתוחים, שהיו נגישים לכול ונראו כאילו הם משוחחים זה עם זה, ואולי מעבירים מידע בשפת שומרי המסך, המוכּרת רק להם. חמשת מַדפי הספרייה בצד אחד של החדר קרסו מרוב ספרים, חוברות ועיתונים ישנים, שחלק מהם עמדו זקופי קומה, ממתינים בגאווה לשליפה מהירה, בעוד האחרים נמים בצנעה מאופקת, תוך ידיעה כמעט ודאית שגורלם נחרץ לגריסה. לא הייתה שום אפשרות לדחוס מעליהם ולו דף אחד יתום.
"אפשר לשאול ממך את…?" הייתה בקשה שגורה בפי האורחים שהיו נכנסים לחדר ומשתאים מכמות הספרים שהיו שם, מאיכותם ומהמגוון הרחב.
"רק אם מובטח שיחזור אליי," הייתי משיב, ויודע שהסיכוי לכך קטן. למרות זאת, תמיד השאלתי ספרים לאורחים וחסרונם כמעט לא הורגש.
על שולחנות העבודה נערמו שבועונים וירחונים, שכל אחד מאיתנו היה מנוי עליהם, מקצתם בתוליים ועטופים בניילון דק. לצִדם ניצבו כוסות בעלות תחתית חומה ויבשה, שרמזו על פעילות שדרשה ערנות ממושכת. מתחת לכל שולחן היו מגובבות ערמות נייר נוספות וספרים שלא נמצא להם מקום על המדפים. בצדו הימני של שולחן העבודה הונחו כמה מוצגים, שקיבלו את התואר "מוזיאוניים".
"אולי הגיע הזמן לזרוק את מכונת הכתיבה 'רויאל' הענתיקה הזאת?" העזתי לשאול את רעייתי בקול מעט מלגלג באחת הפעמים שבהן ניסיתי למצוא משהו בחדר, כשהמכונה צנחה שוב על הפרקט.
"שלא תעז! לא אותה וגם לא את מחשב המקינטוש מהדור הראשון." היא הצביעה על שני המכשירים שהביאה עִמה מניו יורק. "שניהם פריטי אספנים ויהיו יקרי ערך בעוד כמה שנים."
"אז עוד כמה שנים יהיה אפשר למכור אותם?" התעניינתי, והפעם ברצינות.
"השתגעת? זה חלק מהירושה לבָּנות…" חייכה וניגבה בערגה גרגיר אבק שנראה על הצג הכבוי זה שנים של "הדור הראשון".
נחשים של כַּבלי חשמל ומחשב, לצד גאדג'טים[1] אלקטרוניים שאספנו במהלך השנים, התפתלו והתכרבלו זה בתוך זה מתחת לשולחן, כעושים אהבה. אני ידעתי שלעולם לא יהיה בהם שימוש. יצר האספנות של אשתי רק הלך ו"השתבח" עם השנים, כמו יין טוב. על ספת האירוח שבחדר היו מונחים בערבוביה כריות, שמיכות לא מקופלות, חוברות, ספרים, טלפונים סלולריים וסוללות, מצלמות דיגיטליות ועוד אמצעים, שבדרך כלל אינם פועלים דווקא כשמתעורר הצורך להשתמש בהם. פה ושם היה אפשר לראות ציוד סקי זרוק, ללא קשר לעונות השנה.
"סוזן, שֶׁאָנָה לא תעז להיכנס לחדר," אמרתי לה לאחר שאנה, העוזרת שלנו, "סידרה" את החדר. נראה שאז היא מצאה מקום עלום למותחן של אורי אדלמן, "משוואה עם נעלם", בדיוק לפני שעמדתי לסיימו. כיוון שהייתי נחוש לדעת מה עלה בגורל גיבוריו, נאלצתי שוב לרוכשו. יש לי תחושה שהספר הנעלם עדיין מסתתר אי־שם במסתורי הבלגן ואולי יתגלה לאחר הסופה הבאה.
"איפה אתה מתחבא היום?" פניתי לעכבר, שבכל פעם שעזבתי את השולחן מצא מסתור מֵאור נורות ההלוגן במקום אחר. אנחת רווחה נפלטה מגרוני רק לאחר שהרמתי כמה מעטפות דואר שעדיין לא מוינו. קרן אור אדומה, שהבליחה מתחת לערמה, הוכיחה שהוא עדיין בין החיים.
הקלקה כפולה ועדינה על גב העכבר הכניסה אותי לדואר האלקטרוני ואל תיקיית ההודעות שלא נקראו. חלפתי על כתובות השולחים וללא שהות העברתי את כולה לאשפה.
לחצתי על אייקון היומן באאוטלוק.
בתאריך יום המחרת היה רשום בהדגשה: פקיעת החוזה.
'כבר חלפו 18 חודשים… שנה ומחצה?' הרהרתי. 'כל כך מהר… איך שכחתי?'
"זה כל כך מתאים לי," השבתי לעצמי בקול לעבר קירות החדר.
*
שנה וחצי לפני כן חתמתי על חוזה לפיתוח פטנט ייחודי שהמצאתי בתחום שאני עוסק בו, יישור שיניים. החוזה נחתם עם אורתומקס, חברה אמריקנית לייצור ולשיווק של מוצרים בתחום יישור השיניים.
"החוזה שהם חתמו אִתך נותן לך הרבה יותר מאשר כל חוזה דומה בענף," אמרה לי שרון, עורכת הפטנטים שליוותה אותי לפני החתימה.
"אני מבין שהפטנט שלך יוצא דופן. הם היו מוכנים לקבל כל תנאי שהצבנו," סיכם עורך הדין עדו רָנִיר, לאחר סיום המשא ומתן הקצר יחסית, שנערך בינו לבין נציגי החברה. גם שרון וגם עדו חיזקו את דבריו של פיל גנואה, עורך הפטנטים של החברה האמריקנית, שאמר, לאחר שלפני כמה חודשים חשפתי את הפטנט לפני נציגי החברה ולפניו: "אני מלווה את החברה יותר מעשרים שנה וזוהי פריצת דרך משמעותית." מאוחר יותר, בארוחה חגיגית שנערכה לכבודי, הוא לא הפסיק לכנות את ההמצאה "גאונית".
על פי ההסכם, ביום שכּונה "פקיעת החוזה" אורתומקס הייתה אמורה להעביר לחשבון הבנק שלי מקדמה נאה, כאות הוקרה על כך שהם היו הראשונים שפניתי אליהם. העברת המקדמה הותנתה במקוריות הפטנט. "המקדמה תועבר רק אם לא הוגש או נרשם פטנט דומה במשרד הפטנטים האמריקני או במשרד פטנטים אחר בעולם, בטרם הגשנו אנחנו את הפטנט שלנו," היה כתוב בחוזה. לרוב חולפים שמונה־עשר חודשים מורטי עצבים, עד שאפשר להיות סמוך ובטוח שהפטנט שהוגש מקורי ואין קודם לו.
'מחר,' הרהרתי, 'חייהם של בני משפחתי ושלי אמורים להשתנות.' מדובר בשינוי כלכלי דרמטי, אך גם בכניסתי הוודאית להיכל התהילה של המקצוע, ואת זה אי־אפשר לרכוש בעד שום הון שבעולם.
הטלפון בביתה של ברברה, אמה של רעייתי שחיה בניו יורק, צלצל כ-15 פעם עד שעבר למכשיר הפקסימיליה. רציתי להזכיר לה.
*
"יש לך מושג איפה החוזה עם אורתומקס?" סוזן שאלה אותי לפני כמה שבועות. שוב מצאתי את עצמי מרים ספרים וניירות מעל לשולחן ומתחתיו, נובר בין הדפים המודפסים. אף שהפכתי כמעט כל דבר אפשרי, החוזה לא נמצא.
"עזבי אותי," ניגבתי בייאוש ובחוסר־סבלנות את הזיעה ממצחי. "החוזה חתום, והתאריכים רשומים במחשב, ו…" רציתי לומר משהו אבל עצרתי בעצמי.
סוזן הייתה מסופקת לגבי יכולתה של אורתומקס לממש את ההסכם. לא מההיבט הכלכלי, אלא מההיבטים הקשורים לפיתוח ולשיווק, שלדעתה החברה לא הוכיחה בהם עוצמה.
*
טל ומיכל לא היו בסביבה באותו ערב שבת. לא היה לי עם מי לחלוק את ההתרגשות שאחזה בי, שגברה והלכה והתחרתה בנוכחותה המטאפיזית של הבדידות, שפרשׂה עליי את כנפיה.
"אני שונא את ה'לבד' הזה, כבר שנים שאני לבד." רשמתי על פתקית כחולה בגחמה של רגע, בתקווה שאולי מישהו ימצא אותה וינסה להבין את תחושתי.
כל שנותר לי לעשות כדי להפיג את בדידותי היה לפתוח את המצגת שהצגתי בעבר לבכירי אורתומקס, ולהתענג עליה. בעזרת המצגת הצלחתי לתאר את הפטנט והשלכותיו לצוות הבכיר של החברה, ומיד אחריה הם החליטו לחתום על החוזה. על פי ההסכם, התחייבתי לשמור על סודיות בנוגע לפטנט ולא לדבר עליו עם איש במשך שנה וחצי, ואכן כיבדתי את ההסכם כמעט עד תום. לא סיפרתי לאיש לא על מהות החוזה וגם לא על הפטנט. למזלי, איש לא הטריד אותי במהלך כל התקופה שחלפה ושאל בישראליות טיפוסית, "נו… ומה עם הפטנט?".
*
"התחום מסוכן, האפשרות להיפגע בו קלה, תיזהר. זה לא מאמר בעיתון מקצועי, מדובר בהרבה כסף. תשמור עליו כעל בבת־עינך, כמו שאתה שומר על המשפחה שלך," אמר לי לפני הרבה חודשים ירון, חבר טוב. ירון הצליח בעבר לעבור את כל המשוכות, לרשום פטנט, להרוויח הון ולאבד את אשתו. "כל דליפה תהפוך לנהר שישטוף אותך," ולאחר הפסקה קצרה הוסיף, "וגם את בני ביתך." הוא סיים את המלצתו באופן ציורי.
עוד בתחילת הדרך ניסה ירון להסביר לי שתחום הפטנטים קוסם לרבים המנסים לצלוח אותו, אבל רק בודדים מצליחים באמת להגיע לקו הסיום שלמים וללא צלקות. מעטים מאוד גם רואים רווח כלכלי למאמציהם. "צריך הרבה עצבים, בעיקר מול בוחני הפטנטים, שאיתם עליך להיות מתוחכם," הוסיף. "ההתדיינויות הרבות מולם מלאות במכשולים ובמוקשים. הם כותבים בשפה המובנת רק להם, לעורכי הפטנטים ולאנשים המכירים את התחום, מין שפה מוזרה ללא נושא, נשוא ומושא, והמחירים וההוצאות הנלוות הם בשמים. חוץ מזה," הוסיף, "עליך לגַבּוֹת כל צעד בעורך פטנטים מנוסה, בעורך דין מקצועי, בניירת ובחתימות."
כאשר הוא שטח בפניי את משנתו, לא היה לי מושג לאן אני נכנס, אבל הרגשתי מאותגר. והנה הערב אני מרגיש כמו אצן למרחקים ארוכים הרואה את קו הסיום לנגד עיניו, ממש לפני קריעת הסרט, וחש שעוד רגע הוא "נוגע בשמים".
פנים מחויכות ניבטו אליי מהמראה הקטנה שבחדר.
עם סיום המצגת הרגשתי שאני לא יכול להכיל את ההתרגשות. החלטתי לצלצל ליובל, האיש שסייע לי רבות בדרך להגשמת יישום הפטנט. היה לי ברור שהוא יקבל חלק מהתמורה, אף שלא חתמנו על דבר.
"נא לא להשאיר הודעות אחרי הצפצוף," קיבלה את פניי ההודעה. "אחזור בעוד כשבועיים-שלושה, נא לסמס[2] או לשלוח מייל."
"יובל, מחר הוא יום פקיעת החוזה. לא שכחתי את הבטחתי, אני אעמוד בכל מילה," כתבתי בדוא"ל.
*
"אבא, אתה בבית?" שמעתי לפתע את קולה הישנוני של טל, בתי הבכורה.
"איפה מיכל?" השבתי. מיכל היא בת הזקונים שלנו, הקטנה מטל בשנה.
"בטח ישנה, היא יוצאת הערב לברקוד." ה"ברקוד" היה מועדון לגילי 22-18 והיווה את מרכז החיים החברתיים שלהן.
"ואת?"
"אני הולכת ל'בָּרמן'[3]."
"מתי?"
"עוד שעה בערך." מחוגי השעון הורו על תשע בערב.
"תאכלו משהו?"
"אזמין פיצה."
כשסוזן נעדרה מהבית, המאכל האיטלקי הלאומי הפך למרכיב העיקרי בתזונה שלנו. הבנות חגגו פה ושם מול הכיריים או התנור והפיקו מטעמים שלא היו מביישים את אִמן, שנחשבה לשפית הראויה לשמה.
"בסדר. תעירי את מיכל, אני רוצה לדבר איתכן."
"משהו רציני?"
"כן, רציני מאוד."
"קשור לאמא?"
"למה לאמא? את חושבת על גירושים?" חייכתי. גם זה אולי יבוא, חשבתי על ירון.
"אני לא יודעת מה עובר עליך, אתה נראה קצת מדוכדך."
"אולי בהשפעת שעון החורף שהחל היום. עכשיו אני דווקא אמור להיות די מרוצה."
"ממה?"
"תעירי את אחותך ואני אספר לשתיכן, אין לי חשק לדבר על זה פעמיים."
בנותיי לא ידעו דבר וחצי דבר על החוזה. הן ידעו שאני עוסק בפיתוח מוצר מסוים, כפי שהן יודעות שאני מנהל מחלקה או כותב מאמרים ולעתים ספרים.
"מיכל, מיכל, אבא רוצה לדבר אִתנו." על פי תגובתה המהירה, הבנתי שסקרנתי אותה. טריקת דלת ורעשים של שצף המים העידו על כך שמיכל בדרך.
"במשך שנה וחצי הסתרתי מכן את העובדה שנחתם חוזה ביני, כמפתח פטנט, לבין אורתומקס, שרכשה את הפטנט." פתחתי את דבריי בצורה רשמית ולא אופיינית.
שלושתנו ישבנו במטבח סביב השולחן המרובע.
"פיתחת פטנט ולא אמרת לי?" נעלבה טל.
"בכל הפעמים שנעלמתי מהבית לשעות ארוכות, ואפילו כשרכבתי על האופניים בשבתות בבוקר, עסקתי בפיתוח הפטנט. לא רציתי שדבר ידלוף החוצה. נראה שהצלחתי בכך."
קורי השינה עדיין אפפו את מיכל, היא לא הפסיקה לפהק.
"תגידי," טל המתוסכלת פנתה למיכל, "שמעת מה אבא אמר?"
"לא הקשבתי, חלמתי, סליחה." לחשה.
"אבא חתם על חוזה עם אורתומקס. חוזה על פטנט שהוא פיתח." שתיהן הכירו היטב את החברה הזאת. אִמן הייתה נציגת החברה בישראל.
"איזה פטנט? על מה את מדברת? אבא, אבא, תראה, אמרתי לך, היא כל הזמן כועסת עליי."
"תתעוררי, תקשיבי, די כבר אִתך, אולי תתרכזי קצת?"
"אל תריבו. אם אתן רבות עכשיו, מה יהיה מחר?"
"מה יהיה מחר?" הסקרנות המשיכה להניע את טל.
"מחר משרד הפטנטים האמריקני אמור לפרסם את הפטנט באתר שלו."
"ו…"
"תהיו גאות באבא שלכן – יהיה לו פטנט רשום, שהוא כנראה פריצת דרך ביישור שיניים."
"וזה שווה משהו?" אני לא בטוח מי הייתה זו ששאלה.
"מחר אני עומד לקבל 850 אלף דולר מאורתומקס." עיניהן נפערו למשמע גודל הסכום.
"אמא יודעת?" שאלה טל. לא האמנתי שסוזן נצרה בלבה את שידעה והחרישה כל העת.
"ודאי שהיא יודעת, אבל היא בטח לא זוכרת. היא לא צלצלה."
"למה דווקא מחר? מחר שבת."
"כי מחר תחלוף שנה וחצי, וזוהי המקדמה הראשונה שאני אמור לקבל תמורת חתימת החוזה איתם ולא עם חברה אחרת. סוג של אמירת תודה על הבחירה."
"קיבלת מהם הודעה?"
"לא, אבל כמו שאני מכיר את החברה הזאת, ביום ראשון בבוקר אקבל טלפון מליאור, הפקיד מהבנק בשכונה, שיאשר את הסוויפט."[4]
"אבא, מה יהיה?" טל חייכה וחשפה שיניים צחורות וישרות. עיניה בהקו.
"אני מקווה שאתן תיהנו מהתמלוגים במשך עשרים השנים הבאות."
"די!!! בכמה מדובר?" מיכל התעוררה לחלוטין. שׂערה הבהיר היה סתור.
"בהרבה, הרבה כסף לכל שנה."
"בכמה?" טל המשיכה לדרוש שאדייק.
"בכמה מיליוני דולרים מדי שנה בשנה, תלוי במכירות. בין שניים לחמישה מיליון דולר, כן, כן, מדי שנה בשנה."
"כמה???"
"בסכומים שאמרתי. עכשיו תזמינו פיצה."
"איזו?"
"מה זה משנה, פינו? האט? דומינו? מטר? שנייה, רק שנייה. מצחיק, אבל אין לי כסף," אמרתי, לאחר שהכנסתי את ידיי לכיסי והוצאתי אותן ריקות. "נתתי למטפלת של סבתא את כל מה שהיה לי."
"לי יש. אולי נצא לג'יראף או לבראסרי?" אמרה מיכל.
"אתן יוצאות עוד מעט, אמרת בעשר." פניתי לטל.
"אז אולי נלך לחגוג מחר בערב."
"או־קי." חייכתי, "אזמין ב'מקום של בשר' לתשע. רגע, רוצות להביא חברים?"
"זה אירוע פרטי, שלנו. אמא לא כאן, אז נלך רק שלושתנו." דווקא טל, שיש לה חבר כבר יותר משלוש שנים, הייתה החלטית מאוד.
"אל תדברו על כך עם איש, אני מבקש מכן." לא רציתי לנמק.
"מבטיחה שלא לדבר," אמרה מיכל, וטל חזרה אחריה על אותו המשפט.
אף שהיה ניכר כי הן מתרגשות לא פחות ממני, בטחתי בהן שלפחות בשעות הקרובות הן תנצורנה את החדשה.
*
כשעתיים לאחר מכן חלקתי את השמחה גם עם סוזן, שחזרה עם אמה מהג'יי־סי־סי (ג'ואיש ומי וניטי סנטר) השכונתי.
"כל הכבוד, הגשמת חלום! תשמע, רק אל תקנה את הפורשה שהבטחת לי לפני שנישאנו. יש לי חלומות אחרים." כך היא חתמה את השיחה הטרנס־אטלנטית.
לא רציתי לשתף אותה במה שרשמתי על הפתקית התכולה לפני כמה שעות.
אף שחלפו למעלה מעשרים שנה מאז ההבטחה, לא שכחתי את הפורשה האדומה. גם לי היו חלומות רבים שרציתי להגשים.
ממש בטרם החלקתי אל בין הסדינים, קראתי את המילים "נהדר, בהצלחה, נדבר…" שהגיעו בדואר האלקטרוני מיובל, שכנראה נדד בעולם כדרכו.
 
 
[1] בעברית: חפיצים
[2] בעברית: למסרר
[3] בעברית: לעבוד בבר
[4] סוויפט – העברת כספים מחשבון לחשבון.