והרשות נתונה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
והרשות נתונה
מכר
מאות
עותקים
והרשות נתונה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

והרשות נתונה

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

ד"ר רונן ברגמן (נולד ב-16 ביוני 1972) הוא עיתונאי ואיש טלוויזיה ישראלי.

היותו נער שימש כתב צעיר בתוכנית הטלוויזיה לנוער "שמיניות באוויר". הוא למד משפטים באוניברסיטת חיפה, והוסמך כעורך דין. הוא בעל תואר שני ביחסים בינלאומיים, ודוקטורט בהיסטוריה מאוניברסיטת קיימברידג' בבריטניה (התואר הוענק בשנת 2007). עבודת הדוקטורט שלו עסקה ביחסים הביטחוניים והמודיעיניים בין ישראל לאפריקה. ברגמן כתב בעבר ב"העולם הזה", במקומוני רשת שוקן ובעיתון "הארץ", וכיום הוא חבר מערכת "ידיעות אחרונות", שם מתפרסמים מאמרים ותחקירים מפרי עטו.
בשנת 2014 מונה לכתב בעיתון האמריקני "הניו יורק טיימס".

תקציר

"והרשות נתונה" מתאר במבט מפוכח כיצד צמחה לצד ישראל יישות הנגועה עד שורשיה בשחיתות וטרור. איך, בניגוד לכל ההסכמים, ההבנות והכוונות הטובות של תהליך השלום, טיפחה הרשות הפלסטינית מנגנונים חשאיים של הסתה והתחמשות, ששימשו מאז פרוץ העימות פס ייצור למחבלים מתאבדים ולפעולות טרור. הספר, המבוסס על מאות שיחות עם אישים בצד הפלסטיני והישראלי, ועל אלפי המסמכים שנתפסו ברשות הפלסטינית במהלך חודשי הלחימה הרבים, חושף. בין היתר:האם עזר ערפאת לשמעון פרס בבחירות 96`כיצד הפקיר השב"כ את בכיר משתפי הפעולה בשטחים, והניח למודיעין הפלסטיני לחסל אותו, מה אומר בחדרי חדרים השליח הנורבגי טריה לארסן, משושביני תהליך אוסלו, על הצד הפלסטיני, איך הזהיר ערפאת אישית את מבוקשי החמאס והג`יהאד האיסלאמי מפני החיסולים של ישראל, מה כתב מבוקש בכיר בחמאס ביומנו לפני ואחרי כל פיגוע שביצע, איך השתתפו אישים בצד הישראלי בחינגת השחיתות בשטחים, מה קלטו המיקרופונים ששתל המוסד בכסא האורטופדי של אבו-מאזן, כיצד הזינו כספי השחיתות את מנגנון הטרור החשאי של ערפאת וברגותי ואיפה טעינו.

פרק ראשון

פרולוג


משרדי מתאם הפעולות בשטחים, חברון,
14 בספטמבר 1993.


אופוריה. יום אחרי חתימת הצהרת העקרונות בין ישראל ואש"ף, לבשה ישראל חג. למרות חמיצות פניו של יצחק רבין בעת לחיצת היד עם יאסר ערפאת, היתה תחושה אמיתית של תקווה, של סיכוי ממשי שהנה עוד רגע, ממש או-טו-טו וניגע בו בקצות האצבעות, בשלום. היו אפילו כאלה שהזכירו את מאמרו המפורסם של פרנסיס פוקויאמה על "קץ ההיסטוריה".
אופוריה זו חילחלה גם לתוך צה"ל וזרועות המודיעין של ישראל. למרות שלא שותפו בתהליך אוסלו, למרות שנדחקו אל מחוץ למעגל יודעי הסוד, האמינו רבים באמ"ן, בשב"כ וב"מוסד" שלא ירחק היום והם ייאלצו לחפש, בשמחה, עבודה אחרת.
גם אצל עובדי הגוף שנמצא יותר מכול במגע עם תושבי השטחים, מתאם פעולות הממשלה בשטחים, נחה ההבנה שבקרוב הם יהפכו לבלתי-רלוונטיים. היו חיוכים, היה כיבוד קל, אפילו שתו לחיים.
ולתוך הוורוד הוורוד הזה התפרץ פתאום בכיר פלסטיני. שמו לא יוזכר כאן מחשש שיבולע לו. נאמר רק שמדובר באחד האישים הפלסטינים הבולטים, יליד השטחים, שכיהן ונושא עד היום בתפקיד מרכזי שם. האיש חולף בדהרה על פני הפקידות הצבאיות הנדהמות, ונכנס בשעטה לחדר המנהלים שם ישבו שלושה קצינים בכירים: אפרים לביא, אודי לוי ושמואל שגב. "מה עשיתם?" הוא שואל בערבית, "איך יכולתם? כסילים, טיפשים, עיוורים שכמוכם!" ופורץ בבכי. ממש בבכי, עם דמעות.
שלושת הקצינים תמהים, ולא מבינים על מה הבכיר הפלסטיני מדבר. אחרי שנרגע הוא מסביר: "איך יכולתם לחתום על הסכם עם האיש הזה, הנוכל, המושחת? הרי הוא ידפוק אתכם כמו שדפק את כל מי שעשה איתו הסכמים בעבר. תוך חמש שנים הוא יביא את הדם, השחיתות והסיאוב אל פתח הבית שלכם ותוך כדי כך יחסל גם את התקוות שלנו." ושוב פרץ בבכי תוך שהוא מסנן בין הדמעות, "הדא מאפיה, הדא סינדקאט אל-אירהאב" (זו מאפיה, זה סינדיקט הטרור).
הבכיר הפלסטיני טעה.
זה לא לקח חמש שנים, אלא שבע שנים וחמישה-עשר יום בדיוק.



תיבות פנדורה

כך זכתה ישראל להצצה חד-פעמית בקרבי מנגנון השחיתות והטרור של הרשות הפלסטינית

גם ריח הטונה הצה"לית לא יכול היה להסתיר את הסירחון הכבד שעלה מתוך הארגזים, סירחון וירטואלי, מוסרי, מעורר זעם. בהאנגר ענקי בבסיס צה"ל במרכז הארץ, המשמש בדרך כלל לאחסון נגמ"שים נושאי ציוד מודיעיני מתוחכם, שפונה מתכולתו, ישב איש מילואים אחד, בגופייה ודגמ"ח, אכל טונה ועיין במסמך בערבית שנלקח מלשכתו של הראיס ערפאת. המזגנים הענקיים של ההאנגר התקלקלו, והמילואימניק השתמש מדי פעם במסמך המרתק כמניפה, להקל את החום הכבד.
ההאנגר היה גדוש ערימות עצומות של ארגזים ומגירות. בתוך אלפי תיקיות וקרטונים, מתוצרת בית-חרושת ישראלי למוצרי נייר, החזיקה הרשות הפלסטינית את הכמוסים שבסודותיה, עד שבאו הפשיטות של צה"ל על הערים הפלסטיניות, בעיקר זו על המוקטעה שברמאללה. פשיטות אלו גזלו באחת את הזיכרון הארגוני של הרשות, וקרעו בפני מומחי אמ"ן צוהר רחב לעולם המעוות שהקים ערפאת בחשאי.
החל מאפריל 2002 פשטה ישראל על שבע מתוך שמונה הערים הפלסטיניות הגדולות בגדה. רק יריחו לא הותקפה. במהלך הפשיטות נתפסו כמויות אדירות של אמצעי לחימה שנאגרו ברשות הפלסטינית. בין השאר נתפסו שם אלפי רובי-סער ואקדחים, עשרות מקלעים, מאות ק"ג של חומר-נפץ (רק בפאתי הקסבה בשכם נתפסו 600 ק"ג) וחומרי גלם לייצור חומרי-נפץ, מאות מטעני חבלה וכ-40 חגורות-נפץ - כולם מוכנים להפעלה. עוד נתפסו עשרות משגרים ופצצות נ"ט (בעיקר RPG). בנוסף, הוחרמו פריטים הקשורים לפעילות טרור כמו מחשבים, טלפונים ניידים, מדים, נשק קר ומסמכים הכוללים מידע מודיעיני שאספו הפלסטינים על יעדים ישראליים.
אבל השלל האמיתי היו דווקא הניירות שגרמו לשינוי ממשי ביחס העולם לרשות הפלסטינית ולעומד בראשה. יחידה מיוחדת של אגף המודיעין התלוותה לפשיטות של צה"ל, ונכנסה לפעולה דקה אחרי שחיילי הצנחנים וגולני סיימו לטהר את השטח. המשימה שלהם היתה פשוטה - לקחת הכול. בזו אחר זו יצאו משאיות הריו הצה"ליות עמוסות ניירת ומחשבים בואכה צפון תל-אביב. החומר שנאסף הספיק כדי למלא את ההאנגר הצה"לי פעמיים.
השאלה הגדולה העולה למראה טורי הארגזים שהוחרמו היא למה הפלסטינים לא שרפו הכול ברגע שהטנקים הישראליים החלו לסגור על המוקטעה. גפרור אחד קטן היה יכול להציל אותם מכל-כך הרבה מבוכה.
בצה"ל מנחשים שכל עוד לא היתה הוראה ישירה מערפאת, איש לא העז לעשות משהו על דעת עצמו. אפשרות אחרת שהועלתה היא שהפלסטינים לא העלו על דעתם שצה"ל ייכנס לתוך המוקטעה, ועד שהתעשתו היה כבר מאוחר מדי. העניין הוא שגם אחרי כיבוש המוקטעה, ואחרי שהיה ברור כי יחידות מיוחדות של צה"ל עוסקות בריקון שיטתי של כל הארכיונים, הפלסטינים עדיין לא שרפו דבר. ואולי צריך להיכנס להלך-המחשבה של פקיד, שבמשך שנים עסק בתיוק ניירות, שאין להם גיבוי במקום אחר, שכל חייו הוקדשו לכריכות הקרטון של מפעלי נייר חדרה, ושלא יכול, פשוט אין לו לב, להעלות אותם באש.
"האדא דאביט מורפַל" (זה קצין מפגר), אומר המבוקש תאופיק טיראווי, ראש מנגנון המודיעין הכללי בגדה, המסתתר במוקטעה מפחד זעמה של ישראל. טיראווי עומד בלב המתחם המפוצץ, מביט בעצב על משרדיו שקרסו באחת מפצצות הטוֹנה של מטוסי חיל האוויר, ומקלל. מתוך המסמכים עולות גם אשמתו ומעורבותו העמוקות של טיראווי בטרור. טיראווי מכחיש הכחשה גורפת את כל ההאשמות נגדו אבל סופק כפיים בכל זאת: "זה פשוט קצין מפגר, שלא שרף את המסמכים, ותראה איזה בלגאן הוא עשה."
בפעם היחידה בה שרפו הפלסטינים מסמכים זה היה דווקא מיותר. בעת המצור שהטילה ישראל על אבו-דיס, היתה בלשכתו של אבו-עלא תחושה שאו-טו-טו הישראלים באים ולוקחים את הארכיון האישי שלו. הארכיון הזה הולך הרבה שנים אחורה, וכולל סודות אינטימיים ודרמטיים על המערך הכלכלי של אש"ף, שאבו-עלא עומד בראשו. עד ראייה למעמד זה סיפר כי עובדי הלשכה ממש בכו על ההיסטוריה הפלסטינית העולה בלהבות מול עיניהם בחצר הלשכה. בסופו של דבר צה"ל כלל לא נכנס לשם.
כך או כך, ישראל הרוויחה מאוד מהמחדל הזה. איש שב"כ העובד בשטחים מגדיר את החומר שנתפס כ"חלום הכי רטוב שחלמתי". לדבריו, "מדובר בסיטואציה נדירה מאוד, בה יעדי האיסוף המרכזיים שלנו הופכים לנגישים תוך לילה. מסמכים שהיינו צריכים לשלם הון לסוכנים כדי שיעבירו אלינו את מקצתם, זמינים פתאום לכל דורש, רק שיהיו מספיק אנשים לקרוא ולתרגם אותם."
אבל החלום הרטוב הזה הוא חלום בלהות עבור שוחרי השלום בשני העמים. המסמכים שתפס צה"ל חושפים את המציאות במערומיה: חרף הגינונים הממלכתיים למחצה, ערפאת לא עבר מעולם מדפוסי פעולה של מנהיג ארגון טרור, להתנהלות של מנהיג מדינה. הוא ממשיך לנהל את הרשות, ואת תקציבה, כמו שניהל את אש"ף - בשיטות של הפרד ומשול, ללא שקיפות, ללא פיקוח, ללא עמידה בהסכמים, ללא כל מאמץ למנוע טרור.
קריאה שיטתית ומעמיקה במסמכים אלה חושפת תמונה מטרידה ועגומה מאוד של מי שהיו אמורים להיות שותפיה של ישראל לתהליך השלום. במקום מדינה בדרך, מנהל ערפאת כנופיה הרואה בטרור נשק לגיטימי ורצוי, מתעלמת מטובת בני עמה, מפולגת ונגועה עד צוואר בשחיתות אישית. גם מי שהיה בקיא בחומר עד לאירועי "חומת מגן", הופתע מעומק המסמכים ומחומרתם. הפלסטינים, שלא בטובתם, נהגו לתעד כמעט הכול.
את המידע המודיעיני המסווג שאספו בישראל לא ניתן היה לחלוק עם מדינות אחרות, בעוד שמסמכים בחתימת ידו של ערפאת קל הרבה יותר לחשוף, וקשה הרבה יותר להתווכח איתם. באגף המודיעין אף נערכה השוואה גרפולוגית בין חתימתו של ערפאת על המסמכים שנתפסו, ובין חתימתו על הסכמי אוסלו, בהם התחייב לחסל את הטרור.
גם במלחמת לבנון ב-1982 נתפסו אין ספור מסמכים של אש"ף, לרבות ארכיון הארגון. בשל מחדל מודיעיני, עצלות וקוצר ראייה מרקיבים רוב המסמכים הללו עד היום באולם מעופש במחנה תל-השומר. הפעם פעלו אחרת. קטעים מהשלל שנתפס ב-2000 הופצו בהדרגה לגורמים במערב ובמדינות ערב שחשוב לישראל לשכנע אותם. בתחילה טענו הפלסטינים שכל המסמכים שההסברה הישראלית ניפנפה בהם - מפוברקים. אחר-כך אמרו שהמסמכים אותנטיים אבל לא מעידים על דבר. אחר-כך חזרו שוב לגירסת הפיברוק, עד שלבסוף העבירו דרישה דרך מוסדות אירופיים להחזיר להם את הניירת, כי הם אינם יכולים בלעדיה.
בתחילה התקבל המידע הישראלי בספקנות רבה. הממונה על קשרי החוץ של האיחוד האירופי, כריס פאטן, פשוט לא רצה לשמוע. "המסמכים מפוברקים," הוא קבע. הראשון שהשתכנע באותנטיות שלהם היה ראש שלוחת ה-CIA בישראל, ג'ף אוק'ונל, שסיים ביוני 2002 את תפקידו. הבריטים היו יותר חשדנים. נציגי ה-MI-6, המקביל למוסד, קיבלו את המסמכים מאנשי אמ"ן, אמרו בנימוס שהם צריכים עוד זמן, והעבירו את החומר ללונדון. הוועדה המפקחת על המודיעין הבריטי, המכונה JIC, הקימה צוות מיוחד להערכת המסמכים. בתום בדיקה מדוקדקת השתכנע הצוות מעבר לכל ספק כי המסמכים מהימנים. בדיקות דומות נערכו גם על-ידי ה-DGSE הצרפתי וה-BND הגרמני, שהגיעו לאותה מסקנה.
כיום נדמה שאין איש, זולת כמה דוברים של הרשות הפלסטינית, החולק עדיין על מהימנותם של המסמכים. גם דוברים בכירים כמו רג'וב, דחלאן או טיראווי מאשרים את האותנטיות שלהם. ערפאת עצמו העיף את המסמכים בזעם מהשולחן שלו, כאשר וולף בליצר, כתב ה-CNN, הציג אותם בפניו.
"אבל זו חתימתך," אמר בליצר.
"ואני מאוד גאה בחתימה שלי," הגיב הראיס.
הביקורת על האמינות של צה"ל, אם יש ביקורת כזו בכלל, מתמקדת בפרשנות שהוא נותן להם. חלק מהמסמכים קשה לקרוא בלי להסתמך על ההקשר הרחב שמספקת מערכת המחשבים של אמ"ן והשב"כ. עד עתה, למשל, לא נמצא אפילו מסמך אחד בו חתום ערפאת על הוראה לבצע פיגוע, או על הודאה כי הוא יודע שפלוני ביצע או יבצע פיגוע. גם לא היה צפוי שיימצא מסמך כזה. ערפאת אינו אידיוט.
בחלק מהמסמכים, ללא מידע מודיעיני משלים, ממקורות אחרים, קשה לנחש שאדם פלוני, שהרשות התחייבה לשלם לו משכורת, היה באותו זמן טרוריסט פעיל ומבוקש. הפלסטינים יכולים לטעון, מצידם, כי זהו מידע מפוברק, כי מדובר בפרטים שאינם ידועים להם וכי כל שערפאת עשה היה לאשר תשלום משכורות לעובדים של הרשות. אולם אפילו אם קוראים את המסמכים ללא ידע מוקדם, ברור כי ערפאת והדרגים שמתחתיו ידעו בדיוק למה הכסף מיועד. ברור גם שערפאת עצמו קרא את המסמכים. עובדה, לא פעם הוא מחק ותיקן בכתב-ידו את גובה הסכומים שהובטחו לטרוריסטים.
כאשר מסמכים אלה הוצגו, תחילה לאמריקאים, לאחר מכן לאירופאים ומהם למנהיגי מדינות ערב, הם הביאו לתזוזה משמעותית בדעת הקברניטים. התדמית של ישראל אומנם לא השתפרה משמעותית, אבל שמו של ערפאת הוכתם לעולמים. בישראל גאים במיוחד על ההשפעה שהיתה למסמכים האלה על ראשי מצרים, ירדן וערב-הסעודית, שאומנם לא הצהירו דבר בגלוי, אך אמרו דברים בוטים מאוד גם בדיונים עם ארצות-הברית וגם בשיחות בחדרי חדרים.
בישראל יודעים בוודאות ש"מסמכי ערפאת" היו אחד הגורמים המרכזיים ששיכנעו את נשיא ארצות-הברית, ג'ורג' בוש, לשאת את הנאום התקיף ביוני 2002 בו דרש את החלפתו של יושב-ראש הרשות. את זעמו של בוש עוררו גם הצהרות ערפאת בפורומים שונים על הצורך "לשחרר את הזעם", וחמור לא פחות, המסמכים שישראל המשיכה לתפוס גם במאי וביוני 2002, מהם עלה בוודאות שערפאת לא שינה את דרכו גם אחרי מבצע "חומת מגן" ואין סוף האזהרות שקיבל.
נאום בוש, שהפתיע רבים במערב, קיבל חיזוק משמעותי גם בדברים שאמר טוני בלייר, ראש ממשלת בריטניה, בכמה הזדמנויות. בלייר חרג בכך מעמדתו המסורתית של משרד החוץ הבריטי, הנחשב הרבה פחות אוהד לישראל מזה האמריקני והרבה יותר פרו-פלסטיני. אולם אפילו שם רווחת היום אכזבה עמוקה, אם לא ייאוש, ממנהיגותו של ערפאת. נציגים אירופאים בכירים שרואיינו לספר זה מדברים על "התפכחות מערפאת", שחילחלה לכל הדרגים בשירות הדיפלומטי ובקהילת המודיעין של ארצם. "על ערפאת פשוט אי-אפשר לסמוך," הם אמרו. בשיחה סגורה עם עמיתיו אמר יאן מיקאמי, המזכיר הראשון בשגרירות יפן בישראל, דברים דומים.
דבר אחד עולה בבירור מהמסמכים: הרשות הפלסטינית, למרות שהוקמה רק ב-1993, הצליחה להפוך לגוף ביורוקרטי מסורבל להחריד. כמו בכל מוסד ביורוקרטי ראוי לשמו, מוקדשת רוב התכתובת שלה לשני נושאים עיקריים: כסף וגלגול אחריות הלאה.
למזלה של ישראל, הראיס התעקש לאשר בעצמו כל הוצאה של מעל 250 דולר. מהמסמכים עולה כי קיים מעין "תעריף" להקצאת הכספים: לטרוריסט זוטר מוקצים מענקים של 350-300 דולר; למפקדים בכירים יותר (מפקדי תשתיות טרור אזוריות) מוקצים 600 דולר; לכל אחת ממשפחות המפקדים שנהרגו מוקצה מענק חד-פעמי של 800 דולר (מעבר לסיוע שוטף); ל"פרויקטים" גדולים, כמו הקמת סדנה לייצור נשק כבד, מוקצים סכומים משמעותיים יותר (80,000 דולר).
חוסיין א-שייח', מבכירי הפתח' בגדה, כותב ליאסר ערפאת ב-19.9.01:
לכבוד הנשיא הלוחם,
האח אבו-עמאר ישמרהו האל, שלום רב,
אבקשך להואיל בטובך להקצות סיוע כספי בסך 2,500$ עבור האחים הבאים:
ראאד אל-כרמי [מפקד התנזים בטול-כרם, ר.ב.].
זיאד מחמד דעאס [מפקד חולייה בפתח'/תנזים בטול-כרם שעמדה מאחורי תכנון הפיגוע בטקס בת-המצווה בחדרה].
עמר קעדאן [פעיל בכיר של בטחון הנשיאות/כוח 17 ברמאללה, מעורב בהתארגנות מבצעית של המנגנון].
בתודה,
בנך, חוסיין א-שייח'

בשולי המכתב הזה הורה ערפאת בכתב-ידו:
משרד האוצר/רמאללה - יש להקצות 600$ לכל אחד מהם.

כל ההנחיות לביצוע התשלומים הועברו מערפאת ל"משרד האוצר" של הרשות הפלסטינית ולאנשי קשר בכירים: מרואן ברגותי, פאאק כנעאן (ראש הפתח' בטול-כרם), חכם בלעאוי (מזכיר "המועצה העליונה לביטחון לאומי של הרשות הפלסטינית"), חוסיין א-שייח', כאמל חמיד (מזכיר סניף פתח' בנפת בית-לחם) ופואד שובכי (איש הכספים המרכזי של הרשות).
ראאד כרמי, מפקד התנזים בטול-כרם, האחראי לרציחתם של תשעה ישראלים ופציעת עשרות, פיקסס ב-20 בינואר 2002 למספר 02-2985729 איגרת בהולה ל"אח הלוחם אבו-אלקסאם" (מרואן ברגותי). באיגרת בקשה ל"סיוע כספי דחוף" לשורה של פעילי פתח' מבצעיים בטול-כרם, שעל-פי המסמכים של הפלסטינים עצמם היו מעורבים בפיגועים קטלניים.
ברגותי העביר את המכתב לערפאת, לא לפני שהוסיף בשולי הדף:
אבקשך להורות על הקצבת 1,000$ לכל אחד מהאחים הלוחמים.

ערפאת, קמצן שכמותו, כותב בצידו השמאלי התחתון של הדף:
משרד האוצר/רמאללה - יש להקצות 350$ לכל אחד מהם.

בהזדמנות אחרת ביקש ברגותי מערפאת אישור לתמיכה כספית נדיבה:
נא החלטתך לשלם 3,000$ כסיוע לכל אחד מן האנשים הבאים, שכן הם מבוקשים על-ידי שלטונות הכיבוש [הישראלי, ר.ב.] וזכאים לסיוע.

ברגותי צירף למכתב רשימה של פעילי פתח' הרשומים במצבת כוח-האדם של הביטחון הכללי, הביטחון המסכל וכוח 17.
מבין השמות להם העניק ערפאת מימון, בלטו כמה ממנהיגי התנזים, שהיו מעורבים באופן בולט בכואבות שבפעולות הטרור נגד ישראל. כך למשל, באוגוסט 2001 הוא אישר את תשלום שכרו של עאטף עביאת, שעמד בראש התארגנות הטרור המרכזית של פתח' בבית-לחם, וחוסל בידי ישראל ב-18 באוקטובר אותה שנה.
תא הטרור שבראשו עמד עביאת ביצע פיגועי ירי, הנחת מטענים וירי פצצות מרגמה לעבר שכונת גילה בירושלים ולעבר כוחות צה"ל. בפיגועים אלה נהרגו ונפצעו חיילים ואזרחים רבים. ב-14 ביוני 2001 יזם עביאת את רציחתו של סא"ל יהודה אדרי, מפעיל סוכנים (קת"מ) של יחידה 504 של אמ"ן. בנוסף, הוא היה מעורב באופן אישי ברצח משתפי-פעולה פלסטינים בגזרת בית-לחם.
בכיר בתנזים בשם עומאר אבו-סנינה סיפר בחקירתו בשב"כ, כי בחודש אפריל 2001 התערבו ביניהם כמה פעילי תנזים מבית-לחם בעת משחק קלפים, כי על המפסיד להרוג חייל ישראל. עביאת הפסיד במשחק, ויצא לבצע פיגוע ירי באזור קבר רחל. הוא פתח באש לעבר קבוצת חיילים שעמדה במתחם הקבר. כתוצאה מהירי נהרג סמל דני דראי, בן 19 מערד, שסיים קודם לכן תורנות שמירה. הירי בוצע מקומה גבוהה של מבנה החולש על הקבר, ודראי, שלא לבש אפוד-מגן קרמי, נפגע באורח אנוש ונפטר מפצעיו. לאחר הרצח התגאה עביאת בפני שותפיו למשחק הקלפים, כי עמד בהתערבות ואף תיאר כיצד ביצע את הפיגוע.
על רקע מעורבותו בטרור, דרשה ישראל מהרשות הפלסטינית לעצור את עאטף עביאת (ב-12 נובמבר 2000 ופעם נוספת ב-30 בספטמבר 2001). הרשות הצהירה שכך עשתה, אך בפועל לא רק שלא עצרה אותו, אלא אף העבירה לו כספים, בהוראתו האישית של ערפאת.
לאחר חיסולו של עביאת, כתבו חבריו מסניף בית-לחם של הפתח' לראיס:
אבקש את החלטת כבודכם בעניין הקצאת סיוע דחוף בסך שלושת אלפים (3,000$) לכל אחת ממשפחת האחים, המפקדים החללים, בני התנועה, אשר נפלו בקרב ההגנה על בית-ג'אלא, בית-לחם, אל-עזה ועאידה ולצורך תשלום חלק מחובותיהם.

בראש הרשימה מוביל "האח החלל עאטף אחמד סאלם עביאת". ערפאת הורה בכתב-ידו:
יש להקצות 800 דולר לכל אחד מהם.

זמן קצר לאחר מכן הגיעה בקשה נוספת לסייע למשפחתו של השהיד עביאת, הפעם מתאופיק טיראווי, ראש מנגנון המודיעין הכללי בגדה.
לנוכח מסמכים אלו, ומאות כמותם, אומר בכיר במודיעין הישראלי: "במונחים פוליטיים, מדובר בעיקרון בניסיון להשיג, באמצעות אלימות, מקסימום מטרות פלסטיניות - כולל את 'זכות השיבה', המהווה עבור ישראל שאלה קיומית. הבחירה הזאת באלימות כדרך להימנע מקח-ותן בשולחן המו"מ, נוצרה על-ידי ערפאת, והוא זה שממשיך לדחוף אותה."
חשוב להדגיש כי למרות דברים נחרצים אלה, לא נמצאה במסמכים כל הוכחה לכך שערפאת אכן יזם את פרוץ האינתיפאדה בספטמבר 2000. אבל הוכחות לכל שאר האשמות אמ"ן קל מאוד לאתר שם.
כמעט בכל בקשות התמיכה ברור כי כותב המכתב, וגם מקבלו, יודעים היטב במה ובמי מדובר. מזכיר סניף טובאס כותב לערפאת ב-16.6.2001 כי הוא מבקש תמיכה לכמה פעילים בסך 1,000 דולר לכל אחד, כי "האחים הם אנשי מאבק מיוחדים מאנשי התנזים".
ב-10 ביוני 2001 כותבים אנשי סניף טמון, צפונית-מזרחית לשכם, של התנזים לברגותי וערפאת:
נבקשכם לשלם סיוע כספי דחוף לאחים ששמותיהם להלן מאחר שהם נרדפים ע"י כוחות הכיבוש, ואינם יכולים לעבוד או לצאת מתוך שטח הרשות הפלסטינית.

לבקשה צורפה רשימה של כמה פעילים, שהיו מעורבים לטענת ישראל בשורה ארוכה של פיגועים.
ברגותי הוסיף בשולי הדף הוראה:
נא לתת עדיפות.

אחת הדרכים השכיחות למימון פעילותם של חוליות הטרור היתה העסקתם של חברי החוליות במנגנוני הרשות. מקבלי המשכורות הללו מיעטו להופיע לעבודתם הרשמית, והקדישו את מיטב מרצם למאבק המזוין. אחד מהם היה צדקי חאמד אלזרו, המכונה "אבו-בסאם" ו"אוסאמה בן-לאדן", יליד חברון בן 41, פעיל תנזים בולט, המעורב במספר רב של פיגועי ירי נגד היישוב היהודי בחברון ונגד כוחות צה"ל באזור, ובהם הפיגוע ב-26 מרס 2001 בחברון, בו נהרגה התינוקת הישראלית שלהבת פס. קשה להאמין כי ראשי הרשות לא ידעו למי הם משלמים משכורת.
במקרה אחר העביר התנזים לשלטונות הרשות רשימה בת 39 שמות של חבריו, המשרתים באופן רשמי בביטחון הכללי, אף שחלקם "עצורים בידי ישראל" או משרתים בפועל ב"כוחות המיוחדים". במכתב מתבקשים בכירי הרשות לאשר את המשך תשלום משכורתם.
ב-6 באוגוסט 2001 שלח מרואן זלום, חבר סניף הפתח' בחברון, פקס ליושב-ראש:
בברכת האינתיפאדה המבורכת. אנא אשרו את העסקת האחים ששמותיהם להלן. לידיעתך, המדובר בפעילי אינתיפאדה אשר מבוקשים על-ידי שלטונות הכיבוש בשל מעשיהם. להחלטתך. בכבוד רב. יחד עד ירושלים. תנועת השחרור הלאומי, סניף מחוזי מרכז חברון.

בשולי הדף הוסיף זלום הערה בכתב-יד:
מדובר בטובי האחים הלוחמים והפעילים באינתיפאדה המבורכת, ויש להם חלק יוצא דופן בה.

לטענת ישראל, זלום עצמו מעורב בפיגועי ירי קטלניים רבים, ושמו הועבר כמה פעמים לפלסטינים כמבוקש "כבד". הפלסטינים קראו, הפנימו, ומינו אותו באמצע 2002 למפקד "הכוחות המיוחדים" בחברון, תפקיד רשמי בכיר ברשות.
בפברואר 2002, חודש אחרי פיגוע הירי בחגיגת בת-המצווה בחדרה, בו נהרגו שישה ונפצעו 30, אחרי סידרה של שישה פיגועי התאבדות שביצעו "גדודי חללי אל-אקצה", מציינים גורמים רשמיים של הרשות במסמך פנימי, כי פעילים אלו ביצעו "פעולות איכותיות ומוצלחות", וכי הם "מהווים משענת ותמיכה לרשות הפלסטינית ולמנגנוני הביטחון שלה". ישראל דרשה כמה פעמים את הסגרתם של האחראים לפעולות אלו, והעבירה רשימה שמית מפורטת, אך הפלסטינים לא נקפו אצבע. להפך - במקרים רבים אף הזהירו את המחבלים וסייעו להם להמשיך בפעילות הטרור.
ערפאת מרגיש גם אחריות כלפי ארגונים אחרים, לא רק כלפי הפתח'. כך למשל, הוא אישר בינואר 2001 בכתב-ידו, "לספק מייד" נשק למיליציה של "חזית המאבק העממי" בפיקודו של סמיר רושה (30 רובי קלצ'ניקוב ו-15 אקדחים). במאי 2001 ביקש אותו ארגון "סיוע מיוחד" לנוכח המאבק בישראל. ערפאת אישר להם סיוע מיידי של 25 אלף דולר, וחודש לאחר מכן 20 אלף דולר נוספים. במקביל, אישר ערפאת לשלם 100 דולר לכל אחד מ-65 הפעילים של חזית השחרור הפלסטינית. באותה תקופה ביצע הארגון פיגוע התאבדות בצומת הצ'ק-פוסט בחיפה ופיגועי ירי רבים בשטחים.
ב-21 במרס 2002, במהלך שליחותו של הגנרל האמריקאי אנתוני זיני לאזור, כדי לפשר בין ישראל לבין הפלסטינים, התקיימה בשטחים ישיבה של "הכוחות הלאומיים והאיסלאמיים", מעין ארגון-גג של התנועות הפועלות בשטחים, לרבות החמאס והג'יהאד. קבלת הפנים לזיני כללה שני פיגועי התאבדות, האחד באוטובוס בצומת מוסמוס והשני במדרחוב בירושלים. פיגוע זה ביצעו "גדודי חללי אל-אקצה" של הפתח', ארגונו של ערפאת.
בפרוטוקול הישיבה, שנערך בידי אנשי הרשות, נאמר כי פעולות אלו העמידו את ערפאת "במצב קשה" מול השליח האמריקאי. או במילותיו המפורשות של ערפאת: "שתי הפעולות, היום ואתמול, באו בזמן לא מתאים בשל נוכחות זיני." אין גינוי לפיגועים עצמם, רק לעיתוי.
בתגובה הציע לו חסן יוסף, מבכירי החמאס ברמאללה, "להרגיע" את הפתח' ולהשעות את פעולותיו, בה בשעה שהחמאס עצמו יבצע ויקח על עצמו בגאווה את האחריות לביצוע פיגועים נגד ישראל. ערפאת השיב ליוסף, כי מבצעי הפיגועים הינם פורשים מהפתח' ולא אנשי הארגון בהווה. הדברים אינם מדויקים, בלשון המעטה. הזהות בין הפתח' ל"גדודי חללי אל-אקצה" מוחלטת. כך עולה, בין היתר, מעדותם של כמה מחברי ה"גדודים" שביצעו את הפיגוע המדובר ונתפסו מאוחר יותר, וכן מאינספור מסמכים פנימיים של הפתח'. באותה נשימה ניסה ערפאת לטעון כי הפיגוע במדרחוב בירושלים בוצע על-ידי הג'יהאד האיסלאמי ולא על-ידי "גדודי חללי אל-אקצה". גם זו אמירה שאינה נכונה.
בהמשך הישיבה הקריא ערפאת את החלטת מזכיר המדינה האמריקאי, קולין פאואל, להוסיף את "גדודי חללי אל-אקצה" לרשימת ארגוני הטרור, והצהיר: "לא נרשה למי שהקלו בנו ראש ולמי שלקחו מאיתנו את נשקנו בשנת 1948, שייקחו מאיתנו את נצחוננו. לא נרשה לאף אחד לעשות טעות ולהציב מכשולים בדרכו של העם הזה. מה משמעות החלטת פאואל? הכוונה היא שהם הארגון הערבי הראשון שנמצא ברשימת הטרור יחד עם הטליבאן ועם ארגון אל-קאעידה. שאלוהים ישמור מפני ההחלטות הבאות."


השורה התחתונה לא מותירה הרבה מקום לספק: הרשות הפלסטינית, תחת הנהגתו הישירה של ערפאת, מעורבת ותומכת בטרור, וביותר מדרך אחת.
ראשית, ערפאת והרשות נותנים הכשר עקרוני ואידאולוגי לפעולות הטרור כמרכיב חשוב ולגיטימי במאבק נגד ישראל. פעולות הטרור, ובמיוחד אלו המתקיימות בעומק ישראל, מוגדרות כ"פעולות איכותיות" המהוות "משענת ותמיכה" לרשות ולמנגנוני הביטחון שלה. הגינויים לטרור, כשהם כבר באים, מושמעים בקול דק ורפה, כדי לצאת ידי חובה בעקבות לחץ בינלאומי כבד.
במישור המבצעי, מעידים המסמכים על מעורבות עמוקה של מנגנוני המודיעין, הפרושים היטב בשטח, בסיוע לטרור ברמות שונות. במקרים הקלים מסתפקים מנגנוני הביטחון בהעלמת עין מפעילות הטרוריסטים בשטחים הנתונים לשליטתם; במקרים רבים הם מספקים לחוליות התרעות על פשיטות ישראליות; לא פעם הם מעבירים אליהם אמצעי לחימה; ופעמים רבות מספור מעורבים מנגנוני הביטחון הפלסטיניים ישירות בפיגועים עצמם, בשטחים ובלב ישראל.
במישור הכספי מספק ערפאת סיוע שוטף וחיוני להפעלתן הסדורה והשיטתית של חוליות טרור. החמאס והג'יהאד מקבלים כספים מחו"ל בלי שהרשות תעשה דבר לסגור את הברז, למרות שהיא מודעת היטב למצב. הפתח', "גדודי אל-אקצה" והתנזים, לעומת זאת, מקבלים מימון ישירות מתקציבי הרשות, באישור ערפאת ובביצוע משרד האוצר הפלסטיני, הנסמך על שולחנם של מדינות ערב והאיחוד האירופי. עד כמה עמוק ויצירתי החיבור בין השחיתות הכספית, הסיאוב והיעדר הדמוקרטיה לטרור יילמדו הפרקים הבאים.

ד"ר רונן ברגמן (נולד ב-16 ביוני 1972) הוא עיתונאי ואיש טלוויזיה ישראלי.

היותו נער שימש כתב צעיר בתוכנית הטלוויזיה לנוער "שמיניות באוויר". הוא למד משפטים באוניברסיטת חיפה, והוסמך כעורך דין. הוא בעל תואר שני ביחסים בינלאומיים, ודוקטורט בהיסטוריה מאוניברסיטת קיימברידג' בבריטניה (התואר הוענק בשנת 2007). עבודת הדוקטורט שלו עסקה ביחסים הביטחוניים והמודיעיניים בין ישראל לאפריקה. ברגמן כתב בעבר ב"העולם הזה", במקומוני רשת שוקן ובעיתון "הארץ", וכיום הוא חבר מערכת "ידיעות אחרונות", שם מתפרסמים מאמרים ותחקירים מפרי עטו.
בשנת 2014 מונה לכתב בעיתון האמריקני "הניו יורק טיימס".
והרשות נתונה רונן ברגמן

פרולוג


משרדי מתאם הפעולות בשטחים, חברון,
14 בספטמבר 1993.


אופוריה. יום אחרי חתימת הצהרת העקרונות בין ישראל ואש"ף, לבשה ישראל חג. למרות חמיצות פניו של יצחק רבין בעת לחיצת היד עם יאסר ערפאת, היתה תחושה אמיתית של תקווה, של סיכוי ממשי שהנה עוד רגע, ממש או-טו-טו וניגע בו בקצות האצבעות, בשלום. היו אפילו כאלה שהזכירו את מאמרו המפורסם של פרנסיס פוקויאמה על "קץ ההיסטוריה".
אופוריה זו חילחלה גם לתוך צה"ל וזרועות המודיעין של ישראל. למרות שלא שותפו בתהליך אוסלו, למרות שנדחקו אל מחוץ למעגל יודעי הסוד, האמינו רבים באמ"ן, בשב"כ וב"מוסד" שלא ירחק היום והם ייאלצו לחפש, בשמחה, עבודה אחרת.
גם אצל עובדי הגוף שנמצא יותר מכול במגע עם תושבי השטחים, מתאם פעולות הממשלה בשטחים, נחה ההבנה שבקרוב הם יהפכו לבלתי-רלוונטיים. היו חיוכים, היה כיבוד קל, אפילו שתו לחיים.
ולתוך הוורוד הוורוד הזה התפרץ פתאום בכיר פלסטיני. שמו לא יוזכר כאן מחשש שיבולע לו. נאמר רק שמדובר באחד האישים הפלסטינים הבולטים, יליד השטחים, שכיהן ונושא עד היום בתפקיד מרכזי שם. האיש חולף בדהרה על פני הפקידות הצבאיות הנדהמות, ונכנס בשעטה לחדר המנהלים שם ישבו שלושה קצינים בכירים: אפרים לביא, אודי לוי ושמואל שגב. "מה עשיתם?" הוא שואל בערבית, "איך יכולתם? כסילים, טיפשים, עיוורים שכמוכם!" ופורץ בבכי. ממש בבכי, עם דמעות.
שלושת הקצינים תמהים, ולא מבינים על מה הבכיר הפלסטיני מדבר. אחרי שנרגע הוא מסביר: "איך יכולתם לחתום על הסכם עם האיש הזה, הנוכל, המושחת? הרי הוא ידפוק אתכם כמו שדפק את כל מי שעשה איתו הסכמים בעבר. תוך חמש שנים הוא יביא את הדם, השחיתות והסיאוב אל פתח הבית שלכם ותוך כדי כך יחסל גם את התקוות שלנו." ושוב פרץ בבכי תוך שהוא מסנן בין הדמעות, "הדא מאפיה, הדא סינדקאט אל-אירהאב" (זו מאפיה, זה סינדיקט הטרור).
הבכיר הפלסטיני טעה.
זה לא לקח חמש שנים, אלא שבע שנים וחמישה-עשר יום בדיוק.



תיבות פנדורה

כך זכתה ישראל להצצה חד-פעמית בקרבי מנגנון השחיתות והטרור של הרשות הפלסטינית

גם ריח הטונה הצה"לית לא יכול היה להסתיר את הסירחון הכבד שעלה מתוך הארגזים, סירחון וירטואלי, מוסרי, מעורר זעם. בהאנגר ענקי בבסיס צה"ל במרכז הארץ, המשמש בדרך כלל לאחסון נגמ"שים נושאי ציוד מודיעיני מתוחכם, שפונה מתכולתו, ישב איש מילואים אחד, בגופייה ודגמ"ח, אכל טונה ועיין במסמך בערבית שנלקח מלשכתו של הראיס ערפאת. המזגנים הענקיים של ההאנגר התקלקלו, והמילואימניק השתמש מדי פעם במסמך המרתק כמניפה, להקל את החום הכבד.
ההאנגר היה גדוש ערימות עצומות של ארגזים ומגירות. בתוך אלפי תיקיות וקרטונים, מתוצרת בית-חרושת ישראלי למוצרי נייר, החזיקה הרשות הפלסטינית את הכמוסים שבסודותיה, עד שבאו הפשיטות של צה"ל על הערים הפלסטיניות, בעיקר זו על המוקטעה שברמאללה. פשיטות אלו גזלו באחת את הזיכרון הארגוני של הרשות, וקרעו בפני מומחי אמ"ן צוהר רחב לעולם המעוות שהקים ערפאת בחשאי.
החל מאפריל 2002 פשטה ישראל על שבע מתוך שמונה הערים הפלסטיניות הגדולות בגדה. רק יריחו לא הותקפה. במהלך הפשיטות נתפסו כמויות אדירות של אמצעי לחימה שנאגרו ברשות הפלסטינית. בין השאר נתפסו שם אלפי רובי-סער ואקדחים, עשרות מקלעים, מאות ק"ג של חומר-נפץ (רק בפאתי הקסבה בשכם נתפסו 600 ק"ג) וחומרי גלם לייצור חומרי-נפץ, מאות מטעני חבלה וכ-40 חגורות-נפץ - כולם מוכנים להפעלה. עוד נתפסו עשרות משגרים ופצצות נ"ט (בעיקר RPG). בנוסף, הוחרמו פריטים הקשורים לפעילות טרור כמו מחשבים, טלפונים ניידים, מדים, נשק קר ומסמכים הכוללים מידע מודיעיני שאספו הפלסטינים על יעדים ישראליים.
אבל השלל האמיתי היו דווקא הניירות שגרמו לשינוי ממשי ביחס העולם לרשות הפלסטינית ולעומד בראשה. יחידה מיוחדת של אגף המודיעין התלוותה לפשיטות של צה"ל, ונכנסה לפעולה דקה אחרי שחיילי הצנחנים וגולני סיימו לטהר את השטח. המשימה שלהם היתה פשוטה - לקחת הכול. בזו אחר זו יצאו משאיות הריו הצה"ליות עמוסות ניירת ומחשבים בואכה צפון תל-אביב. החומר שנאסף הספיק כדי למלא את ההאנגר הצה"לי פעמיים.
השאלה הגדולה העולה למראה טורי הארגזים שהוחרמו היא למה הפלסטינים לא שרפו הכול ברגע שהטנקים הישראליים החלו לסגור על המוקטעה. גפרור אחד קטן היה יכול להציל אותם מכל-כך הרבה מבוכה.
בצה"ל מנחשים שכל עוד לא היתה הוראה ישירה מערפאת, איש לא העז לעשות משהו על דעת עצמו. אפשרות אחרת שהועלתה היא שהפלסטינים לא העלו על דעתם שצה"ל ייכנס לתוך המוקטעה, ועד שהתעשתו היה כבר מאוחר מדי. העניין הוא שגם אחרי כיבוש המוקטעה, ואחרי שהיה ברור כי יחידות מיוחדות של צה"ל עוסקות בריקון שיטתי של כל הארכיונים, הפלסטינים עדיין לא שרפו דבר. ואולי צריך להיכנס להלך-המחשבה של פקיד, שבמשך שנים עסק בתיוק ניירות, שאין להם גיבוי במקום אחר, שכל חייו הוקדשו לכריכות הקרטון של מפעלי נייר חדרה, ושלא יכול, פשוט אין לו לב, להעלות אותם באש.
"האדא דאביט מורפַל" (זה קצין מפגר), אומר המבוקש תאופיק טיראווי, ראש מנגנון המודיעין הכללי בגדה, המסתתר במוקטעה מפחד זעמה של ישראל. טיראווי עומד בלב המתחם המפוצץ, מביט בעצב על משרדיו שקרסו באחת מפצצות הטוֹנה של מטוסי חיל האוויר, ומקלל. מתוך המסמכים עולות גם אשמתו ומעורבותו העמוקות של טיראווי בטרור. טיראווי מכחיש הכחשה גורפת את כל ההאשמות נגדו אבל סופק כפיים בכל זאת: "זה פשוט קצין מפגר, שלא שרף את המסמכים, ותראה איזה בלגאן הוא עשה."
בפעם היחידה בה שרפו הפלסטינים מסמכים זה היה דווקא מיותר. בעת המצור שהטילה ישראל על אבו-דיס, היתה בלשכתו של אבו-עלא תחושה שאו-טו-טו הישראלים באים ולוקחים את הארכיון האישי שלו. הארכיון הזה הולך הרבה שנים אחורה, וכולל סודות אינטימיים ודרמטיים על המערך הכלכלי של אש"ף, שאבו-עלא עומד בראשו. עד ראייה למעמד זה סיפר כי עובדי הלשכה ממש בכו על ההיסטוריה הפלסטינית העולה בלהבות מול עיניהם בחצר הלשכה. בסופו של דבר צה"ל כלל לא נכנס לשם.
כך או כך, ישראל הרוויחה מאוד מהמחדל הזה. איש שב"כ העובד בשטחים מגדיר את החומר שנתפס כ"חלום הכי רטוב שחלמתי". לדבריו, "מדובר בסיטואציה נדירה מאוד, בה יעדי האיסוף המרכזיים שלנו הופכים לנגישים תוך לילה. מסמכים שהיינו צריכים לשלם הון לסוכנים כדי שיעבירו אלינו את מקצתם, זמינים פתאום לכל דורש, רק שיהיו מספיק אנשים לקרוא ולתרגם אותם."
אבל החלום הרטוב הזה הוא חלום בלהות עבור שוחרי השלום בשני העמים. המסמכים שתפס צה"ל חושפים את המציאות במערומיה: חרף הגינונים הממלכתיים למחצה, ערפאת לא עבר מעולם מדפוסי פעולה של מנהיג ארגון טרור, להתנהלות של מנהיג מדינה. הוא ממשיך לנהל את הרשות, ואת תקציבה, כמו שניהל את אש"ף - בשיטות של הפרד ומשול, ללא שקיפות, ללא פיקוח, ללא עמידה בהסכמים, ללא כל מאמץ למנוע טרור.
קריאה שיטתית ומעמיקה במסמכים אלה חושפת תמונה מטרידה ועגומה מאוד של מי שהיו אמורים להיות שותפיה של ישראל לתהליך השלום. במקום מדינה בדרך, מנהל ערפאת כנופיה הרואה בטרור נשק לגיטימי ורצוי, מתעלמת מטובת בני עמה, מפולגת ונגועה עד צוואר בשחיתות אישית. גם מי שהיה בקיא בחומר עד לאירועי "חומת מגן", הופתע מעומק המסמכים ומחומרתם. הפלסטינים, שלא בטובתם, נהגו לתעד כמעט הכול.
את המידע המודיעיני המסווג שאספו בישראל לא ניתן היה לחלוק עם מדינות אחרות, בעוד שמסמכים בחתימת ידו של ערפאת קל הרבה יותר לחשוף, וקשה הרבה יותר להתווכח איתם. באגף המודיעין אף נערכה השוואה גרפולוגית בין חתימתו של ערפאת על המסמכים שנתפסו, ובין חתימתו על הסכמי אוסלו, בהם התחייב לחסל את הטרור.
גם במלחמת לבנון ב-1982 נתפסו אין ספור מסמכים של אש"ף, לרבות ארכיון הארגון. בשל מחדל מודיעיני, עצלות וקוצר ראייה מרקיבים רוב המסמכים הללו עד היום באולם מעופש במחנה תל-השומר. הפעם פעלו אחרת. קטעים מהשלל שנתפס ב-2000 הופצו בהדרגה לגורמים במערב ובמדינות ערב שחשוב לישראל לשכנע אותם. בתחילה טענו הפלסטינים שכל המסמכים שההסברה הישראלית ניפנפה בהם - מפוברקים. אחר-כך אמרו שהמסמכים אותנטיים אבל לא מעידים על דבר. אחר-כך חזרו שוב לגירסת הפיברוק, עד שלבסוף העבירו דרישה דרך מוסדות אירופיים להחזיר להם את הניירת, כי הם אינם יכולים בלעדיה.
בתחילה התקבל המידע הישראלי בספקנות רבה. הממונה על קשרי החוץ של האיחוד האירופי, כריס פאטן, פשוט לא רצה לשמוע. "המסמכים מפוברקים," הוא קבע. הראשון שהשתכנע באותנטיות שלהם היה ראש שלוחת ה-CIA בישראל, ג'ף אוק'ונל, שסיים ביוני 2002 את תפקידו. הבריטים היו יותר חשדנים. נציגי ה-MI-6, המקביל למוסד, קיבלו את המסמכים מאנשי אמ"ן, אמרו בנימוס שהם צריכים עוד זמן, והעבירו את החומר ללונדון. הוועדה המפקחת על המודיעין הבריטי, המכונה JIC, הקימה צוות מיוחד להערכת המסמכים. בתום בדיקה מדוקדקת השתכנע הצוות מעבר לכל ספק כי המסמכים מהימנים. בדיקות דומות נערכו גם על-ידי ה-DGSE הצרפתי וה-BND הגרמני, שהגיעו לאותה מסקנה.
כיום נדמה שאין איש, זולת כמה דוברים של הרשות הפלסטינית, החולק עדיין על מהימנותם של המסמכים. גם דוברים בכירים כמו רג'וב, דחלאן או טיראווי מאשרים את האותנטיות שלהם. ערפאת עצמו העיף את המסמכים בזעם מהשולחן שלו, כאשר וולף בליצר, כתב ה-CNN, הציג אותם בפניו.
"אבל זו חתימתך," אמר בליצר.
"ואני מאוד גאה בחתימה שלי," הגיב הראיס.
הביקורת על האמינות של צה"ל, אם יש ביקורת כזו בכלל, מתמקדת בפרשנות שהוא נותן להם. חלק מהמסמכים קשה לקרוא בלי להסתמך על ההקשר הרחב שמספקת מערכת המחשבים של אמ"ן והשב"כ. עד עתה, למשל, לא נמצא אפילו מסמך אחד בו חתום ערפאת על הוראה לבצע פיגוע, או על הודאה כי הוא יודע שפלוני ביצע או יבצע פיגוע. גם לא היה צפוי שיימצא מסמך כזה. ערפאת אינו אידיוט.
בחלק מהמסמכים, ללא מידע מודיעיני משלים, ממקורות אחרים, קשה לנחש שאדם פלוני, שהרשות התחייבה לשלם לו משכורת, היה באותו זמן טרוריסט פעיל ומבוקש. הפלסטינים יכולים לטעון, מצידם, כי זהו מידע מפוברק, כי מדובר בפרטים שאינם ידועים להם וכי כל שערפאת עשה היה לאשר תשלום משכורות לעובדים של הרשות. אולם אפילו אם קוראים את המסמכים ללא ידע מוקדם, ברור כי ערפאת והדרגים שמתחתיו ידעו בדיוק למה הכסף מיועד. ברור גם שערפאת עצמו קרא את המסמכים. עובדה, לא פעם הוא מחק ותיקן בכתב-ידו את גובה הסכומים שהובטחו לטרוריסטים.
כאשר מסמכים אלה הוצגו, תחילה לאמריקאים, לאחר מכן לאירופאים ומהם למנהיגי מדינות ערב, הם הביאו לתזוזה משמעותית בדעת הקברניטים. התדמית של ישראל אומנם לא השתפרה משמעותית, אבל שמו של ערפאת הוכתם לעולמים. בישראל גאים במיוחד על ההשפעה שהיתה למסמכים האלה על ראשי מצרים, ירדן וערב-הסעודית, שאומנם לא הצהירו דבר בגלוי, אך אמרו דברים בוטים מאוד גם בדיונים עם ארצות-הברית וגם בשיחות בחדרי חדרים.
בישראל יודעים בוודאות ש"מסמכי ערפאת" היו אחד הגורמים המרכזיים ששיכנעו את נשיא ארצות-הברית, ג'ורג' בוש, לשאת את הנאום התקיף ביוני 2002 בו דרש את החלפתו של יושב-ראש הרשות. את זעמו של בוש עוררו גם הצהרות ערפאת בפורומים שונים על הצורך "לשחרר את הזעם", וחמור לא פחות, המסמכים שישראל המשיכה לתפוס גם במאי וביוני 2002, מהם עלה בוודאות שערפאת לא שינה את דרכו גם אחרי מבצע "חומת מגן" ואין סוף האזהרות שקיבל.
נאום בוש, שהפתיע רבים במערב, קיבל חיזוק משמעותי גם בדברים שאמר טוני בלייר, ראש ממשלת בריטניה, בכמה הזדמנויות. בלייר חרג בכך מעמדתו המסורתית של משרד החוץ הבריטי, הנחשב הרבה פחות אוהד לישראל מזה האמריקני והרבה יותר פרו-פלסטיני. אולם אפילו שם רווחת היום אכזבה עמוקה, אם לא ייאוש, ממנהיגותו של ערפאת. נציגים אירופאים בכירים שרואיינו לספר זה מדברים על "התפכחות מערפאת", שחילחלה לכל הדרגים בשירות הדיפלומטי ובקהילת המודיעין של ארצם. "על ערפאת פשוט אי-אפשר לסמוך," הם אמרו. בשיחה סגורה עם עמיתיו אמר יאן מיקאמי, המזכיר הראשון בשגרירות יפן בישראל, דברים דומים.
דבר אחד עולה בבירור מהמסמכים: הרשות הפלסטינית, למרות שהוקמה רק ב-1993, הצליחה להפוך לגוף ביורוקרטי מסורבל להחריד. כמו בכל מוסד ביורוקרטי ראוי לשמו, מוקדשת רוב התכתובת שלה לשני נושאים עיקריים: כסף וגלגול אחריות הלאה.
למזלה של ישראל, הראיס התעקש לאשר בעצמו כל הוצאה של מעל 250 דולר. מהמסמכים עולה כי קיים מעין "תעריף" להקצאת הכספים: לטרוריסט זוטר מוקצים מענקים של 350-300 דולר; למפקדים בכירים יותר (מפקדי תשתיות טרור אזוריות) מוקצים 600 דולר; לכל אחת ממשפחות המפקדים שנהרגו מוקצה מענק חד-פעמי של 800 דולר (מעבר לסיוע שוטף); ל"פרויקטים" גדולים, כמו הקמת סדנה לייצור נשק כבד, מוקצים סכומים משמעותיים יותר (80,000 דולר).
חוסיין א-שייח', מבכירי הפתח' בגדה, כותב ליאסר ערפאת ב-19.9.01:
לכבוד הנשיא הלוחם,
האח אבו-עמאר ישמרהו האל, שלום רב,
אבקשך להואיל בטובך להקצות סיוע כספי בסך 2,500$ עבור האחים הבאים:
ראאד אל-כרמי [מפקד התנזים בטול-כרם, ר.ב.].
זיאד מחמד דעאס [מפקד חולייה בפתח'/תנזים בטול-כרם שעמדה מאחורי תכנון הפיגוע בטקס בת-המצווה בחדרה].
עמר קעדאן [פעיל בכיר של בטחון הנשיאות/כוח 17 ברמאללה, מעורב בהתארגנות מבצעית של המנגנון].
בתודה,
בנך, חוסיין א-שייח'

בשולי המכתב הזה הורה ערפאת בכתב-ידו:
משרד האוצר/רמאללה - יש להקצות 600$ לכל אחד מהם.

כל ההנחיות לביצוע התשלומים הועברו מערפאת ל"משרד האוצר" של הרשות הפלסטינית ולאנשי קשר בכירים: מרואן ברגותי, פאאק כנעאן (ראש הפתח' בטול-כרם), חכם בלעאוי (מזכיר "המועצה העליונה לביטחון לאומי של הרשות הפלסטינית"), חוסיין א-שייח', כאמל חמיד (מזכיר סניף פתח' בנפת בית-לחם) ופואד שובכי (איש הכספים המרכזי של הרשות).
ראאד כרמי, מפקד התנזים בטול-כרם, האחראי לרציחתם של תשעה ישראלים ופציעת עשרות, פיקסס ב-20 בינואר 2002 למספר 02-2985729 איגרת בהולה ל"אח הלוחם אבו-אלקסאם" (מרואן ברגותי). באיגרת בקשה ל"סיוע כספי דחוף" לשורה של פעילי פתח' מבצעיים בטול-כרם, שעל-פי המסמכים של הפלסטינים עצמם היו מעורבים בפיגועים קטלניים.
ברגותי העביר את המכתב לערפאת, לא לפני שהוסיף בשולי הדף:
אבקשך להורות על הקצבת 1,000$ לכל אחד מהאחים הלוחמים.

ערפאת, קמצן שכמותו, כותב בצידו השמאלי התחתון של הדף:
משרד האוצר/רמאללה - יש להקצות 350$ לכל אחד מהם.

בהזדמנות אחרת ביקש ברגותי מערפאת אישור לתמיכה כספית נדיבה:
נא החלטתך לשלם 3,000$ כסיוע לכל אחד מן האנשים הבאים, שכן הם מבוקשים על-ידי שלטונות הכיבוש [הישראלי, ר.ב.] וזכאים לסיוע.

ברגותי צירף למכתב רשימה של פעילי פתח' הרשומים במצבת כוח-האדם של הביטחון הכללי, הביטחון המסכל וכוח 17.
מבין השמות להם העניק ערפאת מימון, בלטו כמה ממנהיגי התנזים, שהיו מעורבים באופן בולט בכואבות שבפעולות הטרור נגד ישראל. כך למשל, באוגוסט 2001 הוא אישר את תשלום שכרו של עאטף עביאת, שעמד בראש התארגנות הטרור המרכזית של פתח' בבית-לחם, וחוסל בידי ישראל ב-18 באוקטובר אותה שנה.
תא הטרור שבראשו עמד עביאת ביצע פיגועי ירי, הנחת מטענים וירי פצצות מרגמה לעבר שכונת גילה בירושלים ולעבר כוחות צה"ל. בפיגועים אלה נהרגו ונפצעו חיילים ואזרחים רבים. ב-14 ביוני 2001 יזם עביאת את רציחתו של סא"ל יהודה אדרי, מפעיל סוכנים (קת"מ) של יחידה 504 של אמ"ן. בנוסף, הוא היה מעורב באופן אישי ברצח משתפי-פעולה פלסטינים בגזרת בית-לחם.
בכיר בתנזים בשם עומאר אבו-סנינה סיפר בחקירתו בשב"כ, כי בחודש אפריל 2001 התערבו ביניהם כמה פעילי תנזים מבית-לחם בעת משחק קלפים, כי על המפסיד להרוג חייל ישראל. עביאת הפסיד במשחק, ויצא לבצע פיגוע ירי באזור קבר רחל. הוא פתח באש לעבר קבוצת חיילים שעמדה במתחם הקבר. כתוצאה מהירי נהרג סמל דני דראי, בן 19 מערד, שסיים קודם לכן תורנות שמירה. הירי בוצע מקומה גבוהה של מבנה החולש על הקבר, ודראי, שלא לבש אפוד-מגן קרמי, נפגע באורח אנוש ונפטר מפצעיו. לאחר הרצח התגאה עביאת בפני שותפיו למשחק הקלפים, כי עמד בהתערבות ואף תיאר כיצד ביצע את הפיגוע.
על רקע מעורבותו בטרור, דרשה ישראל מהרשות הפלסטינית לעצור את עאטף עביאת (ב-12 נובמבר 2000 ופעם נוספת ב-30 בספטמבר 2001). הרשות הצהירה שכך עשתה, אך בפועל לא רק שלא עצרה אותו, אלא אף העבירה לו כספים, בהוראתו האישית של ערפאת.
לאחר חיסולו של עביאת, כתבו חבריו מסניף בית-לחם של הפתח' לראיס:
אבקש את החלטת כבודכם בעניין הקצאת סיוע דחוף בסך שלושת אלפים (3,000$) לכל אחת ממשפחת האחים, המפקדים החללים, בני התנועה, אשר נפלו בקרב ההגנה על בית-ג'אלא, בית-לחם, אל-עזה ועאידה ולצורך תשלום חלק מחובותיהם.

בראש הרשימה מוביל "האח החלל עאטף אחמד סאלם עביאת". ערפאת הורה בכתב-ידו:
יש להקצות 800 דולר לכל אחד מהם.

זמן קצר לאחר מכן הגיעה בקשה נוספת לסייע למשפחתו של השהיד עביאת, הפעם מתאופיק טיראווי, ראש מנגנון המודיעין הכללי בגדה.
לנוכח מסמכים אלו, ומאות כמותם, אומר בכיר במודיעין הישראלי: "במונחים פוליטיים, מדובר בעיקרון בניסיון להשיג, באמצעות אלימות, מקסימום מטרות פלסטיניות - כולל את 'זכות השיבה', המהווה עבור ישראל שאלה קיומית. הבחירה הזאת באלימות כדרך להימנע מקח-ותן בשולחן המו"מ, נוצרה על-ידי ערפאת, והוא זה שממשיך לדחוף אותה."
חשוב להדגיש כי למרות דברים נחרצים אלה, לא נמצאה במסמכים כל הוכחה לכך שערפאת אכן יזם את פרוץ האינתיפאדה בספטמבר 2000. אבל הוכחות לכל שאר האשמות אמ"ן קל מאוד לאתר שם.
כמעט בכל בקשות התמיכה ברור כי כותב המכתב, וגם מקבלו, יודעים היטב במה ובמי מדובר. מזכיר סניף טובאס כותב לערפאת ב-16.6.2001 כי הוא מבקש תמיכה לכמה פעילים בסך 1,000 דולר לכל אחד, כי "האחים הם אנשי מאבק מיוחדים מאנשי התנזים".
ב-10 ביוני 2001 כותבים אנשי סניף טמון, צפונית-מזרחית לשכם, של התנזים לברגותי וערפאת:
נבקשכם לשלם סיוע כספי דחוף לאחים ששמותיהם להלן מאחר שהם נרדפים ע"י כוחות הכיבוש, ואינם יכולים לעבוד או לצאת מתוך שטח הרשות הפלסטינית.

לבקשה צורפה רשימה של כמה פעילים, שהיו מעורבים לטענת ישראל בשורה ארוכה של פיגועים.
ברגותי הוסיף בשולי הדף הוראה:
נא לתת עדיפות.

אחת הדרכים השכיחות למימון פעילותם של חוליות הטרור היתה העסקתם של חברי החוליות במנגנוני הרשות. מקבלי המשכורות הללו מיעטו להופיע לעבודתם הרשמית, והקדישו את מיטב מרצם למאבק המזוין. אחד מהם היה צדקי חאמד אלזרו, המכונה "אבו-בסאם" ו"אוסאמה בן-לאדן", יליד חברון בן 41, פעיל תנזים בולט, המעורב במספר רב של פיגועי ירי נגד היישוב היהודי בחברון ונגד כוחות צה"ל באזור, ובהם הפיגוע ב-26 מרס 2001 בחברון, בו נהרגה התינוקת הישראלית שלהבת פס. קשה להאמין כי ראשי הרשות לא ידעו למי הם משלמים משכורת.
במקרה אחר העביר התנזים לשלטונות הרשות רשימה בת 39 שמות של חבריו, המשרתים באופן רשמי בביטחון הכללי, אף שחלקם "עצורים בידי ישראל" או משרתים בפועל ב"כוחות המיוחדים". במכתב מתבקשים בכירי הרשות לאשר את המשך תשלום משכורתם.
ב-6 באוגוסט 2001 שלח מרואן זלום, חבר סניף הפתח' בחברון, פקס ליושב-ראש:
בברכת האינתיפאדה המבורכת. אנא אשרו את העסקת האחים ששמותיהם להלן. לידיעתך, המדובר בפעילי אינתיפאדה אשר מבוקשים על-ידי שלטונות הכיבוש בשל מעשיהם. להחלטתך. בכבוד רב. יחד עד ירושלים. תנועת השחרור הלאומי, סניף מחוזי מרכז חברון.

בשולי הדף הוסיף זלום הערה בכתב-יד:
מדובר בטובי האחים הלוחמים והפעילים באינתיפאדה המבורכת, ויש להם חלק יוצא דופן בה.

לטענת ישראל, זלום עצמו מעורב בפיגועי ירי קטלניים רבים, ושמו הועבר כמה פעמים לפלסטינים כמבוקש "כבד". הפלסטינים קראו, הפנימו, ומינו אותו באמצע 2002 למפקד "הכוחות המיוחדים" בחברון, תפקיד רשמי בכיר ברשות.
בפברואר 2002, חודש אחרי פיגוע הירי בחגיגת בת-המצווה בחדרה, בו נהרגו שישה ונפצעו 30, אחרי סידרה של שישה פיגועי התאבדות שביצעו "גדודי חללי אל-אקצה", מציינים גורמים רשמיים של הרשות במסמך פנימי, כי פעילים אלו ביצעו "פעולות איכותיות ומוצלחות", וכי הם "מהווים משענת ותמיכה לרשות הפלסטינית ולמנגנוני הביטחון שלה". ישראל דרשה כמה פעמים את הסגרתם של האחראים לפעולות אלו, והעבירה רשימה שמית מפורטת, אך הפלסטינים לא נקפו אצבע. להפך - במקרים רבים אף הזהירו את המחבלים וסייעו להם להמשיך בפעילות הטרור.
ערפאת מרגיש גם אחריות כלפי ארגונים אחרים, לא רק כלפי הפתח'. כך למשל, הוא אישר בינואר 2001 בכתב-ידו, "לספק מייד" נשק למיליציה של "חזית המאבק העממי" בפיקודו של סמיר רושה (30 רובי קלצ'ניקוב ו-15 אקדחים). במאי 2001 ביקש אותו ארגון "סיוע מיוחד" לנוכח המאבק בישראל. ערפאת אישר להם סיוע מיידי של 25 אלף דולר, וחודש לאחר מכן 20 אלף דולר נוספים. במקביל, אישר ערפאת לשלם 100 דולר לכל אחד מ-65 הפעילים של חזית השחרור הפלסטינית. באותה תקופה ביצע הארגון פיגוע התאבדות בצומת הצ'ק-פוסט בחיפה ופיגועי ירי רבים בשטחים.
ב-21 במרס 2002, במהלך שליחותו של הגנרל האמריקאי אנתוני זיני לאזור, כדי לפשר בין ישראל לבין הפלסטינים, התקיימה בשטחים ישיבה של "הכוחות הלאומיים והאיסלאמיים", מעין ארגון-גג של התנועות הפועלות בשטחים, לרבות החמאס והג'יהאד. קבלת הפנים לזיני כללה שני פיגועי התאבדות, האחד באוטובוס בצומת מוסמוס והשני במדרחוב בירושלים. פיגוע זה ביצעו "גדודי חללי אל-אקצה" של הפתח', ארגונו של ערפאת.
בפרוטוקול הישיבה, שנערך בידי אנשי הרשות, נאמר כי פעולות אלו העמידו את ערפאת "במצב קשה" מול השליח האמריקאי. או במילותיו המפורשות של ערפאת: "שתי הפעולות, היום ואתמול, באו בזמן לא מתאים בשל נוכחות זיני." אין גינוי לפיגועים עצמם, רק לעיתוי.
בתגובה הציע לו חסן יוסף, מבכירי החמאס ברמאללה, "להרגיע" את הפתח' ולהשעות את פעולותיו, בה בשעה שהחמאס עצמו יבצע ויקח על עצמו בגאווה את האחריות לביצוע פיגועים נגד ישראל. ערפאת השיב ליוסף, כי מבצעי הפיגועים הינם פורשים מהפתח' ולא אנשי הארגון בהווה. הדברים אינם מדויקים, בלשון המעטה. הזהות בין הפתח' ל"גדודי חללי אל-אקצה" מוחלטת. כך עולה, בין היתר, מעדותם של כמה מחברי ה"גדודים" שביצעו את הפיגוע המדובר ונתפסו מאוחר יותר, וכן מאינספור מסמכים פנימיים של הפתח'. באותה נשימה ניסה ערפאת לטעון כי הפיגוע במדרחוב בירושלים בוצע על-ידי הג'יהאד האיסלאמי ולא על-ידי "גדודי חללי אל-אקצה". גם זו אמירה שאינה נכונה.
בהמשך הישיבה הקריא ערפאת את החלטת מזכיר המדינה האמריקאי, קולין פאואל, להוסיף את "גדודי חללי אל-אקצה" לרשימת ארגוני הטרור, והצהיר: "לא נרשה למי שהקלו בנו ראש ולמי שלקחו מאיתנו את נשקנו בשנת 1948, שייקחו מאיתנו את נצחוננו. לא נרשה לאף אחד לעשות טעות ולהציב מכשולים בדרכו של העם הזה. מה משמעות החלטת פאואל? הכוונה היא שהם הארגון הערבי הראשון שנמצא ברשימת הטרור יחד עם הטליבאן ועם ארגון אל-קאעידה. שאלוהים ישמור מפני ההחלטות הבאות."


השורה התחתונה לא מותירה הרבה מקום לספק: הרשות הפלסטינית, תחת הנהגתו הישירה של ערפאת, מעורבת ותומכת בטרור, וביותר מדרך אחת.
ראשית, ערפאת והרשות נותנים הכשר עקרוני ואידאולוגי לפעולות הטרור כמרכיב חשוב ולגיטימי במאבק נגד ישראל. פעולות הטרור, ובמיוחד אלו המתקיימות בעומק ישראל, מוגדרות כ"פעולות איכותיות" המהוות "משענת ותמיכה" לרשות ולמנגנוני הביטחון שלה. הגינויים לטרור, כשהם כבר באים, מושמעים בקול דק ורפה, כדי לצאת ידי חובה בעקבות לחץ בינלאומי כבד.
במישור המבצעי, מעידים המסמכים על מעורבות עמוקה של מנגנוני המודיעין, הפרושים היטב בשטח, בסיוע לטרור ברמות שונות. במקרים הקלים מסתפקים מנגנוני הביטחון בהעלמת עין מפעילות הטרוריסטים בשטחים הנתונים לשליטתם; במקרים רבים הם מספקים לחוליות התרעות על פשיטות ישראליות; לא פעם הם מעבירים אליהם אמצעי לחימה; ופעמים רבות מספור מעורבים מנגנוני הביטחון הפלסטיניים ישירות בפיגועים עצמם, בשטחים ובלב ישראל.
במישור הכספי מספק ערפאת סיוע שוטף וחיוני להפעלתן הסדורה והשיטתית של חוליות טרור. החמאס והג'יהאד מקבלים כספים מחו"ל בלי שהרשות תעשה דבר לסגור את הברז, למרות שהיא מודעת היטב למצב. הפתח', "גדודי אל-אקצה" והתנזים, לעומת זאת, מקבלים מימון ישירות מתקציבי הרשות, באישור ערפאת ובביצוע משרד האוצר הפלסטיני, הנסמך על שולחנם של מדינות ערב והאיחוד האירופי. עד כמה עמוק ויצירתי החיבור בין השחיתות הכספית, הסיאוב והיעדר הדמוקרטיה לטרור יילמדו הפרקים הבאים.