בודדה ובהריון

1

דנטה אורסיני היה באביב ימיו.
הוא היה עשיר, רב עוצמה, גברי ונאה ככל שגבר רק יכול לרצות. הוא עבד הרבה, ובילה הרבה, ובלילות הנדירים שבהם הלך לישון לבד, הוא ישן שינה עמוקה עד הבוקר.
אבל לא הלילה.
הלילה הוא חלם.
בחלומו הוא הלך לאיטו לאורך כביש צר. הכביש הוביל אל בית. הוא בקושי הבחין בו בגלל הערפל הכבד שכיסה את הכול, אבל הבית היה שם.
הוא האט את צעדיו.
זה היה המקום האחרון עלי אדמות שבו רצה להיות. בית בפרברים. מכונית משפחתית בחנייה. כלב. חתול. שניים נקודה חמש ילדים.
ואישה. אישה אחת, אותה אישה, לנצח...
דנטה זינק מהמיטה, והתנשם בכבדות. צמרמורת הרעידה את גופו הגדול, הרזה והשרירי. הוא ישן בעירום, והשאיר את החלון פתוח, אפילו עכשיו, בתחילת הסתיו. ובכל זאת הוא היה לח מזיעה.
חלום. זה הכול. סיוט.
אולי הצדפות שאכל אתמול. או הברנדי ששתה לפני שהלך לישון. או... הוא שוב הצטמרר. או רק הבזק זיכרון ממה שקרה מזמן, כשהיה רק בן שמונה-עשרה, טיפש ומאוהב.
או מה שאז קרא לו אהבה.
הוא יצא חודשים ארוכים עם תרזה דה אנג'לו לפני שנגע בה בכלל. כשעשה זאת לבסוף, נגיעה אחת הובילה לבאה ולזו שאחריה...
בערב חג המולד הוא נתן לה משכית זהב.
והיא העניקה לו חדשות שכמעט הפילו אותו מהרגליים.
"אני בהריון, דנטה," היא לחשה בדמעות.
הוא היה המום. הוא היה ילד, זה נכון, אבל הוא ידע מספיק על מנת להשתמש בקונדומים. אבל הוא אהב אותה. והיא בכתה בזרועותיו ואמרה שהוא הרס את חייה, ושהוא חייב להתחתן איתה.
הוא היה עושה זאת.
הוא היה עושה את הדבר הנכון.
אבל הגורל, המזל, איך שאתה רוצה לקרוא לזה, התערב בעניין. אחיו שמו לב שהפך מסוגר מאוד. הם הושיבו אותו, דאגו שישתה מספיק בירה כדי לשחרר מעט את המעצורים שלו, ואז ניקולו שאל אותו בישירות מה קורה.
דנטה סיפר להם על הבחורה שלו.
ושלושתם, ניקולו ורפאל ופאלקו הסתכלו אחד על השני, הסתכלו עליו ושאלו אותו אם הוא יצא מדעתו. אם הוא השתמש בהגנה, אז איך זה שהיא נכנסה להריון?
היא בוודאי משקרת.
הוא הסתער על פאלקו בגלל שהוא אמר את זה ראשון. כשרייף וניק חזרו על כך, הוא תקף גם אותם. פאלקו אחז בו וסובב לו את היד.
"לעזאזל, אני אוהב אותה," דנטה אמר. "אתם שומעים אותי? אני אוהב אותה והיא אוהבת אותי."
"היא אוהבת את הכסף שלך, חבר," ניקולו אמר, ודנטה צחק בפעם הראשונה מזה ימים.
"איזה כסף?"
פאלקו שיחרר אותו. ורייף ציין שהבחורה לא ידעה שהוא לא עשיר. שכבר אז ארבעת האחים אורסיני הרימו את האף כלפי הכסף והעוצמה של הזקן וכל מה שבא ביחד איתם.
"תברר," פאלקו, המבוגר מביניהם אמר לו. "תגלה עם כמה בחורים נוספים היא הייתה."
דנטה הסתער עליו פעם נוספת. ניק ורייף חסמו אותו.
"תשתמש בשכל שלך," ניק רטן. "לא במה שטמון במכנסיך."
רייף הנהן בהסכמה. "ותגיד לה שאתה רוצה בדיקת אבהות."
"היא לא תשקר לי," דנטה מחה. "היא אוהבת אותי."
"תגיד לה שאתה רוצה את הבדיקה הארורה," רייף נהם. "או שאנחנו נגיד לה במקומך."
הוא ידע שרייף התכוון לזה. אז הוא ביקש מתרזה, בלוויית תריסר התנצלויות, שתעשה את הבדיקה.
דמעותיה הפכו לחימה. היא קיללה אותו בכל קללה אפשרית והוא מעולם לא שמע ממנה שוב. כן, היא שברה את לבו אבל היא גם לימדה אותו שיעור שחזר לרדוף אותו מן העבר, כשממש לא ציפה לכך.
כמו החלום המגוחך הזה.
דנטה נשם כמה נשימות עמוקות, שקע בחזרה אל הכרים ושילב את הידיים מאחורי הראש.
נישואים? אישה? ילדים? בשום אופן לא. אחרי שנים שבהן ניסה לגלות מה לעשות עם חייו, אחרי שפעמיים כמעט איבד אותם במקומות שאדם שפוי לא היה נקלע אליהם, הוא הגיע לבסוף להחלטה. עכשיו היה לו כל מה שאפשר לרצות: דירת הפנטהאוז הזו, עם אור השמש שחדר דרך האשנב שמעל מיטתו. מכונית פרארי אדומה. מטוס פרטי.
ונשים.
חיוך שובב עלה על פניו הקשות והנאות.
לפעמים יותר נשים מכפי שבחור יכול לרצות וכולן יפהפיות, סקסיות ולא טיפשות מספיק כדי לחשוב שיוכלו להוציא ממנו יותר ממערכת יחסים – אלוהים, כמה הוא שנא את המילה – מערכת יחסים של כמה חודשים בלבד.
בדיוק עכשיו הוא היה בין נשים.
מתאוורר, פאלקו אמר באירוניה. נכון. והוא נהנה מכל רגע. כמו למשל הבלונדינית באירוע הצדקה בשבוע שעבר. הוא הלך למה שהיה יכול להיות מסיבת קוקטייל משעממת. הצילו את העיר, הצילו את העולם, הצילו את הסנאים, מי ידע מה בדיוק? האחים אורסיני השקעות קנו ארבעה כרטיסים, אבל רק אחד מהאחים היה חייב להראות את פרצופו באירוע. 
וכפי שרייף ציין, זה היה תורו של דנטה.
כך שהוא התקלח והחליף בגדים בחדר האמבטיה הפרטי שלו במשרד, ולקח מונית אל הוולדורף במחשבה על כמה לחיצות ידיים נימוסיות וכוסית של יין לא משובח במיוחד – היין מעולם לא היה טוב במיוחד באירועים הללו למרות שכל כרטיס עלה חמשת אלפים דולר.
והרגיש שמישהו מתבונן בו.
זו הייתה הבלונדינית, והיא הייתה מרהיבת עין. רגליים ארוכות. הרבה שיער מבהיק. חיוך עצל וסקסי ומחשוף שאפשר ללכת לאיבוד בתוכו.
הוא חצה את ההמון, הציג את עצמו. כמה דקות של שיחה והגברת הגיעה ישר לעניין.
"כל כך רועש כאן," היא נהמה, והוא הסכים איתה והציע לקחת אותה למקום שקט שבו יוכלו לשוחח.
אבל מה שקרה במונית שהשוער הזמין עבורם לא היה קשור כלל לשיחה. קארין או קרלה או מה שהיה שמה נמרחה עליו לגמרי. עד שהם הגיעו אל הדירה שלה, שניהם היו כל כך להוטים שבקושי הספיקו לעבור בדלת...
דנטה זרק מעליו את השמיכות, קם מהמיטה ועשה את דרכו אל חדר האמבטיה. היה לו את מספר הנייד שלה אבל הוא לא ישתמש בו הלילה. הלילה הייתה לו פגישה עם אדומת שיער חמודה שפגש בשבוע שעבר. ואשר לחלום...
מגוחך.
כל זה קרה לפני כמעט חמש-עשרה שנה. הוא ידע עכשיו שהוא מעולם לא אהב את הבחורה שטענה שהכניס אותה להריון, אם כי הוא חייב לה תודה על כך שלימדה אותו שיעור חשוב בחיים.
כשאתה לוקח אישה למיטה תשאיר את המכנסיים על הרצפה, אבל אל תפקיד שם את המוח.
דנטה הטה את ראשו לאחור, עצם את עיניו התכולות, ונתן למים לשטוף את השמפו משערו השחור כלילה.
שום אישה, ולא משנה עד כמה יפה היא, לא הייתה שווה מעורבות גדולה יותר מזו המתרחשת בין הסדינים.
ללא אזהרה, עלה במוחו זיכרון. אישה. עיניים בצבע קפה עמוק. שיער בכל כך הרבה גוונים של זהב שנדמה היה שהשמש נלכדה בתוכו. פה רך וורדרד, בטעם דבש...
הוא הזעיף פנים, סגר את ברז המים והושיט את ידו אל המגבת. מה הייתה הבעיה שלו הבוקר? קודם החלום המטורף. ועכשיו זה.
גבריאלה ריאס – מדהים שזכר את שמה אבל לא הצליח לזכור את שמה של האישה שאיתה היה בלילה האחרון. במיוחד כיוון שלא ראה את גבריאלה במשך יותר משנה.
שנה וחודשיים. וכן, עשרים וארבעה יום...
דנטה השמיע נחרת ביטול.
זו התוצאה מהחולשה שלו למספרים, הוא חשב והשליך את המגבת על הארונית שבחדר האמבטיה. זה עשה אותו טוב בעסקים של האחים אורסיני אבל גם גרם לשטויות המטופשות ביותר להיתקע במוחו.
הוא התלבש במהירות בחולצת טריקו מהוהה של אוניברסיטת ניו יורק, ששרווליה נגזרו מזמן, ובמכנסיים קצרים עתיקים לא פחות, וירד במדרגות הלולייניות אל המפלס התחתון של הפנטהאוז, חוצה במהירות את החדרים הגדולים וגבוהי התקרה עד לחדר הכושר שלו. זה לא היה משהו מורכב מדי. היה לו מכשיר נוטילוס, משקולות, והליכון ישן. הוא השתמש במכשירים רק כשמזג האוויר היה גרוע מספיק כדי למנוע ממנו מלצאת לריצה בסנטרל פארק, אבל הבוקר, אף על פי שהשמש זרחה, הוא ידע שהוא זקוק ליותר מריצה של שמונה קילומטרים על מנת להזיע שתי רוחות רפאים מהמערכת שלו. היום היה שבת; הוא יכול היה להרשות לעצמו את תוספת הזמן.
כשסיים, הוא בילה שעתיים ברשת בבדיקת אתרי מכירות פומביות שעסקו במכוניות פרארי משומשות, כדי לבדוק אם היה שם משהו שהתקרב לאיכות של פרארי 250GT ברלינטה מ-1958 שאותה חיפש. לפני שנה הייתה שמועה שמכונית כזו תועמד למכירה בגשטאט; הוא חשב לטוס לבדוק אותה, אבל משהו – הוא לא זכר מה – קרה בדיוק אז...
ידיו שעל המקלדת שקטו.
גבריאלה ריאס. זה מה שקרה. הוא פגש אותה וכל דבר אחר פרח ממוחו.
"לעזאזל," דנטה אמר במתח. זו כבר הפעם השנייה שחשב על האישה היום. וזה לא היה הגיוני. היא הייתה שייכת לעבר.
בסדר. מספיק עם הישיבה הבטלה הזו. הוא סגר את המחשב, החליף לזוג אחר של מכנסיים קצרים וחולצה ויצא לריצה.
התפעול של כל האנדורפינים האלו עשה את זה. הוא חזר הביתה מרגיש טוב והתחושה עוד השתפרה כשרייף התקשר לספר שהשלים את עסקת הבנק הצרפתי שאחריה רדפו. הוא כבר התקשר לפאלקו ולניק. מה לגבי פגישה למשקה ניצחון במקום החביב עליהם, הבר בצ'לסי?
עד שהאחים נפרדו הוא כבר התקשה לזכור שהיום התחיל רע, אבל מצב רוחו הטוב התאדה כשאמו התקשרה. דנטה אהב אותה מכל הלב ואפילו השאלות הרגילות שלה – האם הוא שומר על עצמו? האם הוא אוכל כמו שצריך? האם מצא בחורה איטלקיה נחמדה להביא לארוחה משפחתית? – אפילו הן לא עמעמו את העונג שלו לשמוע את קולה.
אבל ההודעה שמסרה לו מאביו עשתה את זה.
"דנטה, בני, פאפא רוצה שאתה ורפאל תבואו לארוחת בוקר מחר."
הוא ידע מה המשמעות של זה. אביו היה במצב רוח מוזר לאחרונה, ודיבר על זקנה ועל מוות כאילו מלאך המוות כבר מִדפק על הדלת. אלו יהיו שוב דיבורים ארוכים וטרחניים על עורכי דין ורואי חשבון וכספות בנק... כאילו שבניו יגעו אפילו בדולר מהעיזבון שלו אחרי שימות.
אמו ידעה איך הוא הרגיש. איך כל בניה הרגישו. רק היא ואחיותיהם, אנה ואיזבלה, התעקשו להאמין בבדיון שהזקן היה איש עסקים לגיטימי ולא דון המפיה שהיה.
"דנטה?" הטון של סופיה התבהר. "אני אכין את הפריטטה פסטו שאתה אוהב. סי?"
דנטה גלגל את עיניו. הוא שנא את המראה, הריח, והטעם של פסטו, אבל איך אדם יכול לומר כזה דבר לאמו בלי לפגוע ברגשותיה? וזו, כמובן, הייתה הסיבה שצ'זארה שלח את ההזמנות שלו דרך אשתו.
כך שהוא נאנח ואמר שכן, בטח, הוא יהיה שם.
"עם רפאל. בשעה שמונה. אתה תתקשר אליו, סי?"
זה, לפחות, גרם לו לחייך. "בטח, אימא, אני יודע שרפאל יהיה מאושר."

וזו הייתה הסיבה מדוע ביום ראשון בבוקר, כששאר מנהטן ללא ספק עדיין ישנה, דנטה נכנס אל בית אורסיני באזור שהיה שייך פעם לאיטליה הקטנה אבל עכשיו היה בחלק אופנתי יותר ויותר של גריניץ' וילג'.
רייף הגיע לפניו. 
סופיה כבר הושיבה אותו אל שולחן המטבח הגדול, שם אכלו כל כך הרבה ארוחות משפחתיות. השולחן גנח תחת משקלן של מנות המזון האינסופיות, רייף שלא נראה גרוע במיוחד יחסית למי שבילה את הלילה עם דנטה, הג'ינג'ית ובלונדינית שהג'ינג'ית הביאה אחרי שדנטה אמר לה שאחיו היה זקוק לעידוד – בהתחשב בזה רייף נראה טוב למדי.
רייף הרים את מבטו, פגש את עיניו של דנטה ורטן משהו שדנטה הניח שהיה "בוקר טוב".
דנטה נהם בחזרה.
הוא רקד כל הלילה עם האדמונית, בהתחלה במועדון ברובע הקצבים, ואחר כך במיטתה. זה היה לילה ארוך, לילה נהדר, הרבה צחוק, הרבה סקס... הרבה מאוד-מאוד סקס שבמהלכו הגוף שלו עשה את שלו, בעוד הראש שלו היה במקום אחר. הוא התעורר במיטה שלו – הוא הקפיד לעולם לא להישאר לישון – עם כאב ראש, מצב רוח רע ושום רצון שבעולם לקיים שיחות או לפגוש באביו.
וגם לא היה לו שום חשק לפריטטה שאמו הניחה לפניו.
"תאכל," היא אמרה.
זו הייתה פקודה, לא הצעה. הוא הצטמרר מעט – אוכל לא היה אמור להיות ירוק – והרים את המזלג שלו.
האחים עמדו בספל האספרסו השני שלהם כשסגנו של צ'זארה, פליפה, נכנס אל החדר. 
"אביכם יראה אתכם עכשיו."
דנטה ורייף קמו על רגליהם. פליפה הניד בראשו.
"לא, לא ביחד. אחד-אחד. רפאל, אתה ראשון."
רייף חייך במתח ומלמל משהו על זכויות היתר של מלכים ואפיפיורים. דנטה חייך ואמר לו לבלות בנעימים.
כשהוא הסתכל שוב על צלחתו, הייתה עליה פריטטה חדשה.
הוא אכל אותה, בלע את המזון בעזרת ספל קפה נוסף, ואז הדף את ההצעות של אמו. גבינה? בישקוטי? היה לה את הלחם העגול שהוא אהב.
דנטה הבטיח לה שהוא לא רעב, בדק את שעונו והתעצבן יותר ויותר. אחרי ארבעים דקות הוא דחף לאחור את כיסאו וקם על רגליו.
"מאמה, לצערי, יש לי מה לעשות. בבקשה תגידי לאבא ש – "
הסגן הופיע בפתח הדלת. "אביך יקבל אותך עכשיו."
"כל כך מאולף," דנטה אמר בנעימות. "כמו כלב מחמד קטן."
המשנה של אביו לא אמר דבר, אבל המבט בעיניו היה קל לפענוח. דנטה חשף שיניים בחיוך.
"בחזרה אליך, חבר," הוא אמר לו ועבר על פניו בדרך אל חדר העבודה של הזקן.
החדר היה בדיוק כמו תמיד. גדול, חשוך. מרוהט בטעם רע, עם תמונות של קדושים ומדונות ואלוהים יודע מה עוד על הקירות. וילונות כבדים כיסו את החלונות ואת הדלתות שהובילו אל הגן.
צ'זארה שישב בכיסא מלכות מאחורי שולחן המהגוני שלו, סימן לפליפה לעזוב אותם.
"ותסגור את הדלת," קולו צרוד מעשורים של עישון סיגרים.
דנטה התיישב בכיסא מול אביו, רגליו הארוכות שלוחות קדימה ומשוכלות, ידיו מקופלות. הוא התלבש בסוודר בצבע כחול עמוק ובג'ינס, ורגליו היו נתונות בסניקרס משופשפות. אביו מעולם לא אישר בגדים כאלו – וזו הייתה כמובן אחת הסיבות שדנטה העדיף אותם.
"דנטה."
"אבא."
"תודה שבאת."
"זימנת אותי. מה אתה רוצה?"
צ'זארה נאנח, הניד בראשו ושילב את ידיו המטופחות על השולחן.
"איך אתה מרגיש, אבא? מה חדש בחייך, אבא? עשית משהו מעניין לאחרונה?" גבותיו העבותות התרוממו. "אתה לא מסוגל לקיים שיחה נימוסית?"
"אני יודע איך אתה מרגיש. חסון ובריא, למרות שאתה מאמין שאתה מתקרב אל המוות, בדיוק כפי שאני יודע שמוטב לא להזכיר את מה שהתחדש בחייך." דנטה חייך בקור. "ואם עשית משהו מעניין לאחרונה, אולי תוכל לעניין בזה את הסוכנים הפדרליים ולא אותי."
צ'זארה צחקק. "יש לך חוש הומור טוב, בני."
"אבל אין לי הרבה סבלנות לשטויות; אז בוא נשמע את זה. מה אתה רוצה? האם זו עוד שיחה מהסוג של 'אני עומד למות ואתה חייב לדעת דברים מסוימים'? כי אם כן – "
"זה לא."
"ישר ולעניין." דנטה הנהן. "אני מתרשם. ככל שאני יכול להתרשם כלפי מישהו כמוך."
צ'זארה הסמיק. "עלבונות משני בניי, הכול במהלך בוקר אחד. זה אני שמתרשם."
"אני מבין שהשיחה שלך עם רייף הייתה כל כך נעימה שהוא העדיף לצאת דרך הגינה ולא לבלות דקה נוספת תחת קורת גגך."
"דנטה, אתה חושב שאתה יכול לתת לי זמן לדבר?"
נו, נו. גישה חדשה. בלי נביחות. בלי פקודות. במקום זה, טון דיבור שהיה על גבול הנימוס. לא שזה שינה משהו, אבל דנטה היה סקרן.
"בטח," הוא אמר בנימוס, בדק את שעונו ופגש בעיני הזקן. "איך חמש דקות נשמעות לך?"
שריר נמתח בלסתו של צ'זארה, אבל הוא שמר על השקט, פתח מגירה בשולחן, הוציא ממנה קלסר והחליק אותו על גבי השולחן אל בנו.
"אתה משקיע מצליח, לא כך, בני? תסתכל בזה ותגיד לי מה אתה חושב."
לעזאזל, עוד הפתעה. זו הייתה הפעם היחידה שאביו החמיא לו. מחוכם. הוא ידע שדנטה לא יצליח להתאפק ויפתח את הקלסר אחריה.
ערימת הניירות שבפנים הייתה עבה. העמוד הראשון תחת הכותרת סיכום, הפתיע אותו.
"זה לגבי חווה," הוא אמר והרים את מבטו.
"לא רק חווה, דנטה. זה לגבי ויארו ובנו. שם של אחוזה ענקית בברזיל."
עיניו של דנטה הצטמצמו. "ברזיל."
"סי." פיו של אביו התעוות. "שמעת על המקום, אני מניח."
"מצחיק מאוד."
"החווה מכסה עשרות אלפי דונמים."
"ו –?"
"ו–"  צ'זארה  אמר  ומשך  בכתפיו,  "אני  רוצה  לרכוש אותה."
דנטה נעץ את מבטו באביו. צ'זארה היה הבעלים של חברת תברואה. של חברת בנייה. של נדל"ן. אבל חווה?
"לשם מה, לעזאזל?" בשביל מה?
"לפי המסמכים האלו זו השקעה טובה."
"זה נכון גם לגבי בניין האמפייר סטייט."
"אני מכיר את הבעלים," צ'זארה אמר, מתעלם מההערה. "חואן  ויארה.  נו,  בעצם  הכרתי,  לפני  שנים.  עשינו  עסקים יחד."
דנטה צחק. "אני בטוח."
"הוא בא אלי בבקשת הלוואה. סירבתי לו."
"אז?"
"אז, הוא חולה. ואני מרגיש אשם. הייתי צריך – " עיניו של צ'זארה נאטמו. "זה מצחיק אותך?"
"אתה? מרגיש אשמה? בחייך, אבא. זה אני, לא איזבלה או אנה. אתה לא מכיר את משמעות המילה."
"ויארה גוסס. בנו היחיד ארטורו יירש את הרכוש. הילד לא כשיר. החווה הייתה במשפחת ויארה במשך מאתיים שנה, אבל ארטורו יאבד אותה בדרך כזו או אחרת, לפני שגופתו של ויארה תספיק להתקרר."
"תן לי להבין. אתה מצפה ממני להאמין שהמניעים שלך לגמרי אלטרואיסטיים? שאתה רוצה לקנות את החווה כדי להציל אותה?"
"אני יודע שאתה לא חושב עלי טובות – "
דנטה צחק.
"אולי עשיתי דברים שאני מתחרט עליהם. אל תראה המום כל כך, בני. אדם המתקרב לסוף חייו רשאי לחשוב על הנצחיות של הנשמה."
דנטה הניח את הקלסר על השולחן. זה הופך ליום מוזר להפליא.
"אני מבקש רק שתטוס לברזיל, תבדוק את הדברים ואם תחשוב שזה מתאים תציע מחיר עבור החווה."
"השוק מטלטל ואתה מצפה ממני לשים את העבודה שלי בצד, לטוס לדרום אמריקה ולהציע לאויב שלך הצעה שהוא לא יוכל לסרב לה?"
"מצחיק מאוד. ומאוד לא מדויק. ויארה הוא לא אויב שלי."
"מה שתגיד. העניין הוא שאני עסוק. אין לי זמן לבוסס בחרא של פרות רק כדי שתוכל להשקיט את נקיפות המצפון שלך."
"זה דבר הרבה יותר פשוט ממה שביקשתי מאחיך."
"נו, טוב, לא משנה מה ביקשת ממנו, אני מוכן להתערב שהוא אמר לך מה שאני עומד לומר." דנטה קם על רגליו. "אתה יכול לקחת את המצפון שלך ולדחוף אותו – "
"האם היית בברזיל אי פעם, דנטה? אתה יודע משהו על המקום?"
לסתו של דנטה התהדקה. הדבר היחיד שידע על ברזיל הוא שהייתה מולדתה של גבריאלה ריאס, ואיך לעזאזל היא קשורה לעניין?
"הייתי בסאו פאולו," הוא אמר בקור. "בענייני עסקים."
"עסקים. עבור החברה שלכם."
"היא נקראת השקעות אורסיני," דנטה אמר, בקור גדול עוד יותר.
"נאמר עליך שאתה נהדר בניהול משא ומתן."
"אז?"
אביו משך בכתפיו. "למה לבקש עזרה מזרים כשהבן שלך נחשב הטוב מכולם?"
מחמאה. שטויות, אבל זה בהחלט השיג את המטרה. למה לא להודות בזה?
"טוב," צ'זארה אמר ונאנח בדרמטיות. "אם אתה לא מוכן לעשות זאת..."
דנטה התבונן באביו. "אני יכול להקדיש לזה רק יומיים."
אביו חייך. "זה בוודאי יספיק. ומי יודע? אולי אפילו תלמד משהו חדש."
"על מה?"
צ'זארה שוב חייך. "על משא ומתן, ילד. על משא ומתן."

בצידו השני של העולם, במרחק של יותר משמונת אלפים קילומטרים דרומית-מערבית לניו יורק, גבריאלה ריאס ישבה על המרפסת של הבית שבו גדלה.
בתקופה ההיא הבית, המרפסת האחוזה עצמה – היו נפלאים.
כבר לא. הכול היה שונה עכשיו.
גם היא.
כילדה בחווה הזו, היא הייתה צנומה, כולה זנב סוס ורגליים. ביישנית כל כך עד שכמעט לא העזה להתבטא. אביה שנא את העובדה הזו לגביה. אם כי האמת היא שהיא לא יכלה למצוא משהו שהוא לא שנא בה.
המקום הזה, המרפסת, היה המקלט שלה. שלה ושל אחיה. ארטורו היה חביב על אביה עוד פחות ממנה.
ארטורו עזב את החווה ביום שבו הגיע לגיל שמונה-עשרה. היא התגעגעה אליו נורא אבל היא הבינה, הוא היה חייב לעזוב את המקום כדי לשרוד.
בגיל שמונה-עשרה, גבריאלה עצמה שגשגה לפתע. הברווזה המכוערת הפכה לברבור. היא לא ראתה את זה, אבל אחרים ראו, כולל צפון אמריקאי אחד שראה אותה ברחוב בבוניטו, סובב את המכונית ומסר לה את כרטיס הביקור שלו. שבוע אחר כך היא טסה לניו יורק וקיבלה את משימת הדוגמנות הראשונה שלה. היא אהבה את עבודתה...
והיא פגשה גבר.
היא הייתה מאושרת, לפחות לזמן קצר.
עכשיו היא הייתה בחזרה בברזיל. אביה מת. גם אחיה. הגבר לא היה עוד בחייה. היא הייתה לבד בבית העצוב והשקט הזה, אבל מצד שני, בדרך כזו או אחרת, היא תמיד הייתה לבד.
אפילו כשהייתה המאהבת של דנטה אורסיני.
אולי מעולם לא בודדה כל כך כפי שהייתה כשהייתה אהובתו, אם זה מה שהייתה. היא חיממה את מיטתו, אבל לא את לבו, ולמה היא מבזבזת זמן במחשבות עליו? לא היה בזה שום טעם, שום היגיון –
"סניוריטה?"
גבריאלה הרימה את עיניה אל פניה המודאגות של המשרתת שגידלה אותה. "כן, יארה?"
"הוא קורא לך."
גבריאלה קמה ומיהרה אל הבית. הוא קורא לה! איך היא יכלה לשכוח, אפילו לרגע?
היא לא הייתה לבד. כבר לא.