בחזרה לחיים - יום חדש מאיר

זכרונות ראשונים

מעיר הולדתי בִּילִיץ־בּיאָלָה אין לי שום זכרונות משלי. הורי סיפרו לי שהיה להם שכן שגר ממול לביתם, שמו היה פוׄן זָייבּוּשׁ. הוא נהג לומר לאבי שבכל עת, בין בקומו בבוקר או בלכתו לישון בלילה, הוא רואה תמיד אור בביתנו. אבא פתח כבר בגיל מאד צעיר בית מלאכה למוצרי קרטון. הוא היה מאד חרוץ ומלא פעילות.
לפני שאתחיל לספר על עצמי, רוצה אני לספר על הורי זכרונם לברכה:
אבי היה שרגא פָייבְל - בבית הכנסת היה מכונה רֶבּ פָאוֶל, בעסק השתמש בשמו הרשמי פֶרדִינָנד לֶרנֶר. הוא נולד בשנת 1878 בעיירה קטנה בפולין בשם וִישְׁנִיץ נוׄבִי. היה לו מום קל ברגלו לאחר שכתינוק נפל מעריסתו. מכיון שבאותה עיירה לא היה רופא של ממש ואולי באותה התקופה לא הספיק הידע הרפואי לטיפול הנדרש, נשארה רגלו הימנית נוטה קלות כלפי פנים. כך היה פׇאוֶלֶה הקטן מקור לדאגות להוריו. היו לו עוד אח ואחות וכבן הצעיר היה ממילא הבן האהוב על כל המשפחה.
פָאוֶלֶה היה ילד מאד מוכשר. ככל הילדים הלך גם הוא לחדר. בחורף היה נושא אבוקה קטנה, מכיון שלא היו במקום פנסי רחוב וגם הדרכים לא היו כבושות. לעיתים קרובות נשאר המגף תקוע בבוץ. כנראה שכבר כילד היה לו כישרון לדברים יפים. כילדים הקשבנו בדריכות לסיפוריו והוא תיאר את האדמה המכוסה שלג לבן וכיצד אורות הפנסים והאבוקות של העוברים והשבים מרצדים ונוצצים עליה כמו כוכבים הנופלים ארצה.
 

בתי ספר לא היו קיימים בעיירה. המשפחות המכונות "מתקדמות" נהגו לשלוח את ילדיהן למרכז מטעם הקרן של הברון הירש, שם נערכו הלימודים בשפה הגרמנית. פׇאוֶלֶה למד את הנחוץ ביותר – קריאה, כתיבה וחשבון. היה לו קול מאד נעים והוא נהג לשׁיר לנו הילדים את השיר הגרמני "הלילה בא ומביא את הכוכבים". כבר כילד התגלה כבעל כישרון לציור ולכתיבת שירים. לו היה גדל בנסיבות אחרות היה מן הסתם בוחר בקריירה בתחום האמנות. כבר כילד אהב לעסוק בעבודות יד. יום אחד פירק מטריה ומבד המשי ייצר עניבות פרפר. סוחר הסדקית שקנה ממנו את העניבות נאלץ בשלב מסויים לוותר על אספקה נוספת, שכן בבית המשפחה לא נותרו מטריות, אותן ניתן היה להפוך לעניבות. 
הנער גדל והוחלט למצוא עבורו הכשרה מקצועית המתאימה למצב בריאותו. בסופו של דבר הוא נשלח לקרוב משפחה בשם הוׄרנֶר לעיר המחוז הקרובה בּוׄכְנִיָה. אותו קרוב ניהל בית דפוס וכריכיה, שם הודפסו ספרי קודש. לאחר תקופת הכשרה קצרה הוא נשלח לעיר אוׄשוִיֶצִ׳ים (בגרמנית אושוויץ), שם ניהל את כריכיית הספרים של יואל בּוּכְמַן. בוכמן עצמו מונה למפקח על הובלת עצים מיערות רוסיה, כך שנאלץ לבלות חודשים רבים מחוץ לביתו. בבית בוכמן הכיר אבא את אמא ונשא אותה לאשה.
לאחר הנישואים עברו אבא ואמא לעיר בִּילִיץ-בִּיאָלָה, שם פתח אבא עסק למוצרי קרטון. הוא היה אז בערך כבן 18 שנים, בשנת 1896. הילד הראשון שנולד להורי היה עזריאל, הוא נולד בערך בשנת 1900. למרבה הצער נפטר הילד ממחלה בלתי ידועה עוד לפני שמלאו לו 10 שנים. הכאב היה גדול וההורים לא דיברו על כך. גם אנחנו הילדים לא רצינו לגעת בנקודה כאובה זו. אחי הבכור לאו סיפר פעם שבמשפחה היו מספר מקרי מוות של ילדים שנשאו את השם עזריאל. לדבריו המליץ לפיכך רב מסויים לא לקרוא לילדים נוספים בשם זה. אני זוכר שהשתתפתי בלוייה בבני ברק. שם ראיתי מצבה לקבר של ילד, אשר שמו היה עזריאל לרנר. בהנהלת בית הקברות לא ניתן היה לקבל פרטים נוספים לגבי הנפטר או לגבי הוריו.

בשנת 1906 בא אחי אריה לייב, לאופולד, לעולם ואני נולדתי בשנת 1910. בין השנים 1910-1911 נאלצו הורי לעבור שוב לאושויינצ׳ים. בעיר זו היתה תחנת רכבת גדולה, ממנה נשלחו סחורות לכל רחבי האימפריה האוסטרית עד לבּוֹסניָה ועד לעיר סאלוניקי שביוון. אבא סיפר שהגיעו הזמנות לסחורה מכל מיני מקומות.  מסאלוניקי היגיעו הזמנות בשפה העברית. מלבד תחנת הרכבת היתה הקירבה לגבול עם גרמניה ייתרון נוסף לעיר אושוייצ׳ים. לאבא היה סניף של בית המלאכה גם בנוׄי־בֶּרוּן, אשר מאוחר יותר נודעה לשימצה בשם בִּירקֶנָאוּ. מסניף זה היו הסחורות נשלחות לערים שבסביבה כמו קָאטוׄבִיץ, בּוׄיטֶן ובּרֶסלׇאוּ. מתקופה זו יש לי זכרונות אחדים. זכור לי הבית, שהיה נמוך ומוארך, אשר בו שכנו גם חדרי העבודה וגם דירת המגורים שלנו. זכור לי גם הספסל שעמד לפני הבית ועליו שיחקנו אנחנו הילדים. פעם אחת עמדתי על הספסל עם חברי למשחק, שני ילדים וילדה. רצינו להתחרות מי יכול להטיל מימיו בקשת ארוכה יותר. אינני זוכר מי היה "הזוכה". אך עדיין מהדהדות באוזני קריאות האכזבה של הילדה: "מָאמֶע, אִיךְ קֶען נִישׁט"! (ביידיש: אימא, אינני יכולה)

בערך בגיל 4 לקח אותי אבא לרופא עינים בעיר קאטוביץ. שם ערכתי היכרות ראשונה עם חנות צעצועים. מחלון הראווה של אותה חנות, שהיה טבול באור צהבהב של נורה בודדת, לא יכולתי להיפרד. גם בנין הדואר של העיר אושוייצ׳ים בצבעי צהוב-אפור, הכיכר הקטנה שלפניו ומכונית הדואר הצהובה עם סמל הנשר השחור זכורים לי היטב. באותו בנין, שעמד סמוך לגבול הגרמני, שכן כנראה גם משרד המכס, שכן אני זוכר איש לבוש מדים כחולים בעלי כיסים מחודדים וחבוש כובע שחור גבוה, מוציא מנעולים מכיסי מעילי. כיצד אלה הגיעו לכיסי לא נודע לי. גם לא הפריעה לי העובדה שנתפסתי כמבריח, אולם כובעו הגבוה של קצין המכס, שכפתור מוזהב היה קבוע בחלקו העליון, הרשים אותי יותר. מן העובדה שלבשתי מעיל אך שלג עדיין לא היה מונח על הקרקע, אני מניח שהתקופה היתה אוקטובר או נובמבר, כלומר כשלושה חודשים מתחילת מלחמת העולם הראשונה. המנעולים שהברחתי מן הסניף הגרמני של בית המלאכה שלנו בנוי-בֶּרוּן, היו מיועדים לייצור מזוודות לחיילים. 
כיון שגרנו בקירבת תחנת הרכבת יכולתי לעמוד שעות ארוכות ולעקוב אחר הרכבות החולפות ומובילות חיילים, שלעיתים קרובות שרו או נופפו לשלום. בתחנת הרכבת הוצבה יחידה של שומרים ועובדי רכבת. ביניהם היה גם רב, אשר מתוך רחשי כבוד לידיעותיו בתורה שוחרר על ידי המש"ק היהודי מעבודות פיזיות קשות וקיבל את התפקיד של ניקוי הרחוב המוביל אל תחנת הרכבת. התלמיד-חכם, אשר לא ראה בטאטוא הרחוב את ייעוד חייו, היה נכנס לעיתים קרובות לבית המלאכה שלנו וביקש לשבת בפינה שקטה כדי להמשיך בלימוד התורה. הוא היה מסיר אז את כובע החיילים שלו, מתיר את פאותיו שהיו קשורות מתחת לכובע וחובש כיפה. מרגע זה ואילך לא היה העולם שסביבו קיים עבורו. שמו היה רֶבּ אָרְן יִידְל (אהרון יהודה). יום אחד נכנס המש"ק היהודי בריצה וקרא: "רֶבּ אָרְן יידְל, דֶערבָּארְמֶט אָייךְ אוּנד קוּמְט הָרוׄיס מִיט דֶן בֶּעייזְן, עֶס אִיסְט אִינסְפֶּקציוׄן!" (רב ארן יידל, עשה בטובך ובוא החוצה עם המטאטא, יש ביקורת!).
אזור אושוייצ׳ים היה נקודת מפגש בין שלוש הממלכות: אושוייצ׳ים - אוסטריה, נוי ברון - גרמניה, מוׄנְדזֶייוׄב -רוסיה. עקב כך היתה תנועה ערה של רכבות צבא יומם ולילה כך שלשימוש אזרחי ברכבות לא נותרה כל אפשרות. מכיון שאבא סיפק סחורות בכמויות גדולות לאזור מֶהרִישׁ-אוׄסְטרָאוּ – קׇארווִין, הוא החליט להמשיך את הייצור במהריש-אוסטראו (אוׄסטרָאבָה) כדי לשמור לפחות את הלקוחות באזור זה. 
קרונות רכבת לא ניתן היה להשיג ולכן שכר אבא מספר עגלות סוסים להובלת רהיטים, אשר הובילו אותנו עם כל רכושנו למקום המגורים החדש. הרושם הראשון שנותר בזכרוני הוא של בנין אפור ומוארך בסיגנון ווילה, עם הרבה תמונות של רהיטים במסגרות עץ. כפי שנודע לי מאוחר יותר נבנתה הווילה על ידי רופא, במשך הזמן שימשה כמחסן רהיטים ועכשיו היתה בבעלות חברת מכרות הפחם של הגראף ווִילְטשֶׁק. בבנין העיקרי היו  תשעה חדרי סלון מרווחים בגודל 8 על 8 מטר כל אחד. שלושה מהם היו מיועדים למגורים כולל המטבח וחדרי המזווה. בחצר ובצמוד לבנין העיקרי היה עוד בנין מוארך שבו היו אורוות ומחסנים. כל המכלול הזה הזכיר את האות הלטינית אֶל. החצר הגדולה היתה מרוצפת ומאחורי הבנין היה פארק ענקי ובו מספר רב של עצי פרי מכל המינים. בחזית הבנין היתה גינה מוארכת סבוכה בשיחים שצמחו פרא. לגינה זו לא העזתי להיכנס מחשש לקיומם של חרקים או בעלי חיים אחרים שאולי מצאו בה מיקלט. הגינה היתה מוקפת בקיר נמוך מרעפים אדומים ועליו גדר ברזל מעוצבת. שער רחב היה מיועד לכניסת עגלות וכלי רכב. בדלת כניסה נוספת שהיתה מיועדת להולכי רגל היתה ידית מעוצבת בצורת ראש של אריה. אל חדרי המגורים הובילו 15 מדרגות מן החצר. הכניסה לבית המלאכה היתה בעורף הבנין. 

אני הייתי אז כמעט בן שש שנים, בכל אופן עדיין לא ביקרתי בבית הספר. כיון שרק משפחתנו התגוררה בבית הגדול לא היו לי חברים למשחק ונאלצתי לשחק לבדי. בכל זאת לא השתעממתי ולו אף לרגע אחד. שעות ארוכות יכולתי לשבת על מדרגת האבן בבסיס דלת הכניסה לחצר ולצפות בחשמליות המאיצות ברחוב הלוך ושוב. ממקום מושבי יכולתי לראות גם את נהגי החשמליות, ידם על ההגה ומדי פעם מפעילים צופרי אזהרה. נהגים אחדים כבר היכירו אותי והיו מנופפים לי בידידות. השנה היתה שנת 1916, המלחמה היתה בעיצומה וה"בית הגרמני" ממול ביתנו - היה זה מבנה מאד יפה עם אבנים אדומות וקישוטים לבנים, בעל גג גבוה ומספר מגדלים - שימש כבית חולים צבאי. אני עקבתי אחר הפצועים שהובלו בחשמלית מתחנת הרכבת. הפצועים קשה היו נישאים באלונקות על עגלות סוסים או בכלי רכב שנשאו את סמל הצלב האדום.
בחלונות הרבים של ביתנו תלויים היו וילונות מבד כבד בצבע ירוק בהיר ובחלקם התחתון אניצים וקישורים. אחד מעיסוקי החביבים היה להתחבא מאחורי אחד הוילונות, שהגיעו עד לקרקע ולהבהיל אנשים ב"בּוּ". יום אחד הגיעה לביתנו תופרת, אשר רכנה ימים רבים על מכונת תפירה רעשנית. פעם אחת קראה לי אותה התופרת, כרעה על ברכיה ומדדה את גופי מכל צד בעזרת סרט צהוב. התוצאה היתה חליפה תפורה לפי מידותי מאותו בד ירוק ומכוער אשר נלקח מאחד הוילונות. כמובן שלא רציתי ללבוש בגד שכזה. בענייני לבוש הייתי בלאו הכי מאד בררן. אולם לאחר שאבא הוסיף שלושה כוכבים מוזהבים לכל צד של דש הצוארון הפכה החליפה להיות הבגד האהוב עלי ביותר. מלא גאוה הייתי יושב במקומי הקבוע לפני דלת הכניסה. חלק מן העוברים והשבים היה מלטף את ראשי בחביבות. עד אשר יום אחד נעמד לפני קצין ושאל בקול ידידותי היכן אני גר. הוא נטל את ידי והוביל אותי אל הבית. שם הסביר לאימי שאכן מקובל כעת לתפור לילדים מדי צבא, אולם הדרגה הגבוהה ביותר המותרת היא דרגת סגן. וכך נאלצתי להיפרד משני כוכבים. אולם למרות ההורדה בדרגה נשארתי גאה בחליפתי, במיוחד לאחר שאבא ייצר עבורי כובע קצינים שחור וגבוה. אבא גם אהב לבנות לי צעצועים. כנראה שזו היתה תכונה שנשארה לו מתקופת נעוריו. כך למשל בנה לי אבא ליצנים צבעוניים גדולים, אשר היו תלויים על חוט במשקוף הדלת. כאשר הייתי מושך בחוט היו הדמויות המצחיקות מניעות את ידיהן ורגליהן ובנוסף מגלגלות לשון ארוכה, מה שגרם לי הנאה מרובה.