1
איש, ככל הנראה, לא התגורר בבית הזה ואף לא פתח את הדלתות והחלונות במשך שנים רבות.
בבית שרר סדר, אם כי הוא הותאם לטעם ולצרכים של הדיירים הקודמים – דבר השקול בעיניי לאי סדר. כוונתי היא שלא היו חפצים זרוקים על הרצפה, והרהיטים, גם אם מיקומם לא תאם את נוחותי, לא היוו מכשול ואף לא הוצבו באופן חסר היגיון (כפי שקורה לפעמים, ששולחן לילה מוצב עם הדלת כלפי הקיר, או ששידה ממוקמת לצד רהיט אחר באופן שלא מאפשר את פתיחת מגירותיה).
כבר לפני כניסתי לדירה, ברגע שבו פתחתי את הדלת, חשתי בלחות. הקירות והתקרה דלפו, כל החפצים היו רטובים כאילו היו מכוסים בריר והרצפה הייתה חלקלקה. האוויר היה דליל ועלה ממנו ריח של מקום סגור והיעדרות ממושכת של בני אנוש.
מזג האוויר לא עזר. זה מספר ימים שהשמש לא נראתה, גשם דק ירד ללא הפוגה; פעם בפעם שטף הגשם בחוזקה. בבית לא הייתה מערכת חימום, בינתיים היה זה בלתי אפשרי להיפטר מן הלחות.
במטבח היה פרימוס ישן, אולם לא היה נפט, רק כמה בקבוקים עם ריח של נפט שנערמו מתחת לכיור, מאחורי וילון פלסטיק.
זכרתי שלא הרחק משם היה מרכול. נראה היה לי שהצעד הנבון הראשון הוא לצאת, על אף הגשם ולמרות העייפות, על מנת לקנות נפט ולנסות להפעיל את הפרימוס.
אולם אחר כך חשבתי שאולי זה לא שווה את המאמץ. לא הייתי מצליח לייבש את הרטיבות אפילו מן הדברים החיוניים ביותר, מהסדינים ומהבגדים שאני לובש. אמנם הדבר היה מועיל על מנת להכין לעצמי איזה משקה חם, לו הייתי זקוק, אך לא נראָה לי שזה יפצה על עצם היציאה.
תחילה פתחתי את החלונות, ולאט לאט החל להיכנס אוויר צח, אף על פי שריח הסגירוּת נותר עוד זמן מה. אחר כך התחלתי לסדר – או להפוך – את הדברים, על מנת שאוכל להתגורר בבית זה, גם אם באופן ארעי.
הסרתי את המזרנים שנמצאו מקופלים על המיטות וערמתי אותם על הרצפה. אחר כך, בעזרת כמה בגדים שהבאתי במזוודות, אִלתרתי מקום משכב, על גבי בסיסה הגמיש והחלוד של אחת המיטות.
הלילה קרב והיה עלי למצוא דרך נוחה ככל האפשר לעבור אותו. אולי ביום המחרת תזרח השמש והכול ייראה לי פשוט יותר.
לבסוף החלטתי ללכת למרכול. לא חשבתי להביא עמי דברי מזון, והתחלתי לחוש רעב. וכאשר ניסיתי להדליק את האור – מאחר שבתוך הבית היה אור מועט למרות שעוד נותר זמן מה עד שירד הלילה – גיליתי שהחשמל לא פעל. חיפשתי אחר מתג ראשי או ארון חשמל אולם לא מצאתי דבר. אחר כך חשבתי שהיה זה סביר ביותר שחברת החשמל ניתקה את השירות, בשל אי תשלום, זמן רב קודם לכן. מאחר שלא מצאתי נרות או פנס לבשתי, מתוך הרגל יותר מאשר ככיסוי של ממש, את מעיל הגשם שפשטתי עם כניסתי, יצאתי כשאני מותיר את הדלתות והחלונות פתוחים, והתחלתי לצעוד.
לא הייתי בטוח בדבר מיקומו של המרכול. אחר כך הבנתי שלמעשה אין לי ממש מושג על מקום הימצאותו. הייתי שם רק פעם אחת, לפני שנים ובלוויית אדם נוסף, מבלי שאצטרך לשים לב לדרך שבה עברנו על מנת לחקוק אותה בזיכרוני, וגם אילו הייתי עושה זאת, ככל הנראה כבר הייתי שוכח אותה.
למרות זאת חשתי דחף לפנות ימינה ולחפש בעיניי סימן כלשהו שיעיר את זיכרוני.
היו שם מעט בתים ולא נראה שהתגורר בהם איש. קירות מקולפים ואף הרוסים חלקית, גינות אליהן פלשו עשבים גבוהים וצמחי בר, והיעדר מייאש של כל סימן לבני אדם.
נמלאתי תחושת ייאוש ושקלתי לחזור. הן השטחים הפתוחים שהקיפו את הרחוב, הן הבתים והן הדרכים המתפצלות או המקבילות נראו זהים זה לזה ללא שום פרט מייחד שיעניק לי תקווה. עם זאת המשכתי ללכת, קצת מתוך כוח האינרציה, וגם משום שלא רציתי לחזור בבטן ריקה ולעבור לילה מעיק באותו בית לח וחשוך.
הלילה ירד. קווי המִתאר של הדברים מסביבי, שכבר היו מעורפלים משהו בשל המים, הלכו ואיבדו כל בהירות. חשבתי שבמוקדם או במאוחר, בשל האפלה המתפשטת, תידלק איזו נורה במקום כלשהו. שם אמצא מקום שבו אוכל לאזור כוח.
אולם עד מהרה האפלה הפכה מוחלטת, ואותה נורה מיוחלת לא נדלקה.
