אמא-חור-אני
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אמא-חור-אני
הוספה למועדפים

אמא-חור-אני

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

אורנה קסטל

אורנה קסטל, עוסקת בפסיכואנליזה לאקאניאנית. זהו ספרה השלישי מתוך טרילוגיה. הראשון "קולנוע כאחר (פסיכו)אנליטי", הוצאת רסלינג 2012 , השני "אמא-חור-אני", הוצאת גוונים 2015.

תקציר

אימא־חור־אני נע באין מקום־אין זמן־אין כיוון כמו הלא מודע הפרוידיאני. גוף ראשון מדבר עם גוף שני ועם גוף שלישי לחילופין כמו על סרט מוביוס. כמעט שאין שמות. מה שיש הוא חור  הדומה לחור שחור  ששואב הכול  וחוט בין־חורי  בין חור  מולד  בלב לבין חור בתמונת חתונה ראשונה של אימא, חור שזוהה כאב. 

זוהי פיקציה ביוגרפית הגולשת אל הכתב על גבי תו קולי, מלודיה שיוצרת פסקול חיים. בחירת המילים והניסוחים הוכרעה על בסיס פונטי שהוא למעלה ממשמעות. זהו סיפור חיים משוכתב על אודות יצור כלאיים בתאם ועל אודות המירוץ פנימה-החוצה מהבולען הנרטיבי.
   
סיפור  של פסיכואנליזה פרטית, השוזר מסה פרוזאית מטושטשת חוקים ועולצת המצאות. בגרעין קיימת תמונה בעלת רושם עז וגורלי — תמונת חתונה נקייה מראש החתן, שממנו נפטר אבי האישה הכותבת — ונושא האישה הבלתי אפשרית — שושנת הספר.
 
מהלך הכתיבה הריפויי השיר את כובד לבה של הכותבת מול הדמויות הפועלות, שהכבידו בשעתן, ורוקן אותן מתוכנן הרעלי.  מסע  של  כתיבה  מרוכז בנחושתיים :להוציא מנקודת יש־רק־מקום ולהוביל לנקודת יש־גם־מקום — ממוצא ליציאה. מהפסיכואנליזה מובאים השפה עם הגוף, ואילו בנוף האישי חוגגים עם האם והאב בסלטות ובמחול שדים,  בהעלאה  באוב  ובשפעת  פעולות  היסח הדעת כמרד בכפיית ההזדהות. אימא התחתנה,  התגרשה,  התחתנה,  ילדה,  קראה, אספה, שמרה, פילחה ,קנתה, חלתה ומתה. אבא שמר חניה קרובה שנתגלתה כמקום מבטחים. אלו ששנאתי־ אהבתי, ושמהם חייתי את המנוסה, שבו להעניק את חסד המילה האחרונה: המילה הנכתבת. 

סיפור חשוף זה מזמין להמר יחד על תהליך פסיכואנליטי שהלך רחוק מספיק כדי למצוא עלה כותרת אחד מפרח לב הזהב ולהניחו חזרה בשלווה על לב רוטט. וזו גם נגיעה — לא ביד קלה — במארב המוות, בפיסות שהוא תולש בהלכנו בדרך כל בשר. ציפור טרף מחופשת בחלוקים לבנים מאטה את יציאת הנשמה, בעת שהיא מנקרת כדי למצוץ מהגוף את טפיליו.
מטפורות וריאליזם בונים יחד חוט שדרה, הניצב כדי לתת את עדותו נעדרת הפשרות לעולם הקריאה. 

אורנה קסטל, פסיכותרפיסטית, עוסקת בפסיכואנליזה לאקאניאנית. ספרה "קולנוע כאחר (פסיכו)אנליטי", העוסק ב"קריאת" סרטים עם הפסיכואנליזה, יצא לאור בשנת 2012 בהוצאת "רסלינג".

פרק ראשון

כל אמת היא בדיה


"העובדות בספרים מוסוות תמיד, באופן מודע או לא מודע, אך ההסוואה הזאת היא אִמִתותם. היא מופיעה ברומנים כפי שהיא מופיעה בחלומות." (אלזה מורנטה)

אלזה, אם אנחנו כבר מדברות, כל אמת היא בדיה.

תמיד דיברתי כך, כמו אנליזנטית הפציינטית שהוזמנה לדבר כשהתלוננה על סימפטום טורד ופרטנרי. הספה אף פעם לא היתה חשובה מאוד. מישהי אמרה לי, אומרת על הדרך, שאני קרובה ללא מודע שלי. אנליזנטית ולא מטופלת כי באנליזה לא מטפלים. נקודת המוצא היא שכולם חולים: בגלל השפה אנו חולים, מול השפה, השפה עושה אותנו חולים. ומכיוון שכולם חולים, כולם מטופלים: בבתי חולים, אצל מיסטיקנים, בכשפים, אצל רבנים, בעזרת מילים ובהשתקת המילים. רק שבאנליזה המילים בעלות הערך הן הנובעות מהמדבר, דרכן מצטופפים חלקי לא מודע שמתפלחים באין משגיח.

ז'אק לאקאן, הפסיכואנליטיקאי המסתורי מצרפת — מסתורי, אף שדיבר על הכול ואף אמר: "יש לי רק את הלא מודע שלי" — היה מי שהתוודעתי אליו לפני יותר מעשור, כששוב מי ממקורביי ניסח עבורי: "בגילך גילית את שפת האם שלך". זה נראה לי צודק. אני מעוניינת לחשוב שהמילים שלי אומרות לא מדברות. לפעמים לפניי, לפעמים נשרכות מאחוריי. האם תמיד אומרים אמת? תמיד משקרים? אמת של מי? אנליזנטית ללא ספה, ממשיכה ללכת, היא והמילים. מהעיגול השרוף הריק שבתמונה, שנותרה עדה למרות הכול, ומצביעה על מולדת האפשרויות. ההבדל בין לדבר ולומר הוא פשוט: גם אם בשני המקרים מדובר בשפה, במילים, בכוונה, ה"לומר" הוא הדבר שכרוך בלעשות. הנה אני יושבת בחדר הצנוע במנזר השֵלֵו, בדיוק כפי שתכננתי והודעתי בקול. אמרתי כדי שלא לדבר — כדי להתחייב למילותיי. אתן, מילותיי, לכו השתטחו נא על הדף הארוך מבלי לדעת כמה.

 

 

אורנה קסטל

אורנה קסטל, עוסקת בפסיכואנליזה לאקאניאנית. זהו ספרה השלישי מתוך טרילוגיה. הראשון "קולנוע כאחר (פסיכו)אנליטי", הוצאת רסלינג 2012 , השני "אמא-חור-אני", הוצאת גוונים 2015.

עוד על הספר

אמא-חור-אני אורנה קסטל

כל אמת היא בדיה


"העובדות בספרים מוסוות תמיד, באופן מודע או לא מודע, אך ההסוואה הזאת היא אִמִתותם. היא מופיעה ברומנים כפי שהיא מופיעה בחלומות." (אלזה מורנטה)

אלזה, אם אנחנו כבר מדברות, כל אמת היא בדיה.

תמיד דיברתי כך, כמו אנליזנטית הפציינטית שהוזמנה לדבר כשהתלוננה על סימפטום טורד ופרטנרי. הספה אף פעם לא היתה חשובה מאוד. מישהי אמרה לי, אומרת על הדרך, שאני קרובה ללא מודע שלי. אנליזנטית ולא מטופלת כי באנליזה לא מטפלים. נקודת המוצא היא שכולם חולים: בגלל השפה אנו חולים, מול השפה, השפה עושה אותנו חולים. ומכיוון שכולם חולים, כולם מטופלים: בבתי חולים, אצל מיסטיקנים, בכשפים, אצל רבנים, בעזרת מילים ובהשתקת המילים. רק שבאנליזה המילים בעלות הערך הן הנובעות מהמדבר, דרכן מצטופפים חלקי לא מודע שמתפלחים באין משגיח.

ז'אק לאקאן, הפסיכואנליטיקאי המסתורי מצרפת — מסתורי, אף שדיבר על הכול ואף אמר: "יש לי רק את הלא מודע שלי" — היה מי שהתוודעתי אליו לפני יותר מעשור, כששוב מי ממקורביי ניסח עבורי: "בגילך גילית את שפת האם שלך". זה נראה לי צודק. אני מעוניינת לחשוב שהמילים שלי אומרות לא מדברות. לפעמים לפניי, לפעמים נשרכות מאחוריי. האם תמיד אומרים אמת? תמיד משקרים? אמת של מי? אנליזנטית ללא ספה, ממשיכה ללכת, היא והמילים. מהעיגול השרוף הריק שבתמונה, שנותרה עדה למרות הכול, ומצביעה על מולדת האפשרויות. ההבדל בין לדבר ולומר הוא פשוט: גם אם בשני המקרים מדובר בשפה, במילים, בכוונה, ה"לומר" הוא הדבר שכרוך בלעשות. הנה אני יושבת בחדר הצנוע במנזר השֵלֵו, בדיוק כפי שתכננתי והודעתי בקול. אמרתי כדי שלא לדבר — כדי להתחייב למילותיי. אתן, מילותיי, לכו השתטחו נא על הדף הארוך מבלי לדעת כמה.