וידויים והזיות בכפר - ספר טוב ורע על אהבה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
וידויים והזיות בכפר - ספר טוב ורע על אהבה
הוספה למועדפים

וידויים והזיות בכפר - ספר טוב ורע על אהבה

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

אורנה קסטל, עוסקת בפסיכואנליזה לאקאניאנית. זהו ספרה השלישי מתוך טרילוגיה. הראשון "קולנוע כאחר (פסיכו)אנליטי", הוצאת רסלינג 2012 , השני "אמא-חור-אני", הוצאת גוונים 2015.

תקציר

האחר הוא שמורת טבע, אין לגעת, לשנות, אפשר רק להיות, לפסוע בגנים שבחזית הבית. מה שמעבר לגדר אינו נגיש. תוותר, קח או לך. הבעיה היא לא שמאל וימין, הבעיה, היא אומרת לו, זה שהחוכמה הולכת חפוית ראש, עוברת למדרכה השנייה. הראש בין הכתפיים. הוא מחזיר אותה לגינונים פוליטיים וזה שונה, היא רוצה שתדבר איתה שפינוזה ודה-קארט על הכרטא, בגלוי, שתכה בה תורה, שתנבח לה אפלטון כשהיא מנסה לְרַצות אותך, שתרים בידך את הלאסו ובתנועות סיבוביות תודיע שהאלוהים של ניטשה נמצא בה ואתה רוצה לרדות ממנו את הדבש. היא רוצה את העומק עמוק בה, מבתר וחסר רחמים. היא מבקשת ממנו, תעמוד על השולחן המרופט והמתנדנד ותקרא בקול פסוקים היידגריאנים מטלטלים ותקרע אותה לפיסות במחוות שייקספיריות.

אורנה קסטל, עוסקת בפסיכואנליזה לאקאניאנית. זהו ספרה השלישי מתוך טרילוגיה. הראשון "קולנוע כאחר (פסיכו)אנליטי", הוצאת רסלינג 2012 , השני "אמא-חור-אני", הוצאת גוונים 2015.

פרק ראשון

22
ומה זה אהבת חיי, את מי לשים שם? והנכון הוא את מה לשים שם? מה שנמשך ועמיד, מה שתמיד פה, מה שהשותפים הופכים בו לאמתיים וחפים מתנאי של אינטרס סמוי ששריר וקיים אך אינו מתנה. אהבת העבודה הפנימית ואהבת העיסוק הגשמי והמנטלי. אהבת המחשבה ואהבת הלמידה. אהבה שבטיול משפחתי מסתודדים איתה במעמקי הקרוון בקריאה שוקקת. אהבה שבמיטה עם התינוק הראשון שנולד, עוד בבית חולים האצבעות לא נוטשות. אהבה שמביאה לכתיבה, לאומנות חובקת יצירה. אהבה שלא מפנה לך גב ולא משנה פניה, לא מאכזבת ולא בוגדת. משאירה סימנים ומפושטת בגוף. היא אלמותית, אינסופית ורק מרעיבה. היא בוערת באש התמיד בעצמות ובלב החי. היא אינה מתחלפת, אלא קבועה, משעשעת ומרהיבה. אין אדם מאחוריה, היא כולה שלך. והפרקטיקה שלה באטליה התחתון שם אתה מורה להם איך לדבר כדי לומר דבר מה ולא לשפוך, כדי להקשיב הם עצמם לדברם ולהיעשותו חיוני, חי, מוליך למעשה. ואינך זוכרת מה אמרת כי שום דבר שאמרת לא ישמש עוד כי הוא נועד לרגע ההשראה. כי כולם מוזות למחשבה היוצרת וגוף המילים שלהם מפיח רעיונות שהם חד פעמיים אך אלמותיים. וכל נושא וכל אובייקט זוכים לעומק מחודש, ציור חדש. וכבר נצטברו במרתף אלפי יצירות של מפגש שאינם רק משיכת מכחול אקראית אלא יצירות אומנות שנמדדות בהיקף ופיצול של המהות וההוויה. אהבת חייה היא הדרך בה מצאה להשתמש במקצועה כאומנות והיא מברכת על האוצר הזה שקיבלה במאור עיניה ואורך אפרכסת השמיעה וחוש עורה הפרוש ובתוליות זיכרונה על שהעלו את העולם לדרגת ציור פנורמי נעלה.

28
כשכתבה את עבודת הגמר המורה אמר לה "כשתהיי כמו יורם יובל תכתבי כמו שאת רוצה". אבל המשיכה לכתוב כך, רק כך היא יכולה, לא כמו שצריך או כדאי או כדי שייקרא. אחד אמר לה שזה הומאני לכתוב כך כי מסתכל על הקוראים כאינטליגנטים ונותן להם להתאמץ. אבל מבחינתה יש רק כותב, אין קורא, ולא תתכן כתיבה אחרת. כפי שבזה לסרטים שעושים כדי להצליח, שמחפשים נוסחאות תחת קריטריון הצלחה. הצלחה זה לא מושג עבורה, למרות שחשה מצליחה. מצליחה כי למרות שאין קורא ואין קהל יעד שמחפשים אחריו, הבחינה שאחריה בוחרים ללכת כמו אחרי האחד שלא מסתכל אחורה אם מישהו בא אתו. דווקא כי הולכת באים. אבל לא הולכת סתם, משאירה עקבות, אבני דרך שאם מישהו מוצא שייקח, לא חייב להמשיך לאבן הבאה – אולי משם ישים אבנים משלו. טרקובסקי או גודר לא בדקו אם הם כאלו ואחרים ולא השוו עצמם למצליחנים, עשו, כי זו הדרך היחידה שיכלו. לא שהיא בגדר גאון, אולי גם הם לא, הם פשוט לא משמאל ולא מימין, יותר גרוע, יש להם חשיבה עצמאית. מורה יקר, אהבת האחר רחוקה ממנה, גדולה עליה, היא לא מהארץ המובטחת הזו, היא תישאר בחוץ.

​​​​​​​

41
להיות לבד ולהיות לבד עם עצמך ליצור משהו, לבלות, לעשן, לחשוב מחשבות פורצות קיר, לטייל - - ההבדל בין בדידות ריקה להתבודדות פוריה. אני לבד או יש לי אותי - מעבר מחושך לאור מקטן לגדול ומפחד לאושר. כי עם לבדיות עצמה שלא עושה שניים עזה המצוקה ועמוקה המיותרות. מה קורה בין ערב סיום עבודה שאין לאחריו משהו מהפעילות המשותפת הזאת שחשים נזקקים לצרוך משהו מהחברתי, כי אחרת תחול נסיגה לבהלה שאין קיר לרשום עליו את היותך. בחוץ קורה, בחוץ השבילים המתפצלים אל מה שיחרוץ את ורידי הנפש. ומה לעשות עם מקרה שכולו במועקה, שאינו מתפתה כליל לפיתוי האהבה של חלום בהקיץ. המועקה הזאת, היא שבה ומנצחת על התזמורת ברגליים יחפות, בתוך הטבע שוחר הסכנות: "אני לא מוכן לאבד הכל, אני מוכן לסכן הכל.." כך אומר התסריטאי טראמבו. לסכן זה להישאר בבית ולהמר על החוץ. ואומר וולטר ווייט מסדרה עזה על שבירת שורות לאשתו כשזו תובעת תשובה למעשיו. היא אומרת לו "רק אל תגיד עוד פעם שעשית את זה בשבילי", הוא משיב: "לא, עשיתי את זה בשבילי..הרגשתי שאני חי". ולסוגיית הדחף המותי לאבד הכל הוא עונה: ״אני מסַַכן, אני חי״. הדחף המותי והחיי - מקור אחד להם אבל באחד זה עד הסוף ולא רוצים שום דבר אחר ובשני מוכנים להחלפה וגם לזכייה. כך בקליניקה, לאבד את הטיפול שונה מלסכן עם אמירה שלא ידוע להיכן תישא את המקרה. לא ידוע אינו כמו כלום. ומה קורה איתה עכשיו, שהיתה בטוחה שהיא כולה בתוך אבל כשנעלם קצת היא כבר לא וחושבת על האפשרויות שעוד ישנן והמעשים שעוד ייעשו בלי לומר עליהם ורק מי שנשאר, אז היא נשארת כי לא יודעת מה היא רוצה וכשיודעת שהוא רוצה אז יש עננים והמועקה מסתתרת מאחוריהם. וזה שנשאר הוא אובססיבי ומה עם זה שאינו? מה עם זה שתנאי האהבה שלו הוא שיש לה וזה התנאי היחיד ואז לא יודע את תנאי האהבה שלו כי אין תכנית ואין תבליט ותחריט לעקוב אחריו ולכן המיניות אבודה. רק אצל הפרוורט יש תנאי ספציפי מאוד שלאשה יש משהו גם אם לא פאלוס, ואת המשהו ניתן להשיג לבד. המיניות היא נטע זר בבני האדם, אבודה ותועה ונלכדת במפתיע ושוככת. הדחף מקדים אותה תמיד כי הוא כבר במקום אחר והמועקה נרתמת למלא את החלל.

אורנה קסטל, עוסקת בפסיכואנליזה לאקאניאנית. זהו ספרה השלישי מתוך טרילוגיה. הראשון "קולנוע כאחר (פסיכו)אנליטי", הוצאת רסלינג 2012 , השני "אמא-חור-אני", הוצאת גוונים 2015.

עוד על הספר

וידויים והזיות בכפר - ספר טוב ורע על אהבה אורנה קסטל

22
ומה זה אהבת חיי, את מי לשים שם? והנכון הוא את מה לשים שם? מה שנמשך ועמיד, מה שתמיד פה, מה שהשותפים הופכים בו לאמתיים וחפים מתנאי של אינטרס סמוי ששריר וקיים אך אינו מתנה. אהבת העבודה הפנימית ואהבת העיסוק הגשמי והמנטלי. אהבת המחשבה ואהבת הלמידה. אהבה שבטיול משפחתי מסתודדים איתה במעמקי הקרוון בקריאה שוקקת. אהבה שבמיטה עם התינוק הראשון שנולד, עוד בבית חולים האצבעות לא נוטשות. אהבה שמביאה לכתיבה, לאומנות חובקת יצירה. אהבה שלא מפנה לך גב ולא משנה פניה, לא מאכזבת ולא בוגדת. משאירה סימנים ומפושטת בגוף. היא אלמותית, אינסופית ורק מרעיבה. היא בוערת באש התמיד בעצמות ובלב החי. היא אינה מתחלפת, אלא קבועה, משעשעת ומרהיבה. אין אדם מאחוריה, היא כולה שלך. והפרקטיקה שלה באטליה התחתון שם אתה מורה להם איך לדבר כדי לומר דבר מה ולא לשפוך, כדי להקשיב הם עצמם לדברם ולהיעשותו חיוני, חי, מוליך למעשה. ואינך זוכרת מה אמרת כי שום דבר שאמרת לא ישמש עוד כי הוא נועד לרגע ההשראה. כי כולם מוזות למחשבה היוצרת וגוף המילים שלהם מפיח רעיונות שהם חד פעמיים אך אלמותיים. וכל נושא וכל אובייקט זוכים לעומק מחודש, ציור חדש. וכבר נצטברו במרתף אלפי יצירות של מפגש שאינם רק משיכת מכחול אקראית אלא יצירות אומנות שנמדדות בהיקף ופיצול של המהות וההוויה. אהבת חייה היא הדרך בה מצאה להשתמש במקצועה כאומנות והיא מברכת על האוצר הזה שקיבלה במאור עיניה ואורך אפרכסת השמיעה וחוש עורה הפרוש ובתוליות זיכרונה על שהעלו את העולם לדרגת ציור פנורמי נעלה.

28
כשכתבה את עבודת הגמר המורה אמר לה "כשתהיי כמו יורם יובל תכתבי כמו שאת רוצה". אבל המשיכה לכתוב כך, רק כך היא יכולה, לא כמו שצריך או כדאי או כדי שייקרא. אחד אמר לה שזה הומאני לכתוב כך כי מסתכל על הקוראים כאינטליגנטים ונותן להם להתאמץ. אבל מבחינתה יש רק כותב, אין קורא, ולא תתכן כתיבה אחרת. כפי שבזה לסרטים שעושים כדי להצליח, שמחפשים נוסחאות תחת קריטריון הצלחה. הצלחה זה לא מושג עבורה, למרות שחשה מצליחה. מצליחה כי למרות שאין קורא ואין קהל יעד שמחפשים אחריו, הבחינה שאחריה בוחרים ללכת כמו אחרי האחד שלא מסתכל אחורה אם מישהו בא אתו. דווקא כי הולכת באים. אבל לא הולכת סתם, משאירה עקבות, אבני דרך שאם מישהו מוצא שייקח, לא חייב להמשיך לאבן הבאה – אולי משם ישים אבנים משלו. טרקובסקי או גודר לא בדקו אם הם כאלו ואחרים ולא השוו עצמם למצליחנים, עשו, כי זו הדרך היחידה שיכלו. לא שהיא בגדר גאון, אולי גם הם לא, הם פשוט לא משמאל ולא מימין, יותר גרוע, יש להם חשיבה עצמאית. מורה יקר, אהבת האחר רחוקה ממנה, גדולה עליה, היא לא מהארץ המובטחת הזו, היא תישאר בחוץ.

​​​​​​​

41
להיות לבד ולהיות לבד עם עצמך ליצור משהו, לבלות, לעשן, לחשוב מחשבות פורצות קיר, לטייל - - ההבדל בין בדידות ריקה להתבודדות פוריה. אני לבד או יש לי אותי - מעבר מחושך לאור מקטן לגדול ומפחד לאושר. כי עם לבדיות עצמה שלא עושה שניים עזה המצוקה ועמוקה המיותרות. מה קורה בין ערב סיום עבודה שאין לאחריו משהו מהפעילות המשותפת הזאת שחשים נזקקים לצרוך משהו מהחברתי, כי אחרת תחול נסיגה לבהלה שאין קיר לרשום עליו את היותך. בחוץ קורה, בחוץ השבילים המתפצלים אל מה שיחרוץ את ורידי הנפש. ומה לעשות עם מקרה שכולו במועקה, שאינו מתפתה כליל לפיתוי האהבה של חלום בהקיץ. המועקה הזאת, היא שבה ומנצחת על התזמורת ברגליים יחפות, בתוך הטבע שוחר הסכנות: "אני לא מוכן לאבד הכל, אני מוכן לסכן הכל.." כך אומר התסריטאי טראמבו. לסכן זה להישאר בבית ולהמר על החוץ. ואומר וולטר ווייט מסדרה עזה על שבירת שורות לאשתו כשזו תובעת תשובה למעשיו. היא אומרת לו "רק אל תגיד עוד פעם שעשית את זה בשבילי", הוא משיב: "לא, עשיתי את זה בשבילי..הרגשתי שאני חי". ולסוגיית הדחף המותי לאבד הכל הוא עונה: ״אני מסַַכן, אני חי״. הדחף המותי והחיי - מקור אחד להם אבל באחד זה עד הסוף ולא רוצים שום דבר אחר ובשני מוכנים להחלפה וגם לזכייה. כך בקליניקה, לאבד את הטיפול שונה מלסכן עם אמירה שלא ידוע להיכן תישא את המקרה. לא ידוע אינו כמו כלום. ומה קורה איתה עכשיו, שהיתה בטוחה שהיא כולה בתוך אבל כשנעלם קצת היא כבר לא וחושבת על האפשרויות שעוד ישנן והמעשים שעוד ייעשו בלי לומר עליהם ורק מי שנשאר, אז היא נשארת כי לא יודעת מה היא רוצה וכשיודעת שהוא רוצה אז יש עננים והמועקה מסתתרת מאחוריהם. וזה שנשאר הוא אובססיבי ומה עם זה שאינו? מה עם זה שתנאי האהבה שלו הוא שיש לה וזה התנאי היחיד ואז לא יודע את תנאי האהבה שלו כי אין תכנית ואין תבליט ותחריט לעקוב אחריו ולכן המיניות אבודה. רק אצל הפרוורט יש תנאי ספציפי מאוד שלאשה יש משהו גם אם לא פאלוס, ואת המשהו ניתן להשיג לבד. המיניות היא נטע זר בבני האדם, אבודה ותועה ונלכדת במפתיע ושוככת. הדחף מקדים אותה תמיד כי הוא כבר במקום אחר והמועקה נרתמת למלא את החלל.