את אחותי, את עצמי

אליה כהן פתחה את דלת המשרד ויצאה לפרוזדור שבו חיכיתי. "שלום, את סיגל, נכון?" הנהנתי. "היכנסי, בבקשה." חייכתי במבוכה והלכתי אחריה אל החדר הלא גדול. היא החוותה לעברי למקומי – כורסה זהה לזאת שלה, בגבה לדלת. התיישבנו. היא לא הייתה לי זרה לגמרי, הכרתי את שמה ונפגשנו בפורומים שונים של דור שני, ילדים של ניצולי שואה. אבל מעבר לכך, לא ידעתי עליה דבר. כאשר התקשרתי לארגון "עמך" כדי לקבוע שיחה, ביקשתי לדבר דווקא איתה. "היא תחזור אלייך," אמרה לי המזכירה וכעבור יום־יומיים היא צלצלה. "אני שמחה לשמוע ממך," אמרה לי אליה בטלפון. "אך כמובן שאני לא שמחה שאת מרגישה צורך לפנות לטיפול נפשי." עניתי שאני דווקא באה ממקום טוב ואסביר כאשר ניפגש. תיאמנו פגישה. והינה, אנחנו כאן.

ויתרתי על הפתיח המלאכותי והמנומס. ידעתי למה אני אצלה והיה לי חשוב להוביל את השיחה. הרגשתי שכל מה שאני רוצה הוא, שהאדם שממולי יקשיב לדבריי וישקף עבורי את מילותיי מהיבט אחר, קיוויתי להצמיח בתוכי תובנות, רציתי להרגיש שהקרקע יציבה תחת רגליי. "מה דעתך על כך שאני רוצה לבחור לי שם אחר לחדר הזה, לטיפול הזה? ואני גם רוצה לדבר על עצמי בגוף שלישי." התשובה של אליה הייתה טיפולית, "למה?" לא יכולתי להסביר זאת, מלבד הצורך שלי לדבר מתוך מרחק מסוים. שלא יהיה מדובר בי. "ולמה זה כל כך חשוב?" היא ביקשה להעמיק. "כי אני כבר לא היא, ובכל זאת כל מה שאני היום רכשתי ממנה. לקח לי זמן לחנך את עצמי מחדש. ובגלל זה אני בעצם כאן." היה נראה לי שהיא לא מבינה את שפתי. סוג של פסיכובבל שמאפשר לי לא להיחשף. שתקתי ושקעתי בהרהור מרחיק עד שאליה כהן, (דוקטור כהן?) החליטה לקדם את שיחותינו. לרשותנו עמדו חמישים דקות, וחבל יהיה לבזבז אותן בשתיקות ארוכות, מעין גרסה לביטוי שזמן הוא כסף, חשבתי לעצמי בגוון אירוני. מבעד למחשבותיי שמעתי את קולה, "קודם כול, למה בעצם קבעת איתי שיחה? ומהו העניין המשמח?"

התיישרתי בכורסה הבולענית, הנחתי רגל על רגל, תנוחה חדשה לי למדי, הנחתי את הכרית מאחוריי בתנוחה המשדרת נינוחות, גם אם היא שקרית והסתכלתי עליה. מולי ישבה אישה לא צעירה, לא גבוהה ולא נמוכה. לא רזה. לא שמנה. אישה שהיה נדמה לי כי נוח לה בתוך גופה. היא הייתה לבושה בבגדים שנהגתי לכנות אותם "בגדים שנותנים לנשום", שערה מתולתל. לפעמים, היא נהגה לעצום את עיניה תוך כדי משפט. על פניה נחרטו קמטים שפירשתי אותם כניסיון חיים, הנובע גם מעבודתה. חשבתי ששפת גופה משדרת נינוחות: נוח לה המקום של המטפלת הנפשית, הבוחנת ומתרגמת את חיי האנשים הפוקדים אותה. לעומת זאת, הייתי בטוחה שאף שהתנוחה שלי הייתה אמורה לשדר שאני מרגישה מצוין מולה, הרי שהתפקיד שלי כמטופל עקצץ את גופי. לא התאים לי להיות בעמדת החלש, להיות הפציינט.

ניערתי את עצמי, הזזתי הצידה את אבחנותיי, את רגשותיי. הזכרתי לעצמי שהחלטתי דבר מה, ואני עומדת בו. 'זה מאוד פשוט,' אני אומרת כשאני עדיין מחפשת שפת גוף המתאימה למעמדי החדש. 'בשנה האחרונה ירדתי יותר משלושים קילו, ואני מרגישה חדשה לגמרי, כאילו אני אסיר משוחרר. אבל יש לי התקפי חרדה, ואני חיה בפחד מתמיד מהידיעה שאני עלולה לאבד את היכולת להמשיך בשינוי המדהים שעשיתי בחיי, וחומות הכלא של גופי ייסגרו עליי מחדש."

כעת היא התיישרה בכורסתה. יכולתי לדמיין את גלגלי מוחה מסתובבים. הייתי בטוחה שהיא תשאל אותי שאלות שאין לי רצון או יכולת לענות עליהן, כי את האומץ לדבר על גוף, שומן, משקל, תסכול ופחד, "בזבזתי" במשפט הפתיח שלי. אליה לא פתחה בחקירה. היא ביקשה בקול רך שאספר לה פרטי רקע. מי אני, ומאיפה באתי ומה גרם לי לצאת לדרך של שינויי אכילה והתנהלות בעולם. היו בידי שתי תשובות עבורה. האחת קצרה, והשנייה ארוכה מאוד. בחרתי להתחיל בסיפור הארוך, כדי לבדוק מה התרומה של עברי הרחוק למצבי מלפני כשנה. את התשובה הקצרה אני עוד מעבדת, ואומר אותה כאשר היא תהיה מוכנה, כרוכה ומסודרת.

שלפתי עמוק מתוכי את הדברים. שלפתי את הכאב והזכרתי לעצמי שמעכשיו אני לא לבד במסע, שמצאתי מאיפה להתחיל. ברגע הזה, החדר נעלם, אני נעלמתי. נסעתי לאחור במנהרת זמן אל ארץ אחרת, כפר הולנדי קטן, קליינדורפ, שמשמעות שמו היא כפר קטן. על־פי ויקיפדיה, קליינדורפ שייך למועצה כפרית שנקראת פייפדורפן הכוללת חמישה כפרים. אשכול כפרים קטנים עם שמות כמו – קליינדורפ (הגדול, אך הצעיר, בין כולם), חרוטדורפ - כפר גדול (הכפר העתיק ביותר ומושב העירייה, כפר רדום, חקלאי), אינדורפ – כפר פנימי(בגלל שהוא קרוב לנהר האייסל) ואוטדורפ – כפר חיצוני (מרוחק מהמים). הכפר החמישי נקרא מוידורפ – כפר יפה (כי באמת יפה הוא, אבל לא יותר מהאחרים). קליינדורפ הוא הכפר התעשייתי, שנוסד בידי כמה יהודים שהקימו בית חרושת לטוויית חוט כותנה, ומשכו בעקבותיהם תושבים יהודים אחרים. כך נוסדה בקליינדורפ קהילה יהודית קטנה, בית כנסת, מקווה ובית קברות. לפני המלחמה.

הרגשתי שהזמן עובר לריק. לספר לפסיכולוגית דברים שהיא יכולה לגלות דרך גוגל, זה מאמץ שווא. "למה אני צריכה לספר לך את כל זה?" קלטתי מייד שזו שאלה רטורית. איך אפרוס את חיי, אבין מאיפה נובע הסיפור שלי עם השמנה, אכילה, ירידה במשקל, חיים במסלול של יויו. איך נהייתי אדם שאוכל מקבל חזקה על חייו, אדם מכור, נרקומן אכילה, אם לא אצייר את הרקע כולו. בתוכי ידעתי שההחלטה להתקדם מעבודה מול דיאטנית, רישום תוכניות אוכל, שקילות וכל מה שכרוך בתוכנית שינוי הרגלי אכילה בגיל שלי, לעבודה שמכילה גם את הפן הרגשי־נפשי, פן של הבנה אחרת, היא החלטה הכרחית. והבנתי שכדי שהמטפלת תהיה יעילה עבורי, היא צריכה לדעת את הכול. היא משיבה לי, מעודדת אותי שלא לדאוג מה אני צריכה ולא צריכה. "החיים הם פאזל מורכב, ואולי אוכל לעזור לך לעשות סדר, אולי לשנות קצת את התמונה. דברי. אני איתך."

היא איתי? החלטתי שלא לבחון כל מילה. להאמין מעט. להאמין בה, לה, ובי. שתי נשים מבוגרות עם ניסיון חיים. אלא שאני מתרה בה, מנסה לקיים עבורנו סוג של ביטוח: "אליה, את תצטרכי המון סבלנות, כי אני רוצה לספר לך הכול." את המילה "הכול", הדגשתי הברה־הברה. היא ביקשה לברר את משמעותו של ה"הכול" המודגש הזה. לא ידעתי. "אדע, כאשר לא יישאר עוד מה לספר לך. אדע, כשהמשקל שלי כבר לא יהיה תלוי יותר במצבי רוח ומטראומות העבר. אדע, כאשר אשב מולך ואגיד לך שאין לי מה לספר לך והחיים שלי דבש סמיך מדי פעם, מתוק מדי לפעמים, אבל בסלנג עכשווי מוש." אני חשה שהיא נפעמת מהיכולת הוורבלית שלי. "אז נגלה יחד," היא מסכמת את השיחה. "אחכה לך בשבוע הבא." אני לוקחת את הקלישאה הזאת הביתה. התחלתי בתהליך חיזוק של תוכנית האוכל.

אני בת שבעים. לעצמי, אני חושבת שמזל שיש לי עד מאה ועשרים שנים, לא קילוגרמים. במאה ועשרים שנים יהיה די. לאורך השבוע אני חושבת איך אפתח את השיחה בפעם הבאה שבה אגיע ל"עמך". בהרהור שחלף בי ליד הכיור בעת שהדחתי כלים, אני ממשיכה לדבר עם עצמי, תוהה אם אליה יכולה, אולי, לשמוע אותי דרך טלפתיה. אלברט בג'דדי, השופט בדימוס, בעלי, מטפל בגינה.

אתם מכירים את התמונות האלה שמנציחים נוף אחרי פיצוץ גרעיני? צלם אדם בנוף של אחרית הימים? כך דליה - עם סגול לא קמץ פתח - שם בדוי - מדמיינת את רגע לידתה.

הכול התחיל ברגל שמאל. לידה אחרי אובדן כה עצום שאין דרך לתאר אותו, למדוד אותו, להתגבר עליו. אובדן שהטיל צל כבד ושחור על מה שהייתה אמורה להיות ההתרגשות הטבעית לקראת לידת חיים חדשים, וצבע את המציאות בצבעים של פחד וחרדה. עוד לא יצאו הנוגעים בדבר מהלם המלחמה־הרדיפה־ההישרדות, חיפוש ניצולים שנכשל ומאמץ להתחלה חדשה. לא היה בידם קצה חוט איך להיבנות. אולי חשבו שרק צריך לצעוד קדימה רגל־רגל, ושביל ייפתח, הערפל יתפוגג, יהיה אופק. בהיסטוריה האנושית לא הייתה דוגמה שממנה אפשר היה ללמוד איך להרים את הריסות חייהם. המומים מעבר למילים, הם הרימו את השברים החדים והפוצעים של מה שפעם הייתה המשפחה ונשאו אותם איתם. עול כבד וכמעט בלתי אנושי. כך התחיל העידן שלאחר השואה הנוראה באירופה בכלל, ובהולנד בפרט, בכפר קטן בשם קליינדורפ, תרתי משמע, כפר קטן.

"אתם חיים," אמרו השכנים. חלקם בפליאה, חלקם באכזבה וחלקם באושר. הם חזרו על המילים האלה, "כן, אנחנו חיים." וחזרו ואמרו זאת גם זה לזה. "מה עוד אפשר לבקש?" תהו. הרי נותרו מחוץ לתאי הגזים. אך זה היה משפט לועג. משפט של בחירה בלתי אנושית. הם חיו, אך לא מצאו את שלושת הילדים שהיו להם לפני המלחמה. שני בנים ובת. יעקב בן שש, דנדן בן ארבע ולאה בת שנתיים, כאשר נפרדו מהם כשהם נעים בין תקווה וייאוש. הילדים נעו ונדו בתוך עולם של ציידי יהודים במשך יותר משנתיים. לאט, בעזרת הצלב האדום, אנשי המחתרת, ו-HIAS, הארגון היהודי, למדו מה עלה בגורלם של הילדים הרכים שלהם. יעקב נפטר מדלקת בתוספתן, אפנדיציט, וההורים המאמצים שלו לא יכלו להביא אותו לבית חולים בזמן לניתוח. ילד יהודי, נימול, שיער מתולתל שחור משחור. כן, הוזמן רופא, והם אכן השתדלו, עשו את המיטב, אך הילד לא התגבר, התוספתן התפוצץ וגופו קרס. לאלכס ועדינה סיפרו איך חיבקו אותו, החזיקו אותו, שרו לו וסיפרו לו על המשפחה המחכה לו אחרי שהמלחמה תיגמר. קברו אותו בבית קברות נוצרי, בארון קבורה של שכנה זקנה שבדיוק מתה. משפחתה הניחה צלב על הקבר, אבל הם בעצמם קברו פתק באדמה עם שם הילד, גילו, וציירו מגן דוד. ההורים של דֶליה, שאפילו עוד לא נולדה, עמדו מעל הקבר. בכו מעל הצלב הצורם ולא מצאו שום פתק. הם כתבו את שמו ואת תאריך לידתו על קרש, הניחו על האדמה הבולענית, ובכו בחוסר הבנה על אכזריות החיים. אלכס אמר קדיש. הם הניחו ארבע אבנים. אחת לכל אחד מהם.

ב־1944, דנדן, ילד מצחיק ושמח, נתגלה בבית ההולנדים שהחביאו אותו. הוא נלקח למחנה מעבר וסטרבורק והגיע לברגן בלזן ברכבת הטרנספורט האחרונה. "כמעט הצלחנו," אמרו המצילים בצער, בתחושת החמצה נוראית וברגשי אשם. אבל אלכס ועדינה ברחו מהכאב של האנשים הטובים. מהצלב האדום למדו שבברגן בלזן דנדן חלה בטיפוס ונפטר. לדנדן אין קבר שהיה אפשר לעמוד מעליו ולהניח אבן, ולכן עדינה הדליקה בביתה נר תמיד לזכרו של הילד החייכן. עבור יעקב, התחילו בתהליך כדי להביא אותו לקבר ישראל, אך עדיין לא עשו את חובתם כלפיו. לאחר מכן, גם תדליק נר בסלון לזכרו. וכל זה כאשר דליה כבר בועטת בתוך גופה של אימהּ.

ולאה? הבת המבורכת, המתנה שהגיעה אחרי שני בנים? לאה לא חלתה, לא נשלחה למחנה של מוות. היא חיה. שרדה את המחבוא ואת התלאות של המלחמה. שרדה אפילו את חורף הרעב של 1944 שפגע קשה במיוחד במערב הולנד, שם התגוררה. ההורים של דליה גילו אותה אצל שתי אחיות זקנות, רווקות, שטיפלו בה באהבה. כאשר אלכס פרינס, האבא לעתיד של דליה, בא לבקש אותה, הנשים היססו. ביקשו עוד קצת זמן להיפרד מהילדה שכה אהבו. היא כמו הבת שלא זכו בעצמן להביא לעולם. כמעט שלוש שנים הייתה איתם. הם לימדו אותה הכול, שפה, אצלם נגמלה מחיתוליה. הם לקחו אותה לגן משחקים. סיפור הכיסוי של לאה עבד יפה. היא הייתה בת משפחה שאימהּ חלתה בשחפת ולא יכלה לטפל בבת. אביה נהרג, כביכול, בהפגזה על רוטרדם בתחילת המלחמה, וכך נותרה "הֳנֶקֶה" הקטנה בלי בית. בהתחלה הם קיבלו אותה בלי הרבה חשק. בגילן, היה קשה לטפל בילדה צעירה כל כך, אבל הם נקשרו אליה מאוד. ועכשיו, אחרי כל השנים, איך יעבירו אותה לידיים של מישהו שהילדה אפילו לא זוכרת? היה היגיון בדבריהן, ואלכס, חלש מהשנים שעבר, המום מהעובדה שלאה כאן לפניו, החזיק רק את תעודת הלידה שלה, את התמונה שלה עם אימהּ, והסכים לתת לדודות המחייכות־בוכות עוד כמה ימים. מה כבר יכול היה לעשות? הנשים האלה הצילו את בתו! איך הוא יקרע אותה עכשיו מידיהן? הובטח לו שתוך כמה ימים הן יביאו את הילדה אליו לקליינדורפ, אך ביום המיוחל חיכו אלכס ועדינה, ולאה לא הגיעה. התקיימו שיחות הלוך ושוב. הנשים התחננו ל"עוד קצת." בכו שוב. בשלב מסוים, גם המחתרת שמסרה את לאה לנשים נכנסה לתמונה, וגם הארגון היהודי, אך לאה עדיין הייתה אצל הדודות. אלכס ועדינה נסעו יחד, ראו את לאה, אך לא אפשרו להם להתקרב. לבסוף, פנו הזוג פרינס לבית המשפט בדרישה להחזיר את בתם, וזכו. "זכות ההורים לגדל את בתם היא זכות בלתי מעורערת," קבע השופט, והוסיף שלאור הטרגדיה של אובדן המשפחה, יש חשיבות מכרעת להחזיר את הבת לחיק משפחתה ולעזור לה להירפא.

יחד עם שני שוטרים הגיעו לבית שבו שהתה לאה, אך לא מצאו אותה שם. הדודות סירבו לדבר. הן רק מסרו מכתב לפמליה הדרוכה מחוץ לדלתן. "היא כבר לא יהודייה," היה כתוב בו, "היא שייכת לכנסייה הקתולית." בלילה הגיע הכומר ולקח אותה. "אנחנו נציל את נפשה, אחרי שהצלחנו להציל את גופה."

במשך שנים, כך למדה דליה לאט־לאט, הוריה והרשויות ושארית הפליטה היהודית בהולנד חיפשו אחרי לאה פרינס, הנקה ואן דאלן, אך היא לא נמצאה מעולם.

"נהדר," אמרו השכנים, כאשר הבטן של עדינה הלכה ותפחה. "סימן שאת מתגברת," הוסיפו, אבל אף אחד מהם לא היה יהודי. בתי היהודים, בהם גרו הוריהם, אחיהם, המשפחה המורחבת, נותרו חלולים, אתר קבורה ללא גופות. כך התייחסו אלכס ועדינה למבנים השותקים. הרי קברים אמיתיים לא היו. ומפני שגרו ממול בית קברות שכזה, שאף אחד אחר לא הגדירו במילים אלה, האובדן הבלתי מתואר נותר פיזית מול עיניהם, ונותר חרוט בנפשם ובחייהם. השקט של המוות הדהד בכל מקום ובתוך ביתם. לא היו עוד קולות של ילדים. החדרים היו ריקים. אפילו בגדי הילדים שעדיין נמצאו בבית שכבו מיותמים. לבסוף, ההתגברות על אסון השואה הייתה רק למראית העין. מתחו קו תחת העבר. עשו "כאילו" והביאו חיים חדשים לעולם בלי לחשוב מעבר להריון, כי אישה הרה היא סימן לשמחה וסימן שהחיים נורמליים. האסון שנקרא "שואה" נותר אילם, ובחלוף הזמן הפצע הפסיק לדמם. אלא שכאבי הפנטום מקטיעת כל אהוביהם, בכללם הילדים הרכים, הפכו לחלק בלתי נפרד מחייהם.