הבדידות הנוראה הנפלאה הזאת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הבדידות הנוראה הנפלאה הזאת
מכר
מאות
עותקים
הבדידות הנוראה הנפלאה הזאת
מכר
מאות
עותקים

הבדידות הנוראה הנפלאה הזאת

5 כוכבים (17 דירוגים)

עוד על הספר

עידו פיוטרקובסקי

עידו פיוטרקובסקי הוא קצין שריון במיל'. בשנות שירותו האחרונות השתתף בקורס מפקדי פלוגות של צבא ארה"ב, פיקד על פלוגת טנקים מבצעית וכן פיקד על קורס קציני שריון (קק"ש). הוא בן זוגה של רוני ואבא של אמרי ועופר.

תקציר

אנחנו, המפקדים בצה"ל, התנסינו בחוויות של מנהיגות טוטלית רגע אחרי שהפכנו לאנשים בוגרים. למדנו להנהיג בתנועה תוך שאנחנו נופלים וקמים, כושלים וממשיכים ללכת.
הראשוניות, הבוסריות והתום שאיתם הגענו לעולם הפיקוד התחלפו כעבור שנים בחספוס, קשיחות וביטחון. עוצמת החוויות הולידה בנו ספקטרום רגשי רחב ועמוק: כעס, אכזבה, שמחה, גאווה, נחת ופחד.

וכאן נולדה הבעיה.

בחיים המתוחים והעמוסים שחווה המפקד בעת שירותו בצבא קשה למצוא את הזמן לעבד, לחשוב ולהרגיש.
ומה עם המפקד שכבר השתחרר? הוא מרגיש שמה שחווה הוא כבר פאסה, מה שהיה היה וכעת, בדרום אמריקה או בחברת ההיי-טק שבה הוא עובד, אין לזה מקום. "חלאס, התקדמנו, התבגרנו".

הסיפור שלנו, המפקדים של היום-יום, כמעט לא מעובד. הסיפור על הבדידות, המשברים שבדרך וכאב הכישלון, וגם על הצמיחה האישית, הסיפוק, השמחה ותעצומות הנפש שמלווים את שגרת הפיקוד – כמעט לא מסופר.

הבדידות הנוראה הנפלאה הזאת הוא ספר שנכתב לכל אותם מפקדים שממש ברגעים אלו או בתקופה מסוימת בעבר, חוו את הפיקוד בענק, בעוצמה, והיו רוצים לעבד את מה שעברו, להרהר בהחלטו שקיבלו ולהשלים עם מי שהיו.

עידו פיוטרקובסקי הוא קצין שריון במיל'. בשנות שירותו האחרונות השתתף בקורס מפקדי פלוגות של צבא ארה"ב, פיקד על פלוגת טנקים מבצעית וכן פיקד על קורס קציני שריון (קק"ש). הוא בן זוגה של רוני ואבא של אמרי ועופר.

פרק ראשון

הקדמה


יום רביעי בערב, 5.8.2015

"אני חייב לחזור לשם. מאז שהייתי מ"מ (מפקד מחלקה) בפלוגה אמרתי לעצמי שיום אחד אני עוד אחזור למקום הזה. זה כל מה שאני רוצה, לחזור לפלוגה הזאת כמ"פ (מפקד פלוגה) מייד בסיום הלימודים."

"מה הסיכוי שבאמת תקבל את הפיקוד עליה?" שאל אותי אחי, עמית.

"שלושים-ארבעים אחוז," עניתי, "אבל אתה מכיר אותי. אני מעדיף להיתלות באחוזים הבודדים ולצפות, ומקסימום אם לא ילך, נתבאס קצת ונמשיך הלאה."

"אני מקווה בשבילך שלא תתבאס. אני מרגיש שיהיה בסדר, לא יודע למה, ככה מרגיש."

 

יום שישי בצהריים, 21.8.2015

"מה המצב אח? יש לי חדשות מעניינות," פתחתי.

"מה, בקשר לפלוגה? קיבלת את מה שרצית?"

"זה מורכב קצת."

"מה מורכב, קיבלת או לא?"

"בוא, בוא נשב עוד שעתיים ברחמו, זה לשיחה בארבע עיניים."

"נו, מה? תספר לי מה כל כך מעניין!"

"קיבלתי את הפלוגה שרציתי, אני הולך להיות מ"פ 'וַמפּיר'."

"איזה תותח, יא אללה! הרגשתי שיהיה בסדר! אבל אתה נראה חצי כוח. איפה ההתלהבות של שבוע שעבר?"

"תשמע, אני שמח, שלא תבין לא נכון. פשוט, המ"פ שאני הולך להחליף... זאת הפעם הראשונה שאני הולך להיכנס לנעליים באמת גדולות. שמע, הוא מקצוען על, מתוקתק, כריזמטי, הביא את הפלוגה לשיאים. בהרבה מובנים אנחנו יושבים על משבצות די דומות."

השיחה נמשכת, ואחי מנסה לשכנע אותי שאני כנראה מאדיר את המ"פ ההוא באופן מוגזם. שככה זה אולי נראה מרחוק אבל שבפועל בטח גם למ"פ ההוא, כמו לכולנו, יש פגמים, ושהוא בטוח שאצליח להביא צדדים מיוחדים משלי לתפקיד, כמו בכל התפקידים שעשיתי עד עכשיו.

ואני, אני רק חושב איזה אופי חזירי יש לי. עד שכבר קיבלתי את הפלוגה שעליה חלמתי – פלוגה חזקה, עם מסורת, הווי, משמעת ורוח לחימה – אני מצליח למצוא את הצדדים הרעים שבחבילה.

חזירות. פשוט חזירות. לא נעים להודות, כי באיזשהו מקום כולנו רוצים להיכנס לפלוגה עם בסיס טוב שתאפשר לנו לעסוק בעיקר, להגיע לגבהים חדשים ולשאוף למצוינות במקום לטבוע בחרא ולהרגיש כמו גננת. מצד שני, מי מאיתנו לא רוצה להגיע כמושיע, כמפקד הגבר-גבר הזה, שסוף סוף מזיז פה דברים, שמאז שהגיע הכול השתנה, "ההוא שעשה פה תהליך מטורף".

האם כל המ"פים הם כמוני? כאלה צרי אופקים, חזירים?

אני באמת רוצה פלוגה חלשה? או אולי פלוגה טובה עם מ"פ חלש?

(יכול להיות בכלל דבר כזה?)

פרולוג


קוראים לי עידו פיוטרקובסקי. בן שלושים בעת כתיבת שורות אלו ונשוי לרוני זה חמש שנים. שֵׁרַתִּי בצבא כ-11 שנים. לפני שהתחלתי לפקד על פלוגה מבצעית, שֵׁרַתִּי ארבע שנים בתפקידים פיקודיים: מפקד בקורס מפקדי טנקים, רס"פ (רב סמל פלוגתי), מפקד מחלקה בפלוגה מבצעית, מפקד צוות בקורס קציני שריון וסמ"פ (סגן מפקד פלוגה) בפלוגה מבצעית. לאחר מכן יצאתי לתקופת לימודים של כשנתיים במכללה לפיקוד טקטי. למדתי בה את המקצוע הצבאי במקביל ללימודי תואר ראשון בכלכלה באוניברסיטת בר אילן.

בסיום הלימודים התמניתי לתפקיד המשמעותי ביותר בקריירה הצבאית שלי – מפקד פלוגת "ומפיר אימפריה" בגדוד 52, חטיבה 401. מילאתי את התפקיד במשך כמעט שנתיים שבמהלכן ביצענו תעסוקה מבצעית בגזרת עוטף אילת, בגבול לבנון (אוגדה 91), אדוריים (חטיבה מרחבית יהודה) ועזה. בין לבין ביצענו שלוש תקופות אימון ברמת הגולן.

הסיפור שלי הוא סיפור שגרתי. בלי קרבות מפוארים. בלי הרוגים. סיפור של מפקד פלוגה בעידן של שקט ביטחוני יחסי. סיפור על מנהיגות יום-יומית ועל ניהול המתחים שהיא מביאה איתה. בין הבית לצבא, המשרד לשטח, הרמה הממונה והכפופים, ריכוז הסמכויות וביזורן, ההליכה בתלם והחוצפה, הנוקשות והרוך.

כשהייתי צעיר יותר, נטיתי להכריע מתחים באופן חד משמעי ונחרץ. חשבתי שזהו תפקידו של המפקד – להיות נחרץ, חד ובטוח. כמו בסרטים, כמו מופסה ב"מלך האריות" או ויליאם ולאס ב"לב אמיץ". בחלוף השנים הבנתי שלרוב, המתחים אינם מוכרעים. הם רק מנוהלים בצורות יותר ויותר מורכבות.

הכי מפתה זה להכריע מתחים. מרחוק, הנחרצות והביטחון העצמי המופלג נראים "פיקודיים" מאוד. מי לא חלם פעם להיות אותו מפקד קשוח ונוקשה שביחידה שלו יש "משמעת ברזל", זה שמביא את הלוחמים שלו לקצה גבול היכולת ואל הרמות המקצועיות הגבוהות ביותר? בצד השני, כולנו נרגשים ושואבים השראה כשאנחנו שומעים על אותו מפקד נערץ ואהוב שהחום והאהבה שהקרין והשיחות האישיות האין-סופיות שניהל עם חייליו גרמו להם ללכת אחריו בעיניים עצומות. מרחוק, שני הקטבים נראים טוב, מושלם, ממש כמו בתמונות מחופשה משפחתית בפייסבוק. כשמתקרבים קצת, מגלים שבחיים כמו בחיים, לכל בחירה נחרצת וחד משמעית יש מחירים כבדים בצידה.

אז למי כתבתי את הסיפור שלי? לכל אותם אנשים שחשים שמלאכת הפיקוד והמנהיגות היא מלאכת קבלת החלטות וניהול מתחים אין-סופי; שנלהבים מכך שלהנהיג זה אף פעם לא לשבת באזור הנוחות אלא לנוע תמיד בין לבטים, סתירות וקטבים; שאוהבים את החיים שלהם דינמיים, מלאי מחשבה ועניין, ושהשאיפה לאחריות, יחד עם הטוב והרע שבאים איתה, טבועה בהם. אלו שנהנים מזה אבל לפעמים גם לא סובלים את זה ורק רוצים לנוח ושהדברים קצת יזרמו מאליהם. לאלו שיכולים לקום בבוקר בטוחים בעצמם ובדרכם – מין "רמטכ"לים" קטנים, ובערב ללכת לישון אובדי עצות ולנסות לחשב כמה זמן עוד נשאר לסבל הזה.

אנחנו, המפקדים בצה"ל, התנסינו בחוויות של מנהיגות טוטלית רגע אחרי שהפכנו לאנשים בוגרים. למדנו להנהיג בתנועה תוך שאנחנו כושלים והולכים, קמים ונופלים. הראשוניות, הבוסריות והתום שאיתם הגענו לעולם הפיקוד, התחלפו כעבור שנים בחספוס, קשיחות וביטחון. עוצמת החוויות הולידה בנו ספקטרום רגשי רחב ועמוק. כעס, אכזבה, שמחה, גאווה, סיפוק, פחד וביטחון.

וכאן נולדה הבעיה.

בחיים הלחוצים, העמוסים והמשימתיים שחווה המפקד שעדיין משרת בצבא, קשה למצוא את הזמן לעבד, לחשוב ולהרגיש. מי שכבר השתחרר, מרגיש שזה פאסה – מה שהיה היה וכעת, בדרום אמריקה או בחברת ההיי-טק שבה הוא עובד אין לזה מקום. חאלס, התקדמנו, התבגרנו.

הספר הזה נכתב לכל אלה שממש ברגעים אלו, או בתקופה מסוימת בעבר חוו את הפיקוד בענק, בעוצמה, ורגע אחרי היו רוצים לעבד את מה שעברו, להרהר בהחלטות שקיבלו ולהשלים עם מי שהיו.

לטובת אנשים שכאלה אני מביא את הסיפור שלי.

הסיפור אמיתי, למעט שמות האנשים ששונו מטעמי צנעת הפרט. בשל הצורך להביע רעיון מסוים הוספתי לעיתים רכיב משלים ממוחי ולעיתים החסרתי פריטי מידע שלא היו נחוצים לסיפור. יש אנשים רבים שחוו את החוויות המתוארות בספר מזווית אחרת ואולי אף מנוגדת לזאת שלי. הזווית שלי לא תמיד הייתה הנכונה והצודקת אך היא תמיד הייתה הזווית שלי.

פרפורי בטן של התחלות


ערב סוכות. רוני ואני הלכנו לאמץ את הכלבה שהבטחתי לה שניקח לפני שאחזור לצבא. תקופת לימודים של שנתיים שבהן חיינו ביחד וישנו באותה המיטה בכל לילה עומדת להסתיים. אני מתפלל שהכלבה תהווה תחליף ראוי, אף על פי שאם זה היה תלוי בי, בחיים לא הייתי מוסיף טרדה שכזאת לחיים שלנו. אבל רוני הבינה באופן חד-משמעי שהזוגיות שלנו בשנתיים הקרובות מושהית, וכלבה נראית לה כמו אחלה של "מחליף בן הזוג בהיעדרו". קוראים לה פונץ ולימים, כשרוני ואני נריב בטלפון במהלך השבוע, היא היחידה שתקבל אותי בהתלהבות כשאחזור מהצבא לסופ"ש.

לקחנו את הכלבה ונסענו לנמל התעופה שדה דב. משם, לאחר פרידה אמוציונלית ביותר, עליתי למטוס ונָחַתִּי כעבור שעה וחצי באילת – האזור שבו הפלוגה ביצעה אז תעסוקה מבצעית על קו הגבול הירדני. באילת אסף אותי אלמליח, המ"פ שעמדתי להחליף, עם הנהג שלו והחובש הפלוגתי. אלמליח שאל אותי איך עברה הטיסה, ואני התחלתי לחשב כל משפט שיוצא לי מהפה. "היה סבבה אחי, איך הולך בגזרה?"

במקביל שאלתי את כלפון, החובש, כמה זמן הוא כבר בתפקיד (עדיף שאני אזום ואתיר את המתח). "כמעט שמונה חודשים," הוא ענה.

הנסיעה נמשכה והם דיברו ביניהם בשפה פלוגתית. לא הבנתי כלום אבל האזנתי בקשב רב. אלמליח נראה נינוח, שמח, בטוח בעצמו ובמקום שלו בפלוגה. הגענו למוצב, הנחנו את הציוד בחדר ועברנו דרך חדרי המגורים בדרך למשרד. בכל חדר שאלמליח פתח את דלתו נמצאו לוחמים שקיבלו את פניו בשלל הלצות ומשפטים מהשפה הפלוגתית, והוא השיב להם באותה השפה וטרק אחריו את הדלת. "נראה שטוב להם פה," אמרתי לאלמליח והרגשתי שדברים בתוכי מתחילים להתערער. למה בכלל הגעתי לפה? מה כבר אפשר להוסיף, לשנות או לתת לארגון שנראה כל כך טוב? האם נגזר עליי פשוט לתחזק ולשמר את המצב עד יומי האחרון בפלוגה?

"כן, מה רע?" השיב אלמליח.

נכנסנו למשרד ודיברנו על הא ועל דא. אלמליח עמד להשתחרר. כל העולם רדף אחריו שיחתום עוד ויישאר בצבא. תותחים כמוהו לא משחררים כל כך מהר. דיברנו ודיברנו אבל אני רק חשבתי על השיחה שהייתה לי מוקדם יותר באותו היום עם ניר, חבר טוב מתקופת הלימודים. ניר סיפר על הימים הראשונים בתפקיד המ"פ וכמה קשה לו. הוא סיפר שהוא מרגיש שהוא כבר לא אותו מפקד שהיה פעם, כשהיה מ"מ או סמ"פ. משהו לא עובד לו. הביטחון הוא לא אותו ביטחון, וכאשר הוא ראה את המ"פ שעמד להחליף, הוא התמלא בקנאה. קנאה בנינוחות הפיקודית שהייתה לו, ביכולת לשלב בין סמכותיות וחום.

"אתה צריך לזכור שכניסה לתפקיד היא אירוע לא פייר, במיוחד לא בשלב החפיפה עם המ"פ היוצא," אמרתי לניר. "אתה מחליף בנאדם שנמצא בפלוגה הזאת כבר שנה ומעלה, ולא משנה מה התרחש בזמן הזה – הוא כבר מרגיש בנוח עם מה שיש, הוא מחובר לזה וזה כבר חלק ממנו. אתה רואה אותו אחרי כל המשברים, הבעיות, ההצלחות, כשהוא כבר רואה את הסוף ומרגיש שהאחריות מתחילה לנזול מהכתפיים. ואתה, מה אתה בשלב הזה? אתה אפילו לא זוכר את השמות של כל המ"מים שלך. אתה זוכר את עצמך כזה תותח וטוב, אבל אם תחשוב על זה, אתה בעצם נזכר ברגעים שבהם כבר היית ותיק בתפקידים שביצעת. אם תיזכר בשלבים הראשונים, בכל תפקיד שביצעת, תראה שתמיד היית די חלש וחסר אונים בהם.

"הדבר הכי חשוב בתחילת התפקיד הוא לא לספר לעצמך מי אתה על סמך הימים הראשונים בתפקיד. תזכור שזה לא באמת אתה. זה האתה החלש שלך, והטוב שבך יפרוץ רק כשיהיה בך מספיק ביטחון."

ניר הודה לי ואמר שהעצות עזרו מאוד. הרגשתי תותח, אילו עצות, איזה נאום! אשכרה הצלחתי לעזור לחבר בצרה.

חזרתי להקשיב לאלמליח. הוא סיפר על כל חייל וחייל בפלוגה את כל הפרטים הקטנים. "יוסי מזרחי. אימא שלו מסובכת בנווה תרצה, והיחידה שהוא מקשיב לה היא אחותו החורגת. אסף רוזן, זה שכולם קוראים לו 'קבוק', זה בנאדם שביום-יום הוא אחד משלושת החיילים הכי טובים בפלוגה אבל אחת לחודש הוא חוטף תג'ננה, משתולל ואף אחד לא יכול לעצור אותו במשך כמה שעות. אל תתרגש ואל תשפוט אותו על זה, רק תדאג שהוא יראה קב"ן (קצין בריאות הנפש) אחת לשבועיים לפחות."

אלמליח המשיך וסיפר לי על התוכניות המבצעיות שאליהן הפלוגה נערכת, ברמת פירוט שרק מקצוען אמיתי יכול להגיע אליה. אני הקשבתי וחשבתי לעצמי על הנאום שנתתי לניר על הכניסה לתפקיד. האמנתי בכל מילה שאמרתי בו, אבל מה, עליי הוא לא עבד לגמרי. אני עדיין הרגשתי כמו מפקד קטן שהשיא מאחוריו, ליד התותח הזה אלמליח.

"כניסה לתפקיד היא תקופה מאתגרת מאוד בהקשר המנטלי. אזכור את זה היטב כאשר אחרים לידי או מתחתיי ייכנסו לתפקיד ואנסה לשפוט אותם בעין פחות ביקורתית," כך אמרתי לעצמי והבטחתי לקיים בעתיד.

שבוע החפיפה עם אלמליח היה מרתק. הגעתי אליו מוכן עם רשימת שאלות ארוכה ומסודרת, ואלמליח ענה על כולן והוסיף עוד המון נקודות למחשבה. העצה הטובה ביותר שנתן הייתה: "בחודשים הראשונים אתה הולך לרצות להשיג את כל העולם ואחותו. לשנות את הנוהל הזה, להתחיל תהליך כזה, לעצור את הנורמה ההיא. תעשה לעצמך סדר עדיפויות ברור. תחליט מה לא נמצא בראש סדר העדיפויות, ומה נראה לך חשוב אבל לא לשלב הראשון של הפיקוד על הפלוגה. בדברים האלה אל תיגע עד שיגיע הזמן הנכון. אתה כבר תרגיש את זה. המשפט שמגדיר הכי טוב את רוב המפקדים בתחילת התפקיד הוא תפסת מרובה לא תפסת."

בסיום השבוע, שעתיים לפני טקס ההחלפה, הגיע בז'ינו המג"ד (מפקד גדוד) לעשות לי שיחת פתיחה. עשינו היכרות קצרה. בז'ינו לא הכביר במילים, הוא רק אמר שמעתה ואילך כל מה שקורה בפלוגה ו' הוא באחריותי. פשוט וחד. הטקס עבר חלק, ואחריו הקפצתי את כל הפלוגה למסע של כשמונה קילומטר עם אלונקות. את המסע תכננתי מראש עם מפקדי המפל"ג (מפקדת הפלוגה). רציתי כניסה מעניינת לתפקיד, ולא התאימה לי שיחת הפתיחה הבנאלית שבדרך כלל עושה המפקד הנכנס עם לוחמיו באחד החדרים במוצב. המסע הוא המסר שלי. זה מה שחשוב לי וזה מי שאני. לזוז, לעבוד ולא לחפור על ערכים מובילים וחזון.

את המסע סיימנו ליד מעבר הגבול "רבין", בלב הגזרה הפלוגתית. אנשי המפל"ג, יד ימינו של המ"פ, ארגנו את כתובת האש, האוכל ומוזיקת הרקע, ואני נשאתי נאום של שתי דקות בלבד. בדקה הראשונה סיפרתי על עצמי ובדקה השנייה אמרתי מה הם שני הדברים שהכי חשובים לי כמ"פ – מוכנות למלחמה ואחוות לוחמים. ביקשתי מהלוחמים לחזור על שניהם בקול רם, ובזאת התחילו חגיגות של שירי פלוגה במשך שעה וחצי. התחלה ורודה.

עידו פיוטרקובסקי

עידו פיוטרקובסקי הוא קצין שריון במיל'. בשנות שירותו האחרונות השתתף בקורס מפקדי פלוגות של צבא ארה"ב, פיקד על פלוגת טנקים מבצעית וכן פיקד על קורס קציני שריון (קק"ש). הוא בן זוגה של רוני ואבא של אמרי ועופר.

עוד על הספר

הבדידות הנוראה הנפלאה הזאת עידו פיוטרקובסקי

הקדמה


יום רביעי בערב, 5.8.2015

"אני חייב לחזור לשם. מאז שהייתי מ"מ (מפקד מחלקה) בפלוגה אמרתי לעצמי שיום אחד אני עוד אחזור למקום הזה. זה כל מה שאני רוצה, לחזור לפלוגה הזאת כמ"פ (מפקד פלוגה) מייד בסיום הלימודים."

"מה הסיכוי שבאמת תקבל את הפיקוד עליה?" שאל אותי אחי, עמית.

"שלושים-ארבעים אחוז," עניתי, "אבל אתה מכיר אותי. אני מעדיף להיתלות באחוזים הבודדים ולצפות, ומקסימום אם לא ילך, נתבאס קצת ונמשיך הלאה."

"אני מקווה בשבילך שלא תתבאס. אני מרגיש שיהיה בסדר, לא יודע למה, ככה מרגיש."

 

יום שישי בצהריים, 21.8.2015

"מה המצב אח? יש לי חדשות מעניינות," פתחתי.

"מה, בקשר לפלוגה? קיבלת את מה שרצית?"

"זה מורכב קצת."

"מה מורכב, קיבלת או לא?"

"בוא, בוא נשב עוד שעתיים ברחמו, זה לשיחה בארבע עיניים."

"נו, מה? תספר לי מה כל כך מעניין!"

"קיבלתי את הפלוגה שרציתי, אני הולך להיות מ"פ 'וַמפּיר'."

"איזה תותח, יא אללה! הרגשתי שיהיה בסדר! אבל אתה נראה חצי כוח. איפה ההתלהבות של שבוע שעבר?"

"תשמע, אני שמח, שלא תבין לא נכון. פשוט, המ"פ שאני הולך להחליף... זאת הפעם הראשונה שאני הולך להיכנס לנעליים באמת גדולות. שמע, הוא מקצוען על, מתוקתק, כריזמטי, הביא את הפלוגה לשיאים. בהרבה מובנים אנחנו יושבים על משבצות די דומות."

השיחה נמשכת, ואחי מנסה לשכנע אותי שאני כנראה מאדיר את המ"פ ההוא באופן מוגזם. שככה זה אולי נראה מרחוק אבל שבפועל בטח גם למ"פ ההוא, כמו לכולנו, יש פגמים, ושהוא בטוח שאצליח להביא צדדים מיוחדים משלי לתפקיד, כמו בכל התפקידים שעשיתי עד עכשיו.

ואני, אני רק חושב איזה אופי חזירי יש לי. עד שכבר קיבלתי את הפלוגה שעליה חלמתי – פלוגה חזקה, עם מסורת, הווי, משמעת ורוח לחימה – אני מצליח למצוא את הצדדים הרעים שבחבילה.

חזירות. פשוט חזירות. לא נעים להודות, כי באיזשהו מקום כולנו רוצים להיכנס לפלוגה עם בסיס טוב שתאפשר לנו לעסוק בעיקר, להגיע לגבהים חדשים ולשאוף למצוינות במקום לטבוע בחרא ולהרגיש כמו גננת. מצד שני, מי מאיתנו לא רוצה להגיע כמושיע, כמפקד הגבר-גבר הזה, שסוף סוף מזיז פה דברים, שמאז שהגיע הכול השתנה, "ההוא שעשה פה תהליך מטורף".

האם כל המ"פים הם כמוני? כאלה צרי אופקים, חזירים?

אני באמת רוצה פלוגה חלשה? או אולי פלוגה טובה עם מ"פ חלש?

(יכול להיות בכלל דבר כזה?)

פרולוג


קוראים לי עידו פיוטרקובסקי. בן שלושים בעת כתיבת שורות אלו ונשוי לרוני זה חמש שנים. שֵׁרַתִּי בצבא כ-11 שנים. לפני שהתחלתי לפקד על פלוגה מבצעית, שֵׁרַתִּי ארבע שנים בתפקידים פיקודיים: מפקד בקורס מפקדי טנקים, רס"פ (רב סמל פלוגתי), מפקד מחלקה בפלוגה מבצעית, מפקד צוות בקורס קציני שריון וסמ"פ (סגן מפקד פלוגה) בפלוגה מבצעית. לאחר מכן יצאתי לתקופת לימודים של כשנתיים במכללה לפיקוד טקטי. למדתי בה את המקצוע הצבאי במקביל ללימודי תואר ראשון בכלכלה באוניברסיטת בר אילן.

בסיום הלימודים התמניתי לתפקיד המשמעותי ביותר בקריירה הצבאית שלי – מפקד פלוגת "ומפיר אימפריה" בגדוד 52, חטיבה 401. מילאתי את התפקיד במשך כמעט שנתיים שבמהלכן ביצענו תעסוקה מבצעית בגזרת עוטף אילת, בגבול לבנון (אוגדה 91), אדוריים (חטיבה מרחבית יהודה) ועזה. בין לבין ביצענו שלוש תקופות אימון ברמת הגולן.

הסיפור שלי הוא סיפור שגרתי. בלי קרבות מפוארים. בלי הרוגים. סיפור של מפקד פלוגה בעידן של שקט ביטחוני יחסי. סיפור על מנהיגות יום-יומית ועל ניהול המתחים שהיא מביאה איתה. בין הבית לצבא, המשרד לשטח, הרמה הממונה והכפופים, ריכוז הסמכויות וביזורן, ההליכה בתלם והחוצפה, הנוקשות והרוך.

כשהייתי צעיר יותר, נטיתי להכריע מתחים באופן חד משמעי ונחרץ. חשבתי שזהו תפקידו של המפקד – להיות נחרץ, חד ובטוח. כמו בסרטים, כמו מופסה ב"מלך האריות" או ויליאם ולאס ב"לב אמיץ". בחלוף השנים הבנתי שלרוב, המתחים אינם מוכרעים. הם רק מנוהלים בצורות יותר ויותר מורכבות.

הכי מפתה זה להכריע מתחים. מרחוק, הנחרצות והביטחון העצמי המופלג נראים "פיקודיים" מאוד. מי לא חלם פעם להיות אותו מפקד קשוח ונוקשה שביחידה שלו יש "משמעת ברזל", זה שמביא את הלוחמים שלו לקצה גבול היכולת ואל הרמות המקצועיות הגבוהות ביותר? בצד השני, כולנו נרגשים ושואבים השראה כשאנחנו שומעים על אותו מפקד נערץ ואהוב שהחום והאהבה שהקרין והשיחות האישיות האין-סופיות שניהל עם חייליו גרמו להם ללכת אחריו בעיניים עצומות. מרחוק, שני הקטבים נראים טוב, מושלם, ממש כמו בתמונות מחופשה משפחתית בפייסבוק. כשמתקרבים קצת, מגלים שבחיים כמו בחיים, לכל בחירה נחרצת וחד משמעית יש מחירים כבדים בצידה.

אז למי כתבתי את הסיפור שלי? לכל אותם אנשים שחשים שמלאכת הפיקוד והמנהיגות היא מלאכת קבלת החלטות וניהול מתחים אין-סופי; שנלהבים מכך שלהנהיג זה אף פעם לא לשבת באזור הנוחות אלא לנוע תמיד בין לבטים, סתירות וקטבים; שאוהבים את החיים שלהם דינמיים, מלאי מחשבה ועניין, ושהשאיפה לאחריות, יחד עם הטוב והרע שבאים איתה, טבועה בהם. אלו שנהנים מזה אבל לפעמים גם לא סובלים את זה ורק רוצים לנוח ושהדברים קצת יזרמו מאליהם. לאלו שיכולים לקום בבוקר בטוחים בעצמם ובדרכם – מין "רמטכ"לים" קטנים, ובערב ללכת לישון אובדי עצות ולנסות לחשב כמה זמן עוד נשאר לסבל הזה.

אנחנו, המפקדים בצה"ל, התנסינו בחוויות של מנהיגות טוטלית רגע אחרי שהפכנו לאנשים בוגרים. למדנו להנהיג בתנועה תוך שאנחנו כושלים והולכים, קמים ונופלים. הראשוניות, הבוסריות והתום שאיתם הגענו לעולם הפיקוד, התחלפו כעבור שנים בחספוס, קשיחות וביטחון. עוצמת החוויות הולידה בנו ספקטרום רגשי רחב ועמוק. כעס, אכזבה, שמחה, גאווה, סיפוק, פחד וביטחון.

וכאן נולדה הבעיה.

בחיים הלחוצים, העמוסים והמשימתיים שחווה המפקד שעדיין משרת בצבא, קשה למצוא את הזמן לעבד, לחשוב ולהרגיש. מי שכבר השתחרר, מרגיש שזה פאסה – מה שהיה היה וכעת, בדרום אמריקה או בחברת ההיי-טק שבה הוא עובד אין לזה מקום. חאלס, התקדמנו, התבגרנו.

הספר הזה נכתב לכל אלה שממש ברגעים אלו, או בתקופה מסוימת בעבר חוו את הפיקוד בענק, בעוצמה, ורגע אחרי היו רוצים לעבד את מה שעברו, להרהר בהחלטות שקיבלו ולהשלים עם מי שהיו.

לטובת אנשים שכאלה אני מביא את הסיפור שלי.

הסיפור אמיתי, למעט שמות האנשים ששונו מטעמי צנעת הפרט. בשל הצורך להביע רעיון מסוים הוספתי לעיתים רכיב משלים ממוחי ולעיתים החסרתי פריטי מידע שלא היו נחוצים לסיפור. יש אנשים רבים שחוו את החוויות המתוארות בספר מזווית אחרת ואולי אף מנוגדת לזאת שלי. הזווית שלי לא תמיד הייתה הנכונה והצודקת אך היא תמיד הייתה הזווית שלי.

פרפורי בטן של התחלות


ערב סוכות. רוני ואני הלכנו לאמץ את הכלבה שהבטחתי לה שניקח לפני שאחזור לצבא. תקופת לימודים של שנתיים שבהן חיינו ביחד וישנו באותה המיטה בכל לילה עומדת להסתיים. אני מתפלל שהכלבה תהווה תחליף ראוי, אף על פי שאם זה היה תלוי בי, בחיים לא הייתי מוסיף טרדה שכזאת לחיים שלנו. אבל רוני הבינה באופן חד-משמעי שהזוגיות שלנו בשנתיים הקרובות מושהית, וכלבה נראית לה כמו אחלה של "מחליף בן הזוג בהיעדרו". קוראים לה פונץ ולימים, כשרוני ואני נריב בטלפון במהלך השבוע, היא היחידה שתקבל אותי בהתלהבות כשאחזור מהצבא לסופ"ש.

לקחנו את הכלבה ונסענו לנמל התעופה שדה דב. משם, לאחר פרידה אמוציונלית ביותר, עליתי למטוס ונָחַתִּי כעבור שעה וחצי באילת – האזור שבו הפלוגה ביצעה אז תעסוקה מבצעית על קו הגבול הירדני. באילת אסף אותי אלמליח, המ"פ שעמדתי להחליף, עם הנהג שלו והחובש הפלוגתי. אלמליח שאל אותי איך עברה הטיסה, ואני התחלתי לחשב כל משפט שיוצא לי מהפה. "היה סבבה אחי, איך הולך בגזרה?"

במקביל שאלתי את כלפון, החובש, כמה זמן הוא כבר בתפקיד (עדיף שאני אזום ואתיר את המתח). "כמעט שמונה חודשים," הוא ענה.

הנסיעה נמשכה והם דיברו ביניהם בשפה פלוגתית. לא הבנתי כלום אבל האזנתי בקשב רב. אלמליח נראה נינוח, שמח, בטוח בעצמו ובמקום שלו בפלוגה. הגענו למוצב, הנחנו את הציוד בחדר ועברנו דרך חדרי המגורים בדרך למשרד. בכל חדר שאלמליח פתח את דלתו נמצאו לוחמים שקיבלו את פניו בשלל הלצות ומשפטים מהשפה הפלוגתית, והוא השיב להם באותה השפה וטרק אחריו את הדלת. "נראה שטוב להם פה," אמרתי לאלמליח והרגשתי שדברים בתוכי מתחילים להתערער. למה בכלל הגעתי לפה? מה כבר אפשר להוסיף, לשנות או לתת לארגון שנראה כל כך טוב? האם נגזר עליי פשוט לתחזק ולשמר את המצב עד יומי האחרון בפלוגה?

"כן, מה רע?" השיב אלמליח.

נכנסנו למשרד ודיברנו על הא ועל דא. אלמליח עמד להשתחרר. כל העולם רדף אחריו שיחתום עוד ויישאר בצבא. תותחים כמוהו לא משחררים כל כך מהר. דיברנו ודיברנו אבל אני רק חשבתי על השיחה שהייתה לי מוקדם יותר באותו היום עם ניר, חבר טוב מתקופת הלימודים. ניר סיפר על הימים הראשונים בתפקיד המ"פ וכמה קשה לו. הוא סיפר שהוא מרגיש שהוא כבר לא אותו מפקד שהיה פעם, כשהיה מ"מ או סמ"פ. משהו לא עובד לו. הביטחון הוא לא אותו ביטחון, וכאשר הוא ראה את המ"פ שעמד להחליף, הוא התמלא בקנאה. קנאה בנינוחות הפיקודית שהייתה לו, ביכולת לשלב בין סמכותיות וחום.

"אתה צריך לזכור שכניסה לתפקיד היא אירוע לא פייר, במיוחד לא בשלב החפיפה עם המ"פ היוצא," אמרתי לניר. "אתה מחליף בנאדם שנמצא בפלוגה הזאת כבר שנה ומעלה, ולא משנה מה התרחש בזמן הזה – הוא כבר מרגיש בנוח עם מה שיש, הוא מחובר לזה וזה כבר חלק ממנו. אתה רואה אותו אחרי כל המשברים, הבעיות, ההצלחות, כשהוא כבר רואה את הסוף ומרגיש שהאחריות מתחילה לנזול מהכתפיים. ואתה, מה אתה בשלב הזה? אתה אפילו לא זוכר את השמות של כל המ"מים שלך. אתה זוכר את עצמך כזה תותח וטוב, אבל אם תחשוב על זה, אתה בעצם נזכר ברגעים שבהם כבר היית ותיק בתפקידים שביצעת. אם תיזכר בשלבים הראשונים, בכל תפקיד שביצעת, תראה שתמיד היית די חלש וחסר אונים בהם.

"הדבר הכי חשוב בתחילת התפקיד הוא לא לספר לעצמך מי אתה על סמך הימים הראשונים בתפקיד. תזכור שזה לא באמת אתה. זה האתה החלש שלך, והטוב שבך יפרוץ רק כשיהיה בך מספיק ביטחון."

ניר הודה לי ואמר שהעצות עזרו מאוד. הרגשתי תותח, אילו עצות, איזה נאום! אשכרה הצלחתי לעזור לחבר בצרה.

חזרתי להקשיב לאלמליח. הוא סיפר על כל חייל וחייל בפלוגה את כל הפרטים הקטנים. "יוסי מזרחי. אימא שלו מסובכת בנווה תרצה, והיחידה שהוא מקשיב לה היא אחותו החורגת. אסף רוזן, זה שכולם קוראים לו 'קבוק', זה בנאדם שביום-יום הוא אחד משלושת החיילים הכי טובים בפלוגה אבל אחת לחודש הוא חוטף תג'ננה, משתולל ואף אחד לא יכול לעצור אותו במשך כמה שעות. אל תתרגש ואל תשפוט אותו על זה, רק תדאג שהוא יראה קב"ן (קצין בריאות הנפש) אחת לשבועיים לפחות."

אלמליח המשיך וסיפר לי על התוכניות המבצעיות שאליהן הפלוגה נערכת, ברמת פירוט שרק מקצוען אמיתי יכול להגיע אליה. אני הקשבתי וחשבתי לעצמי על הנאום שנתתי לניר על הכניסה לתפקיד. האמנתי בכל מילה שאמרתי בו, אבל מה, עליי הוא לא עבד לגמרי. אני עדיין הרגשתי כמו מפקד קטן שהשיא מאחוריו, ליד התותח הזה אלמליח.

"כניסה לתפקיד היא תקופה מאתגרת מאוד בהקשר המנטלי. אזכור את זה היטב כאשר אחרים לידי או מתחתיי ייכנסו לתפקיד ואנסה לשפוט אותם בעין פחות ביקורתית," כך אמרתי לעצמי והבטחתי לקיים בעתיד.

שבוע החפיפה עם אלמליח היה מרתק. הגעתי אליו מוכן עם רשימת שאלות ארוכה ומסודרת, ואלמליח ענה על כולן והוסיף עוד המון נקודות למחשבה. העצה הטובה ביותר שנתן הייתה: "בחודשים הראשונים אתה הולך לרצות להשיג את כל העולם ואחותו. לשנות את הנוהל הזה, להתחיל תהליך כזה, לעצור את הנורמה ההיא. תעשה לעצמך סדר עדיפויות ברור. תחליט מה לא נמצא בראש סדר העדיפויות, ומה נראה לך חשוב אבל לא לשלב הראשון של הפיקוד על הפלוגה. בדברים האלה אל תיגע עד שיגיע הזמן הנכון. אתה כבר תרגיש את זה. המשפט שמגדיר הכי טוב את רוב המפקדים בתחילת התפקיד הוא תפסת מרובה לא תפסת."

בסיום השבוע, שעתיים לפני טקס ההחלפה, הגיע בז'ינו המג"ד (מפקד גדוד) לעשות לי שיחת פתיחה. עשינו היכרות קצרה. בז'ינו לא הכביר במילים, הוא רק אמר שמעתה ואילך כל מה שקורה בפלוגה ו' הוא באחריותי. פשוט וחד. הטקס עבר חלק, ואחריו הקפצתי את כל הפלוגה למסע של כשמונה קילומטר עם אלונקות. את המסע תכננתי מראש עם מפקדי המפל"ג (מפקדת הפלוגה). רציתי כניסה מעניינת לתפקיד, ולא התאימה לי שיחת הפתיחה הבנאלית שבדרך כלל עושה המפקד הנכנס עם לוחמיו באחד החדרים במוצב. המסע הוא המסר שלי. זה מה שחשוב לי וזה מי שאני. לזוז, לעבוד ולא לחפור על ערכים מובילים וחזון.

את המסע סיימנו ליד מעבר הגבול "רבין", בלב הגזרה הפלוגתית. אנשי המפל"ג, יד ימינו של המ"פ, ארגנו את כתובת האש, האוכל ומוזיקת הרקע, ואני נשאתי נאום של שתי דקות בלבד. בדקה הראשונה סיפרתי על עצמי ובדקה השנייה אמרתי מה הם שני הדברים שהכי חשובים לי כמ"פ – מוכנות למלחמה ואחוות לוחמים. ביקשתי מהלוחמים לחזור על שניהם בקול רם, ובזאת התחילו חגיגות של שירי פלוגה במשך שעה וחצי. התחלה ורודה.