הפרח האדום
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הפרח האדום
מכר
מאות
עותקים
הפרח האדום
מכר
מאות
עותקים

הפרח האדום

4.5 כוכבים (8 דירוגים)

עוד על הספר

  • שם במקור: The Red Flower
  • תרגום: טינו מושקוביץ
  • הוצאה: תשע נשמות
  • תאריך הוצאה: ינואר 2021
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 128 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 8 דק'

ניתן לרכישה גם ב -

ניתן למצוא גם ב -

תקציר

"כשגרשין הקריא מיצירותיו בסנקט פטרבורג הוא הספיק לומר בקול רם רק את כותרת יצירתו המפורסמת ביותר, "הפרח האדום", והקהל השתולל באקסטזה במשך עשרים דקות רצופות. גרשין הדביק בטירופו את האינטליגנציה, כולנו השתגענו עליו בהערצה פולחנית" ר. ביביקוב

"גרשין הוא הסופר הצעיר הטוב ביותר של זמננו לצד צ'כוב." לב טולסטוי

"מאז ספרו הראשון, אני נדהם ממקוריותו המוחלטת ומכישרונו הבלתי ניתן לערעור. כסופר מבוגר המאוהב במלאכתו, כולי אושר לגלות כמה ממשיכים: אתה אחד מאלה." איוון טורגנייב

"לגרשין יש טמפרמנט אמנותי, הבנה דקה של החיים, של הפרטי והאוניברסלי, יש בו אמת, איפוק, פשטות, חוש ליופיין של הצורות, ולפיכך, מקוריות גדולה ביותר." אנטון צ'כוב

פרק ראשון

הכול היה שחור לבד מהפס הרחב והרוטט של האור הכסוף, שנפרש לאורך עשרות ורסטאות על פני הים; לאוזניו של האדם שעמד על המשטח המוגבה הגיע שאון סדיר ועמום של גלים המלחכים את החוף החולי; צלליותיהן של הספינות, השחורות עוד יותר מהים עצמו, התנועעו לאיטן במעגן; ספינת קיטור ענקית ("אנגלית, ככל הנראה" — חשב וָסילי פֶּטרוֹביץ'), שהתמקמה בתוך הפס הבוהק של אור הירח, פלטה בלחשוש קרעי־קרעים של סילוני אדים שנמוגו באוויר; אוויר מלוח, לח וצונן בא מן הים; וָסילי פֶּטרוֹביץ', שמימיו לא ראה מחזה מעין זה, הביט בעונג בים, באור הירח, בספינות הקיטור ובאוניות המפרשים, ונשם בעדנה את האוויר המלוח. זמן־מה התענג על התחושות החדשות הללו, בגבו אל העיר שהגיע אליה רק היום ועתיד היה לבלות בה עוד שנים רבות. מאחוריו, קהל צבעוני בטיול של ערב בשדרה, קרעי שיחות, פעם ברוסית ופעם באיזו שפה זרה, קולותיהם השלווים והמרוסנים של נכבדי העיר, קרקורי הנערות וקולותיהם הרמים והעליזים של הגימנזיסטים הבוגרים שהתקבצו סביב שתיים או שלוש מהן. פרץ רם של צחוק באחת ההתקהלויות הביא את וסילי פטרוביץ' להפנות את ראשו לשם. החבורה העליזה התקדמה לקראתו; אחד הנערים השיח משהו באוזנה של גימנזיסטית צעירה; חבריו הרעישו וקטעו חליפות את נאומו המלוהט וככל הנראה, המצטדק.

"אל תאמיני לו, נינה פֶּטרוֹבנָה! הוא משקר! הוא המציא הכול!"

"לא, האמיני לי, נינה פטרובנה, זו לחלוטין לא אשמתי!"

"שְוויריוֹב, אם אי־פעם תעלה בדעתך לשקר לי..." אמרה הנערה במהוגנות מאולצת.

את הסוף כבר לא הספיק וסילי פטרוביץ' לשמוע משום שהחבורה חלפה על פניו והמשיכה הלאה. כחצי דקה אחר כך, הגיע לאוזניו פרץ נוסף של צחוק מתגלגל. "הנה הוא, השדה המיועד שלי, בו אצטרך לחרוש, כמו איכר צנוע," חשב; ראשית, משום שהוא קיבל משרה של מורה בגימנסיה המקומית, ושנית, משום שחיבב מאוד ניסוחים ציוריים, גם כשלא זכה לבטאם בקול. "כן־כן, אצטרך לעמול בשדה הצנוע הזה," חשב והתיישב שוב על הספסל, פניו אל הים. "היכן הם החלומות על הפרופסורה, על פובליציסטיקה, על פרסום? אבק השריפה לא הספיק עבור כל המיזמים האלה, וסילי פטרוביץ', אחא; הנה לך, נסה כאן בבקשה!"

מחשבות יפות ונעימות הסתחררו בראשו של המורה החדש בגימנסיה המקומית. הוא חשב איך יגלה, כבר בכיתות הנמוכות, את "הניצוץ האלוהי" בנפשותיהם של הנערים האלה; יסייע לגיבוש אופיים של "השואפים להסיר מעצמם את עול האפלה"; תחת השגחתו, יתפתחו כוחות צעירים וטריים, "המתנכרים לזוהמת היום־יום הגשמית"; בסופו של דבר, יצמחו מתלמידיו בני־אדם נפלאים...

במוחו הצטיירו אף תמונות כאלה: יושב הוא, וסילי פטרוביץ', מורה זקן, איש שיבה, בדירתו הצנועה, תלמידיו משכבר מבקרים אותו, ואחד מהם — פרופסור באיזו אוניברסיטה, ידוע "גם אצלנו וגם באירופה", האחר — סופר, מחבר רומנים מפורסם, השלישי — איש ציבור, מן הידועים גם כן. וכל אחד מהם רוחש לו כבוד עצום. "אלה הם הזרעים הטובים שזרעת בנפשי, כשעוד הייתי ילד. עשית ממני בן־אדם, וסילי פטרוביץ', נכבדי," אומר איש הציבור, ולוחץ ברגש את ידו של רבו הזקן...

אולם לא זמן רב הרהר וסילי פטרוביץ' בדברים שברומו של עולם; מחשבתו נדדה במהרה לנושאים שנגעו ישירות למצבו הנוכחי. הוא שלף מכיסו את הארנק החדש שלו, ספר את הכסף והחל לחשוב כמה יישאר לו אחרי שישלם כל התשלומים ההכרחיים. "כמה חבל שבדרך, הוצאתי כסף בנמהרות שכזו," חשב. "דירה... נו, נאמר, כעשרים רובלים בחודש, מזון, לבנים, תה, טבק... כאלף רובל בחצי שנה אצליח בכל זאת לחסוך. אני מניח שאוכל לקבל תשלום טוב על שיעורים פרטיים, שלושה־ארבעה רובל בערך..." תחושה של שביעות רצון אפפה אותו, ולפתע התעורר בו רצון עז לפשפש בכיסיו אחר מכתבי ההמלצה הממוענים לנגידי העיר, ולהביט בפעם העשירית בכתובותיהם. הוא שלה את המכתבים, פרשׂ ויישר בזהירות את הנייר שהיו עטופים בו, אך לא הצליח לקרוא את הכתובות כי אור הירח לא היה חזק מספיק להעניק לווסילי פטרוביץ' את העונג הזה. בתוך צרור המכתבים היה גם תצלום. וסילי פטרוביץ' הפנה אותה ישירות אל הירח, וניסה לראות את תווי הפנים המוכרים. "הו, ליזה שלי!" הטעים כמעט בקול רם, ופלט אנחה שלוּותה בתחושה נעימה ביותר. ליזה הייתה ארוסתו שנותרה בפטרבורג, והמתינה ליום שבו יצליח וסילי פטרוביץ' לחסוך אלף רובל, הסכום שהחשיב הזוג הצעיר להכרחי לשם ההתבססות הראשונית.

אחרי שנאנח, הטמין את התצלום עם המכתבים בכיס הפנימי של מעילו ופנה לחלומותיו על חיי המשפחה העתידיים. והחלומות הללו נדמו לו מענגים אף יותר מאשר החלומות על איש הציבור, שיבוא להודות לו על הזרעים הטובים שהוא זרע בליבו.

שאון הים נשמע הרחק למטה. הרוח נעשתה קרירה יותר. ספינת הקיטור האנגלית התרחקה מפס אור הירח שבהק עכשיו בשלמותו, לכל האורך, ונצנץ באלפי אדוות ונתזים, חלקם בורקים וחלקם קהויים, נמתח אל המרחק הימי האין־סופי, הלך והתבהק. וסילי פטרוביץ' לא רצה לקום מהספסל, לנתק את העיניים מהמראה הזה וללכת לחדר המלון הצפוף. אך כבר היה מאוחר; הוא קם והחל ללכת לאורך השדרה.

אדון בחליפה קלילה של משי, מגבעת קש ומגבת מלמלה הכרוכה סביב כיפת המגבעת (אביזר הקיץ החביב על הטרזנים המקומיים), קם מהספסל שעל פניו עבר וסילי פטרוביץ', ואמר:

"אפשר אש בבקשה?"

"בבקשה," ענה וסילי פטרוביץ'. ניצוץ ארגמני האיר פנים מוכרות. "ניקולאי, חבר יקר! האין זה אתה!?"

"וסילי פטרוביץ'?"

"אני ולא אחר... אח, אני כל כך שמח! מי פילל..." אמר וסילי פטרוביץ', כרך את ידיו סביב צוואר ידידו והדביק לו שלוש נשיקות על הלחיים. "איך נקלעת לכאן?"

"פשוט מאוד, אני משרת כאן. ואתה?"

"אני מורה, הוצבתי כאן, בגימנסיה. הגעתי זה עתה."

"ואיפה אתה מתכוון ללון? אם בבית מלון, עדיף שניסע אליי. אני כל כך שמח לראות אותך. הלוא אין לך כאן מכרים או חברי משפחה! בוא, ניסע אליי, נאכל ארוחת ערב, נדבר, ניזכר בימים עברו."

"קדימה, ניסע," הסכים וסילי פטרוביץ'. "אני מאוד שמח! חשבתי שאני בא לשממה, ופתאום, הנה לך, מפגש כל כך משמח. עגלון!"

"אין צורך, אל תצעק. סרגיי, קדימה!" אמר חברו של וסילי פטרוביץ' בקול חזק אך שלֵו.

כרכרה מהודרת נעצרה לפניהם; בעליה זינק פנימה. וסילי פטרוביץ' עמד על המדרכה ובהה בתדהמה בכרכרה, בסוסים השחורים וברַכּב השמן.

"קוֹדריאשוב, הסוסים האלה — שלך?"

"שלי, שלי! מה, לא ציפית?"

"אני נדהם... איך ייתכן שזה אתה?"

"אני, אני, מי אם לא אני? נו, טפס לכרכרה, עוד נספיק לדבר."

וסילי פטרוביץ' עלה, התיישב ליד קודריאשוב, והכרכרה החלה לנסוע, מקרקשת ומקפצת על הדרך המרוצפת. וסילי פטרוביץ' ישב על הכריות הרכות, מחייך, וגופו מתנועע עם הכרכרה. "איזו מעשייה!" — חשב בליבו. "הלוא רק לפני זמן־מה היה קודריאשוב סטודנט מרוד, ועכשיו — כרכרה!" קודריאשוב הרים את רגליו והניח אותן על המושב שמולו; הוא עישן בשתיקה את הסיגר שלו. הכרכרה נעצרה אחרי חמש דקות.

"נו, אחא, רד, רד. אראה לך את הצריף הצנוע שלי," אמר קודריאשוב בעודו יורד מהמדרגה ומסייע לווסילי פטרוביץ' לצאת.

בטרם נכנס לצריף הצנוע, הקיף אותו האורח במבטו. הירח היה מאחוריו ולא האיר אותו; לכן הצליח לראות רק ש"הצריף" היה מבנה אבן בעל קומה אחת, ולו עשרה או שנים־עשר חלונות גדולים. אכסדרה של עמודים עם עיטורים שבלוליים מוזהבים עד לדלת עץ אלון כבדה משובצת זגוגיות ראי, ידית ארד בצורת טלף האוחזת בפאון בדולח, ולוח נחושת חקוק בשם משפחתו של הבעלים.

"איזה צריף יש לך, קודריאשוב! זה לא צריף אלא ארמון, כמו שאומרים," אמר וסילי פטרוביץ' כשנכנסו שניהם אל המבואה ובה רהיטי אלון וקמין הפוער לקראתם את לועו השחור. "מה, גם הוא שלך?"

"לא, ידידי, לכך עוד לא הגעתי. שׂכור. לא יקר, אלף חמש מאות."

"אלף חמש מאות!" מלמל וסילי פטרוביץ'.

"משתלם הרבה יותר לשלם אלף חמש מאות בחודש, מאשר להוציא הון, שעשוי להניב אחוזים נאים כשאינו מושקע בנדל"ן. ובכלל, צריך המון כסף לשם כך; הרי אם כבר בונים אז בונים באמת, ולא זבל כזה."

"זבל?!" הזדעק בתדהמה וסילי פטרוביץ'.

"בוודאי. הבית לא מי יודע מה. נו, בוא, בוא נלך..."

וסילי פטרוביץ', שהספיק כבר להסיר את המעיל, הלך בעקבות ידידו. הסגנון שבו היה מעוצב ביתו של קודריאשוב סיפק פליאות נוספות. המון חדרים גבוהי תקרה, מרוצפים עץ, וקירות מצופים בטפטים יקרים עם בליטות מוזהבות; חדר אוכל מחופה עץ אלון, ובו פוחלצים גרועים למדי על הקירות, מזנון מגולף אדיר ממדים, שולחן עגול ענק שטוף כולו באורה של נברשת ארד שאהיליה חלביים; חדר אורחים ובו פסנתר כנף, רהיטים שונים ומשונים עשויים בוק מכופף, ספות קטנות, הדומים וכיסאות; הדפסי אבן יקרים והדפסי שמן סרי טעם נתונים במסגרות מוזהבות; חדר אורחים אופייני, של כריות משי ושלל חפצים בלתי נחוצים. נדמה היה שבעל הבית התעשר פתאום, זכה במאתיים אלף באיזה משחק מזל, או משהו מעין זה, ובהינף יד ריהט לעצמו בית. הכול נקנה בבת אחת, ונקנה לא מפני שהיה בכך צורך, אלא משום שהכסף החל פתאום להכביד על הכיס ומפלטו היחיד היה פסנתר הכנף, שקודריאשוב, עד כמה שידע וסילי פטרוביץ', ידע לנגן בו רק באצבע אחת; ציור גרוע וישן, אחד מני עשרות אלפי יצירות המיוחסות לאמן פלנדרי מדרג שלישי, שאיש כנראה לא הבחין בו; שחמט, מעשה ידיו של אומן סיני, שכלל לא יועד למשחק בשל דקיקותם ואווריריותם של הכלים המגולפים, אשר בראשו של כל אחד מהם היו טמונים שלושה כדורים זערוריים הכלואים זה בתוך זה, ועוד חפצים מיותרים רבים.

סקירות וביקורות

צ'כוב, מאחוריך וסבולוד גרשין הוא תגלית מסעירה לאוהבי ספרות רוסית של המאה ה‭19-‬

הנה עוד הוכחה לתזה הרווחת בדבר גדולתה שאין דומה לה של הפרוזה הרוסית במאה ה-‭.19‬ מדובר בסופר מהשורה השנייה או השלישית (ביחס לבני ארצו ותקופתו הגדולים ממנו), שאמנם הוכר בארצו כ"קלאסיקון מינורי" אבל ספק אם רבים שמעו עליו מחוצה לה והקריאה בארבעת סיפוריו שתורגמו עכשיו לעברית מפעימה. עד כדי כך שאני חש צורך להודות  למתרגם טינו מושקוביץ ולהוצאת 'תשע נשמות' על ההיכרות שסיפקו לי עם היוצר הזה. כאילו מתברר לך פתאום שבצד צ'כוב חי עוד מין צ'כוב שכזה, שלא הכרת עד היום. פעמים רבות מדי, מה  שמוצג כ"תגלית" או כ"קלאסיקה" (גם ב'תשע נשמות') - אינו כזה. וסבולוד גרשין הוא מקרה שונה.

לא רק סיפוריו היו קצרים, גם חייו של גרשין היו כאלה. הוא נולד ב-‭,1855‬ סבל בחייו הבוגרים ממצוקות נפשיות, התאבד ב-‭1888‬ והותיר אחריו ‭ 20‬סיפורים בלבד, שזכו לתשומת לב רבה. במרכז הסיפורים שבקובץ עומדות שאלות של מוסר ודחפים אידיאליסטיים עזים, לעיתים תוך עימות עם השקפות ניהיליסטיות. זהו, כמובן, תו אופי מרכזי של הפרוזה הרוסית הגדולה של המאה ה-‭,19‬ בעיקר במחציתה השנייה (לוין ב'אנה קרנינה', הנסיך מישקין ב'אידיוט').

בניגוד לדעה קדומה מנוגדת, גרשין מראה איך אפשר ליצור פרוזה גדולה מדחפי נפש אציליים. זה בא לידי ביטוי במיוחד ב'הפרח האדום' - סיפור נטורליסטי מחוספס על אדם שמאושפז בבית חולים לחולי נפש. התיאורים כאן ריאליסטיים-מוחשיים: "בית החולים היה מבנה אבן גדול, מהסוג הממלכתי העתיק. בקומה הראשונה, שני אולמות גדולים, האחד - חדר האוכל, האחר - חלל משותף עבור החולים השלווים; מסדרון רחב ובו דלת זכוכית הנפתחת אל גינה פורחת, וכעשרים חדרי מגורים; היו שם גם שני חדרים מואפלים עבור החולים המתפרעים - האחד מרופד במזרנים, האחר מחופה בקורות עץ - וחדר רחצה מקומר ענק  ואפל". אלא ששיגעונו של החולה הוא בעל אופי מוסרי-אוטופי, וגרשין מעניק לנו התוודעות אינטימית למחשבותיו הטרופות של הגיבור שייעודו, בעיני עצמו, הוא "למחות את הרוע מעל פני האדמה". הרוע נקשר בהזיותיו בפרחים אדומים שצומחים בגינת בית החולים, ולכן הוא מבקש לקטוף ולהכרית אותם במאבק טירופי בעל תוצאות טרגיות.

השיגעון מעורר הכבוד הזה, בסיפור משנת ‭ ,1883‬מזכיר שני סיפורים מאוחרים ממנו של צ'כוב - 'הנזיר השחור' ו'חדר חולים מספר ‭ - '6‬כך שניתן לראות בו מבשר שלהם. צ'כוב אירוני מעט יותר, מרוחק מעט יותר ממשוגעיו, אבל גרשין פלסטי יותר בתיאור השיגעון ובית החולים.

התמה האידיאליסטית מרכזית גם ב'המפגש', לטעמי הסיפור המעניין בקובץ. אידיאליסט צעיר, המתעתד להיות מורה ("הוא חשב איך יגלה, כבר בכיתות הנמוכות, את 'הניצוץ האלוהי' בנפשותיהם של הנערים"), פוגש במקרה חבר ללימודים שהפך להיות מהנדס. החבר חי חיי פאר ומתוודה באוזני המורה הצעיר כי הוא מעורב בפרשת שחיתות עצומת ממדים, הקשורה בבניית סכר ימי ענק במימון ממשלתי: "תסביר לי קודם את משמעות המושגים כשר ולא כשר, הוגן ולא הוגן. אני עצמי לא יודע, אולי שכחתי, אולם נדמה לי שלא זכרתי מלכתחילה; בעצם, נדמה לי שגם אתה לא ממש זוכר, ורק מנסה לעטות עליך איזה סוג של  מדים, למשטר את עצמך".

הניהיליזם הדוסטויבסקאי הזה מוצג כאן באופן מפורט ומשכנע. אבל ההבקעה העלילתית של גרשין לעבר הסיום, אחרי חוסר המוצא שמגיע אליו לכאורה הסיפור עם תום הצגת שתי העמדות, משיקה לגאונות. המהנדס מציג למורה אקווריום גדול ומשוכלל להפליא שהתקין, מואר בנורות חשמליות, ובו הוא צופה בדגים טורפים זה את זה "ולא חושבים על אמות מוסר". חיי הדגים, הוא מדגים, מורכבים מאכזריות אך גם מרמייה: "הדג הטורף כבר היה מוכן לתקיפה כשלפתע הופיע דג אחר מהצד, חטף את הטרף, והדגיג נבלע בתוך לועו. הדג הרודף נעצר בתמיהה". הסצנה הדגית הקטנה הזאת, הרמייה של הדג השלישי שמתווספת לרצחנות של השני, היא לא פחות ממבריקה. התיאור הריאליסטי של המתקן הביזארי, האקסטרווגנטי, יוצר כאן סצנת סיום עזה.

הקובץ כולל גם את הסיפור שהקנה לגרשין את תהילתו. חדור אידיאלים השתתף ב-‭1877‬ במלחמת רוסיה-טורקיה (לא מתוך פטריוטיות אלא מתוך רצון לחלוק את גורלו עם העם) ונפצע בלחימה. 'ארבעה ימים', סיפור נטורליסטי חזק על חייל רוסי פצוע שנשכח ארבעה ימים בשדה הקרב, בסמוך לגופת חייל טורקי, הוא יצירה אנטי-מלחמתית מרשימה.

תזה ידועה של ישעיהו ברלין גורסת כי הספרות הרוסית של המאה ה-‭19‬ הגיעה לגדולתה בזכות הצנזורה הצאריסטית. המשטר הנוקשה הביא לכך שדיונים פילוסופיים, פובליציסטיים, סוציולוגיים, פוליטיים וכו' נכנסו לתוך יצירות הספרות של התקופה פשוט משום ששם יכלו להתחבא טוב יותר מעיני השלטון, תחת הכסות האמנותית והבדיונית. אם מרחיבים מעט את התזה הזאת, ניתן לטעון כי ברוסיה, בגלל אילוצי הצנזורה ואופי המשטר, לא חלה בעצם ההפרדה הגדולה בין הספרה האסתטית לספרות האחרות, הפוליטיות ואפילו המדעיות - הפרדה שבאה לידי ביטוי חד בתנועת 'אמנות לשם אמנות', שהתפתחה בצרפת ואחר כך באנגליה באמצע-שלהי אותה מאה. גרשין מבטא כאן בתמצות את סוד כוחה של הספרות הרוסית במאה ה-‭:19‬ רתימת כישוריו האסתטיים של הסופר לדיון בסוגיות מוסריות, פוליטיות ומטפיזיות במהותן.

עוד 3 ספרים רוסיים בני התקופה
האחים קרמזוב > פיודור דוסטויבסקי
מותו של איוואן  איליץ' > לב טולסטוי
אבות ובנים > איוואן טורגנייב

אריק גלסנר

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

אריק גלסנר 7 לילות 19/02/2021 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • שם במקור: The Red Flower
  • תרגום: טינו מושקוביץ
  • הוצאה: תשע נשמות
  • תאריך הוצאה: ינואר 2021
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 128 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 8 דק'

ניתן לרכישה גם ב -

ניתן למצוא גם ב -

סקירות וביקורות

צ'כוב, מאחוריך וסבולוד גרשין הוא תגלית מסעירה לאוהבי ספרות רוסית של המאה ה‭19-‬

הנה עוד הוכחה לתזה הרווחת בדבר גדולתה שאין דומה לה של הפרוזה הרוסית במאה ה-‭.19‬ מדובר בסופר מהשורה השנייה או השלישית (ביחס לבני ארצו ותקופתו הגדולים ממנו), שאמנם הוכר בארצו כ"קלאסיקון מינורי" אבל ספק אם רבים שמעו עליו מחוצה לה והקריאה בארבעת סיפוריו שתורגמו עכשיו לעברית מפעימה. עד כדי כך שאני חש צורך להודות  למתרגם טינו מושקוביץ ולהוצאת 'תשע נשמות' על ההיכרות שסיפקו לי עם היוצר הזה. כאילו מתברר לך פתאום שבצד צ'כוב חי עוד מין צ'כוב שכזה, שלא הכרת עד היום. פעמים רבות מדי, מה  שמוצג כ"תגלית" או כ"קלאסיקה" (גם ב'תשע נשמות') - אינו כזה. וסבולוד גרשין הוא מקרה שונה.

לא רק סיפוריו היו קצרים, גם חייו של גרשין היו כאלה. הוא נולד ב-‭,1855‬ סבל בחייו הבוגרים ממצוקות נפשיות, התאבד ב-‭1888‬ והותיר אחריו ‭ 20‬סיפורים בלבד, שזכו לתשומת לב רבה. במרכז הסיפורים שבקובץ עומדות שאלות של מוסר ודחפים אידיאליסטיים עזים, לעיתים תוך עימות עם השקפות ניהיליסטיות. זהו, כמובן, תו אופי מרכזי של הפרוזה הרוסית הגדולה של המאה ה-‭,19‬ בעיקר במחציתה השנייה (לוין ב'אנה קרנינה', הנסיך מישקין ב'אידיוט').

בניגוד לדעה קדומה מנוגדת, גרשין מראה איך אפשר ליצור פרוזה גדולה מדחפי נפש אציליים. זה בא לידי ביטוי במיוחד ב'הפרח האדום' - סיפור נטורליסטי מחוספס על אדם שמאושפז בבית חולים לחולי נפש. התיאורים כאן ריאליסטיים-מוחשיים: "בית החולים היה מבנה אבן גדול, מהסוג הממלכתי העתיק. בקומה הראשונה, שני אולמות גדולים, האחד - חדר האוכל, האחר - חלל משותף עבור החולים השלווים; מסדרון רחב ובו דלת זכוכית הנפתחת אל גינה פורחת, וכעשרים חדרי מגורים; היו שם גם שני חדרים מואפלים עבור החולים המתפרעים - האחד מרופד במזרנים, האחר מחופה בקורות עץ - וחדר רחצה מקומר ענק  ואפל". אלא ששיגעונו של החולה הוא בעל אופי מוסרי-אוטופי, וגרשין מעניק לנו התוודעות אינטימית למחשבותיו הטרופות של הגיבור שייעודו, בעיני עצמו, הוא "למחות את הרוע מעל פני האדמה". הרוע נקשר בהזיותיו בפרחים אדומים שצומחים בגינת בית החולים, ולכן הוא מבקש לקטוף ולהכרית אותם במאבק טירופי בעל תוצאות טרגיות.

השיגעון מעורר הכבוד הזה, בסיפור משנת ‭ ,1883‬מזכיר שני סיפורים מאוחרים ממנו של צ'כוב - 'הנזיר השחור' ו'חדר חולים מספר ‭ - '6‬כך שניתן לראות בו מבשר שלהם. צ'כוב אירוני מעט יותר, מרוחק מעט יותר ממשוגעיו, אבל גרשין פלסטי יותר בתיאור השיגעון ובית החולים.

התמה האידיאליסטית מרכזית גם ב'המפגש', לטעמי הסיפור המעניין בקובץ. אידיאליסט צעיר, המתעתד להיות מורה ("הוא חשב איך יגלה, כבר בכיתות הנמוכות, את 'הניצוץ האלוהי' בנפשותיהם של הנערים"), פוגש במקרה חבר ללימודים שהפך להיות מהנדס. החבר חי חיי פאר ומתוודה באוזני המורה הצעיר כי הוא מעורב בפרשת שחיתות עצומת ממדים, הקשורה בבניית סכר ימי ענק במימון ממשלתי: "תסביר לי קודם את משמעות המושגים כשר ולא כשר, הוגן ולא הוגן. אני עצמי לא יודע, אולי שכחתי, אולם נדמה לי שלא זכרתי מלכתחילה; בעצם, נדמה לי שגם אתה לא ממש זוכר, ורק מנסה לעטות עליך איזה סוג של  מדים, למשטר את עצמך".

הניהיליזם הדוסטויבסקאי הזה מוצג כאן באופן מפורט ומשכנע. אבל ההבקעה העלילתית של גרשין לעבר הסיום, אחרי חוסר המוצא שמגיע אליו לכאורה הסיפור עם תום הצגת שתי העמדות, משיקה לגאונות. המהנדס מציג למורה אקווריום גדול ומשוכלל להפליא שהתקין, מואר בנורות חשמליות, ובו הוא צופה בדגים טורפים זה את זה "ולא חושבים על אמות מוסר". חיי הדגים, הוא מדגים, מורכבים מאכזריות אך גם מרמייה: "הדג הטורף כבר היה מוכן לתקיפה כשלפתע הופיע דג אחר מהצד, חטף את הטרף, והדגיג נבלע בתוך לועו. הדג הרודף נעצר בתמיהה". הסצנה הדגית הקטנה הזאת, הרמייה של הדג השלישי שמתווספת לרצחנות של השני, היא לא פחות ממבריקה. התיאור הריאליסטי של המתקן הביזארי, האקסטרווגנטי, יוצר כאן סצנת סיום עזה.

הקובץ כולל גם את הסיפור שהקנה לגרשין את תהילתו. חדור אידיאלים השתתף ב-‭1877‬ במלחמת רוסיה-טורקיה (לא מתוך פטריוטיות אלא מתוך רצון לחלוק את גורלו עם העם) ונפצע בלחימה. 'ארבעה ימים', סיפור נטורליסטי חזק על חייל רוסי פצוע שנשכח ארבעה ימים בשדה הקרב, בסמוך לגופת חייל טורקי, הוא יצירה אנטי-מלחמתית מרשימה.

תזה ידועה של ישעיהו ברלין גורסת כי הספרות הרוסית של המאה ה-‭19‬ הגיעה לגדולתה בזכות הצנזורה הצאריסטית. המשטר הנוקשה הביא לכך שדיונים פילוסופיים, פובליציסטיים, סוציולוגיים, פוליטיים וכו' נכנסו לתוך יצירות הספרות של התקופה פשוט משום ששם יכלו להתחבא טוב יותר מעיני השלטון, תחת הכסות האמנותית והבדיונית. אם מרחיבים מעט את התזה הזאת, ניתן לטעון כי ברוסיה, בגלל אילוצי הצנזורה ואופי המשטר, לא חלה בעצם ההפרדה הגדולה בין הספרה האסתטית לספרות האחרות, הפוליטיות ואפילו המדעיות - הפרדה שבאה לידי ביטוי חד בתנועת 'אמנות לשם אמנות', שהתפתחה בצרפת ואחר כך באנגליה באמצע-שלהי אותה מאה. גרשין מבטא כאן בתמצות את סוד כוחה של הספרות הרוסית במאה ה-‭:19‬ רתימת כישוריו האסתטיים של הסופר לדיון בסוגיות מוסריות, פוליטיות ומטפיזיות במהותן.

עוד 3 ספרים רוסיים בני התקופה
האחים קרמזוב > פיודור דוסטויבסקי
מותו של איוואן  איליץ' > לב טולסטוי
אבות ובנים > איוואן טורגנייב

אריק גלסנר

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

אריק גלסנר 7 לילות 19/02/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
הפרח האדום וסבולוד גרשין

הכול היה שחור לבד מהפס הרחב והרוטט של האור הכסוף, שנפרש לאורך עשרות ורסטאות על פני הים; לאוזניו של האדם שעמד על המשטח המוגבה הגיע שאון סדיר ועמום של גלים המלחכים את החוף החולי; צלליותיהן של הספינות, השחורות עוד יותר מהים עצמו, התנועעו לאיטן במעגן; ספינת קיטור ענקית ("אנגלית, ככל הנראה" — חשב וָסילי פֶּטרוֹביץ'), שהתמקמה בתוך הפס הבוהק של אור הירח, פלטה בלחשוש קרעי־קרעים של סילוני אדים שנמוגו באוויר; אוויר מלוח, לח וצונן בא מן הים; וָסילי פֶּטרוֹביץ', שמימיו לא ראה מחזה מעין זה, הביט בעונג בים, באור הירח, בספינות הקיטור ובאוניות המפרשים, ונשם בעדנה את האוויר המלוח. זמן־מה התענג על התחושות החדשות הללו, בגבו אל העיר שהגיע אליה רק היום ועתיד היה לבלות בה עוד שנים רבות. מאחוריו, קהל צבעוני בטיול של ערב בשדרה, קרעי שיחות, פעם ברוסית ופעם באיזו שפה זרה, קולותיהם השלווים והמרוסנים של נכבדי העיר, קרקורי הנערות וקולותיהם הרמים והעליזים של הגימנזיסטים הבוגרים שהתקבצו סביב שתיים או שלוש מהן. פרץ רם של צחוק באחת ההתקהלויות הביא את וסילי פטרוביץ' להפנות את ראשו לשם. החבורה העליזה התקדמה לקראתו; אחד הנערים השיח משהו באוזנה של גימנזיסטית צעירה; חבריו הרעישו וקטעו חליפות את נאומו המלוהט וככל הנראה, המצטדק.

"אל תאמיני לו, נינה פֶּטרוֹבנָה! הוא משקר! הוא המציא הכול!"

"לא, האמיני לי, נינה פטרובנה, זו לחלוטין לא אשמתי!"

"שְוויריוֹב, אם אי־פעם תעלה בדעתך לשקר לי..." אמרה הנערה במהוגנות מאולצת.

את הסוף כבר לא הספיק וסילי פטרוביץ' לשמוע משום שהחבורה חלפה על פניו והמשיכה הלאה. כחצי דקה אחר כך, הגיע לאוזניו פרץ נוסף של צחוק מתגלגל. "הנה הוא, השדה המיועד שלי, בו אצטרך לחרוש, כמו איכר צנוע," חשב; ראשית, משום שהוא קיבל משרה של מורה בגימנסיה המקומית, ושנית, משום שחיבב מאוד ניסוחים ציוריים, גם כשלא זכה לבטאם בקול. "כן־כן, אצטרך לעמול בשדה הצנוע הזה," חשב והתיישב שוב על הספסל, פניו אל הים. "היכן הם החלומות על הפרופסורה, על פובליציסטיקה, על פרסום? אבק השריפה לא הספיק עבור כל המיזמים האלה, וסילי פטרוביץ', אחא; הנה לך, נסה כאן בבקשה!"

מחשבות יפות ונעימות הסתחררו בראשו של המורה החדש בגימנסיה המקומית. הוא חשב איך יגלה, כבר בכיתות הנמוכות, את "הניצוץ האלוהי" בנפשותיהם של הנערים האלה; יסייע לגיבוש אופיים של "השואפים להסיר מעצמם את עול האפלה"; תחת השגחתו, יתפתחו כוחות צעירים וטריים, "המתנכרים לזוהמת היום־יום הגשמית"; בסופו של דבר, יצמחו מתלמידיו בני־אדם נפלאים...

במוחו הצטיירו אף תמונות כאלה: יושב הוא, וסילי פטרוביץ', מורה זקן, איש שיבה, בדירתו הצנועה, תלמידיו משכבר מבקרים אותו, ואחד מהם — פרופסור באיזו אוניברסיטה, ידוע "גם אצלנו וגם באירופה", האחר — סופר, מחבר רומנים מפורסם, השלישי — איש ציבור, מן הידועים גם כן. וכל אחד מהם רוחש לו כבוד עצום. "אלה הם הזרעים הטובים שזרעת בנפשי, כשעוד הייתי ילד. עשית ממני בן־אדם, וסילי פטרוביץ', נכבדי," אומר איש הציבור, ולוחץ ברגש את ידו של רבו הזקן...

אולם לא זמן רב הרהר וסילי פטרוביץ' בדברים שברומו של עולם; מחשבתו נדדה במהרה לנושאים שנגעו ישירות למצבו הנוכחי. הוא שלף מכיסו את הארנק החדש שלו, ספר את הכסף והחל לחשוב כמה יישאר לו אחרי שישלם כל התשלומים ההכרחיים. "כמה חבל שבדרך, הוצאתי כסף בנמהרות שכזו," חשב. "דירה... נו, נאמר, כעשרים רובלים בחודש, מזון, לבנים, תה, טבק... כאלף רובל בחצי שנה אצליח בכל זאת לחסוך. אני מניח שאוכל לקבל תשלום טוב על שיעורים פרטיים, שלושה־ארבעה רובל בערך..." תחושה של שביעות רצון אפפה אותו, ולפתע התעורר בו רצון עז לפשפש בכיסיו אחר מכתבי ההמלצה הממוענים לנגידי העיר, ולהביט בפעם העשירית בכתובותיהם. הוא שלה את המכתבים, פרשׂ ויישר בזהירות את הנייר שהיו עטופים בו, אך לא הצליח לקרוא את הכתובות כי אור הירח לא היה חזק מספיק להעניק לווסילי פטרוביץ' את העונג הזה. בתוך צרור המכתבים היה גם תצלום. וסילי פטרוביץ' הפנה אותה ישירות אל הירח, וניסה לראות את תווי הפנים המוכרים. "הו, ליזה שלי!" הטעים כמעט בקול רם, ופלט אנחה שלוּותה בתחושה נעימה ביותר. ליזה הייתה ארוסתו שנותרה בפטרבורג, והמתינה ליום שבו יצליח וסילי פטרוביץ' לחסוך אלף רובל, הסכום שהחשיב הזוג הצעיר להכרחי לשם ההתבססות הראשונית.

אחרי שנאנח, הטמין את התצלום עם המכתבים בכיס הפנימי של מעילו ופנה לחלומותיו על חיי המשפחה העתידיים. והחלומות הללו נדמו לו מענגים אף יותר מאשר החלומות על איש הציבור, שיבוא להודות לו על הזרעים הטובים שהוא זרע בליבו.

שאון הים נשמע הרחק למטה. הרוח נעשתה קרירה יותר. ספינת הקיטור האנגלית התרחקה מפס אור הירח שבהק עכשיו בשלמותו, לכל האורך, ונצנץ באלפי אדוות ונתזים, חלקם בורקים וחלקם קהויים, נמתח אל המרחק הימי האין־סופי, הלך והתבהק. וסילי פטרוביץ' לא רצה לקום מהספסל, לנתק את העיניים מהמראה הזה וללכת לחדר המלון הצפוף. אך כבר היה מאוחר; הוא קם והחל ללכת לאורך השדרה.

אדון בחליפה קלילה של משי, מגבעת קש ומגבת מלמלה הכרוכה סביב כיפת המגבעת (אביזר הקיץ החביב על הטרזנים המקומיים), קם מהספסל שעל פניו עבר וסילי פטרוביץ', ואמר:

"אפשר אש בבקשה?"

"בבקשה," ענה וסילי פטרוביץ'. ניצוץ ארגמני האיר פנים מוכרות. "ניקולאי, חבר יקר! האין זה אתה!?"

"וסילי פטרוביץ'?"

"אני ולא אחר... אח, אני כל כך שמח! מי פילל..." אמר וסילי פטרוביץ', כרך את ידיו סביב צוואר ידידו והדביק לו שלוש נשיקות על הלחיים. "איך נקלעת לכאן?"

"פשוט מאוד, אני משרת כאן. ואתה?"

"אני מורה, הוצבתי כאן, בגימנסיה. הגעתי זה עתה."

"ואיפה אתה מתכוון ללון? אם בבית מלון, עדיף שניסע אליי. אני כל כך שמח לראות אותך. הלוא אין לך כאן מכרים או חברי משפחה! בוא, ניסע אליי, נאכל ארוחת ערב, נדבר, ניזכר בימים עברו."

"קדימה, ניסע," הסכים וסילי פטרוביץ'. "אני מאוד שמח! חשבתי שאני בא לשממה, ופתאום, הנה לך, מפגש כל כך משמח. עגלון!"

"אין צורך, אל תצעק. סרגיי, קדימה!" אמר חברו של וסילי פטרוביץ' בקול חזק אך שלֵו.

כרכרה מהודרת נעצרה לפניהם; בעליה זינק פנימה. וסילי פטרוביץ' עמד על המדרכה ובהה בתדהמה בכרכרה, בסוסים השחורים וברַכּב השמן.

"קוֹדריאשוב, הסוסים האלה — שלך?"

"שלי, שלי! מה, לא ציפית?"

"אני נדהם... איך ייתכן שזה אתה?"

"אני, אני, מי אם לא אני? נו, טפס לכרכרה, עוד נספיק לדבר."

וסילי פטרוביץ' עלה, התיישב ליד קודריאשוב, והכרכרה החלה לנסוע, מקרקשת ומקפצת על הדרך המרוצפת. וסילי פטרוביץ' ישב על הכריות הרכות, מחייך, וגופו מתנועע עם הכרכרה. "איזו מעשייה!" — חשב בליבו. "הלוא רק לפני זמן־מה היה קודריאשוב סטודנט מרוד, ועכשיו — כרכרה!" קודריאשוב הרים את רגליו והניח אותן על המושב שמולו; הוא עישן בשתיקה את הסיגר שלו. הכרכרה נעצרה אחרי חמש דקות.

"נו, אחא, רד, רד. אראה לך את הצריף הצנוע שלי," אמר קודריאשוב בעודו יורד מהמדרגה ומסייע לווסילי פטרוביץ' לצאת.

בטרם נכנס לצריף הצנוע, הקיף אותו האורח במבטו. הירח היה מאחוריו ולא האיר אותו; לכן הצליח לראות רק ש"הצריף" היה מבנה אבן בעל קומה אחת, ולו עשרה או שנים־עשר חלונות גדולים. אכסדרה של עמודים עם עיטורים שבלוליים מוזהבים עד לדלת עץ אלון כבדה משובצת זגוגיות ראי, ידית ארד בצורת טלף האוחזת בפאון בדולח, ולוח נחושת חקוק בשם משפחתו של הבעלים.

"איזה צריף יש לך, קודריאשוב! זה לא צריף אלא ארמון, כמו שאומרים," אמר וסילי פטרוביץ' כשנכנסו שניהם אל המבואה ובה רהיטי אלון וקמין הפוער לקראתם את לועו השחור. "מה, גם הוא שלך?"

"לא, ידידי, לכך עוד לא הגעתי. שׂכור. לא יקר, אלף חמש מאות."

"אלף חמש מאות!" מלמל וסילי פטרוביץ'.

"משתלם הרבה יותר לשלם אלף חמש מאות בחודש, מאשר להוציא הון, שעשוי להניב אחוזים נאים כשאינו מושקע בנדל"ן. ובכלל, צריך המון כסף לשם כך; הרי אם כבר בונים אז בונים באמת, ולא זבל כזה."

"זבל?!" הזדעק בתדהמה וסילי פטרוביץ'.

"בוודאי. הבית לא מי יודע מה. נו, בוא, בוא נלך..."

וסילי פטרוביץ', שהספיק כבר להסיר את המעיל, הלך בעקבות ידידו. הסגנון שבו היה מעוצב ביתו של קודריאשוב סיפק פליאות נוספות. המון חדרים גבוהי תקרה, מרוצפים עץ, וקירות מצופים בטפטים יקרים עם בליטות מוזהבות; חדר אוכל מחופה עץ אלון, ובו פוחלצים גרועים למדי על הקירות, מזנון מגולף אדיר ממדים, שולחן עגול ענק שטוף כולו באורה של נברשת ארד שאהיליה חלביים; חדר אורחים ובו פסנתר כנף, רהיטים שונים ומשונים עשויים בוק מכופף, ספות קטנות, הדומים וכיסאות; הדפסי אבן יקרים והדפסי שמן סרי טעם נתונים במסגרות מוזהבות; חדר אורחים אופייני, של כריות משי ושלל חפצים בלתי נחוצים. נדמה היה שבעל הבית התעשר פתאום, זכה במאתיים אלף באיזה משחק מזל, או משהו מעין זה, ובהינף יד ריהט לעצמו בית. הכול נקנה בבת אחת, ונקנה לא מפני שהיה בכך צורך, אלא משום שהכסף החל פתאום להכביד על הכיס ומפלטו היחיד היה פסנתר הכנף, שקודריאשוב, עד כמה שידע וסילי פטרוביץ', ידע לנגן בו רק באצבע אחת; ציור גרוע וישן, אחד מני עשרות אלפי יצירות המיוחסות לאמן פלנדרי מדרג שלישי, שאיש כנראה לא הבחין בו; שחמט, מעשה ידיו של אומן סיני, שכלל לא יועד למשחק בשל דקיקותם ואווריריותם של הכלים המגולפים, אשר בראשו של כל אחד מהם היו טמונים שלושה כדורים זערוריים הכלואים זה בתוך זה, ועוד חפצים מיותרים רבים.