גולווין

חצי חודש מאי חלף בנסיעה מטוּלה לקווקז. בשבעה־עשר בחודש הגיעה מריה פון קרידֵנֶר לקיסלָווֹדסק, שם קיוותה למצוא ידיעות על בעלה. הוא נמלט עם פרוץ המהפכה אל החזית הרוסית־אנגלית בפרס. מזה חמישה חודשים לא קיבלה ממנו אות חיים.

לא רחוק מקיסלוודסק היה מקום מושבו של אחיו, המרשל. אלכסנדר התכוון לשלוח אליו הודעה, אם שאר דרכי התקשורת תהיינה חסומות.

עם ארבעת ילדיה ושלוש משרתותיה נכנסה לגור במלון ״פּאלַסט״. הילד הצעיר ביותר עוד היה צמוד לחזה; היא היניקה אותו בעצמה. הוא נולד שלושה חודשים לאחר שאלכסנדר יצא לדרכו; אם קודם לכן לא תפסה מהו משכון, הרי שעתה ידעה.

רכס ההרים אדיר הממדים עמד שם סוגר מכל עבר. היא לא יכלה לשאוב הנאה ממראהו, הוא היה חומה עבה מדי, חומה מאחורי חומה עד לשלג העד שממעל. כיצד אפשר היה לברוח מזה? נורא, מה שהיה; הדם שלה עוד לא נרגע. בלילה הראשון חלמה כי אגרופים, ערבוביה של אגרופים מנופפים לעברה, ולכל אגרוף היו עיני רוצח. החתך בזרועה לא הניח לה לשכוח את מה שאירע בקרון הרכבת, כשחיילים שתויים עד אימה ניפצו את חלון התא; שמונה אנשים היו דחוסים בתא הקטן ואיתם הררים של תיקים ומזוודות, כל הרכוש שעלה בידם לחלץ מטולה. הילדים צרחו כששני בחורים משכו מתנשפים את הדלת, ואחריהם התפרצו פנימה בצהלות עוד אנשים; דימוֹב עבר עוד קודם לכן לקרון סמוך, כדי למצוא איזו פינה קטנה שבה יוכל סוף־סוף לישון שעה. מריה ספגה את המכה הראשונה ויצאה מדממת אל האנשים. הם נרתעו ממנה, מופתעים, והשפילו בבושה את עיניהם, כאילו פעפע ממנה איזה קסם. מוטב היה לה כך; היא האמינה שיש בה כוח קסם חבוי.

בכל זאת הייתה אבודה אילולי דימוֹב. איוון דימוב עבד ככתבן בבית המשפט; אדם פשוט מבני העם, המהפכה היא שרוממה אותו, הוא צבר כוח, אבל לא עשה בו שימוש לרעה. בתור בעלת האחוזה גילתה כלפיו מריה שנים לפני כן טוב לב אנושי, וסייעה לאשתו בזמן שחלתה. אחר כך לא נתנה עוד את דעתה עליו, אבל בשעת הסכנה בא בעצמו. הוא דאג לדרכונים, שיחד את מועצת החיילים, ידע כיצד להסיט את חשדם של האיכרים, שבעלת האחוזה יכולה הייתה להיות בת ערובה חשובה בשבילם, סילק את כל הקשיים שעמדו בפני הנסיעה, שימש לה מרגל, משגיח, סבל, שומר, עָרב, וכל הזמן רחש אותה יראה שותקת כלפי מריה. כאשר נפרד ממנה בקיסלָווֹדסק, שאלה אותו מתוך סערת נפש, ואפילו לה לא נמצאו עוד המילים, כיצד תוכל להודות לו, היא מרגישה שהיא חבה לו חוב גדול. הוא השיב: ״אחשיב עצמי לבר־מזל, מריה יאקובלֶבנה, אם גברתי תכתוב לי מדי פעם מה עלה בגורלה ובגורל הקטנטנים.״

האם לא היה זה גם חלק ותוצאה של אותו הקסם?

בתור גבירה מהחברה הגבוהה, אשתו של קצין, בת למשפחה בעלת שם, זכתה לקבלת פנים חברית וליחס מצוין מאורחי המלון, אף שהיה ידוע שהיא ממוצא גרמני ונהפכה לרוסייה רק עם נישואיה.

לאחר היעדרות ממושכת שוב הייתה בקרב אנשים בני חוגה, במקום של שמחת חיים ותמימות דעים, שהיו לפנים כל כך רצויות ודרושות לה. אבל היא שמה לב מייד לכך שהשייכות היא חיצונית בלבד, ושהשנים שעברו עליה באחוזה, תחילה עם אלכסנדר ואחר כך לבד, וגם כאשר לבד, הרי שלפי הכללים שלו והנהגתו, הרגילוה לאמת מידה אחרת ולשימוש אחר בזמן. איש גם לא יכול כאן להישאר ברשות עצמו; היסודות היו מעורבבים בצורה מדאיגה, ולא הייתה כל דרך למנוע זאת, משום שגורל משותף קירבם זה לזה. בית המלון, המקום כולו, שהיה לפנים מקום מפגש לאצולה ונראו בו המותרות המובחרות ביותר, דמה עתה לאי של ניצולים מספינה טרופה, אכסניה מלאה פליטים על רכושם האחרון ותקוותם האחרונה, רוזנים ויועצי חצר לצד ספסרים ועיתונאים, נשות חוגי החברה הגבוהה ביותר ממוסקבה ופטרבורג לצד גנדרניות וזעיר־בורגניות שהתעשרו בזמן המלחמה. הם נמלטו מן הגיהנום, אבל ידעו שניתן להם זמן חסד בלבד. הם רעדו מפני העתיד, אבל התהוללו וחגגו בנשפים. הם שמעו על הוצאות להורג של האבות שלהם, של האחים, של החברים, אבל הקהו עצמם בהימורים ורקדו טנגו ופוקסטרוט.

עתה הופנו מאמציה של מריה למציאת אדם מהימן, שאותו תוכל לשלוח עם מכתב לאחוזתו של המרשל. לשמחתה גילתה כי יוזף מְנָסֶה נמצא בקיסלוודסק; גם הוא שמע עליה ובא אליה, להעמיד עצמו לרשותה. הוא היה קניין בבנק גדול באודסה, שאיתו היו לאלכסנדר פון קרידנר קשרים עסקיים. כשנזכרה ששמעה מדי פעם בפעם מפי אלכסנדר שבחים על יושרו של מְנָסֶה, נתנה בו מייד אמון מלא, שלא התערער גם בהמשך. בהתפרצויות רגש סוערות קונן בפניה על אסונו; הוא בא הנה לפני שבועות אחדים בגין עסקה חשובה; ביום שעמד לעזוב, חדלו הרכבות לנסוע וכל ניסיון לעזוב את המקום היה כרוך בסכנת חיים. מריה הקשיבה לו מתוך הזדהות, ורק כאשר כילה את דבריו, העלתה בפניו את עניינה. הוא הפך בדבר, אמר שיערוך בירורים, וכעבור שלוש שעות הופיע בלוויית צ'רקסית, שעליה המליץ ביובש ובתוקף בתור האדם המתאים למטרה.

המרשל בשעתו לא ראה בעין יפה את נישואי אחיו הצעיר. הדבר הביא לקרע בין שני האחים, והמרשל לא הראה אז כל נכונות לפשרה והתמיד בסירובו לפגוש את מריה. כשנולדו הילדים, שלחו לו ידיעות על כך, אבל הוא לא הגיב עליהן. אלכסנדר סבל זאת בלי לנטור טינה, ולא הניח גם למריה לפתח כל התמרמרות על כך, כי הוא כופף עצמו בפני אחיו כמי שהיה בעל אופי העולה על שלו, והוציא את מעשיו והחלטותיו של אחיו מתחום הביקורת שלו. הוא כופף עצמו, זה כל מה שהיה לומר, והדבר החניק גם כל התנגדות אצל מריה. כשפרצה המלחמה ויתר המרשל במכתב פרטי לצאר על כל תפקידיו ותאריו, משום שלדעתו המלחמה נגד גרמניה תמיט בהכרח אסון על רוסיה. הוא זכה להישגים נוצצים במלחמה נגד יפן, ודי היה בכך שיעלו טרוניה כלפיו בשל הצעד שלו. עתה הסתגר מפני חברת אנשים והתעסק, בתור אוהד מושבע של הגל, בחקירות פילוסופיות עמוקות.

מריה הייתה אדישה ליחסם של האנשים אליה, כל עוד יכלה לשמוח בהם או לכבדם. יחס של כבוד היה חשוב בעיניה יותר מהשפעותיה המטעות של האהדה. אלכסנדר הוא שחינך אותה לכך. בשיחות רבות בלילות רבים הוכיח לה, כי עיקרון ההדדיות הוא מקור כל הרוע. מתוך ציות לתורתו הגיעה לעקביות רוחנית שהייתה ייחודית לה. המכתב למרשל היה מופת לפנייה חופשית וכנה.

וכך חיכתה, חיכתה לאיזו מילה והנחיה שתבוא מצד אלכסנדר, אף שכבר ניחשה את חוסר התוחלת שבכך. כדי להסיח את דעתה, התחילה ללמד את בנה הבכור, מיטיֶיה בן השבע, אבל מצאה שאין היא כשירה לכך, צרכיו של הילד היו גדולים מכפי ששיערה והיא חיפשה לו מורה. מכר אחד ממוסקבה ציין בפניה סטודנט, יֵפים לֵאוֹנוֹביץ' טָטיאנוֹב, שמתגורר בפונדק עלוב בפאתי העיר. היא זימנה אותו אליה וקיבלה אותו לעבודה. הוא בא לעיר בפמלייתו של תעשיין אחד כמזכיר או כגון זה; בהיותם בדרך נרצחו התעשיין ורוב האנשים בידי כנופיית חיילים נודדים; עכשיו ישב יפים לאונוביץ' חסר כול במקום הזה של שפע ומותרות. מריה התייחסה אליו בהתחשבות ובכבוד; נראה היה שהוא איננו מורגל בכך, ובאסירות התודה שלו היה דבר־מה ילדותי. הוא בא לא רק בשעות שסוכמו, אלא הקדיש לתלמידו את כל זמנו הפנוי; גם שני הקטנים, פֶּדיה ואַליוּשה נמשכו אליו בשל טוב הלב הפשוט שלו.

בוקר אחד נכנס אליושה, שרץ בחיפזון לפני אמו במסדרון, אל החדר הלא נכון. מריה רצה אחריו וצחקה; הוא עמד לפני גברת תמירה מלכותית למראה, שניגשה אליה והושיטה לה את ידה. זאת הייתה הרוזנת נֵלידוֹב. מריה באה במבוכה בגלל צחוקה, שכן הרוזנת הייתה שרויה באבל כבד, והסיבה לכך הייתה ידועה כבר למריה. בנה, הרוזן גריגורי בן העשרים ושלוש, קצין בצי הקיסרי, ירה בעצמו למוות לפני כמה ימים במהלך טיול בהרים.

הרוזנת, אישה באמצע שנות הארבעים לחייה, הייתה עדיין יפה מאוד. היא התייחסה אל מריה בלבביות. היא הכירה את אלכנסדר פון קרידנר מימיו במיניסטריון, ודיברה עליו בחום. ״נוכחותך נעימה לי,״ אמרה הרוזנת, ״אני מקווה שנתראה לעתים קרובות.״ היא חיבקה את אליושה בזרועה וליטפה את שיערו. ״היום בערב נחגוג את סעודת המתים של גריגורי,״ המשיכה בדבריה, ״אנא בואי לשם; בואי אליי.״

מריה חשה חמלה; לא רק כלפי הרוזנת וגורלה המיוחד; החמלה כלפי כל האנשים האלה הציפה את ליבה. במיוחד כלפי הנשים חשה צער; הבריות האלה חסרות הדאגה, הנוצצות, הנחושות להתקשט, לשמוח, נראו לה אבודות.

היא עמדה ללכת, אבל הרוזנת עיכבה אותה עוד. היא שלחה את אליושה לדרך. הרוזנת סיפרה: ״שמעי נא מה אירע. יש כאן איזו אורחת במלון, אחת בשם ליסָבֵטה פֶּטרוֹבנה. היא טוענת שהייתה נשואה לגריגורי. מעט לפני שיצא לדרך מסֵבַסטוֹפּוֹל, כך היא טוענת, נישאה לו. אין לה שום מסמכים, שום הוכחות, אף לא מכתב; התירוץ שלה הוא שגנבו לה את הניירות. היא זרקה את עצמי לרגליי, נשקה לכפות ידיי וכינתה אותי אמא. כל היום היא יושבת למעלה בחדרה ובוכה ומתייפחת. אז היא שולחת הנה שוב את המלצר עם פתק: חוסי עליי, הרוזנת, רחמי על ליסבטה פטרובנה שלך, חוסי עליי. אינני מכירה אותה. אינני יודעת עליה דבר. גריגורי לא הזכיר אותה מעולם ולו בהברה. מעולם לא ראינו אותה קודם לכן. אין שום דרך לבדוק את הטענות שלה. מה צריך לעשות? לרחם, מדוע זה לרחם? ככל הנראה אין לה כסף; טוב, נשלם את החשבון שלה. אתמול התחוללה סצנה נוראית. היא נכנסת לפה, מתיישבת ליד האנשים ומתחילה לבכות. האחיינית שלי יֵלֵנה נעמדת ומכנה אותה שקרנית. ליסבטה פטרובנה קופצת את אגרופיה, זורקת עצמה על הרצפה ופוצחת בהתקף של צרחות. נדרשנו להוציא אותה מן החדר בכוח. היום בבוקר מצאו אותה חסרת הכרה על קברו של גריגורי. היא ניסתה להתאבד, כך אומרים. ילנה סבורה שזאת רק הצגה. ילנה רותחת מכעס, המסכנה. מה צריך לומר, מה יש לעשות?״

מריה החליטה אפוא לבקר את ליסבטה פטרובנה, אבל היא לא ביטאה את כוונתה זאת, אלא כיוונה את השיחה אל הרוזן הצעיר והתעניינה בפרטים מחייו, בלי סקרנות, תוך שהיא מציגה בעדינות את הרגש המשותף לאמהות. הרוזנת צייתה בהכרת טובה; הייתה בכך הקלה בשבילה, בשעה שמריה גיבשה תמונה מן הפרטים המעטים שמסרה הרוזנת. היא ישבה שקטה ומרוכזת לפני הרוזנת, עישנה סיגריה והביטה, ועוד הביטה. המתת של חוש הראייה הפנימי היה לעיתים לטורח, ובכל זאת היה הדבר נפלא בעיניה, לדעת הרבה על אנשים. כשנפרדה ממנה, אמרה הרוזנת: ״נדמה לי כאילו אנחנו מיודדות מזה שנים.״ מריה חייכה.

במהלך היום הלכו והתפשטו השמועות שקיסלוודסק מוקפת בכוחות מהפכניים, ולבשו צורה מאיימת. מיטייה אמר בהתרסה גאה שהזכירה את אביו: ״אמא, נכון שנמכור את חיינו במחיר היקר ביותר שיש?״ היא השיבה: ״כן, אהובי האמיץ.״ — ״חבל שאיוון דימוב כבר אינו איתנו,״ נאנח. אבל היא ניחמה אותו. ״ראשית כול אתה עצמך גיבור, ואתה גם שוכח שנמצא איתנו יפים לאונוביץ'.״ מיטייה בחן את הסטודנט במבטו, זה האדים, שלח את מבטו אל מריה במסירות ביישנית ואמר: ״את צריכה רק לצווֹת. צווי, גבירתי, ואציית.״ בדבריו היו רצינות וחגיגיות שגרמו למריה להושיט לו את כף ידה, והוא נגע בה בשפתיו בהכנעה.

מה עלול לקרות לי, חשבה, בשעה שאני מוקפת אנשים טובים?

כשקרבה עם ערב לחדריה של הרוזנת נלידוב, חדרו לאוזניה צלילים של צחוק, צהלה, חליצת פקקים, שקשוק כוסות. להקת כלי מיתר ניגנה מנגינה רוסית גסה, פראית. היא פתחה את הדלת לסלון, עשרה או שנים־עשר גברים צעירים, קרובים של המשפחה, ישבו מסביב לשולחן, שתו לשוכרה, שרו, עישנו; מדי פעם קם מי מהם וזרק לנגנים שטרות של רובלים. מריה הלכה אל החדר הסמוך, שם היו כמה אדונים וגברות מבוגרים יותר, אבל גם עלמה צעירה כבת שמונה־עשרה שיופייה מסנוור. היו לה שיער מתולתל קצר, עור שחיוורונו כשל אבן לשם ועיניים צהבהבות, גדולות, קפדניות, שכמו אינן רואות. מריה נשארה לעמוד, מוקסמת. אז קראה לה הרוזנת נלידוב, שישבה בחדר השינה לבדה. ״חיכיתי לך,״ אמרה כשנכנסה מריה, ״שבי איתי, דברי; אני אוהבת להאזין לקולך.״

מן הסלון, שבו נערכה סעודת המתים בהבלטה רבה כל כך, נשמעה שירת קינה במקהלה.

במאמצה לעורר את נפשה התועה, האבודה מרוב צער, של הרוזנת, נדמתה מריה לעצמה כמי שמנסה למצוא את דרכה בחדר זר חשוך. הרוזנת הביטה בה ללא הרף, אבל רק בהדרגה החייתה ההבנה את מבטה. מריה סיפרה על הבדידות בחודשים האחרונים באחוזה, על לידתו של וַניה ועל הצירים בליל המכאוב, שהלכו ולבשו צורה של געגועים לאלכסנדר שהיו מוחשיים כל כך, עד שהיא החניקה כל זעקה כדי לשאת חן בעיניו. בכל דבר שעשתה וחשבה, היה תמיד נוכח ופסקני, באין רואים. היא סיפרה על הקשרים שלה עם האיכרים, על רוח המרי והעוינות שנכנסה לפתע בכולם; אפילו העדינים והנוחים ביותר שבהם הכזיבו. יום אחד סירבו להכיר עוד בזכות הקניין שלה ביער; את היער ביקשו לכרות ולמכור. היא נשאה ונתנה איתם, לשווא; דיברה על מצפונם, לשווא; אז יצאה לבד עם הזקנים שבהם אל היער, ושם כבר התחילו מנהיגי המרד לכרות את הגזעים. היא חטפה מאחד מהם את הגרזן וקראה לו: חדל לכרות! היא הסבירה להם איזה חטא הם עושים, באיזה קודש, באיזה עניין חי הם פוגעים, וכיצד הם מבזים את זכרו של האדון שלהם, שהיה הוגן וטוב לב אליהם. רבים מהם התמרמרו, אבל רבים גם שתקו והרכינו את מבטם אל הקרקע. היא אמרה להם שכל עץ הוא יציר של אלוהים כמו כל אחד מהם, ואלה עצים רכים, שנשתלו וטופחו באהבה, לשימושם של ילדיהם ונכדיהם בבוא היום, ועתה הם צעירים מדי לכריתה בגרזן. האם הם רוצים לספסר ביציריו של האל בעבור בצע כסף? אז יהיה עליהם לספסר גם בה עצמה, שכן היא לא תרצה עוד להיות הגבירה שלהם, והיא לא תזוז ממקומה עד שלא יישבעו בפניה שהם יניחו ליער ללא פגע, או שיהיה עליהם לכרות גם אותה. אחר כך התייעצו ביניהם, והזקנים שבחבורה באו אליה ונשבעו שאף זרד ביער לא יתעקם, וביקשו ממנה מחילה על חטאם. כך הצילה בשעתו את היער; האם עדיין עומד הוא היום במקומו, בכך אין היא סומכת על עצמה די שתוכל לומר זאת.

הרוזנת אחזה בכף ידה של מריה ולחצה אותה. ״לחיות בארץ הזאת, משמעו להיות נתון בכל רגע לחסדי הגורל הערמומי,״ אמרה; ״ושמא זאת בכלל תכונה של החיים ואנו בני המזל פשוט לא ידענו זאת עד היום? אני נתקפת עכשיו לעיתים חשש כזה. לי אישית אמנם אין עוד הרבה מה להפסיד, אבל אני נמלאת דאגה ופחד על כל מי שאני רואה, על העם, על האנושות כולה, גם אם רובם עושים רק רע בעולם.״

״ככל הנראה אין זה תלוי ברוב,״ השיבה מריה; ״זה תלוי תמיד רק ביחיד, כך אני מאמינה. היחיד הוא לעיתים קרובות כמו טיפת התרופה המחוללת פלאים, שבכוחה לרפא אורגניזם מורעל. האור קורן תמיד מאדם אחד. בטולה היה עליי להשתכן במלון עם ילדיי; הרכבת לדרום יצאה רק פעמיים בשבוע. כבר בלילה הראשון הזעיקו את כולם. המלון נכבש בידי חיילים, וכבר יצאה הפקודה, שיש למסור ללא דיחוי את כל הכסף המזומן, איש איננו רשאי לצאת את חדרו, ובשעה שמונה בבוקר יסרקו את המלון בקפדנות, וכל מי שיימצא אצלו סכום כסף כלשהו יוצא להורג בירייה בבית דין שדה. שערי בנפשך את מצבי; הטמנתי על גופי שמונים אלף רובל, כל הכסף שהיה נזיל; אם היו לוקחים לי אותו, הרי שגורלי וגורל הילדים היה נחרץ למעשה. הפרידו אותי מהמשרתות שלי ומהמלווה הנאמן שלי, מחוץ לחדר עמד זקיף, לא היה שום סיכוי להחביא את הכסף בחדר, ידעתי הרי כמה מקפידים האנשים האלה, לא נותרה אפוא שום אפשרות מלבד המתנה למה שיעלה בגורלי, משום שלא עלה בדעתי ולו לרגע למסור את הכסף מרצוני. בין שלוש בלילה לתשע וחצי בבוקר סבבתי אנה ואנה בחדר; לא היה בי שום פחד; הכוונה שלי לא התערערה; לא הייתה לי גם תמונה ברורה מה מצפה לי; הדבר האחד והיחיד שהיה ודאי הוא שעליי להציל את עצמי ואת ארבעת הילדים מהסכנה הזאת, שזאת היא חובתי ושהדבר יעלה בידי. בשעה תשע נכנסו שלושה חיילים, נַגד אחד ואישה, אל חדר הילדים הסמוך. את הילדים קרעו משנתם, ואת הרהיטים, המיטות, הרצפה, הקירות, הווילונות והמזוודות סרקו בדייקנות מרבית. נכנסתי. הבטתי באנשים. פרצופים אפלים, קודקודים לא אנושיים, לא נראתה שם שום תקווה. אחד מהם הורה לי בגסות לצאת; אחד הלך אחריי כמה צעדים כדי לסגור את הדלת. כשסובבתי את הראש נדמָה לי שיש בעיניו של האיש הזה איזה משהו מסוים, דבר־מה מרוחק שהוא רך יותר מאשר אצל האחרים. היה לו שיער אדום, קצר, זיפני, העור היה מכוסה נמשים, ומעבר לשפתיו הבשרניות היו שיניים חסרות ושיניים שחורות. אבל בי עבר רעד; מתוך השראה של רגע אני מאותתת לו. הוא מתקרב אליי בלי לדבר. אני פורמת במהירות את כפתורי השמלה, מוציאה את החבילה עם שמונים השטרות ושמה אותה בכף ידו. ״חייהם של חמישה בני אדם נמצאים בכף ידך,״ אני אומרת לו, ״עתה עשה כרצונך.״ בלי להניד עפעף הוא תוחב את החבילה לכיס המעיל שלו ונעלם. האחרים עוברים מייד לחדר שלי. גם כאן הופכים את הכול, את הלבנים, סורקים שמלות, נעליים, כל סדק, כל מגירה. אז נשארת האישה לבד בחברתי, עליי להתפשט. גם זה חולף מהר, והיא מתרחקת. כעבור רבע שעה, אחרי שהלב שלי הלם בי עד קצות האצבעות, שב ומופיע החייל אדום השיער בחדר, מטה רגע אוזן, מוציא מהכיס את חבילת הרובלים שדבר לא נגרע ממנה ומגיש לי אותה בשתיקה. מלמלתי כמה מילים, מילים חסרות אונים, מסוחררות מהכרת טובה, שאלתי מה אוכל לעשות בשבילו; לא היה טעם להציע לו כסף, הרי העניק לי שמונים אלף רובל. הוא הניד בראשו בשלילה ואמר: 'אל תטרידי את עצמך בזה, אמא יקרה. לצערי כולנו שקועים בדם ובחטא עד לצווארנו. אולי אלוהים יקל איתי מעט עכשיו. אולי יניח את המעשה הזה על כף המאזניים השנייה.' אמר ויצא. ואני, אני נמלאתי בושה, כאילו פגעתי באיש הזה מרוב הפחד והמצוקה קודם לכן.״

כשאמרה את המילים האחרונות נכנסה גם הצעירה היפה אל החדר. היא ניגשה אל הרוזנת ואמרה בקול זכוכיתי שרעד מזעם: ״סטפן פֵדורוביץ' סיפר זה עתה שהוא מכיר את ליסבטה פטרובנה מפטרבורג. לדבריו, היא הייתה רקדנית בקברט, ובאופן כללי, נו, מה שאפשר לשער. את רואה אם כך, דודה, נפלת קורבן לרמאית ויהיה זה מגוחך להמשיך ולדאוג בגינה.״

״אחייניתי, ילנה,״ הציגה אותה הרוזנת ונקבה גם בשמה של מריה. זאת חייכה בסיפוק שותק למראה הרוזנת הצעירה.

״אין לה ולו קופייקה, לאישה המסכנה,״ המשיכה ילנה בכעס; ״מנהל המלון איים כבר אתמול לפנות אותה בכוח. ובכל הנוגע לקומדיה על קברו של גריגורי, שמטרתה הייתה להונות אותך, דודה, הרי שהכדור רק שרט את העור בזרועה השמאלית; היא מאוד זהירה. פוי, איזה סיפור מבחיל!״

״אבל אם יש בו ולו זיק של אמת, הרי שאת חייבת לנהוג כאן במידת הרחמים, ילנה ניקולאייבנה,״ אמרה מריה.

ילנה החווירה. ״איך היא מעזה!״ קראה וניערה את גופה מרוב סלידה; ״מעבר לכך שאין לה אפילו בדל ראיה להוצאת הדיבה המומצאת שלה, ישנן גם סיבות פנימיות, כן — סיבות פנימיות,״ היא חשקה את שפתיה ובעומדה כך נראתה צנומה אף יותר, מתוחה אף יותר משהייתה; ״האם נרשה לזה לקרות, שהיא תטמא כך את זכרו של גריגורי? מה רצונה של גבירתי? מדוע גבירתי נוקטת צד?״

״אינני נוקטת צד,״ השיבה מריה, שלפתע היה לה הרושם העמום שהנערה הצעירה מסתירה איזו אשמה, ״רציתי רק להניא אותך מחיפזון בחריצת הדין. אל נא תכעסי עליי.״ היא קמה ויצאה.

לפני חדרה פסע מנָסֶה אנה ואנה. ״המלון מוקף ושמור,״ אמר לה מייד, ״לפני היציאות עומדים כמה וכמה טיפוסים חמושים עד צוואר. אסור לצאת מהבניין לאחר רדת החשכה, המפר זאת יוצא להורג. בפקודתו של מי, זאת איש אינו יודע בינתיים. האם רוצים להגן עלינו או שרק סוגרים עלינו את מלכודת העכברים, כדי שאיש לא יברח, גם זה לא ידוע. זה עניין רציני, של חיים ומוות.״

הוא פתח על דעת עצמו את דלת חדרה ואז נזכר בנימוסים טובים, והרגיש צורך להניח לה להיכנס לפניו. ״שימי לב,״ פתח שוב בקִרבה המשונה שלו, ״זאת שטות גמורה לחכות עד שיעמידו אותנו אל הקיר ויירו לנו ישר במוח. מי שלא יברח, יצטרך לשאת בתוצאות בעצמו. יש לי תוכנית. גבירתי מוצאת חן בעיניי, ליבי יוצא אל הילדים הקטנים, את בעלך אני מכבד, מדובר בג'נטלמן גמור, ואם לא אֵחלץ לטובת משפחתו בשעת מצוקה, תהיה זאת רשעות מצידי. יש לי תוכנית, כמו שאמרתי. ההכנות כבר הושלמו. הדבר אמנם יעלה הרבה כסף, אבל כשהחיים תלויים מנגד, זה לא הזמן לקמצנות.״

הוא הביט סביבו באי־שקט, מיהר אל הדלת, הציץ החוצה מבעד לחריץ, חזר אל מריה והמשיך בקול צרוד ומהוסה, שזה הולך לעלות כל כך הרבה כסף, עד שרק חבורה שלמה של אנשים תוכל לגייס אותו. הוא בדיוק שם עין על כמה אנשים שגם הם קרובים לליבו, אנשים שיהיה חבל אם יאונה להם רע; הוא דיבר איתם על הכוונה שלו, והם נתנו לו ייפוי כוח מלא. האם מריה תרצה להצטרף? האם תהיה מוכנה למלא אחר הוראותיו בעיניים עצומות? רק במשמעת ברזל יהיה אפשר להצליח. הוא חשב על הכול בדיוק; ההימור גדול, אבל כל דבר טוב מאשר להניח שישחטו אותם כאן, והרי בסופו של דבר כולם נתונים ביד אלוהים בכל מקום.

הוא היה קטן קומה, גפיו התנועעו כבובת אימום, היציבה שלו הייתה עקומה מעט, עיניו חסרו ריסים וגבות כמעט לגמרי, לבושו הגנדרני נראה כאילו יצא הרגע ממגזין אופנה, והוא היה חדור תחושה של חשיבות ומרכזיות.

״טוב, אדון מנָסֶה,״ אמרה מריה לאחר הרהור קצר, ״אני רוצה לתת בך אמון. אנחנו שמונה אנשים, כידוע לך; גם המשרתות שלי חייבות להצטרף. זה התנאי שאני מציבה מצידי.״

מנָסֶה משך בכתפיו. זה רק מגדיל את העלויות שלהן, העיר כבעל עסק. יותר משישים, איש איננו יכול לקחת, אמר. כבר עכשיו יש ארבעים ושבעה. הסכום הנדרש הוא כחצי מיליון רובל, אבל יכולות לצוץ נסיבות שיגרמו לסכום לגדול בצורה ניכרת. ״חשוב מכול לשתוק,״ הוסיף, ״בשעות הקרובות יקרו דברים רעים, אבל עלייך לשמור על שקט ולא לזוז, עד שאודיע לך מה עלייך לעשות. מהיום ואילך אני הגנרל שלך; פירושו של דבר לציית לכל סימן ממני. לילה טוב.״

מריה הביטה אחריו בפליאה, כיצד נחפז לצאת מהחדר, רגליו מקושתות כחרב, צווארו קצר, עורפו כשל פר, כולו טעון אנרגיה. היא ניגשה לחלון ושאפה אוויר. הירח המלא כמעט שחה בים של שלווה. הגבעות וההרים התקמרו כגופים שחורים מעלה אל פסגות הענק רבות ההוד, שתוויהן רעדו באור הכחלחל. באוויר הייתה איזו לחות של טל, הנוף האפל שאף אל האור הכסוף, באנחות חרישיות התרומם חזה של האדמה מעלה, אל המחוזות הבלתי מושגים. מריה הייתה רוצה להתפלל, היה בה להט מאושר, אבל הבניין, על כל הלבבות שפעמו בו בפחד, על כל המורכבות האנושית והחשכה שבו, שלח אליה את זרועותיו, ונדמה היה לה שהיא שוקעת. שעון אחד צלצל חצות, ואז דפק מישהו בשקט על הדלת; מריה שלא נבהלה קראה להיכנס; הרוזנת נלידוב נכנסה. היא עטתה מטפחת לראשה; באותו שקט שדפקה בדלת, ניגשה למריה במחווה של בקשה, כמעט כמי שכפופה לה. האם היא מפריעה? אם מריה יאקובלבנה מבקשת לשכב לנוח, היא תלך מייד. היא עצמה איננה מסוגלת כמעט לחשוב על שינה בימים אלה. היא הניחה את שתי כפות ידיה השלובות בעדינות על כתפיה של מריה.

לא, היא כלל איננה מפריעה, השיבה מריה, גם לה הפכה השינה למטלה מכבידה, בתוכה היא גועשת בערבוביה של קולות סותרים. הן התיישבו. מנורת החשמל על השולחן הפינתי הטילה אור דמדומים בחדר.

מין סקרנות הביאה אותה לכאן, אמרה הרוזנת; היא חשבה על כל מה שמריה אמרה, היא לא הצליחה כלל לנתק עצמה מזה. ״איזה כוח יש בך? ומה מקורו? כיצד זה את, שזרה בארצנו, מבחינה בכל יחסי הכוחות, ניצבת מול אנשינו כאילו את שזורה בקשרים מזה דורות? יש לך מבט וצעד של מי שמושרשת כאן, ואין זאת אפילו הארץ שלך. יש לך יכולת לדבר בשפתם של האיכרים, להבין את הלך רוחו של חייל שאיבד צלם אנוש, וזה בלי שחיית בקרב מי מהם באמת. אני מספרת לך על גריגורי כמו לאחות בדם, וזאת אחרי שנפגשנו קודם לכן אולי פעמיים, וגם זה בחטף. איזו מין אישה את בעצם? מהו הדבר המיוחד שיש בך? האם תוכלי להסביר זאת? שמא אני חטטנית מדי בבקשי זאת?״

״לא, לא,״ השיבה מריה בחיוך, ״פשוט הפתעת אותי..."

״הפתעתי? מדוע? האם לדעתך חובה עליי להישאר אפופה בכאב שלי? את דחפת אותו עמוק יותר לתוך המודעות שלי, אבל בו בזמן גם החלשת את ההיבט האנוכיי שבו. הסביבה שחשה שזו זכותה להשתתף בצערנו, סוחטת מאיתנו יותר דמעות ממה שאנו חבים לעצמנו. הדבר היקר ביותר נלקח ממך, אבל הוא מושך אותך אחריו; אך לעיתים קרובות האבל הוא רק צורה מעודנת ביותר של צביעות, והנשמה רעבה יותר מכול לדבר־מה שיניף אותה אל־על דווקא בתוך היגון על אבדה שאין להשיב. אני רואה עלייך שאת מבינה אותי.״

״אני מעריצה את האומץ שלך, רוזנת. זהו הדבר שהפתיע אותי.״

״זה האומץ האחרון. האחרון לפני שבא הסוף, מריה יאקובלבנה. ואנחנו הרי בסוף. שמא לא תרצי לענות על השאלות שלי? האם תוכלי? את מחייכת, החיוך הזה מפיח בי תקווה.״

מריה, ידיה שלובות בחיקה, רכנה לפנים. ״אמרת שאת זוכרת את אלכסנדר פון קרידנר היטב,״ אמרה. ״התקופה שדיברת עליה חלפה זה מכבר. איזה רושם קיבלת ממנו? אני מתכוונת במובן העמוק יותר, לא מבחינה חברתית.״

הרוזנת הרהרה בדבר. ״קשה להשיב,״ הודתה בהיסוס, ״אינני יודעת עליו הרבה. אנו בני המעמד העליון יודעים זה על זה יותר מדי, לכן קשה לשמור על תמונה נקייה של האישיות. נדמה היה לי שהוא סגור מאוד. לא מתכופף, לא נכנע. הוא ממוצא בלטי, לא כן? כל הבלטים הם נוקשים. הייתה לו צורה מושלמת, איזה חוסר רבב עד לשד עצמותיו, שהשפעתו כשל ניחוח טוב. בחורות רבות היו אז מאוהבות בו, אבל מי שיחסו אליו היה חסר פניות חש שהוא צונן מעט, כמי שחי בבדידות זמן רב מדי, מבחינה חיצונית או פנימית, וכבר אינו יודע למצוא את דרכו אל האנשים. האם זה נכון?״

מריה הנהנה. ״כן, זה מדויק כמו צללית על הקיר. זה מדויק אבל גם חסר משמעות. לא מתכופף, לא נכנע; יש בכך משהו מן המהות שלו. הוא כופף אותי, לא הכניע אותי: כופף. הייתי עלולה להישבר, אלא שאז לא הייתי מי שהוא היה צריך. באתי מעולם שאין בו גבולות ברורים; לא היינו שייכים לאצולה, לא היינו שייכים גם לבורגנות, היינו משהו בין לבין, בלי כללים. נולדתי בגרמניה, אבל התחנכתי באוסטריה; האווירה המדינית והחברתית הייחודית שם מחייבת מאליה איזה טשטוש. התנהגותי קראה תיגר על הסתירות; הייתי שונה מהאחרים תמיד, נאבקתי בכולם תמיד. כדי למצוא את עצמי או דבר־מה מחוץ לי שאוכל להיאחז בו, תעיתי בכל הדרכים, בעטתי בכל המוסכמות, הפכתי פראית, חסרת רסן לגמרי, הסתכסכתי עם משפחתי ועם רוב החברים, נשביתי בקסמם של רעיונות החירות וכמעט שאבדתי כחסידה אדוקה של אנרכיזם. אז פגשתי את אלכסנדר. זה היה הרגע המכריע. הייתי סבוכה כולי בתשע־עשרה שנותיי, החושני הוא המלמד תמיד על דרגת ההתפרקות; מוּתרת מכבליי וסבוכה גם יחד, כמה משונה ששני הדברים יכולים להתקיים באדם אחד. זה היה הזמן שבו היינו כולנו חצויים ביחס לכל דבר, לא רואים שום דבר עין בעין, ומי שהתמיד בדרך אחת, כמעט שהוחרם. לא דיברנו מעולם זה עם זה, אלכסנדר ואני. הוטלה עליו משימה רשמית והוא הופיע מדי פעם בחברה, שונה מאוד מהגברים שהכרתי. חשתי כמובן שעוררתי את תשומת ליבו, שהוא צופה בי; אף שהייתי בטוחה בכוח המשיכה שלי, שלו היה חזק אף יותר ובכל זאת לא היה בו הכוח לקרוע אותי מייד משלשלותיי. ההחלטה להכניס אותי לחייו הפתיעה גם אותו. אני אזהר שלא לשעמם אותך בפרטים של סיפור אהבה; חשוב רק לומר שהתחתנו וכל אחד מאיתנו ידע שזה יכול לערער את כל גורלו. אילו חודשים, רוזנת, אילו שנים היו! ניצבנו זה מול זה כמו בדו־קרב, כשני מתאבקים. הוא הודה פעם בפניי: אלמלא גילתה הארה בלתי נשכחת את הליבה שלי בפניו, היה שולח אותי הביתה כבר בהתחלה; שכן הייתי חסרת רסן, חסרת מעצורים, מלאה תפיסות שגויות, מלאה דעות קדומות ביחס לאהבה ולנישואין ולגבר ולאישה ולאלוהים ולבן האנוש. יש בך אירופה כולה, היה אומר תמיד, וזמן רב לא הבנתי לְמה התכוון. גם כאן התמרדתי, הצגתי לו את הדבר הזה שקראתי לו האישיות שלי, צמח החממה הקטן הזה, שהוא מרט עלה אחר עלה, סיב אחר סיב, עד שדבר ממנו לא נותר מלבד בושה והתרסה, עדיין הייתה זו התרסה. והוא חיפש את הגרעין; בלי להתעייף, בלי להתייאש, יום ולילה, באורך רוח להוט, בידענות עמוקה. הוא חפר והוציא אותי מתוכי; הוא קרע אותי לחתיכות כדי לשוב ולהרכיב אותי. זה כאב; אני מבטיחה לך, רוזנת, היו ימים, שבועות, שהתמוטטתי חנוקה ורמוסה בין אהבה ושנאה. והוא, הוא רדף אחריי כמו עם שוט רפאים: עלייך להחזיק מעמד, את חייבת לעמוד בזה גם אם שורף לך; מוטב שנתרסק בכנות זה עם זה וזה כלפי זה מאשר שנמות משלושים שנה של אי־הבנה ומפצעים נסתרים. ובסופו של דבר צמחתי אליו מתוך ההריסות שלי; לבסוף הוא מצא אותי, זכה בי. זה היה בתקופת ההיריון הראשון שלי, לאחר חמש שנים; מובן מאליו שגם הוא לא נותר בלי שינוי; אילולי היה לי מה להציע לו, גם לא הייתי יכולה להיות דבר בשבילו, והסכמים חכמים הם חלק מן הניצחון. ובכל זאת הייתי יציר כפיו וכך גם חשתי. הוא פרש אז מן החיים הציבוריים, עברנו אל האחוזה והתחלנו לעבוד. כל מטרה הייתה משותפת. בדעותינו ובמעשינו נפגשנו תמיד באותה נקודת סיום. קראנו אותם הספרים, חשבנו אותן המחשבות, גיבשנו אותן דעות. הוא לא הרשה לעצמו שום רפיון, בחומרה שלו כלפי עצמו היה דבר־מה נזירי. לא היה אפשר לשכנע אותו, גם אם היה רווח בדבר, להעביר לצידו איזו זכות קטנה שהייתה שייכת לאחר; מוטב היה כבר לנסות להתיך גרנית. הדבר שהוא החשיב לחובתו, למשימת חייו, לא היה מוגדר, כי אם זרם הולך ומתגבר ללא הרף, והמסירות שלו הייתה מרבית, הוא דרש מעצמו את המרב ודרש זאת גם ממני. יש לי מטבעי נטייה לעצלות ולשלווה; הוא עקר ממני את הנטייה הזאת ביסודיות; לעיתים בכיתי מזעם ומרחמים על עצמי, כשדרש ממני יותר מדי; אבל זה היה בכל זאת הדבר הנכון, ואם הכרחתי את עצמי, עלה בידי להשכיח במילה טובה את כל הטינה. רק לא להתפנק, רק לא להתענג, רק לא להשחית רגשות במקום שיש להכריע, אמר; וכך הוא עמד לפני העולם, לפני ילדיו, לפני הסרים למרותו. הוא פירק כל התנגדות באמצעות דוגמה אישית. התקיים בו אידיאל גדול של העם שלו, אידיאל גדול של שלטון המושתת על שירות, על צייתנות ועל כיבוד המסורת. בשבילו היה הצאר דמות אלוהית ממש כפי שהיה לאיכר הפשוט ביותר. רוסיה הזאת, העם הרוסי הזה היה בשבילו הקרקע הפורייה הקדושה של האנושות, חיק העתיד, המזווה של העולם. בדברי עליו אני מדברת על עצמי. כבר לא היה שם קיום נבדל. הוא ואני כמו הותכנו יחד לכדי יצור מיסטי שהוא מקור הכוח. חיינו כך. כשהרים חופן של אדמת שדה, ידעתי שהוא שוקל ובודק כך את הכול, את ארצו, עם השמיים שמעליה והאנשים שעליה. כשיצא אל האיכרים כדי לשבת בדין, ידעתי שהוא עושה זאת מתחושת אחריות עמוקה ביותר, כאילו הוא חורת את פסק הדין בנצח. כשקראו לו שיסייע, בא תמיד, גם אם היה זה העניין הפעוט ביותר. נסיעות במזחלת שלג בליל חורף של קור צורב לא היו מחזה נדיר. מותר היה לזמן אותו. עם זאת, היה הוא הגביר; הוא הבין כיצד להיות הגביר. אני הייתי הגבירה; הוא הפך אותי לגבירה. הבנתי זאת בהדרגה. גבירה ואם, בעיניו זה היה כמעט אותו הדבר, אמא של רבים, ואכן רבים מהם פונים לגבירה בכינוי אמא. זה יפה ומכתיב את היחס. כשאת נותנת על כך את הדעת, רוזנת, כלום לא נראה הכול פשוט בעינייך?״

״אני מבינה, אני מבינה,״ מלמלה הרוזנת; ״פשוט, כן. המופלא הוא תמיד פשוט בסופו של דבר. אני מבינה את ההתפתחות, מבינה את ליבך, אבל, après tout, אחרי הכול, האם אינך מאוכזבת לגמרי? האם לא היה הכול לשווא, עתה כשזה המצב, כשאנחנו ללא האדון, עזובות להחריד?״

״אני לא מאוכזבת,״ השיבה מריה; ״המסע ממשיך. אני גם לא בלי האדון, תהיה המשמעות של המילה אשר תהיה.״

הרוזנת שאלה: ״מתי נפרד מעלייך בעלך?״

״כמעט שנה בדיוק. בחג המולד קיבלתי את המכתב האחרון.״

״וכיצד את סובלת את ההיעדרות שלו? זה מצב מדאיג בכל מקרה, קל וחומר כשאלו פני הדברים.״

״זה חלק מהמסע,״ אמריה מריה. ״אני יודעת שהוא איתי בחדר, האם זה תלוי במרחק? כשאני עוצמת את עיניי לרגע, אני רואה אותו, אני שומעת אותו, אני חייבת לחייך לשמע צורות דיבור מיוחדות שאני מכירה אצלו, אני שואלת אותו, משיבה לו, מתייעצת איתו, וכך הדבר גם בוודאי אצלו.״

הרוזנת השיבה: ״יש לך כוח דמיון, מריה יאקובלבנה. אינני רוצה להפחית את תחושתך; אני מכבדת מאוד את כל מה שאת אומרת והדברים מחזקים את דעתי עלייך. את צלולה כמים, אין בך שום דבר חשאי. כמה מרגיע לפטפט איתך, אפילו סתם לשבת ולהביט בך. אבל אמרי לי דבר אחד. אני מאמינה בביטחון שלך; אני מאמינה שהביטחון הזה מסייע לך להתגבר על הגעגועים, על הציפייה, על החשש לגורלו של אדם אהוב כל כך; אבל האם אינך מרגישה גם משוחררת? עוד אל תשיבי, עוד רגע אחד; זה קשה כל כך; קשה למצוא את המילים; אינני רוצה שתחשדי בי שאני מבקשת לחדור, למשות ממך עניינים מושתקים —"

״את יכולה לומר הכול, בוודאי אבין אותך נכון,״ השיבה מריה דרך חברוּת.

הרוזנת המשיכה: ״יש בך הרבה להט. את בוודאי האישה הנלהבת ביותר שפגשתי מעודי. ועם זאת, גם האישה שהכי קשה להתקרב אליה. אני מתכוונת לכך במובן מסוים. כיצד אפשר להביא עצמך לסגור את כל הלהט בכלי ולאסור על עצמך לפסוע אל הבלתי מוכר? כיצד אפשר להגיע אל היציבות הזאת, הבלתי מעורערת? נשים הן יצורים פגיעים נורא. או שאנחנו מתמסרות או שאנחנו מסתייגות; בשני המקרים אנחנו מוֹעדות, והחלום שלנו נגנב מאיתנו. והנה אישה שבנתה בית כל כך איתן עד שהשטן אינו מוצא בו מקום. מטלטלים את הדלת והקירות כדי לאתר את המקום השביר. וזאת משום שאתה עצמך גר בחורבה והקנאה מייסרת אותך. אמרי לי אפוא: האם לא הייתה זאת עריצות בלתי נסבלת? לעיתים לפחות, לעיתים — ? האם בעומק ליבך, במקום החבוי ביותר, אינך מרגישה שחרור או לפחות הקלה? האם לא נגולה אבן ממך, חרף כל האהבה? האם לא נשללה ממך הבחירה החופשית בכל השנים האלה, והאם אינך מרגישה כיום שהחיים מחכים אולי בשער כשמתנה יקרה בידם, ושאת רשאים לקחת את המתנה ללא ייסורי מצפון גדולים? ואפילו עם ייסורי מצפון, לקחת, לקחת את המתנה. אני מתכוונת: האם הרגש והרוח שלך כל כך מלאים עד להתפקע מן האדם האחד הזה ומכוח הרצון שלו ומקיומך לצידו, עד שאין דבר שיוכל עוד לעורר אותך, שום גירוי, שום פיתוי? את הרי נשית כולך, הכול פורח ומאיר בך. לו הייתי גבר, מה לא הייתי נותנת כדי לזכות בך. את מסמיקה; כמה יפה, כמה מרגש! כמו עלמה צעירה. אבל השיבי נא, השיבי לי.״

מריה חשה פחד שקט. כמעט מוכנית השיבה: ״ארבעה ילדים, רוזנת. ליד כל היציבות הזאת, שאיך קראת לה? הבלתי מעורערת, ארבעה ילדים. האם ראית את ילדיי?״

הרוזנת שתקה. היא הניחה על השולחן את שתי הזרועות החשופות שהגיחו לבנות משמלתה השחורה, ומריה, שנבוכה באיחור מדברי הרהב האימהיים שלה, קראה על מצחה הקודר את המחשבה: גם אני הייתי אמא. היא תמכה את ראשה בידה, ולאחר זמן־מה אמרה: ״זה היה משפט אגואיסטי, רוזנת. נמלטתי ממסילה אחת של אושר לשנייה. אולי מפחדנות. השאלה שלך הייתה כמו אש פתאומית. היא סנוורה אותי. האמת? לו רק ידעתי את האמת. נדמה לי שהיא שוכנת באימה. במקום שבו התהום, שם האמת. הבחירה החופשית אמנם נשדדה ממני, אבל לא היה לי הצורך הקטן ביותר והסיבה הקטנה ביותר לשוב ולבחור. הרי הבחירה שלי הייתה בחירה ללא שוב. אמרת שלשטן אין מקום בביתי. זה נכון לגמרי, ועתה עליי להיות נועזת, אולי במידה מופקרת: אני הרי בחרתי את חלקת אלוהים הקטנה שלי. אינני מכחישה שיכול להיווצר פיתוי בשבילי; מי מחוסן מפני פיתוי? הדם הוא כוח נורא. אבל לו הייתי חייבת לשוב ולבחור, הייתי נאלצת להקיף את המעגל כולו עד לקוטב הנגדי. באלוהי אי אפשר לבחור פעמיים, וגם אי אפשר להתנסות ולהיכשל בקרבתו. הוא פשוט נחרץ והחלטי מדי בשביל זה. לו הייתי חייבת שוב לבחור, זה היה דווקא בשטן. רק השטן יכול היה להוליך אותי לפיתוי. אבל עד לשם הדברים, בתקווה, לא יגיעו.״ היא צחקה.

הרוזנת קמה ממקומה וחיבקה אותה בשתיקה. בין שלא קמו בה התנגדויות עוד, ובין שהייתה רק המומה מהטיעון הבלתי צפוי בפראותו של מריה, היא לא הניחה לספקות להיראות. לפני שיצאה, אמרה: ״כמובן, כמובן״; ושוב בטון מודאג: ״כמובן. כל הבערך והכמעט, הנכונות שלנו להניח לדברים לקרות במקום להחליט, מדללים את הגורל שלנו; עושים אותנו עייפים בטרם עת. אנחנו מסיקים תמיד מסקנות, אבל ברגע החשוב ביותר, אנחנו משקרים לעצמנו.״ ואז הוסיפה בלבביות: ״הייתי רוצה שתהיה לי תמונה שלך, מריה יאקובלבנה. שלחי לי את תמונתך ברגע שיתאפשר, היא תשמש לי כקמע. מי יודע אם לא תפריד אותנו השעה הקרובה זו מזו. אם תהיה לי תמונתך, יהיה לי משהו שישמור עליי.״

מריה הבטיחה לעשות כן.