מתבונן בעיניים עצומות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מתבונן בעיניים עצומות
הוספה למועדפים

מתבונן בעיניים עצומות

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

מיכאל פז

מיכאל פז נולד ב-1947 ברומניה. ב-1948עלה לארץ עם הוריו, והם התגוררו במחנה העולים "שער עלייה". ב-1953 נפצע קשה מרימון שהתפוצץ בידו, התעוור ואיבד יד. למד בבית חינוך עיוורים ובתיכון ליפשיץ בירושלים.

ב-1972 סיים תואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, אחר כך למד במכון רודי לפסכותרפיה אנליטית והשלים לימודי תואר שני. עבד כמטפל.

תקציר

"יש שניסיון חייו של אדם עם מוגבלות עומד כנכס מול העדר ניסיונו של מי שאינו מוגבל, בייחוד כשהאחרון פוגש מצבים סבוכים, מתסכלים ומאיימים."

בגיל שש נפצע מיכאל פז מהתפוצצות רימון ששיחק בו, וכך איבד את הראייה בשתי עיניו ואת ידו השמאלית. בעקבות הפציעה התפרקה משפחתו, והוא נשלח לבית חינוך עיוורים בירושלים, שם גדל והתחנך עד גיל ארבע עשרה.

מיכאל היה הנער העיוור היחיד בכיתתו שבבית הספר התיכון ומהעיוורים הראשונים שלמדו באוניברסיטת בר-אילן. בקלות יכלו חייו להיות טרגדיה מתמשכת, אילולא בחר להפוך את גישתו לחיים מקורבנוּת לקבלת אחריות.

ברבות השנים הגשים את חלומו להיות איש משפחה ולעשות למען הזולת. הוא נישא, הפך להורה, השלים לימודי תואר שני, עבד כמטפל בתחומי הפסיכולוגיה והעבודה הסוציאלית וניהל צוות אזורי של עובדים סוציאליים במחלקת הרווחה.

מיכאל פז מתבונן בעולם בעיניים עצומות, מגולל את סיפור חייו היוצא דופן ומשתף את הקוראים בהשקפתו החיובית על החיים. הוא חולק עימם את הלקחים שהפיק במהלך חייו, אותן תובנות שאפשרו לו לחיות חיים מלאי סיפוק ואהבה בלי קשר למגבלות הגוף ומתוך גישתו שגורלו נתון בידיו.

פרק ראשון

הקדמה


אני מביט לאחור ומנסה להבין איך אני קשור לכל זה. אבי היה יתום מהוריו, אח שכול, אלמן ואב ששכל שלושה. אימי הייתה צעירה ממנו בארבע עשרה שנה. היא נישאה לו שנתיים לאחר שנחלצה בעור שיניה מציפורניי הנאצים יתומה מהוריה. ממשפחתה הגדולה שרד רק אחיה הצעיר.

כשהייתי תינוק מאושפז עם דלקת ריאות בבית חולים, הייתה אימי באה ממחנה המעבר באזור וינה להיניק אותי. כעבור שנים אחדות חיינו במושב בארץ בתקופת הצנע. ובשעה שניצולי השואה — ובהם הוריי — ניסו לשקם את ההריסות, שוב פקדה טרגדיה את המשפחה: הבן הבכור, אני, כמעט נהרגתי.

בעטייה של הטרגדיה איבדתי את מאור עיניי וחלק מידי השמאלית, והיא נתנה את אותותיה במשפחה כולה: אני נשלחתי למוסד לעיוורים, אחותי ואחי נשלחו למוסד בפרדס חנה, אחותנו התינוקת לפנימיית מעון של ויצ"ו בירושלים. במשך שנתיים הייתה אימי רחוקה מכולנו. היא חלתה בשחפת ואושפזה ב"איתנים", אחר כך ב"שלוותה", בית חולים לחולי ריאה ברמתיים (הוד־השרון).

זיכרון ראשון במוסד לעיוורים: שעת אחר הצוהריים, ואני הולך לאורך הקיר בפרוזדור גדול וריק, ואין נפש חיה. אני לבדי.

זיכרון מכיתה ח: אני על במה באולם בבית ציוני אמריקה בתל אביב בתחרות קריאה בכתב ברייל. כמה ילדים גילאים מתחרים. זכיתי במקום הראשון ובפרס — מכונת כתיבה ברייל. זו תלווה אותי בשנות לימודיי בתיכון.

באמצע כיתה י"ב עזבתי את התיכון ואת המוסד. כעבור שנתיים הייתי סטודנט לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן. למדתי עם עשרות סטודנטים. לא היה לי שום ספר ושום מאמר. רק בן תשע עשרה, הצעיר בבנים. חלומי הגדול היה שתהיה לי חבֵרה.

בשנת הלימודים השנייה פרצה מלחמת ששת הימים. בראשי קוננו מחשבות מטרידות על כך שלא אזכה להורות. איבדתי עניין בלימודים. אבל המשכתי.

בשנות השבעים עבדתי במכון רודי לפסיכותרפיה אנליטית. חבקתי זוגיות, הורות ועבודה. חיי השתנו מקצה לקצה. כיום קשה לי כל כך לקלוט שהילד ההוא זה אני!

ברבות השנים שאלתי את עצמי לא פעם מה באמת עושה אותי כל כך מאושר, כאשר כל בר־דעת מבין שנכותי והטרגדיה שעברתי בילדותי הם דברים מדכאים שלכאורה לא יכולים ללכת יד ביד עם אושר כה גדול.

ממרום שנותיי מסקנתי היא שלא נשאר לי מקום לדיכאון, לרחמים או למסכנות. הכנסתי לחיי עשייה, אהבה, נתינה, הוקרה. הבנתי שקביעת סדר עדיפויות משמעה לקחת את מה שבאמת חשוב לי, וכל השאר מקומו מחוץ לתמונה.

למדתי שמי שרוצה שיהיה לו טוב חייב לעשות כמה שיותר טוב לזולתו. מי שרוצה שיקשיבו לו חייב להיות קשוב לאחר בכל מאודו. במובן זה גורלנו בידינו ובאפשרותנו לנהל אותו לטובתנו.

כיום — וכך במשך שנים ארוכות — העיוורון כמעט שאינו משחק תפקיד בחיי. הגידָמות — בהחלט כן. ככל שבגרתי כן גברה הבנתי עד כמה ידי היחידה חיונית בחיי. בצילום רנטגן אפשר למצוא בה עדות לפחות לשני שברים בכף היד ובשורש כף היד, וגם במרפק ובכתף נראים שברים. לעומת האפשרות של איבוד היד הזאת, אני במצב מצוין, והכרה זו חיזקה בי את היכולת להוקיר.

אני מאחל לעצמי שבעזרת האל תהיה שארית חיי המשך טבעי למסלול שבו התקדמתי עד הלום, ושהאושר הגדול שאני מלא בו בזכות משפחתי וחבריי היקרים לליבי יוסיף ללוות אותי כל עוד נשמה באפי.

אחרי עשרות שנים של עבודה כאיש טיפול — בתחומי פסיכולוגיה ועבודה סוציאלית — יש בי צורך עז לשתף אחרים בהתנסויותיי. אולי משהו מהדברים שחוויתי בדרכי ייגע בליבם של אחרים ויעודדם ויחזקם. אני יודע שאשאב סיפוק גדול מהתגובות. לכן אני פורש פרקים מחיי ומעלה לקחים ותובנות שאני בוחר לשתף בהם את מי שימצא בהם עניין.

באתר שלי, "הרהורי פז", הצהרתי: אם אעלה חיוך אחד על פניו של ילד ואצית זיק של תקווה בליבו של בוגר כתוצאה מהדברים שכתבתי כאן — דייני. אספתי את ניסיוני בעבודה ואת הידע שצברתי במשך השנים כדי לספק למעוניינים חומר שימושי ומועיל בעבודתם ובמסעם בדרכי החיים.

מיכאל פז

מיכאל פז נולד ב-1947 ברומניה. ב-1948עלה לארץ עם הוריו, והם התגוררו במחנה העולים "שער עלייה". ב-1953 נפצע קשה מרימון שהתפוצץ בידו, התעוור ואיבד יד. למד בבית חינוך עיוורים ובתיכון ליפשיץ בירושלים.

ב-1972 סיים תואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, אחר כך למד במכון רודי לפסכותרפיה אנליטית והשלים לימודי תואר שני. עבד כמטפל.

עוד על הספר

מתבונן בעיניים עצומות מיכאל פז

הקדמה


אני מביט לאחור ומנסה להבין איך אני קשור לכל זה. אבי היה יתום מהוריו, אח שכול, אלמן ואב ששכל שלושה. אימי הייתה צעירה ממנו בארבע עשרה שנה. היא נישאה לו שנתיים לאחר שנחלצה בעור שיניה מציפורניי הנאצים יתומה מהוריה. ממשפחתה הגדולה שרד רק אחיה הצעיר.

כשהייתי תינוק מאושפז עם דלקת ריאות בבית חולים, הייתה אימי באה ממחנה המעבר באזור וינה להיניק אותי. כעבור שנים אחדות חיינו במושב בארץ בתקופת הצנע. ובשעה שניצולי השואה — ובהם הוריי — ניסו לשקם את ההריסות, שוב פקדה טרגדיה את המשפחה: הבן הבכור, אני, כמעט נהרגתי.

בעטייה של הטרגדיה איבדתי את מאור עיניי וחלק מידי השמאלית, והיא נתנה את אותותיה במשפחה כולה: אני נשלחתי למוסד לעיוורים, אחותי ואחי נשלחו למוסד בפרדס חנה, אחותנו התינוקת לפנימיית מעון של ויצ"ו בירושלים. במשך שנתיים הייתה אימי רחוקה מכולנו. היא חלתה בשחפת ואושפזה ב"איתנים", אחר כך ב"שלוותה", בית חולים לחולי ריאה ברמתיים (הוד־השרון).

זיכרון ראשון במוסד לעיוורים: שעת אחר הצוהריים, ואני הולך לאורך הקיר בפרוזדור גדול וריק, ואין נפש חיה. אני לבדי.

זיכרון מכיתה ח: אני על במה באולם בבית ציוני אמריקה בתל אביב בתחרות קריאה בכתב ברייל. כמה ילדים גילאים מתחרים. זכיתי במקום הראשון ובפרס — מכונת כתיבה ברייל. זו תלווה אותי בשנות לימודיי בתיכון.

באמצע כיתה י"ב עזבתי את התיכון ואת המוסד. כעבור שנתיים הייתי סטודנט לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן. למדתי עם עשרות סטודנטים. לא היה לי שום ספר ושום מאמר. רק בן תשע עשרה, הצעיר בבנים. חלומי הגדול היה שתהיה לי חבֵרה.

בשנת הלימודים השנייה פרצה מלחמת ששת הימים. בראשי קוננו מחשבות מטרידות על כך שלא אזכה להורות. איבדתי עניין בלימודים. אבל המשכתי.

בשנות השבעים עבדתי במכון רודי לפסיכותרפיה אנליטית. חבקתי זוגיות, הורות ועבודה. חיי השתנו מקצה לקצה. כיום קשה לי כל כך לקלוט שהילד ההוא זה אני!

ברבות השנים שאלתי את עצמי לא פעם מה באמת עושה אותי כל כך מאושר, כאשר כל בר־דעת מבין שנכותי והטרגדיה שעברתי בילדותי הם דברים מדכאים שלכאורה לא יכולים ללכת יד ביד עם אושר כה גדול.

ממרום שנותיי מסקנתי היא שלא נשאר לי מקום לדיכאון, לרחמים או למסכנות. הכנסתי לחיי עשייה, אהבה, נתינה, הוקרה. הבנתי שקביעת סדר עדיפויות משמעה לקחת את מה שבאמת חשוב לי, וכל השאר מקומו מחוץ לתמונה.

למדתי שמי שרוצה שיהיה לו טוב חייב לעשות כמה שיותר טוב לזולתו. מי שרוצה שיקשיבו לו חייב להיות קשוב לאחר בכל מאודו. במובן זה גורלנו בידינו ובאפשרותנו לנהל אותו לטובתנו.

כיום — וכך במשך שנים ארוכות — העיוורון כמעט שאינו משחק תפקיד בחיי. הגידָמות — בהחלט כן. ככל שבגרתי כן גברה הבנתי עד כמה ידי היחידה חיונית בחיי. בצילום רנטגן אפשר למצוא בה עדות לפחות לשני שברים בכף היד ובשורש כף היד, וגם במרפק ובכתף נראים שברים. לעומת האפשרות של איבוד היד הזאת, אני במצב מצוין, והכרה זו חיזקה בי את היכולת להוקיר.

אני מאחל לעצמי שבעזרת האל תהיה שארית חיי המשך טבעי למסלול שבו התקדמתי עד הלום, ושהאושר הגדול שאני מלא בו בזכות משפחתי וחבריי היקרים לליבי יוסיף ללוות אותי כל עוד נשמה באפי.

אחרי עשרות שנים של עבודה כאיש טיפול — בתחומי פסיכולוגיה ועבודה סוציאלית — יש בי צורך עז לשתף אחרים בהתנסויותיי. אולי משהו מהדברים שחוויתי בדרכי ייגע בליבם של אחרים ויעודדם ויחזקם. אני יודע שאשאב סיפוק גדול מהתגובות. לכן אני פורש פרקים מחיי ומעלה לקחים ותובנות שאני בוחר לשתף בהם את מי שימצא בהם עניין.

באתר שלי, "הרהורי פז", הצהרתי: אם אעלה חיוך אחד על פניו של ילד ואצית זיק של תקווה בליבו של בוגר כתוצאה מהדברים שכתבתי כאן — דייני. אספתי את ניסיוני בעבודה ואת הידע שצברתי במשך השנים כדי לספק למעוניינים חומר שימושי ומועיל בעבודתם ובמסעם בדרכי החיים.