צבע אדום- כרך 2
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
צבע אדום- כרך 2
מכר
מאות
עותקים
צבע אדום- כרך 2
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

צבע אדום- כרך 2

3.9 כוכבים (9 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

אלונה ירדן

חיידק הכתיבה לא תקף את אלונה עד שהייתה כבר אישה בוגרת ואם ל-4 בנים. 
היא מעולם לא קראה ספרים ולא ראתה בעצמה מישהי שתדע להתבטא דרך המילה הכתובה, אך מפגש עם חברה, שעזרה לה לפתוח בלוג אישי, שינה את הדרך בה היא צועדת בחיים. 
שלב אחר שלב, הפוסטים שהעלתה בבלוג האישי עזרו לה לחטט ולחשוף פצעים ישנים והתגובות של הקוראים היו כרוח גבית שדחפו אותה להאמין בעצמה ולהמשיך לכתוב. 
ספרה הראשון עסק בגידול ילדים עם תסמונת אספרגר (על הרצף האוטיסטי בתפקוד גבוה) שהתבסס על הלקחים אותם למדה מגידול תאומיה המאובחנים כאוטיסטים. מאז, אלונה הוציאה 20 ספרים בהוצאה עצמית, רובם בז'אנר הרומנטי/ארוטי וכל אחד מהם הספיק לככב בטבלאות רבי המכר הדיגיטליים.
 

ניתן לרכישה גם במארז

תקציר

הדבר היחיד שמנע מנטלי להתמסר לעמוס נותר מאחוריה, ובהיעדרו, היא מצפה שהאהבה החדשה תסחף אותה לגבהים שלא הכירה, אך עד מהרה שוב המציאות מכה בפניה וטלטלות נוספות טורפות מחדש את כל הקלפים. 

לצד דיווחי התקשורת שגילו על ביקור המולדת שלה, תוצאות נתיחת הגופה של גבריאל, דמויות מקומיות חדשות שמתפרצות לחייה וסיטואציות שלא העזה להעלות על דעתה, נטלי נאלצת להודות שיש שאלות הרות גורל ומשמעותיות שבעתיים עליהן תצטרך למצוא מענה, לפני שתחליט אם תהיה מוכנה לקחת חלק משמעותי וקבוע במציאות החיים של דרום הארץ. 

הכרך השני של "צבע אדום" חושף בפני עמוס ונטלי מזימות מרושעות, מציב אותם מול סכנות קיומיות, מעורר בהם סערת רגשות ודורש שיפגינו אומץ מעורר השראה. בכרך זה הם לומדים בדרך הקשה על מי הם יכולים להישען, ממי הם צריכים להיזהר ומה פרצופם האמיתי של מי שהכירו כל חייהם, אך למרות הקשיים ועל אף האתגרים הרבים, הם עושים את כל שביכולתם כדי לבחור להיות יחד.

פרק ראשון

פרק 1


רציתי לנשק אותו עוד ועוד ועוד, אבל עדי קראה לנו מלמטה וציינה שארוחת הבוקר מוכנה. בצער גדול, עמוס ואני נאלצנו לנתק את עצמנו זה מזה ולאחר שהסדרנו מעט את קצב הנשימות שלנו, ירדנו בחזרה אל קומת הכניסה והצטרפנו אליה.

"בבקשה תגידי לי שהכל בסדר איתכם?" היא שאלה במבט מודאג כשעמדה בתחתית גרם המדרגות וניכר שחיכתה לתשובתי בקוצר רוח.
"כן, הכל בסדר איתנו," חייכתי נבוכה.
"אני באמת מצטערת אם גרמתי ל..."
"לא, עדי. אני מצטערת," קטעתי אותה כשירדתי מהמדרגה האחרונה והנחתי את ידי על כתפה, "לא הייתי צריכה לדבר אלייך ככה. לא ידעתי מה טיב הקשר בינך ובין עמוס, אבל זה ממש לא תירוץ לזה ש..."
"מה זאת אומרת?" הפעם היא הייתה זאת שקטעה אותי, "למה לא סיפרת לה עליי?" היא היכתה את אגרופה הקטן בכתפו של עמוס כשחלף על פניה, אבל רק החיוך המשועשע על פניו רמז ששם לב לזה, אחרת הייתי חושבת שכלל לא הרגיש דבר.
"כי הסיפור שלך הוא הסיפור של דפנה," ציטטתי באוזניה את התשובה היחידה שמשום מה כולם מלבדי מצאו בה היגיון ואז הוספתי, "וככל הנראה, אני עדיין לא בשלה לשמוע את הסיפור של דפנה."
"אה," עדי השפילה את מבטה אל הקרקע, "כן, אני... לא חשבתי על זה ככה, אני... אני יכולה להבין את זה."

לעזאזל! הייתי בטוחה שהחצופה הקטנה הזאת תהיה הדרך הכי טובה שלי להכריח את עמוס לחלוק איתי עכשיו את מה שהתעקש לשמור לאחר כך. הנחתי כך כי כבר הספקתי לצפות בה מפגינה חוסר כבוד מוחלט לדרישתו בשליטה, אבל כנראה שגם היא חשבה שלא הייתי מוכנה לשמוע את הסיפור של דפנה, מפני שהיא רק השפילה את מבטה וחזרה אל המטבח בשפתיים חתומות.

"ישבן יללני," עמוס אפילו לא הפנה את מבטו לעברי ורק החווה באצבעו אל הכיסא ממנו קמתי קודם, תוך שהמשיך להרחיק ממני את גופו המושלם.
"חסרת לנו ביום שבת בפאב, עדי," החלטתי להתחיל מחדש את השיחה איתה לאחר שצייתתי לפקודתו והתיישבתי לאכול. "פספסת את ניסיון ההתנקשות שלי בשירלי," הוספתי ואז נזכרתי שכל זה אירע לפני הביקור של איתן, לפני שעמוס הפך ליתום ולפני ששירלי הפכה לאלמנה, רק שנדמה היה שאני היחידה שחשבה על כל זה בקונוטציה שלילית מכל תושבי האזור.
"כן, דקלה סיפרה לי שנכנסת בה," עדי הגישה לכל אחד מאיתנו צלחת ובה קצת מכל מרכיבי ארוחת הבוקר שהשלימה את הכנתה עבורנו והמשיכה לאחר שהתיישבה גם היא במקומה, "אני מצטערת שפספסתי את זה, פשוט הייתי עם ניצן."
"הבן זונה!" פניו של עמוס התעוותו. "אני נשבע, עדי, זאת הפעם האחרונה שאני עוזר לך איתו. בפעם הבאה אני לא בא להציל אותך."
"אני לא ביקשתי ממך לבוא."
"נכון, כי את מטומטמת."
"עמוס!" נזפתי בו.
"אל תדאגי, אפרודיטה. גם את תחשבי שהיא מטומטמת אם אספר לך שהשיחה שקיבלתי אתמול הייתה מהבעלים של הפאב. הוא סיפר לי שהייתי חייב לבוא ולחלץ את עדי כי היא הייתה ב..." הוא הפנה שוב את מבטו אליה והפעם הוסיף לאיומו גם נעיצת אצבע מזהירה לכיוונה, "היא הייתה במצב בעייתי, אבל אני נשבע לך, עדי... אני נשבע שלא אגיע להציל אותך שוב אם אשמע שאת ממשיכה להיפגש איתו."

שניהם המשיכו לנעוץ מבט כועס זה בזה, אך ניכר שגם מלא רגישות. נדמה היה לי שעדי נקרעה בין רצונה לסטור לו לבין רצונה לחבק אותו וכך גם עמוס, לכן נתתי להם להמשיך בקרב נעיצת המבטים שלהם וחיכיתי לראות לאן השיחה תתפתח.

"אתה לא מבין שהוא לא התכוון לפגוע בי?"
"מה אכפת לי אם הוא התכוון או לא? זה הרי לא משנה אם הוא עשה את זה בלי כוונה כי בסופו של דבר, הוא פגע בך, נכון?"
"ניצן פגע בך?" הייתי חייבת להתערב כשתחושת אחריות החלה ממלאת את כולי, "עדי, לאף אחד אסור לפגוע בך."
"זה לא שהוא מכה אותי או משהו," היא ניסתה להגן עליו.
"לא, מה פתאום," עמוס משך בכתפיו, מנסה להעמיד פנים כאילו הסכים עם הנימה המקבלת והמכילה של עדי ואז הוסיף בנימה תקיפה ושיפוטית שהרגישה לי הרבה יותר מתאימה להמשך תיאור מעשיו של ניצן. "הוא רק משך אותך בכוח אחריו לישיבה כי צחקת מבדיחה שמישהו אחר סיפר, נכון? הוא רק גרר אותך באופן משפיל מול כולם עד שמעדת ושברת את העקב של הנעל שלך."
"הוא לא התכוון לשבור את העקב שלי."
"אבל הוא לא היכה אותך. זה מה שחשוב, נכון?"
"הוא באמת לא..."
"עכשיו תגידי שהוא גם לא התכוון לקרוע לך את השמלה?"
"הוא קרע לך את השמלה?!" הזדעזעתי מכל פרט נוסף ששמעתי על הערב שעבר על עדי.
"אוף! אתם לא מבינים!" היא פרצה בבכי וקברה את פניה בכפות ידיה.

לפתע החיבור ביניהם היה כל כך ברור ומובהק. פתאום לא הבנתי איך ראיתי משהו אחר בהתנהגותה מלבד התנהגות של אחות מתבגרת וסוררת שמנסה למשוך אליה את תשומת לבו של אחיה הגדול כקריאה לעזרה.

"הוא רוצה אותי לידו. הוא כל הזמן רוצה אותי לידו!" היא הרימה את פניה והפנתה את מבטה ממני אל עמוס, בחזרה אליי ואז שוב אליו לפני שהמשיכה, "אני לא מבינה למה זה נשמע לך כל כך נורא. לא היית רוצה שיהיה לי מישהו שרוצה אותי לידו עד כדי כך שזה מטריף אותו?"
"לא ככה, עדי," הוא התנשף בכבדות, "יש טירוף בריא ומחמיא ויש טירוף מסוכן ולא אחראי."
"אז הטירוף של ניצן מחמיא לי, בסדר?"
"כן?!" הוא הטיח את אגרופו בשולחן, "זה החמיא לך שהיו צריכים להתקשר אליי ולספר לי שהשמלה שלך נקרעה ושהוא לא מסכים לך להסתיר את עצמך?"
"הוא לא התכוון ש..."
"תעני לי על השאלה, עדי! זה החמיא לך? הרגשת נשית ומוערכת כשישבת שם חצי חשופה וניסית למשוך את חלקי השמלה כך שיסתירו את גופך עד כמה שאפשר בזמן שהוא אחז את ידך בחוזקה וצחק בפראות עם חבריו?"
"זה לא שהם צחקו עליי," היא מלמלה בשקט.
"תגידי לי, את בכלל שומעת את מה שאני אומר לך?!" הוא צרח במלוא ריאותיו ואז הנחתי את ידי על ירכו וביקשתי ממנו שייתן לי כמה רגעים לשוחח איתה בפרטיות.

מה שאני פירשתי כרכושנות וכהכרזת בעלות של איש המערות על הנערה הצעירה שרצתה כל כך את קרבתו הייתה בעצם הפגנה של רצונו לגונן עליה מפני הטעויות שהוא בעצמו עשה בעבר, לכן חיכיתי עד שסגר אחריו את דלת ההזזה הגדולה לחצר האחורית ואז נשמתי עמוק וניסיתי להבין מה תהיה הדרך הנכונה להסביר לה את כל זה כך שתבין אותי.

במשך דקות ארוכות ישבנו שם רק עדי ואני. לבי יצא אליה כשחלקה את תפיסת עולמה על זוגיות, והבנתי שהייתה זו תפיסה שהתגבשה בה לאחר שנים בהן צפתה במערכות היחסים המעוותות שהקיפו אותה. היא סיפרה לי על הבית בו גדלה, על הזוגיות של החברות שלה ועל החלום שלה למצוא מישהו שתוכל לשמח בשארית חייה ואז, בלי לפחד לנפץ את הבועה בה היה לכולם נוח שתחיה בה, הסברתי לה איך העולם עובד ואיך צריכה להיראות ולהרגיש אהבה אמיתית.

"עכשיו את מבינה?" כלל לא הייתי בטוחה אם שיחה אחת איתי יכלה להספיק, אך לא נותר לי אלא להתחיל ולסכם את עיקר דבריי עבורה, "אין ספק שטירוף האהבה הוא משהו שכולנו שואפים להגיע אליו, אבל מה שניצן עשה אתמול לא יכול להיתפס בעינייך ככזה. זה אולי טירוף, אבל לא מתוך אהבה."
"הוא כן אוהב אותי."
"הוא לא יכול לאהוב אותך, כי הוא לא חשב עלייך."
"הוא כן חשב עליי," היא החלה נחושה ואז שינתה את סגנון דיבורה לנימה שרמזה כי בכל זאת הצלחתי להעביר לה את המסר שניסיתי, "כאילו... אני מבינה את מה שאת מנסה להראות לי, אבל הוא חשב עליי בכך שהוא חשב על מה שהוא רצה ממני."
"עדי..." הנמכתי את סנטרי לעברה והתאמצתי לא לצחוק מכך שחיקיתי את איך שעמוס ניסה לרמוז לי שברחתי מלומר את האמת.
"הוא כן חשב עליי, אבל את צודקת שהוא לא חשב על מה שאני רוצה ממנו."
"ומה את רוצה ממנו?"
"אני רוצה שידאג לי," עצוב היה לי לשמוע שעדיין, השאיפה שלה מזוגיות לא כללה עצמאות ועמידה איתנה על שתי רגליה אלא את הביטחון שמגיע מהחיים לצד איש מערות מצוי, אך כיוון שהיה לי ברור שהייתה לה עוד דרך ארוכה לעשות עד שתגיע לשם, החלטתי להסתפק בניצחון הקטן שהשגתי.
"והוא דואג לך?"
"אממ... אולי... לפעמים."
"כשאתם יחד, את מרגישה שהוא מוודא שנעים לך?"
"לפעמים," היא משכה בכתפיה.
"את מרגישה שחשוב לו לראות אותך מחייכת?"
"אף פעם לא חשבתי על זה."
"אבל זה בדיוק מה שאת צריכה לחשוב עליו, עדי. כשאת מבלה לצידו, את צריכה להרגיש שאת כל עולמו."
"אני לא."
"וזה כל מה שאת צריכה לחשוב עליו, בסדר?" החלטתי שדיברנו מספיק, לכן לא התרגשתי מכך שלא סיפקה לי מענה.

שלחתי מבט אל עמוס וראיתי שפסע הלוך ושוב מחלון הזכוכית הגדול אל עומקה של החצר האחורית ובחזרה. חייכתי אליו כדי שיירגע וסימנתי לו באצבעי שהוא יכול לחזור ולהצטרף אלינו.

התרשמתי מאוד מכך שזיהה לבד כי אסור היה לו להתחיל לדבר שוב על ניצן, על אף שידעתי בבירור שזה כל מה שהטריד את מוחו. במקום זה, הוא רק נשק ברכות על מצחה של עדי תוך שמלמל בצמוד לו כמה מילות אהבה ואז התיישב וחזר לאכול את ארוחת הבוקר שלו.

"אולי נלך להסתובב קצת בעיר?" שיניתי נושא ואז צחקקתי קלות כתגובה להבעת פניו המופתעת של עמוס.
"חשבתי שאת שומרת על פרופיל נמוך."
"כן, זה..." הייתי חייבת להודות שלגמרי שכחתי מזה, "אולי קצת נמאס לי לפחד כל הזמן ממה שאחרים יגידו."
"ואם יקפצו לעברך צלמי פפרצי?"
"אצטרך לוודא שהם יודעים לאיית את שם המשפחה של עדי כמו שצריך."
"אני שמח לשמוע שאת כבר לא נותנת לפחד ולחששות לנהל אותך, אפרודיטה," הוא הנהן.
"אני... אממ... אני לא..." עדי גמגמה.
"מה יש?" הסתובבתי אליה. "את לא רוצה להופיע בעיתון בתור מי שנצפתה ברחבי העיר לצד נטלי וייס?"
"לא, זאת לא הבעיה."
"אז מה הבעיה?"
"אין לי מה ללבוש," היא ניערה את חולצתו הרחבה של איש המערות שנחה על גופה הרזה. "השמלה שלי קרועה, שכחתם?"
"אם זאת בעיה, אין לנו שום בעיה," נופפתי אליה בכף ידי, כאילו מוחקת מהדיון את האתגר העצום שהעלתה, "עלי למעלה וקחי מה שאת רוצה."
"מאיפה?"
"הבאתי איתי שלוש מזוודות מלאות בבגדים ואין שום סיכוי שאלבש את כולם, עדי. תסיימי לאכול ותעלי לבחור מהן כל מה שתרצי."
"את רצינית?!" עיניה נפערו לרווחה.
"רצינית לגמרי," כמעט ולא השלמתי לומר את צמד המילים הקצר וכבר עדי שמטה את מזלגה על צלחתה ויצאה בריצה מהירה אל חדר השינה ואל האוצר שקיבלה ממני אישור לנבור בו.

הבטתי בדילוגיה הילדותיים ואז, לאחר שנעלמה במעלה במדרגות, חזרתי להביט בעמוס. התכוונתי לחייך מאושרת ולומר לו משהו על תוכנית הפעולה שבניתי בראשי להמשך אותו יום, אבל הוא הקדים אותי והצמיד את אצבעו אל שפתיי, כאילו דורש להיות הראשון מבין שנינו שידבר.

"תודה, אפרודיטה," הוא קרץ לי והיטה את ראשו על צידו.
"זה לא... אההה... זה..." מלמלתי בצמוד לאצבעו.
"אני חושב שזה רעיון מעולה שתלכו להסתובב, אבל תעשי טובה ותשמרי לי עליה."
"אתה לא בא איתנו?" משכתי את ראשי לאחור וניתקתי את מגעו ממני, "למה אתה לא בא איתנו?"
"יש לי... אממ... יש לי כמה סידורים לעשות."
"סידורים?"
"כן."
"איזה סידורים יכולים להיות לאיש מערות שכמוך? אתה צריך להשחיז את הגרזן או משהו כזה?"
"לא," הוא התקשה לחייך והמשיך, "איתן התקשר."
"ו...?"
"וזהו. הוא התקשר וביקש שאגיע לתחנת המשטרה."
"הוא אמר שיש תוצאות לנתיחת הגופה?"
"כן, אבל הוא לא היה מוכן לומר לי מהן."
"אני באה איתך!"
"את עומדת בהבטחה שלך ולוקחת את עדי לסיבוב בעיר."
"עמוס..."
"הי, לא אני זה שבנה לה ציפיות, אפרודיטה," הוא מצא את תסכולי משעשע, מה שגרם לי לתסכול גדול יותר.
"אז לפחות תבטיח שניפגש לאכול יחד ארוחת צהריים כשתסיים ואז תעדכן אותי בכל מה שתגלה, טוב?"
"אני לא יודע אם אספיק לסיים בזמן לארוחת הצהריים."
"אוף," שרבבתי לעברו שפה נעלבת.
"בואי נחליט שאסיע אתכן אל הרכב שלך ונראה לאן היום הזה יוביל אותנו, בסדר?"
"אתה..." לפתע פחדתי מהידיעה שתהיה לי תוכנית מילוט כל כך זמינה ואפשרית למימוש, "אתה לא מפחד שאניע אותו, אעלה על הכביש הראשי ולא אחזור?"
"בואי אליי," הוא סובב את גופו לעברי ופישק את רגליו תוך שטפח על ירכיו.

אני כמעט בטוחה שגלגלתי את עיניי, כיוון שבתגובה מיידית לפקודתו, הנחתי לארוחת הבוקר, ירדתי מהכיסא עליו ישבתי, נעמדתי בין רגליו וליפפתי את זרועותיי סביב צווארו תוך שנצמדתי עד כמה שיכולתי לגופו החשוף.

"אתה חייב להפסיק לפקוד עליי ככה, עמוס."
"למה?"
"כי אתה לא המפקד שלי ואני לא החיילת שלך."
"נכון. אין בינינו יחסי מרות," הוא חייך בממזריות.
"אני רצינית, עמוס. אני רוצה שתנסה לבקש ממני דברים ולא לדרוש אותם."
"למה?"
"כי כשאני מצייתת לך בצורה כל כך עיוורת, זה גורם לי להרגיש ממש לא טוב עם עצמי."
"אז תפסיקי לציית לי."
"אבל... אבל..."
"אבל?"
"אבל אתה פוקד עליי לעשות דברים שאני גם ככה רוצה לעשות," משכתי בכתפיי, מאמצת שוב את ההתנהגות הילדותית וחסרת ההיגיון שלי.
"לעזאזל, אפרודיטה," הוא צחקק מעט, "את מוכנה להפסיק להיות כזאת חמודה?"
"אני לא, שכחת? אני כלבה," רקעתי ברגלי.
"סעו לסיבוב בעיר, תיהנו, תאכלו ארוחת צהריים ואז תסיעי אותה לדקלה, כי אני לא מוכן ששוב יפריעו לנו, טוב?"
"טוב."
"ואני מצטער שלא הייתי פה כשנרדמת אתמול. אני באמת מצטער שלא הערתי אותך, אפרודיטה."
"זה בסדר."
"זאת הייתה טעות והיא לא תחזור על עצמה."
"אוקיי," רטט מאוד מוכר תקף את פנים ירכיי ונמלאתי רעב בתקווה שיקיים את הבטחתו וישביע אותו מאוחר יותר באותו ערב.
"תבטיחי לי שהיום את נרדמת בזרועותיי."
"מבטיחה," בלעתי בקושי.
"ואני מבטיח לך שתירדמי מותשת... עייפה... מסופקת..."
"עמוס," התנשפתי בכבדות.
"אני מבטיח שהיום אנעץ בך את הזין שלי."
"אני מתחננת שתפסיק לומר את המשפט הזה."
"את מתחננת שאפסיק לומר את המשפט הזה או שאת מתחננת שאפסיק לומר אותו ואתחיל לממש אותו?"
"גם וגם," חיוך בלתי רצוני נמתח על פניי.
"אני מקווה שברור לך שאמשיך לפקוד עלייך לעשות את מה שאני יודע שאת רוצה לעשות."
"חסר לך שלא," מלמלתי בכניעה.
"וגם אמשיך להכריז בקול את מה שאני יודע שאת רוצה שאעשה לך ופוחדת לבקש."
"הממ..." הייתי חייבת להודות שמצאתי היגיון כלשהו בדבריו המרגיזים וצחקקתי בתחושה שהייתי רצויה, נחשקת ומאוד מוערכת.

כשעצמתי את עיניי בלעדיו בלילה הקודם, הייתי בטוחה שידעתי מה רציתי ממנו ומעצמי. הייתי בטוחה שאדרוש ממנו להסיע אותי אל רכבי ושבמהלך הנסיעה אסביר לו שגם אם נעמיק את הקשר שהחל להיבנות בינינו, נצטרך לעשות את זה באופן שירגיש לי שוויוני, אבל במקום זה, סיימתי את ארוחת הבוקר צמודה לשרירי גופו החשופים כשזרועו סביב צווארי ושפתיו שוב טורפות אותי בשילוב אלוהי של פראות ורכות תוך שנתתי לו להמשיך ולהכתיב עבורי את צעדיי הבאים.

אלונה ירדן

חיידק הכתיבה לא תקף את אלונה עד שהייתה כבר אישה בוגרת ואם ל-4 בנים. 
היא מעולם לא קראה ספרים ולא ראתה בעצמה מישהי שתדע להתבטא דרך המילה הכתובה, אך מפגש עם חברה, שעזרה לה לפתוח בלוג אישי, שינה את הדרך בה היא צועדת בחיים. 
שלב אחר שלב, הפוסטים שהעלתה בבלוג האישי עזרו לה לחטט ולחשוף פצעים ישנים והתגובות של הקוראים היו כרוח גבית שדחפו אותה להאמין בעצמה ולהמשיך לכתוב. 
ספרה הראשון עסק בגידול ילדים עם תסמונת אספרגר (על הרצף האוטיסטי בתפקוד גבוה) שהתבסס על הלקחים אותם למדה מגידול תאומיה המאובחנים כאוטיסטים. מאז, אלונה הוציאה 20 ספרים בהוצאה עצמית, רובם בז'אנר הרומנטי/ארוטי וכל אחד מהם הספיק לככב בטבלאות רבי המכר הדיגיטליים.
 

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם במארז

צבע אדום- כרך 2 אלונה ירדן

פרק 1


רציתי לנשק אותו עוד ועוד ועוד, אבל עדי קראה לנו מלמטה וציינה שארוחת הבוקר מוכנה. בצער גדול, עמוס ואני נאלצנו לנתק את עצמנו זה מזה ולאחר שהסדרנו מעט את קצב הנשימות שלנו, ירדנו בחזרה אל קומת הכניסה והצטרפנו אליה.

"בבקשה תגידי לי שהכל בסדר איתכם?" היא שאלה במבט מודאג כשעמדה בתחתית גרם המדרגות וניכר שחיכתה לתשובתי בקוצר רוח.
"כן, הכל בסדר איתנו," חייכתי נבוכה.
"אני באמת מצטערת אם גרמתי ל..."
"לא, עדי. אני מצטערת," קטעתי אותה כשירדתי מהמדרגה האחרונה והנחתי את ידי על כתפה, "לא הייתי צריכה לדבר אלייך ככה. לא ידעתי מה טיב הקשר בינך ובין עמוס, אבל זה ממש לא תירוץ לזה ש..."
"מה זאת אומרת?" הפעם היא הייתה זאת שקטעה אותי, "למה לא סיפרת לה עליי?" היא היכתה את אגרופה הקטן בכתפו של עמוס כשחלף על פניה, אבל רק החיוך המשועשע על פניו רמז ששם לב לזה, אחרת הייתי חושבת שכלל לא הרגיש דבר.
"כי הסיפור שלך הוא הסיפור של דפנה," ציטטתי באוזניה את התשובה היחידה שמשום מה כולם מלבדי מצאו בה היגיון ואז הוספתי, "וככל הנראה, אני עדיין לא בשלה לשמוע את הסיפור של דפנה."
"אה," עדי השפילה את מבטה אל הקרקע, "כן, אני... לא חשבתי על זה ככה, אני... אני יכולה להבין את זה."

לעזאזל! הייתי בטוחה שהחצופה הקטנה הזאת תהיה הדרך הכי טובה שלי להכריח את עמוס לחלוק איתי עכשיו את מה שהתעקש לשמור לאחר כך. הנחתי כך כי כבר הספקתי לצפות בה מפגינה חוסר כבוד מוחלט לדרישתו בשליטה, אבל כנראה שגם היא חשבה שלא הייתי מוכנה לשמוע את הסיפור של דפנה, מפני שהיא רק השפילה את מבטה וחזרה אל המטבח בשפתיים חתומות.

"ישבן יללני," עמוס אפילו לא הפנה את מבטו לעברי ורק החווה באצבעו אל הכיסא ממנו קמתי קודם, תוך שהמשיך להרחיק ממני את גופו המושלם.
"חסרת לנו ביום שבת בפאב, עדי," החלטתי להתחיל מחדש את השיחה איתה לאחר שצייתתי לפקודתו והתיישבתי לאכול. "פספסת את ניסיון ההתנקשות שלי בשירלי," הוספתי ואז נזכרתי שכל זה אירע לפני הביקור של איתן, לפני שעמוס הפך ליתום ולפני ששירלי הפכה לאלמנה, רק שנדמה היה שאני היחידה שחשבה על כל זה בקונוטציה שלילית מכל תושבי האזור.
"כן, דקלה סיפרה לי שנכנסת בה," עדי הגישה לכל אחד מאיתנו צלחת ובה קצת מכל מרכיבי ארוחת הבוקר שהשלימה את הכנתה עבורנו והמשיכה לאחר שהתיישבה גם היא במקומה, "אני מצטערת שפספסתי את זה, פשוט הייתי עם ניצן."
"הבן זונה!" פניו של עמוס התעוותו. "אני נשבע, עדי, זאת הפעם האחרונה שאני עוזר לך איתו. בפעם הבאה אני לא בא להציל אותך."
"אני לא ביקשתי ממך לבוא."
"נכון, כי את מטומטמת."
"עמוס!" נזפתי בו.
"אל תדאגי, אפרודיטה. גם את תחשבי שהיא מטומטמת אם אספר לך שהשיחה שקיבלתי אתמול הייתה מהבעלים של הפאב. הוא סיפר לי שהייתי חייב לבוא ולחלץ את עדי כי היא הייתה ב..." הוא הפנה שוב את מבטו אליה והפעם הוסיף לאיומו גם נעיצת אצבע מזהירה לכיוונה, "היא הייתה במצב בעייתי, אבל אני נשבע לך, עדי... אני נשבע שלא אגיע להציל אותך שוב אם אשמע שאת ממשיכה להיפגש איתו."

שניהם המשיכו לנעוץ מבט כועס זה בזה, אך ניכר שגם מלא רגישות. נדמה היה לי שעדי נקרעה בין רצונה לסטור לו לבין רצונה לחבק אותו וכך גם עמוס, לכן נתתי להם להמשיך בקרב נעיצת המבטים שלהם וחיכיתי לראות לאן השיחה תתפתח.

"אתה לא מבין שהוא לא התכוון לפגוע בי?"
"מה אכפת לי אם הוא התכוון או לא? זה הרי לא משנה אם הוא עשה את זה בלי כוונה כי בסופו של דבר, הוא פגע בך, נכון?"
"ניצן פגע בך?" הייתי חייבת להתערב כשתחושת אחריות החלה ממלאת את כולי, "עדי, לאף אחד אסור לפגוע בך."
"זה לא שהוא מכה אותי או משהו," היא ניסתה להגן עליו.
"לא, מה פתאום," עמוס משך בכתפיו, מנסה להעמיד פנים כאילו הסכים עם הנימה המקבלת והמכילה של עדי ואז הוסיף בנימה תקיפה ושיפוטית שהרגישה לי הרבה יותר מתאימה להמשך תיאור מעשיו של ניצן. "הוא רק משך אותך בכוח אחריו לישיבה כי צחקת מבדיחה שמישהו אחר סיפר, נכון? הוא רק גרר אותך באופן משפיל מול כולם עד שמעדת ושברת את העקב של הנעל שלך."
"הוא לא התכוון לשבור את העקב שלי."
"אבל הוא לא היכה אותך. זה מה שחשוב, נכון?"
"הוא באמת לא..."
"עכשיו תגידי שהוא גם לא התכוון לקרוע לך את השמלה?"
"הוא קרע לך את השמלה?!" הזדעזעתי מכל פרט נוסף ששמעתי על הערב שעבר על עדי.
"אוף! אתם לא מבינים!" היא פרצה בבכי וקברה את פניה בכפות ידיה.

לפתע החיבור ביניהם היה כל כך ברור ומובהק. פתאום לא הבנתי איך ראיתי משהו אחר בהתנהגותה מלבד התנהגות של אחות מתבגרת וסוררת שמנסה למשוך אליה את תשומת לבו של אחיה הגדול כקריאה לעזרה.

"הוא רוצה אותי לידו. הוא כל הזמן רוצה אותי לידו!" היא הרימה את פניה והפנתה את מבטה ממני אל עמוס, בחזרה אליי ואז שוב אליו לפני שהמשיכה, "אני לא מבינה למה זה נשמע לך כל כך נורא. לא היית רוצה שיהיה לי מישהו שרוצה אותי לידו עד כדי כך שזה מטריף אותו?"
"לא ככה, עדי," הוא התנשף בכבדות, "יש טירוף בריא ומחמיא ויש טירוף מסוכן ולא אחראי."
"אז הטירוף של ניצן מחמיא לי, בסדר?"
"כן?!" הוא הטיח את אגרופו בשולחן, "זה החמיא לך שהיו צריכים להתקשר אליי ולספר לי שהשמלה שלך נקרעה ושהוא לא מסכים לך להסתיר את עצמך?"
"הוא לא התכוון ש..."
"תעני לי על השאלה, עדי! זה החמיא לך? הרגשת נשית ומוערכת כשישבת שם חצי חשופה וניסית למשוך את חלקי השמלה כך שיסתירו את גופך עד כמה שאפשר בזמן שהוא אחז את ידך בחוזקה וצחק בפראות עם חבריו?"
"זה לא שהם צחקו עליי," היא מלמלה בשקט.
"תגידי לי, את בכלל שומעת את מה שאני אומר לך?!" הוא צרח במלוא ריאותיו ואז הנחתי את ידי על ירכו וביקשתי ממנו שייתן לי כמה רגעים לשוחח איתה בפרטיות.

מה שאני פירשתי כרכושנות וכהכרזת בעלות של איש המערות על הנערה הצעירה שרצתה כל כך את קרבתו הייתה בעצם הפגנה של רצונו לגונן עליה מפני הטעויות שהוא בעצמו עשה בעבר, לכן חיכיתי עד שסגר אחריו את דלת ההזזה הגדולה לחצר האחורית ואז נשמתי עמוק וניסיתי להבין מה תהיה הדרך הנכונה להסביר לה את כל זה כך שתבין אותי.

במשך דקות ארוכות ישבנו שם רק עדי ואני. לבי יצא אליה כשחלקה את תפיסת עולמה על זוגיות, והבנתי שהייתה זו תפיסה שהתגבשה בה לאחר שנים בהן צפתה במערכות היחסים המעוותות שהקיפו אותה. היא סיפרה לי על הבית בו גדלה, על הזוגיות של החברות שלה ועל החלום שלה למצוא מישהו שתוכל לשמח בשארית חייה ואז, בלי לפחד לנפץ את הבועה בה היה לכולם נוח שתחיה בה, הסברתי לה איך העולם עובד ואיך צריכה להיראות ולהרגיש אהבה אמיתית.

"עכשיו את מבינה?" כלל לא הייתי בטוחה אם שיחה אחת איתי יכלה להספיק, אך לא נותר לי אלא להתחיל ולסכם את עיקר דבריי עבורה, "אין ספק שטירוף האהבה הוא משהו שכולנו שואפים להגיע אליו, אבל מה שניצן עשה אתמול לא יכול להיתפס בעינייך ככזה. זה אולי טירוף, אבל לא מתוך אהבה."
"הוא כן אוהב אותי."
"הוא לא יכול לאהוב אותך, כי הוא לא חשב עלייך."
"הוא כן חשב עליי," היא החלה נחושה ואז שינתה את סגנון דיבורה לנימה שרמזה כי בכל זאת הצלחתי להעביר לה את המסר שניסיתי, "כאילו... אני מבינה את מה שאת מנסה להראות לי, אבל הוא חשב עליי בכך שהוא חשב על מה שהוא רצה ממני."
"עדי..." הנמכתי את סנטרי לעברה והתאמצתי לא לצחוק מכך שחיקיתי את איך שעמוס ניסה לרמוז לי שברחתי מלומר את האמת.
"הוא כן חשב עליי, אבל את צודקת שהוא לא חשב על מה שאני רוצה ממנו."
"ומה את רוצה ממנו?"
"אני רוצה שידאג לי," עצוב היה לי לשמוע שעדיין, השאיפה שלה מזוגיות לא כללה עצמאות ועמידה איתנה על שתי רגליה אלא את הביטחון שמגיע מהחיים לצד איש מערות מצוי, אך כיוון שהיה לי ברור שהייתה לה עוד דרך ארוכה לעשות עד שתגיע לשם, החלטתי להסתפק בניצחון הקטן שהשגתי.
"והוא דואג לך?"
"אממ... אולי... לפעמים."
"כשאתם יחד, את מרגישה שהוא מוודא שנעים לך?"
"לפעמים," היא משכה בכתפיה.
"את מרגישה שחשוב לו לראות אותך מחייכת?"
"אף פעם לא חשבתי על זה."
"אבל זה בדיוק מה שאת צריכה לחשוב עליו, עדי. כשאת מבלה לצידו, את צריכה להרגיש שאת כל עולמו."
"אני לא."
"וזה כל מה שאת צריכה לחשוב עליו, בסדר?" החלטתי שדיברנו מספיק, לכן לא התרגשתי מכך שלא סיפקה לי מענה.

שלחתי מבט אל עמוס וראיתי שפסע הלוך ושוב מחלון הזכוכית הגדול אל עומקה של החצר האחורית ובחזרה. חייכתי אליו כדי שיירגע וסימנתי לו באצבעי שהוא יכול לחזור ולהצטרף אלינו.

התרשמתי מאוד מכך שזיהה לבד כי אסור היה לו להתחיל לדבר שוב על ניצן, על אף שידעתי בבירור שזה כל מה שהטריד את מוחו. במקום זה, הוא רק נשק ברכות על מצחה של עדי תוך שמלמל בצמוד לו כמה מילות אהבה ואז התיישב וחזר לאכול את ארוחת הבוקר שלו.

"אולי נלך להסתובב קצת בעיר?" שיניתי נושא ואז צחקקתי קלות כתגובה להבעת פניו המופתעת של עמוס.
"חשבתי שאת שומרת על פרופיל נמוך."
"כן, זה..." הייתי חייבת להודות שלגמרי שכחתי מזה, "אולי קצת נמאס לי לפחד כל הזמן ממה שאחרים יגידו."
"ואם יקפצו לעברך צלמי פפרצי?"
"אצטרך לוודא שהם יודעים לאיית את שם המשפחה של עדי כמו שצריך."
"אני שמח לשמוע שאת כבר לא נותנת לפחד ולחששות לנהל אותך, אפרודיטה," הוא הנהן.
"אני... אממ... אני לא..." עדי גמגמה.
"מה יש?" הסתובבתי אליה. "את לא רוצה להופיע בעיתון בתור מי שנצפתה ברחבי העיר לצד נטלי וייס?"
"לא, זאת לא הבעיה."
"אז מה הבעיה?"
"אין לי מה ללבוש," היא ניערה את חולצתו הרחבה של איש המערות שנחה על גופה הרזה. "השמלה שלי קרועה, שכחתם?"
"אם זאת בעיה, אין לנו שום בעיה," נופפתי אליה בכף ידי, כאילו מוחקת מהדיון את האתגר העצום שהעלתה, "עלי למעלה וקחי מה שאת רוצה."
"מאיפה?"
"הבאתי איתי שלוש מזוודות מלאות בבגדים ואין שום סיכוי שאלבש את כולם, עדי. תסיימי לאכול ותעלי לבחור מהן כל מה שתרצי."
"את רצינית?!" עיניה נפערו לרווחה.
"רצינית לגמרי," כמעט ולא השלמתי לומר את צמד המילים הקצר וכבר עדי שמטה את מזלגה על צלחתה ויצאה בריצה מהירה אל חדר השינה ואל האוצר שקיבלה ממני אישור לנבור בו.

הבטתי בדילוגיה הילדותיים ואז, לאחר שנעלמה במעלה במדרגות, חזרתי להביט בעמוס. התכוונתי לחייך מאושרת ולומר לו משהו על תוכנית הפעולה שבניתי בראשי להמשך אותו יום, אבל הוא הקדים אותי והצמיד את אצבעו אל שפתיי, כאילו דורש להיות הראשון מבין שנינו שידבר.

"תודה, אפרודיטה," הוא קרץ לי והיטה את ראשו על צידו.
"זה לא... אההה... זה..." מלמלתי בצמוד לאצבעו.
"אני חושב שזה רעיון מעולה שתלכו להסתובב, אבל תעשי טובה ותשמרי לי עליה."
"אתה לא בא איתנו?" משכתי את ראשי לאחור וניתקתי את מגעו ממני, "למה אתה לא בא איתנו?"
"יש לי... אממ... יש לי כמה סידורים לעשות."
"סידורים?"
"כן."
"איזה סידורים יכולים להיות לאיש מערות שכמוך? אתה צריך להשחיז את הגרזן או משהו כזה?"
"לא," הוא התקשה לחייך והמשיך, "איתן התקשר."
"ו...?"
"וזהו. הוא התקשר וביקש שאגיע לתחנת המשטרה."
"הוא אמר שיש תוצאות לנתיחת הגופה?"
"כן, אבל הוא לא היה מוכן לומר לי מהן."
"אני באה איתך!"
"את עומדת בהבטחה שלך ולוקחת את עדי לסיבוב בעיר."
"עמוס..."
"הי, לא אני זה שבנה לה ציפיות, אפרודיטה," הוא מצא את תסכולי משעשע, מה שגרם לי לתסכול גדול יותר.
"אז לפחות תבטיח שניפגש לאכול יחד ארוחת צהריים כשתסיים ואז תעדכן אותי בכל מה שתגלה, טוב?"
"אני לא יודע אם אספיק לסיים בזמן לארוחת הצהריים."
"אוף," שרבבתי לעברו שפה נעלבת.
"בואי נחליט שאסיע אתכן אל הרכב שלך ונראה לאן היום הזה יוביל אותנו, בסדר?"
"אתה..." לפתע פחדתי מהידיעה שתהיה לי תוכנית מילוט כל כך זמינה ואפשרית למימוש, "אתה לא מפחד שאניע אותו, אעלה על הכביש הראשי ולא אחזור?"
"בואי אליי," הוא סובב את גופו לעברי ופישק את רגליו תוך שטפח על ירכיו.

אני כמעט בטוחה שגלגלתי את עיניי, כיוון שבתגובה מיידית לפקודתו, הנחתי לארוחת הבוקר, ירדתי מהכיסא עליו ישבתי, נעמדתי בין רגליו וליפפתי את זרועותיי סביב צווארו תוך שנצמדתי עד כמה שיכולתי לגופו החשוף.

"אתה חייב להפסיק לפקוד עליי ככה, עמוס."
"למה?"
"כי אתה לא המפקד שלי ואני לא החיילת שלך."
"נכון. אין בינינו יחסי מרות," הוא חייך בממזריות.
"אני רצינית, עמוס. אני רוצה שתנסה לבקש ממני דברים ולא לדרוש אותם."
"למה?"
"כי כשאני מצייתת לך בצורה כל כך עיוורת, זה גורם לי להרגיש ממש לא טוב עם עצמי."
"אז תפסיקי לציית לי."
"אבל... אבל..."
"אבל?"
"אבל אתה פוקד עליי לעשות דברים שאני גם ככה רוצה לעשות," משכתי בכתפיי, מאמצת שוב את ההתנהגות הילדותית וחסרת ההיגיון שלי.
"לעזאזל, אפרודיטה," הוא צחקק מעט, "את מוכנה להפסיק להיות כזאת חמודה?"
"אני לא, שכחת? אני כלבה," רקעתי ברגלי.
"סעו לסיבוב בעיר, תיהנו, תאכלו ארוחת צהריים ואז תסיעי אותה לדקלה, כי אני לא מוכן ששוב יפריעו לנו, טוב?"
"טוב."
"ואני מצטער שלא הייתי פה כשנרדמת אתמול. אני באמת מצטער שלא הערתי אותך, אפרודיטה."
"זה בסדר."
"זאת הייתה טעות והיא לא תחזור על עצמה."
"אוקיי," רטט מאוד מוכר תקף את פנים ירכיי ונמלאתי רעב בתקווה שיקיים את הבטחתו וישביע אותו מאוחר יותר באותו ערב.
"תבטיחי לי שהיום את נרדמת בזרועותיי."
"מבטיחה," בלעתי בקושי.
"ואני מבטיח לך שתירדמי מותשת... עייפה... מסופקת..."
"עמוס," התנשפתי בכבדות.
"אני מבטיח שהיום אנעץ בך את הזין שלי."
"אני מתחננת שתפסיק לומר את המשפט הזה."
"את מתחננת שאפסיק לומר את המשפט הזה או שאת מתחננת שאפסיק לומר אותו ואתחיל לממש אותו?"
"גם וגם," חיוך בלתי רצוני נמתח על פניי.
"אני מקווה שברור לך שאמשיך לפקוד עלייך לעשות את מה שאני יודע שאת רוצה לעשות."
"חסר לך שלא," מלמלתי בכניעה.
"וגם אמשיך להכריז בקול את מה שאני יודע שאת רוצה שאעשה לך ופוחדת לבקש."
"הממ..." הייתי חייבת להודות שמצאתי היגיון כלשהו בדבריו המרגיזים וצחקקתי בתחושה שהייתי רצויה, נחשקת ומאוד מוערכת.

כשעצמתי את עיניי בלעדיו בלילה הקודם, הייתי בטוחה שידעתי מה רציתי ממנו ומעצמי. הייתי בטוחה שאדרוש ממנו להסיע אותי אל רכבי ושבמהלך הנסיעה אסביר לו שגם אם נעמיק את הקשר שהחל להיבנות בינינו, נצטרך לעשות את זה באופן שירגיש לי שוויוני, אבל במקום זה, סיימתי את ארוחת הבוקר צמודה לשרירי גופו החשופים כשזרועו סביב צווארי ושפתיו שוב טורפות אותי בשילוב אלוהי של פראות ורכות תוך שנתתי לו להמשיך ולהכתיב עבורי את צעדיי הבאים.