הקדמה
המהדורה השנייה של "אהבה בחקירה" שונה מהראשונה בשני עניינים מהותיים.
האחד – במהדורה השנייה העלילה מתרחשת בארצות הברית ואילו בראשונה היא מתרחשת בישראל.
השני – הספר במהדורה השנייה הינו מותחן קצבי וסקסי אך "ניקיתי" ממנו את תיאורי הארוטיקה שהיו במהדורה הראשונה.
רבים שאלו אותי מדוע החלטתי לשנות, והתשובה המיידית שאני עונה היא שהאישה שכתבה את המהדורה הראשונה של "אהבה בחקירה" היא מישהי אחרת, או בגרסה המקוצרת יותר של התשובה – פשוט השתניתי.
הגרסה הארוכה יותר של התשובה נעוצה בכול מה שעברתי בשנים האחרונות.
היום, במבט לאחור, אני מבינה שקרה לי דבר מאוד מוזר.
יש סופרים שכותבים ספר על אירועים שקרו להם, על דברים שחוו ועל תחושות ורגשות שהיו צריכים להתמודד איתם. אצלי זה היה הפוך.
בתחילת שנת 2017 התפטרתי ממקום העבודה שלי. כשישבתי בגינה וניסיתי להבין מי אני ומה אני מתכוונת לעשות בחיי, הופיעה מולי לראשונה, כמו בקסם, דמותה של אלכס.
כך התחלתי לכתוב. יצרתי גיבורה חזקה עם עקרונות של ברזל, שמגלה ביום אחד שהיא בכלל מישהי אחרת. עד סוף הספר הצלחתי לפרק אותה לגמרי.
לא היה לי מושג שמהרגע שאסיים את כתיבת הספר, החיים שלי יתחילו להתפרק בעצמם – קובץ הספר נפגם לגמרי וכתבתי אותו פעם נוספת, מייד עם סיום כתיבתו גיליתי שאני חולה בסרטן מתקדם, נלחמתי והגעתי למצבים בהם אמרתי לעצמי שאין לי כוח להמשיך. התחלתי לשאול את עצמי שאלות על המקום שלי בעולם, שאלות כמו: אם לא הייתי מגלה בזמן והייתי מתה, מה הייתי משאירה מאחורי? האם חייתי את החיים שרציתי? האם הגשמתי את כל רצונותיי? האם הייתי מאושרת?
הבעיה התחילה כשגיליתי שהתשובה לכל השאלות האלו הן "לא".
התחלתי לדהור כמו רכבת הרים שבלמי ההיגיון לא עובדים בה, טסתי במהירות מטורפת לכיוון העליות, הלב שלי נפל בכל ירידה ובכל "לופ" שאלתי את עצמי "מה עשיתי? למה אני עושה את זה?" אבל לא הצלחתי לעצור, כי בכל פעם חשבתי על כך שארבעים שנה אני יושבת בקרון הרכבת הזה, מחכה ולא זזה.
והמשכתי לפרק את עצמי - עזבתי את הבית עם שלושה ילדים, התגרשתי, התפטרתי שוב מעבודה, עשיתי קצת שטויות ופשוט לא מצאתי מנוחה.
הספר יצא לאור כמעט שנה לאחר שהחלמתי וקצת אחרי שהתגרשתי. כשזה קרה, ידעתי שאני צריכה לכתוב את החלק השני כי חיכו לו. אבל לא מצאתי את הכוחות לכך. כתבתי חמישים עמודים והפסקתי. לא הצלחתי לבנות את אלכס מחדש ולהחזיר אותה גדולה מהחיים כשאני בעצמי הרגשתי הכי בתחתית שיש. עד ש...
דברים התחילו להירגע, הרבה בזכות גבר אחד שכנראה ראה משהו מעבר לכל הבלאגן הזה. בזכותו, וביחד איתו התחלתי להירגע, לקחת נשימה עמוקה ולבנות את עצמי מחדש. זאת אומרת – את אלכס.
בכל התהליך הזה גיליתי שלמילים יש כוח מאוד חזק, כמו קסם.
לאחר שסיימתי להוציא לאור את "אהבה בחקירה", התיישבתי לכתוב את הספר הבא שלי.
באחד מהדיונים ביני לבן זוגי הוא כתב לי:
"את לא סופרת ארוטית. את לא סופרת. את הרבה דברים, שמנסים להסתדר כרגע ולהתגבש לרעיון מסודר. בין הדברים האלה יש גם סופרת, ויש גם ארוטית, ויש עוד כל מיני דברים, ובגלל שיש כרגע תהליך של הבשלה, כל פעם איזה משהו אחר בורח החוצה. בין שאר הדברים שאת יודעת לעשות, את גם יודעת לכתוב. בין הדברים שאת יודעת לכתוב יש גם ספרים, ובין הספרים שאת יודעת לכתוב יש גם ספרים ארוטיים. אבל הספרים אצלך זו סך הכול דרך להישמע. את מגדירה את עצמך סופרת ארוטית כי זה החסך שהולך הכי הרבה אחורה אצלך, ולכן הכי קשה לך לוותר על ההגדרה העצמית הזו, כי אז מה נשאר? אבל כשאת חושבת על מי את ומה את, ההגדרה העצמית הזו מתנגשת לך ומאיימת."
הדיון בינינו נהיה עמוק יותר והוביל לכתיבה של סדרת ספרים נוספת - "הסיפור של ג'ק ורוזי". גם כאן, הקסם המשיך ללוות אותי. תוך כדי כתיבת הסיפורים שלהם - אומץ, שלמות, סובלנות, נחישות, אלפא וחופש - התחלתי להבין מי אני.
המהדורה השנייה של "אהבה בחקירה" היא עטיפה שונה לסיפור שבמהותו לא השתנה.
ואסיים בהקדשה שכתבתי לחלק השני של המהדורה הראשונה.
לאלכס:
יש כאלה שיחפשו וימצאו בך ממני,
יש כאלה שיראו בך את הנערה המתבגרת המתבכיינת שהייתי
או אישה שהייתה צריכה להתמודד עם כל כך הרבה בזמן קצר,
יש כאלה שיראו בך את האישה החזקה שנהייתי
או את מי שלמרות הכול לא ויתרה ומצאה דרך ליישם את אמונתה.
יש שיאהבו אותך, יש שיסלדו ממך ויש שלא יצליחו להבין אותך.
בתקווה גדולה שכל אחת ואחד ימצאו בך משהו קטן מהם.
בשבילי את המנצחת וספר זה מוקדש לך.
מירב איינשטיין, דצמבר 2020
1
יום שישי, 2 בדצמבר
אלכס ישבה על הספסל הירוק שכה אהבה בגינה הציבורית, מול בניין משרדה הישן. דמעות יחידות נקוו בזוויות עיניה ואיימו לפרוץ את הסכר שבנתה במהלך שלושים שנות חייה. היא לא נהגה לבכות, בטח שלא בחוץ לפני עוברים ושבים, ושמרה דמעות אחדות לאירועים מיוחדים ולימי סגריר, שאנשים מעטים בלבד יוצאים בהם לרחובות ועלולים לפגוש בפניה הנפולות.
היום לא היה גשום מאוד, אך אפור דיו להבריח לביתם את עשרות הילדים שנהגו לשחק במתקני השעשועים בגינה. טיפות גשם זרזפו על האדמה מדי פעם, והרוח הקרה הכתה בפניה כאילו סטרה לה כעונש על מעשיה, אך לאלכס לא היה אכפת כלל. דמותה העגומה נשקפה אליה מתוך השלולית המלוכלכת ליד הספסל שעליו ישבה.
היא הייתה עטופה במעילה האפור הארוך והתפללה שלא ירד גשם חזק, שכן המעיל הזה לא היה מיועד לספוג כמות מים ניכרת. כובע צמר עבה כיסה את ראשה הזהוב, שהיה אסוף לאחור בפקעת רשמית, כשהוא מתיר לקווצות שיער אחדות להיחלץ ממנו ולדגדג את צווארה. פניה, שעד לפני שעה היו מאופרות ללא דופי, נראו כעת חיוורות כמו סיד. אפה היה אדום ונפוח, שילוב של הקור העז ששרר בחוץ עם הבכי המודחק. עיניה הבריקו והתמזגו עם השמיים האפורים שמעליה. אלכס שלחה מבט אל מה שעד לפני חצי שעה היה חלון משרדה, והחזיקה על ברכיה את הקופסה שהכילה את מעט החפצים האישיים שהיו במשרדה.
היא טרם מצאה את הכוח הנפשי לחזור לביתה, דברים רבים כל כך התרוצצו בראשה. היא חשבה על כך ששוב עזבה מקום עבודה, וניסתה לשכנע את עצמה שעשתה את הדבר הנכון גם הפעם. מה תעשה כעת בחייה? מי ישכור אותה עם עבר תעסוקתי כה בעייתי? גם את העבודה הזאת היא מצאה בקושי, ואולי כדאי לה לעשות הסבה? אולי מקצוע עריכת הדין אינו מתאים לה? אולי הייתה תמימה מדי כשחשבה שתוכל לשנות את העולם?
היא הייתה כה מרוכזת במחשבותיה, עד שלא שמה לב לאישה המבוגרת שהתיישבה לצידה.
"אפשר?" היא שמעה קול עמום. "סליחה, אפשר לשבת כאן?" אלכס הרימה את ראשה בחוסר רצון, מתכוונת לנעוץ מבט כועס במי שהפריעה לה באומללותה. האישה נראתה בשנות השישים לחייה, פניה היו נקיות מאיפור, בעלות גוון שזוף, שאריות מהקיץ. שערה היה קצר, בצבע קינמון, בהתאמה מושלמת לצבע עיניה. היא הייתה גבוהה ושרירית, ונראה כי הקפידה על תזונה בריאה ופעילות גופנית. האישה לבשה מכנסיים שחורים וסוודר אפור, אך ללא מעיל. אלכס חשבה כי רק מישהו שיצא לשנייה ממכוניתו או מביתו היה מעז לוותר על מעיל ביום חורפי שכזה, אבל האישה הזאת נראתה כאילו מזג האוויר אינו משפיע עליה כלל.
אלכס הנהנה, אך תהתה מדוע מכל הספסלים בגינה בחרה האישה לשבת דווקא לצידה.
"אנחנו מכירות?" שאלה אלכס את האישה בישירות שאפיינה אותה.
"אני רואה אותך יושבת כאן לעיתים קרובות. בדרך כלל את בדיוק הולכת כשאני מגיעה. זה הספסל הקבוע שלי," אמרה האישה כשהתיישבה.
"כן, גם שלי," חייכה אליה אלכס. אז הן כן מכירות במובן מסוים.
"לא חשבתי שביום כזה מישהו יהיה מספיק אמיץ כמוני כדי לשבת בחוץ," נאנחה האישה והביטה בשמיים האפורים.
אלכס משכה באפה.
"הכול בסדר? את נראית לא טוב," התעניינה האישה.
"היה יכול להיות טוב יותר."
"לפי הקופסה שאת מחזיקה, אני מנחשת שפיטרו אותך מהעבודה."
"ליתר דיוק, התפטרתי," אלכס הביטה בקופסה שעל ברכיה ולאחר מכן באישה.
"נו, אז מגיע לך מזל טוב. למה את עצובה?"
"לא יודעת. דברים לא מסתדרים כמו שהייתי רוצה."
האישה צחקה. למרבה הפלא, אלכס הרגישה בנוח במחיצתה, אולי מאחר שבמזג האוויר הגשום נראה כאילו הן שתי הנשים היחידות בעולם.
"תקשיבי לאישה מבוגרת שכבר חוותה משהו בחייה. נדיר שדברים מסתדרים לפי רצוננו. לכל דבר יש סיבה."
"אני מניחה שאת צודקת. קשה לי לראות אותה כרגע," אלכס עצמה את עיניה ונשמה עמוק. האישה הביטה בה.
"אפשר לשאול במה את עוסקת?"
אלכס פקחה את עיניה והביטה באישה בתמיהה. מדוע התעניינה בה? אולי היא משועממת? אולי היא בודדה ואין לה עם מי לשוחח כל היום? אולי היא פשוט נחמדה?
"אני עורכת דין. עבדתי בבניין ממול, בקומה השנייה," אלכס הצביעה על מבנה המשרדים של חמש הקומות מעבר לכביש.
"עורכת דין? איזו התמחות?"
"פלילי."
"אני מבינה. טוב, הפלילי אכן קשה ביותר. למה בחרת דווקא בזה?"
"אני לא יודעת. אני חושבת שמאז שהייתי ילדה קטנה התעניינתי בתחום הזה. תמיד נראה לי שיש מידת-מה של צדק בעולם. את מבינה? ושהוא יכול להפוך למקום טוב יותר אם כל הפושעים יהיו מאחורי הסורגים," אמרה אלכס וצחקה בציניות.
"בשביל זה היית צריכה לעבוד בפרקליטות המדינה. לא?"
"כן, התחלתי שם," היא גיחכה.
"נו, ומה קרה?"
"גיליתי שמעניין אותם רק לסגור עסקאות ותיקים ולהמשיך הלאה. הם צריכים להעסיק רובוטים, לא אנשים."
"כמה מקומות עבודה כבר עברת?"
"אני לא יודעת. הפסקתי לספור," אלכס נשפה אוויר בתסכול. "אני חושבת שזה היה השמיני. דווקא כאן הצלחתי להחזיק מעמד שנה וחצי." אלכס לקחה נשימה והישירה מבט לעיניה החמות של האישה שלצידה. "את מבינה, בדרך כלל המעסיקים 'יושבים לעובדים שלהם על הראש', מעמיסים עליהם עבודה, אומרים להם מתי להגיע, מתי ללכת, לפעמים אפילו מתי לצאת להפסקת צוהריים. זה לא מתאים לי. כאן היה לי ממש טוב."
"אז מה קרה שהחלטת לקום וללכת?"
"אדווארד גורוב," אלכס ירקה את צמד המילים כאילו היו רעל בפיה.
"אדווארד גורוב?!" שאלה האישה, אינה מזהה את השם.
"העבריין מספר אחת בארץ? ההוא שמדברים עליו שאנס, עינה, רצח ושרף עשרות נשים?" אלכס התקשתה להאמין שהאישה הזאת לא שמעה את שמו מעולם. "מתנהל נגדו משפט נוסף כרגע, ומשום-מה הוא החליט לפנות למשרד שלי, כנראה אף משרד אחר לא מוכן לייצג אותו."
"וזה הפריע לך?"
"הפריע לי? ברור. לכל בן אדם נורמלי זה צריך להפריע, שלא לדבר על אישה. פגשתי אותו פעם אחת לפני שבועיים, חרא של בן אדם, חלאת המין האנושי. ברור לכולם מה הוא עשה."
אלכס זקפה את ראשה. ברגע זה בדיוק החליטה סופית שמה שעשתה הוא אכן הצעד הנכון והמתאים ביותר לעקרונותיה.
"טוב, מישהו צריך לייצג אותו. אני בטוחה שהוא מוכן לשלם על זה הרבה כסף."
"כן. זה לקוח של מיליונים. אין ספק שהמשרד השיג את לקוח חייו, אבל אני לא מוכנה לייצג אותו תמורת שום הון שבעולם. מבחינתי, העולם היה מקום טוב יותר אם מישהו כמו אדווארד גורוב היה פשוט נעלם!" היא קבעה.
האישה נעצה בה מבט מוזר שגרם לאלכס לחייך ולהוסיף, "סתם."
"נראה לי שמה שאת צריכה זה לפתוח משרד משלך," האישה אמרה לה בחיוך.
"כן. בשביל זה צריך ניסיון. וכסף. הרבה כסף," אלכס גיחכה.
"נו, נראה לי שכבר יש לך קצת ניסיון. וכסף תמיד אפשר להשיג." האישה קרצה אליה.
הטיפות החלו להיות כבדות יותר, ואלכס מחתה טיפה מעל פניה.
"הגשם מתחזק," ציינה האישה וקמה מהספסל. היא הסתובבה אל אלכס והוסיפה, "כדאי שתלכי, חמודה. אם דעתי חשובה, אז קיבלת החלטה נכונה. ומניסיוני, כשמחליטים נכון – מצליחים בחיים. הכול יסתדר, את עוד תראי. להתראות."
"כן," ענתה אלכס ונעמדה. האישה המבוגרת החלה לרוץ.
"תודה רבה," אלכס קראה לעברה, אבל האישה רק נופפה בידה הימנית ונעלמה. אלכס פנתה לכיוון השני ונמלטה כדי לתפוס מונית לדירתה.
