מארז משפחה וכבוד
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מארז משפחה וכבוד

מארז משפחה וכבוד

3.8 כוכבים (150 דירוגים)

עוד על הספר

ג'יי ג'יי מקאבוי

ג'יי ג'יי מקאבוי נולדה במונטריאול. כתיבה היא אהבתה הראשונה, והיא מושפעת מהכול. מטרגדיות שייקספיריות ועד לתרבות הפופ העדכנית ביותר. אף על פי שהיא כותבת על אנשים אפלים שעושים מעשים רעים, היא אישה אופטימית ומאושרת בחייה.
חפשו אותה ברשתות החברתיות. זו הממלכה שלה.

תקציר

*מארז חמשת ספרי סדרת "משפחה וכבוד"*

משפחה וכבוד 1 - מצאתי אותך

אתה לא מוצא אהבה, היא מוצאת אותך.

קורליין וילסון בת העשרים ושלוש בדיוק סיימה קולג', ולראשונה רוצה לחוות את החיים במלואם. במסע החיפוש העצמי שלה היא פוגשת בדקלן קלהאן בן העשרים ושבע והם חווים התאהבות מהירה ועוצמתית, אך משפחותיהם מתחילות להתגלות כבעייתיות – דבר אשר מעיב על הקשר ואולי אף מאיים על קיומו.

"מצאתי אותך" מאת סופרת רבי המכר ג'יי. ג'יי. מקאבוי הוא רומן פשע המתרחש בשיקגו ומתאר את חייהם של גבר ושל אישה המגיעים מבתים שונים וממשפחות מנוגדות, ונתקלים בקשיים לא מעטים בדרך. זהו הספר הראשון בסדרת "משפחה וכבוד". הסדרה זכתה לשבחים רבים וכיכבה במקומות הראשונים ברשימות רבי המכר בעולם.


משפחה וכבוד 2 - חסרי רחמים

כוח, משפחה וכבוד הם הכול.
משפחת קלהאן זכתה ליחס מועדף, כאילו היה מדובר במשפחת המלוכה. היא תרמה לארגוני צדקה, האכילה חסרי בית והשקיעה בפיתוח העיר, אבל מאחורי דלתיים סגורות בני המשפחה שלטו בעולם התחתון, עסקו בתחום תעשיית המין ומכרו סמים ונשק. כל זה בעיצומו של קרב אכזרי ובלתי פוסק מול המשפחה המתחרה.
לכן החליטו ראשי המשפחות על נישואי ילדיהם, ליאם למשפחת קלהאן ומלודי למשפחת ג'ובאני, בתקווה לסיים שנים של קרבות דם בין האירים לאיטלקים.
ליאם הוא יורש העצר האירי, ראש השבט. הוא האמין שהמיועדת לו היא אישה כנועה, נתונה למרות, כזו שתהיה לו היכולת לשלוט עליה. הוא לא ידע שמלודי נולדה, גדלה והתחנכה להיות הבוס! היא צלפית מצטיינת, קשוחה ואכזרית, ובדמה אף לא טיפה אחת של רחמים או של פחד. היא הספיקה להשיג יותר ממה שכל גבר יכול רק לחלום עליו, ולא בחלה בשום אמצעי בדרך לפסגה.
מלודי, בשונה ליאם, ידעה היטב מי הוא ליאם קלהאן, והייתה מעדיפה למות מאשר לוותר על העוצמה ועל הכוח שהשיגה בעשר אצבעותיה.
המאפיה כבר לא מה שהייתה בעבר. יריבים נוספים נכנסים לתמונה ומנסים להפיל את משפחת קלהאן החדשה. למלודי ולליאם אין ברירה אלא לעבוד כיחידה אחת כדי להביס את העומדים בדרכם.

"חסרי רחמים" מאת סופרת רבי המכר ג'יי. ג'יי. מקאבוי הוא רומן פשע המתרחש בשיקגו והמתאר את חייהם של גבר ואישה - יריבים בדם ומנהיגים מלידה - שנכפה עליהם לחיות יחד.
זה הולך להיות מסוכן.
זהו הספר השני בסדרת "משפחה וכבוד". הספר הראשון, "מצאתי אותך", יצא בהוצאת אדל. הסדרה זכתה לשבחים רבים וכיכבה במקומות הראשונים ברשימות רבי המכר בעולם.

משפחה וכבוד 3 - בלתי פגיעים

סוד אחד. מספר נפגעים.

כל מה שמלודי קלהאן ידעה על עברה הוא שקר. הקרובים ביותר לליבה שיקרו לה. היא מגלה שיש אנשים מעברה שלא יעצרו עד שיצליחו להרוס את כל מה שהיא וליאם השיגו בעבודה קשה.

עם מטרה חדשה על גבם, ותשומת לב מרבית של התקשורת לקראת הבחירות לנשיאות ארצות הברית, מלודי וליאם צריכים להילחם בשתי חזיתות.

כעת מלודי קרועה בין אהבתה לליאם, לתחושת הבגידה הקשה. ליאם מצידו יעשה הכול כדי להגן על המשפחה שלו, גם אם הדבר מצריך ממנו לפגוע באנשים שהוא אוהב.

משפחה זה הכול... אבל מה קורה כשבני המשפחה שלהם הם אלו שרוצים להרוס אותם?

הם חשבו שהם עברו הכול, אבל זוהי רק ההתחלה....

בלתי פגיעים מאת סופרת רבי המכר ג'יי. ג'יי. מקאבוי הוא רומן פשע, המתרחש בשיקגו, והמתאר את חייהם של גבר ואישה - יריבים בדם ומנהיגים מלידה - שנכפה עליהם לחיות ביחד.

זהו הספר השלישי בסדרת משפחה וכבוד. הספר הראשון, מצאתי אותך, והספר השני, חסרי רחמים, יצאו בהוצאת אדל. הסדרה זכתה לשבחים רבים וכיכבה במקומות הראשונים ברשימות רבי המכר בעולם.

משפחה וכבוד 4 - פראים אמריקאים

פושעים מבחירה.

נבגדים. מלודי וליאם חוטפים מהלומה רצינית, בדיוק כפי שתכנן האיש המושך בחוטים.
אולם, המהלומה המטלטלת לא תכניע את משפחת קלהאן. ליאם ומלודי משיבים מלחמה, ולשם כך עליהם להמר על הכול. כפפות המשי מושלכות הצידה, ואף אחד לא הולך לצאת בקלות מהמלחמה האכזרית שעומדת לפרוץ. ואם לא די בכך, דבר לא ישווה לטרור העומד לשטוף את האומה כולה.
אם קודם הם היו חסרי רחמים – כעת הם פראיים, צמאי דם. הסוף כבר כאן ואף אחד אינו בטוח...

פראים אמריקאים מאת סופרת רבי המכר ג'יי. ג'יי. מקאבוי הוא רומן פשע, מטלטל, העוסק במלחמה על כבוד, כוח והישרדות. זה הולך להיות מסוכן.
זהו הספר הרביעי בסדרת משפחה וכבוד. הספר הראשון, מצאתי אותך, והספר השני, חסרי רחמים, והספר השלישי, בלתי פגיעים, יצאו בהוצאת אדל. הסדרה זכתה בשבחים רבים וכיכבה במקומות הראשונים ברשימות רבי המכר בעולם.

משפחה וכבוד 5 - ממלכה עקובה מדם

מלחמה על השלטון. מלחמה על הבית.
שמונה שנים חלפו מאז שמשפחת קלהאן הביסו את הבא להורגם וכבשו את שיקגו. מלודי הינה המושלת של מדינת אילינוי והחזות הציבורית של המשפחה. ליאם כובש את מקומו כ'בוס' השליט הבלתי מעורער, 'ראש השבט' של האירים ושל האיטלקים.
יכולת ההשפעה שלהם אינה יודעת גבולות והכוח שבידיהם אין סופי.
האם ניתן להחזיק בעוצמה כה רבה למשך הרבה זמן?
רק טיפש ינסה לעצור בעדם עכשיו אבל מסתבר שטיפשים לא מתים הם רק מתחלפים...

ממלכה עקובה מדם מאת סופרת רבי המכר ג'יי. ג'יי. מקאבוי הוא רומן פשע, המתרחש בשיקגו, והמתאר את חייהם של גבר ואישה - יריבים בדם ומנהיגים מלידה - שנכפה עליהם לחיות ביחד.
זהו הספר החמישי בסדרת משפחה וכבוד. הספר הראשון, מצאתי אותך, הספר השני, חסרי רחמים, הספר השלישי, בלתי פגיעים, הספר הרביעי, פראים אמריקאים, יצאו בהוצאת אדל. הסדרה זכתה בשבחים רבים וכיכבה במקומות הראשונים ברשימות רבי המכר בארץ ובעולם.

פרק ראשון

דקלן
 
 
"ניקח שתי עסקיות בוקר ביאטריס, ואני מבקש שיכינו את זה בחום ובאהבה בבקשה." קרץ ליאם וחייך לגברת המבוגרת, שמילאה את כוסות הקפה שלנו מחדש.
 
הוא נשען על השולחן שלנו במסעדת איסטסייד. הגשם דפק על החלונות מעלינו, מהם ניתן לראות את שמי שיקגו המכוסים בעננים שחורים וכבדים. ביאטריס הנידה את ראשה מצד לצד וחייכה בעודה זורקת לעברו קללה עסיסית בשפה האירית, בצחוק כמובן, ובמקביל, סיימה לקחת ממנו את ההזמנה.
 
"לא ישנת אתמול בלילה." אמר ליאם. מייד הבנתי שהוא מנסה להוציא ממני תגובה כלשהי.
 
"אני בסדר-"
 
"צרחת לעזרה מתוך שינה, זה לא נשמע לי בסדר." הוא הביט בי במבט מודאג. "אבא עמד מחוץ לדלת…"
 
הבטתי בו בחזרה במבט תוהה. "אני אבקש ממנו להפסיק לעשות את זה, באמת. אין צורך. אני בסדר. הסיוטים לא גרועים כמו שהיו פעם. אי אפשר פשוט לתת לי לישון בשקט בלי שזה יהפוך למופע אימים?"
 
"אם אתה צריך משהו-"
 
"אני לא צריך כלום. אני בסדר. שחרר, עזוב את זה, ליאם."
 
הוא לא הוסיף דבר, והמשיך לשתות את הקפה שלו בשקט.
 
מצאתי את עצמי בוהה בגשם מעבר לחלון. הקיץ של שיקגו היה משופע בימים גשומים, והעיר הזכירה לי את סיאטל מבחינת כמויות הגשם לאחרונה. אבל מזג האוויר כאן היה גרוע יותר, בגלל רוחות הפרצים.
 
עמדתי להסיט את מבטי חזרה לשולחן כשלפתע ראיתי אישה נלחמת במטרייה שבורה. בגלל הרוח, תיק היד שלה התעופף מהכתף שלה, וכל תכולתו התפזרה על הרצפה. משום מה קמתי ממקום מושבי ונעמדתי. התכוונתי לצאת לעזור לה, אבל היא הספיקה לאסוף הכול מהר, ולרוץ אל תוך המסעדה. הפעמון צלצל, והיא נכנסה בסערה למקום, כאילו סימן את הגעתה לחוף מבטחים יבש.
 
"אבא אמר שאנחנו יוצאים למועדון הלילה." ליאם שינה את הנושא אבל לא הצלחתי להוריד ממנה את המבט כשהיא ניערה את עצמה מהגשם. היא ניסתה להתייבש אבל זה היה אבוד, היא הייתה ספוגה במי גשם. החולצה הירוקה שלבשה, והג'ינס הצמוד שעל גופה, הדגישו כל קימור בגופה. השיער הכהה שלה נדבק לפניה השחומות כשהטיפות נזלו על שפתיה החושניות. היא נלחמה במטרייה הצהובה שלה, ועיניה החומות בערו מתסכול.
 
איזו יפהפייה.
 
"אני לא מאמינה שזה קורה לי," היא סיננה והסתכלה על השעון שלה.
 
היא מאחרת לאן שהוא?
 
"על מה אתה מסתכל?" שאל ליאם.
 
"מה?" עניתי לליאם והבנתי שבכלל לא הקשבתי לו בדקה האחרונה.
 
הוא הביט בי והסתובב אחורה לראות על מי אני מסתכל. היא מלמלה לעצמה משהו בתסכול, ואני חייכתי לעצמי כשראיתי אותה מצחקקת לעצמה בעצבים.
 
"למה אתה מחייך לאישה הזאת?"
 
"מה?"
 
"זה ה"מה" השני שאני שומע ממך תוך דקה וחצי, מה היא עשתה? גנבה לך את השכל?"
 
"סתום את הפה," עניתי לו והוספתי סוכר לכוס הקפה שלי.
 
היא עדיין עמדה שם, מנערת את המטרייה שלה ונראית כאילו היא עומדת לחנוק אותה מרוב כעס,
 
לא הצלחתי להוריד ממנה את העיניים.
 
"בבקשה תיפתחי. בבקשה." היא התחננה בפני המטרייה.
 
היא לא שמה לב שכולנו רואים אותה?
 
"אתה לא חושב שבהית בה מספיק?"
 
"מה?" עניתי לליאם.
 
הוא צחק, וסימן עם ראשו מטה לעבר השולחן. הצצתי מטה ושמתי לב שנוצר תל של סוכר על השולחן, אופס. לא הפסקתי לשפוך סוכר תוך כדי בהייה בבחורה הזו, שהייתה בכלל בעולם משלה.
 
ברצינות, מה פאקינג לא בסדר איתי?
 
"יש מטרייה מאחוריך," ליאם אמר, עדיין מחייך. הוא שלח את ידו לתפוס אותה.
 
"היי!" צעק הילד המנומש שלקחתי ממנו את המטרייה. בהיתי בו במבט חודר והוא שחרר מהאחיזה שלו. "סליחה אדוני, לא ראיתי שזה אתה."
 
"אין בעיה." מלמלתי, נעמדתי ויישרתי את הז'קט שלי, תוך כדי שאני מתעלם מהצחקוקים של ליאם, וצועד לעברה.
 
למה לעזאזל אני כל כך לחוץ?
 
ככל שהתקרבתי אליה, היא נראתה יפה יותר. היא נשכה את שפתיה המלאות בנחישות.
 
"את צריכה אולי-"
 
"יש!" היא צעקה בקריאת ניצחון, כשהצליחה לפתוח את המטרייה שלה סוף סוף. על פניה נמתח חיוך כל כך רחב ומדבק שמצאתי את עצמי מחייך גם כן. הנחתי את המטרייה מאחורי גבי וניסיתי לדבר איתה, אך היא יצאה מהמקום בחטף, מבלי להעיף לעברי מבט. היא ברחה לרחוב במהירות שיא ונעלמה בקהל. לקחתי צעד קדימה, התכוונתי לרדוף אחריה.
 
זה יהיה מטורף מצידי לעשות את זה.
 
"תחתור למגע מהר יותר בפעם הבאה, אחי." ליאם חיבק את כתפי. "חבל, היא הייתה ממש לוהטת."
 
משכתי בכתפיי, כעסתי על עצמי יותר מאשר עליו משום שהוא צדק בדבריו - לא הייתי מספיק מהיר.
 
"אני אהיה מהיר יותר בפעם הבאה." מלמלתי לעצמי, עדיין מביט בהמון - בתוכו נעלמה.
 
היה לי ברור שאני אראה אותה שוב.

ג'יי ג'יי מקאבוי

ג'יי ג'יי מקאבוי נולדה במונטריאול. כתיבה היא אהבתה הראשונה, והיא מושפעת מהכול. מטרגדיות שייקספיריות ועד לתרבות הפופ העדכנית ביותר. אף על פי שהיא כותבת על אנשים אפלים שעושים מעשים רעים, היא אישה אופטימית ומאושרת בחייה.
חפשו אותה ברשתות החברתיות. זו הממלכה שלה.

עוד על המארז

מארז משפחה וכבוד ג'יי ג'יי מקאבוי
דקלן
 
 
"ניקח שתי עסקיות בוקר ביאטריס, ואני מבקש שיכינו את זה בחום ובאהבה בבקשה." קרץ ליאם וחייך לגברת המבוגרת, שמילאה את כוסות הקפה שלנו מחדש.
 
הוא נשען על השולחן שלנו במסעדת איסטסייד. הגשם דפק על החלונות מעלינו, מהם ניתן לראות את שמי שיקגו המכוסים בעננים שחורים וכבדים. ביאטריס הנידה את ראשה מצד לצד וחייכה בעודה זורקת לעברו קללה עסיסית בשפה האירית, בצחוק כמובן, ובמקביל, סיימה לקחת ממנו את ההזמנה.
 
"לא ישנת אתמול בלילה." אמר ליאם. מייד הבנתי שהוא מנסה להוציא ממני תגובה כלשהי.
 
"אני בסדר-"
 
"צרחת לעזרה מתוך שינה, זה לא נשמע לי בסדר." הוא הביט בי במבט מודאג. "אבא עמד מחוץ לדלת…"
 
הבטתי בו בחזרה במבט תוהה. "אני אבקש ממנו להפסיק לעשות את זה, באמת. אין צורך. אני בסדר. הסיוטים לא גרועים כמו שהיו פעם. אי אפשר פשוט לתת לי לישון בשקט בלי שזה יהפוך למופע אימים?"
 
"אם אתה צריך משהו-"
 
"אני לא צריך כלום. אני בסדר. שחרר, עזוב את זה, ליאם."
 
הוא לא הוסיף דבר, והמשיך לשתות את הקפה שלו בשקט.
 
מצאתי את עצמי בוהה בגשם מעבר לחלון. הקיץ של שיקגו היה משופע בימים גשומים, והעיר הזכירה לי את סיאטל מבחינת כמויות הגשם לאחרונה. אבל מזג האוויר כאן היה גרוע יותר, בגלל רוחות הפרצים.
 
עמדתי להסיט את מבטי חזרה לשולחן כשלפתע ראיתי אישה נלחמת במטרייה שבורה. בגלל הרוח, תיק היד שלה התעופף מהכתף שלה, וכל תכולתו התפזרה על הרצפה. משום מה קמתי ממקום מושבי ונעמדתי. התכוונתי לצאת לעזור לה, אבל היא הספיקה לאסוף הכול מהר, ולרוץ אל תוך המסעדה. הפעמון צלצל, והיא נכנסה בסערה למקום, כאילו סימן את הגעתה לחוף מבטחים יבש.
 
"אבא אמר שאנחנו יוצאים למועדון הלילה." ליאם שינה את הנושא אבל לא הצלחתי להוריד ממנה את המבט כשהיא ניערה את עצמה מהגשם. היא ניסתה להתייבש אבל זה היה אבוד, היא הייתה ספוגה במי גשם. החולצה הירוקה שלבשה, והג'ינס הצמוד שעל גופה, הדגישו כל קימור בגופה. השיער הכהה שלה נדבק לפניה השחומות כשהטיפות נזלו על שפתיה החושניות. היא נלחמה במטרייה הצהובה שלה, ועיניה החומות בערו מתסכול.
 
איזו יפהפייה.
 
"אני לא מאמינה שזה קורה לי," היא סיננה והסתכלה על השעון שלה.
 
היא מאחרת לאן שהוא?
 
"על מה אתה מסתכל?" שאל ליאם.
 
"מה?" עניתי לליאם והבנתי שבכלל לא הקשבתי לו בדקה האחרונה.
 
הוא הביט בי והסתובב אחורה לראות על מי אני מסתכל. היא מלמלה לעצמה משהו בתסכול, ואני חייכתי לעצמי כשראיתי אותה מצחקקת לעצמה בעצבים.
 
"למה אתה מחייך לאישה הזאת?"
 
"מה?"
 
"זה ה"מה" השני שאני שומע ממך תוך דקה וחצי, מה היא עשתה? גנבה לך את השכל?"
 
"סתום את הפה," עניתי לו והוספתי סוכר לכוס הקפה שלי.
 
היא עדיין עמדה שם, מנערת את המטרייה שלה ונראית כאילו היא עומדת לחנוק אותה מרוב כעס,
 
לא הצלחתי להוריד ממנה את העיניים.
 
"בבקשה תיפתחי. בבקשה." היא התחננה בפני המטרייה.
 
היא לא שמה לב שכולנו רואים אותה?
 
"אתה לא חושב שבהית בה מספיק?"
 
"מה?" עניתי לליאם.
 
הוא צחק, וסימן עם ראשו מטה לעבר השולחן. הצצתי מטה ושמתי לב שנוצר תל של סוכר על השולחן, אופס. לא הפסקתי לשפוך סוכר תוך כדי בהייה בבחורה הזו, שהייתה בכלל בעולם משלה.
 
ברצינות, מה פאקינג לא בסדר איתי?
 
"יש מטרייה מאחוריך," ליאם אמר, עדיין מחייך. הוא שלח את ידו לתפוס אותה.
 
"היי!" צעק הילד המנומש שלקחתי ממנו את המטרייה. בהיתי בו במבט חודר והוא שחרר מהאחיזה שלו. "סליחה אדוני, לא ראיתי שזה אתה."
 
"אין בעיה." מלמלתי, נעמדתי ויישרתי את הז'קט שלי, תוך כדי שאני מתעלם מהצחקוקים של ליאם, וצועד לעברה.
 
למה לעזאזל אני כל כך לחוץ?
 
ככל שהתקרבתי אליה, היא נראתה יפה יותר. היא נשכה את שפתיה המלאות בנחישות.
 
"את צריכה אולי-"
 
"יש!" היא צעקה בקריאת ניצחון, כשהצליחה לפתוח את המטרייה שלה סוף סוף. על פניה נמתח חיוך כל כך רחב ומדבק שמצאתי את עצמי מחייך גם כן. הנחתי את המטרייה מאחורי גבי וניסיתי לדבר איתה, אך היא יצאה מהמקום בחטף, מבלי להעיף לעברי מבט. היא ברחה לרחוב במהירות שיא ונעלמה בקהל. לקחתי צעד קדימה, התכוונתי לרדוף אחריה.
 
זה יהיה מטורף מצידי לעשות את זה.
 
"תחתור למגע מהר יותר בפעם הבאה, אחי." ליאם חיבק את כתפי. "חבל, היא הייתה ממש לוהטת."
 
משכתי בכתפיי, כעסתי על עצמי יותר מאשר עליו משום שהוא צדק בדבריו - לא הייתי מספיק מהיר.
 
"אני אהיה מהיר יותר בפעם הבאה." מלמלתי לעצמי, עדיין מביט בהמון - בתוכו נעלמה.
 
היה לי ברור שאני אראה אותה שוב.