אבל למה בלי צלחת?!

פרק ראשון

ואני גם לא מתלוננת

לאט־לאט את תכירי אותי.
אני בנאדם שלא אוהב לדבר על עצמו.
לא אוהב. באמת.
לא מביישנות או משהו. פשוט הדור שלי, ככה גדלנו. להיות צנועים. לא כמו הדור שלכם, שאצלכם הכל בחוץ, בסמארטפון ובאינסטגרם ואחר כך תמונות עירום שלכם מסתובבים בחוץ אצל כל מיני סוטים. אנחנו דור אחר. יותר עוסקים. יותר בונים.
איך אני תמיד אומרת? הדור שלנו הקים מדינה בשביל שהדור שלכם יבנה אתרים... חחח...

אוי כמה שאני לא רגילה לדבר על עצמי. לאט־לאט את תכירי אותי ובעצמך תראי כמה זה לא הסגנון שלי. לשבת פה ככה ולדבר ולדבר ועוד לדבר, ועל עצמי ועל עצמי ועוד על עצמי, כאילו אני מרכז העולם. אני לא מרכז העולם. אני בנאדם פשוט של עשייה. אחרים, שידברו. לא אכפת לי. לא מחטטת בנבכי הנפש שלהם.
בנאדם שיש לו עשייה בחיים שלו — שתדעי לך, זה כלל לחיים — לא צריך תשומת לב עליו. מי שאין לו טעם של חיים ביום־יום שלו, כל מה שממלא אותו זה פקה פקה וללחשש על השכנים שנסעו לפראג חודש וחצי אחרי שהארוסה של הבן נטשה אותו דקה לפני החתונה והשאירה אותו ואת המשפחה בהלם, איזה פרצוף היה להם ברחוב, היית צריכה לראות. עם הראש למטה כל היום מהמבוכה. והוא באמת כזה חמד של בחור, כל כך משכיל, והיא סתם. סתם. בלי סיבה עזבה. מי ישמע איזה מציאה היא, כן? ועכשיו התוצאה זה שהוא יישאר לבד כל החיים כי הוא בררן. ואחרי כל זה הם, ההורים, מרשים לעצמם לנסוע לטיול מאורגן בפראג כמו... לא רוצה להגיד מה אחרים אומרים, אבל זה מתחרז עם מופקרים. מוזיאונים, מיוזיקלס, מסעדות, בתי קפה — כאילו רווקים, זוג צעיר! בני שבעים, כן? ואני אומרת: ריבונו של עולם! תנו לאנשים לעשות מה שהם רוצים. גם אם הם לא בני אדם. מי אתם בכלל שתשפטו? תדעי לך, מי ששופט, אחר כך חוטף פוליפים. תתעסקו בצרות שלכם! בנאדם שאלוהים רק עכשיו סגר איתו חשבון, מה אתם נכנסים באמצע ומפריעים בבוררות? קצת אנושיות, באמת. ועוד בטיימינג עם הסרטן של השמאי רכב שלהם, שאומרים, אני לא בטוחה, אבל אומרים, כן? שעזר להם למכור את היונדאי מעל המחירון וסידר להם לאדה מהניילונים, השמועה גם אומרת בעשרה אחוז פחות אבל אל תתפסי אותי במילה, והיה ככה קרוב אליהם. ככה. כמו אח. יותר מאח. אז עכשיו הם רוצים טיול מאורגן לנופים ולהצגות ולמיוזיקלס ולבתי קפה ולבתי מלון ולסקי ולבריכות תרמיות ושיפנקו אותם אחרי שכל החיים הם עבדו כמו חמורים כדי לפנק אחרים. מה קרה? מי שמכם? את מבינה, אני לא אוהבת שבוחשים. אנשים בוחשים. בחשנים אנשים.
אתם תשבו בבתים שלכם ותשתקו את הפה כי אלוהים לא קרא לכם לעזור לו. הוא לבד יודע יפה מאוד מול מי יש לו עסק. אתם תנו לחיות לחיות, כמו שאומרים.
לא ככה?
את תכירי אותי לאט־לאט ותראי כמה אני לא חיה.
בתוך הברנז׳ה הזה של הרכילויות, הכוונה.
את יושבת ככה שקטה בלי הבעה, אבל נראה לי יש לך עין חדה — את מבינה שאני בנאדם שלא אכפת לו מה אחרים חושבים. שיחשבו. אני עסוקה בעשייה שלי בזמן שאחרים מסתכלים ימינה ושמאלה מה יש לשני בצלחת. ככה גידלו אותי. לא להסתכל לאחרים בצלחת, הכוונה.
אני, ברוך השם, מחוברת רק לנתינה ולעשייה ומבחינתי לתת ולעשות זה מהות הנתינה. אז אני נותנת ועושה. בשקט, בלי לספר על זה ובלי להתהדר בזה.

ואני גם לא צועקת את זה.
אנשים שצועקים “הי, תראו אותי, עשיתי!! ועשיתי!! ועשיתי!! ורוצים שכולם ידעו שהם עשו, מבחינתי זה לא עשייה מהלב. זה בשביל שיכריזו עליהם ברמקול של המואזין כל הכבוד!
אותי כל זה לא מעניין.
אני נותנת ועושה מתוך נתינה. ועשייה. לא בשביל כפיים. לא בשביל שיגידו כמה נפלאה אני וכמה אני נותנת ועושה. רק אני ואלוהים יודעים כמה אני עושה ונותנת.

ואני גם לא מתלוננת.
בחיים לא. אפילו שאני לבד — לבד — מנהלת את כל העניינים של הבית כי גיורא, תסלחי לי, חמישים שנה ביחד, אבל אפילו כוס מים לא יודע למזוג לעצמו בלי לטפטף כשהוא לוקח מהמכשיר הזה שלא שווה כלום, כל הזמן צריך לנקות את האבנית. ומי את חושבת מחליף כל שבועיים את הפילטר? עזבי. 
אני אומרת לו: תביא לי כמה ענבים וסכין, כי אני רוצה לראות ‘חתונה ממבט ראשון׳. לא רואה תכניות זבל כאלה וגם אין לי זמן לראות בכלל טלוויזיה, אבל את יודעת איך זה, לפעמים גם בנאדם הכי אינטיליגנט רוצה ככה בערב לראות סתם משהו פשוט, קצת רומנטיקה, לא דברים חשובים. פה ושם אם כבר יוצא לי להציץ בטלוויזיה זה דווקא ערוץ שמונה.
אז הוא מביא לי ענבים וסכין ואני אומרת לו: אבל למה בלי צלחת?! והוא, זה בכלל לא בתודעה שלו. אני אסביר לך משהו על גברים: גבר זה כמו חוברת של ‘רק תשחצים׳ במכולת של דוד. או ‘רק תשבצים׳, לצורך העניין, בדגש על ‘רק׳. אישה זה מגוון יותר. זה החוברת העבה, אם את מכירה, שיש בה גם תשבצים וגם תשחצים וגם סודוקו — סודוקו למתחילים, סודוקו לבינונים, סודוקו למתקדמים וגם פתרונות בסוף בעמוד של הפתרונות בסוף, הבנת? מגוון. גם וגם. הכל מהכל. בשביל זה אני סבלנית כלפיו. זה לא אשמתו. המוח שלו בנוי להיות רק תשחץ.
ומי את חושבת דחף אותו בקריירה? בזמנו, כשחשבנו לעבור לגור בקיבוץ, עוד כשרק התחתנו, הם אמרו לו: 
“בוא תהיה אחראי נחשייה.״
אמרתי לו: גיורא, נחשים יש בעולם כמו זבובים. אדם לאדם צפע. אתה תלך ותעשה לך השכלה.
וזה מה שהיה. הלכנו צעד כלכלי אסטרטגי אחד קדימה לפני כולם וקנינו מכלום כסף שהיה לנו דירה בטרומפלדור בנהריה. הוא בינתיים עזב עבודה בקטיף, התחיל ללמוד ברצינות מהנדס, השקיע וברוך השם — יותר מארבעים שנה באותו מקום עבודה. בזכות זה הצלחנו, אומנם אחרי ארבעים שנה, כן? אבל, גם זה משהו, לעבור ללימן. תשמעי, אין מה לעשות, לא נשיא ארצות הברית, מהנדס. בכיר, כן? אבל שכר מהנדס. רק לפני חמש שנים יצא לפנסיית התקף לב. אז הוריד הילוך. קצת קשה לו לא לעשות כלום פתאום, האמת, ואולי הוא חושב שחלילה וחס אני חושבת שהוא פרזיט, אבל אני באמת לא חושבת שהוא פרזיט וזה לגמרי בסדר שהוא בבית, פשוט למען הבריאות שלו חשוב שהוא גם יצא ויתאוורר מדי פעם, אז אני דוחפת אותו שיצא החוצה כמה שיותר.
שיצא, שיטייל, שיעסוק. לא שיסתובב סתם במטבח ויפתח את הקופסאות אוכל שאני מכינה לנזקקים ולחיותה.
אבל גם אני עשיתי הרבה. סיימתי שנות לימוד, צבא, אקדמיה כמעט חצי שנה, בינתיים גם עבדתי, פשוט נאלצתי לעזוב הכל כי כבר הייתי בהיריון עם חיותה, הבכורה שלי, היריון שהיה בסיכון, לא סתם.
אז בתקופה ההיא עוד לא קראו לזה ‘היריון בסיכון׳ אבל הרופא, שהיה רופא רציני, ככה הסתכל על הבטן ואמר “רגע, מה זה?״ ואני, שלמדתי כמעט שישה חודשים באקדמיה, לא מטומטמת, מיד פרשתי מהלימודים כדי להציל את החיים של הילדה. בסוף היא נולדה פיקס, כן? עד היום טפו־טפו. בריאה לגמרי.
רק רווקה.

אבל אני לא רואה את הוויתורים שלי כהקרבה.
מבחינתי זו נתינה, ואני בלי נתינה אין לי מה לתת. את מבינה? בחיים לא התחשבנתי עם גיורא על זה שהוא למד קריירה ואני בינתיים נתתי ועשיתי. גם לא כשסיים את הלימודים בטכניון והתחיל לעבוד ואני מצאתי את עצמי עם ילדה בבית. אל תראי אותי ככה, אני מגיל חמש עשרה בפרנסה. אני בעצמי מימנתי את ההורים שלי. וכשגיורא קיבל את האירוע לב לפני חמש שנים והיה בשיקום ולא יכול היה לזוז מטר ואני ורק אני 
לבד — לבד — ישבתי לידו והחזקתי לו את היד בבית החולים ואחר כך בשיקום ולקחת ולהחזיר מהפיזיותרפיה, ולהוציא מהבית מרקחת את הכדורים של הלחץ דם ושל הכולסטרול ובדיוק נגמר להם הכדור לדלדול דם אז צריך מרשם חדש מהרופאה הקרדיולוגית אבל היא בחופש והמחליפה האנאלפבתית שלה שלא יודעת מהחיים אומרת לי: זה לא בסל, ואני אומרת לה: תקשיבי, מיידעלע, זה אותם כדורים שהוא מקבל כבר שנתיים. אל תגידי לי לא בסל.
חצופה אחת. יומיים במרפאה, חושבת שהיא מנהלת
מחלקה באיכילוב. לא יוצאת מפה בלי הכדורים, אני אומרת לה.
מה, אני רוטשילד, לשלם מאתיים שקל לקופסא כדורים לדלדול דם שעד היום קיבלנו חינם בסל תרופות?

אבל אני לא מתחשבנת.
אם הייתי רוצה, הייתי יכולה להתחשבן יופי־יופי. הייתי יכולה להוציא דברים שאנשים, אם הם היו יודעים מה שאני יודעת עליהם, היו נכנסים מתחת לבלטות איפה שהם מחביאים את הדולרים כדי שלא ידעו שהם לא מדווחים הכנסות. תאמיני לי, אני רואה הכל.