עיירה אפלה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
עיירה אפלה
הוספה למועדפים

עיירה אפלה

4 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

ג'סיקה סליבן בת השש-עשרה עוברת עם הורה לעיירה ציורית, קטנה ומרוחקת באמצע שומקום.
בהתחלה זה נראה לה כמו המקום המשעמם בעולם, אבל כבר ביומה הראשון בבית- הספר המקומי היא פוגשת באדמונד, שהופך להיות חברה הטוב ביותר ועוזר לה לגלות דברים חדשים על עצמה ועל העיירה.

ג'סיקה פוגשת חברים חדשים, מתאהבת בטריסטן, החתיך של התיכון, ולומדת להכיר את ביתה החדש, את העיירה ואת סודותיה האפלים. לאט לאט היא מגלה כי מתחת לפני-השטח יש סוד עתיק שמאיים על גורלם של תושבי העיירה, של הוריה ושלה.

נמשכת לסכנה ולריגוש, ג'סיקה לומדת במהרה שלדברים שהיא מגלה יש השלכות הרבה יותר חמורות ממה שיכלה לדמיין, וכדי להתמודד עם העתיד לבוא עליה לגייס את כל כוחותיה – הפיזיים והנפשיים.
האם היא תצליח להציל את האנשים שהיא אוהבת או שהעיירה תגבה קורבנות נוספים?

פרק ראשון

1

טוק, טוק, טוק
"כן! רק רגע!"
דינג־דונג
"אני מיד באה ופותחת את הדלת!" צעדים מהירים, "הנה! אני כבר כאן!" האישה המלאה והחייכנית פותחת את דלת הבית הכבדה במשיכה חזקה. לפניה עומדת אישה בגיל העמידה עם עוגת שוקולד מעוטרת בידיה.
"הו שלום!" היא אומרת, "מי את?"
"דורה וינגטון. השכנה ממול. נעים מאוד! אתם באמת שכנים החדשים?"
גברת סאליבן מהנהנת בראשה לחיוב.
"נהדר! אני ממש שמחה שלא טעיתי… כבר חשבתי שאתם המתווכים או משהו כזה. היו שמועות שעוברת לכאן משפחה חדשה אבל לא הייתי בטוחה… הנה, הבאתי עוגת שוקולד."
היא מושיטה את העוגה לגברת סאליבן.
"היא ממש טעימה," אומרת דורה ומוסיפה בקריצה, "אני אפיתי. ברוכים הבאים לשכונתנו הקטנה!"
"תודה רבה," אומרת גברת סאליבן בין־לבין פרץ דיבורה של דורה.
"אנחנו ממש שמחים שמישהו בא לגור פה סופסוף!"
"מה זאת אומרת סופסוף?" קוטעת את דבריה גברת סאליבן, "הרי גרו פה ההמילטונים לפנינו!"
"ההמיל…מי? אה! כמובן, כמובן! ההמילטונים… נו… זיכרוני הקצר. אבל הם לא היו ידידותיים במיוחד לשכנים ולא כל־כך יצא לנו להכיר אותם, את מבינה? וחוצמזה זה היה ממש מזמן... הבית עמד ריק כמעט שנה אז זה רק הגיוני..." היא מציצה מעבר לכתפה של גברת סאליבן ואומרת: "טוב, נראה לי שיש לכם הרבה עבודה, לנקות, לסדר וכו' וכו' וכו'… אז אני לא אגזול מזמנך. התאקלמות מהירה ונעימה ואם אתם צריכים משהו אל תהססו לבקש! אבוא לבקר מחר! טה־טה!"
דורה מנופפת בידה ומסתובבת ללכת.
"להתראות," משיבה גברת סאליבן וסוגרת את הדלת.
"ואני בכלל לא רציתי לעבור למקום האידיוטי הזה!" מצהירה ג'סי ביום למחרת, "זה הכל אתם והרעיונות המטופשים שלכם! עכשיו אנחנו גרים בחור שכוח־האל הזה ומנסים, ללא תועלת רבה אני חייבת לציין, לנגב אבק מן הדברים שהדיירים הקודמים השאירו פה!" היא ממשיכה בעודה משפשפת בעצבים כיסא־עץ ישן שעומד במטבח. "מכל האפשרויות שהיו לכם, ודווקא היו כמה מוצלחות," היא מרימה גבותיה כשנזכרת, "בחרתם כמו כלום בבית ה… ה…זה! אוף! זה בלתי נסבל!" היא זורקת את הסמרטוט לרצפה, "נמאס לי! הכתם המטופש לא יורד ואין לי כוח לזה יותר! אם אתם מחפשים אותי אני במקום שבקרוב יקרא החדר שלי! שלום!"
דלת המטבח נטרקת בחוזקה ולאחר מספר שניות נשמעת טריקת דלת נוספת בקומה העליונה.
גברת סאליבן נאנחת.
לפעמים הם לא מצליחים להבין אותה.
זה לא שהיא עד כדי כך לא ברורה ומוזרה… זה פשוט שהיא, נו… טוב. היא מוזרה.
מכל הדברים הלא ברורים שהיא אוהבת הם הכי לא מצליחים להבין את החיבה המיותרת שיש לה לעל־טבעי ולמתים. כשהיא הייתה ילדה קטנה היה את התירוץ שזה עוזר לה להתגבר על הפחדים, אבל היום, כשהיא נערה מתבגרת וניתן לומר גם בוגרת (לעיתים) זה קצת יוצא מן הכלל.
כשהם ידעו שהם צריכים לעבור דירה – בגלל העבודה של מר סאליבן אתם מבינים, הוא רואה חשבון וחיפש עבודה מזה זמן מה, וכשהתקשרו להציע לו משרה בתנאים מצוינים בעיירה הקטנה הוא פשוט לא יכול היה לסרב – הם בחרו בבית שהיא פחות סביר, לדעתם, שהיא תיתקל בדברים לא מוסברים. בית ההמילטונים.
שתי ציפורים במכה אחת.
ההמילטונים הם משפחה מבוססת, בית במצב מצוין, חדש מאוד יחסית לבתים הישנים בעיירה, בן שתי קומות, גינה קטנה ומטופחת וללא שום מרתף חשוך או עליית גג מאיימת – לפחות לא כזו שיש אליה גישה – מר סאליבן דאג לכך עוד לפני שעברו.
ההמילטונים, כך הסביר המתווך, נאלצו למכור מכיוון שלבתם הבכורה נולדו תאומים והם רצו לעבור לגור קרוב אליה כדי שיוכלו לעזור, ולהשכיר את הבית נראה להם פשוט טרחה מיותרת. העיירה רחוקה מדיי ודמי הטיפול מרחוק גבוהים מדיי אז הם פשוט החליטו לוותר ולמכור. משפחת סאליבן פשוט קפצה על המציאה.
הם פשוט לא מצליחים להבין למה ג'סיקה המתוקה שלהם לא יכולה לעזוב את השטויות האלו מאחוריה ולהתחיל להתנהג כמו כל בת טיפש־עשרה נורמאלית. מה הם לא היו נותנים כדי שהיא תבוא ותגיד להם שהיא רוצה כסף כדי לקנות את הספר "אהבת נעורים" ולא את "מאה ואחת דרכים להעלות באוב," או שתבקש מהם את השמלה הוורודה עם המלמלה שהיא ואמה ראו בחלון הראווה בקניון ולא את החולצה השחורה עם הדפס הגולגולת הלבנה שהיא ראתה בעיר־התחתית.
אבל הם משתדלים להיות הורים ליברלים עד כמה שניתן, כי היא ביסודה ילדה טובה באמת, ומלבד זאת יש להם עדיין תקווה שזה יעבור לה בקרוב… אז "אל־ייאוש!", כמו שאומרת גברת סאליבן לבעלה בכל פעם שעולה הנושא.
ובכל־מקרה… הו! הנה היא יורדת שוב. מעניין מה יש לה להגיד הפעם.
"טוב, רק ירדתי להגיד ש… נו… שאני מצטערת שאמרתי את מה שאמרתי ושהתנהגתי כמו שהתנהגתי. אני פשוט עצבנית כל־כך שבחרתם בבית החדש והבנאלי הזה כשידעתם בפירוש שאני רוצה משהו ישן ומתפורר (ויש פה הרבה אופציות כאלו – כפי שראינו בדרך!), אבל אני מתארת לעצמי שהיו לכם רק כוונות טובות, שקשורות כנראה באופן ישיר לזה שאתם רוצים לגמול אותי מהמוזרויות שלי – היא חושבת לעצמה תוך כדי דיבור, וחוצמזה שחשבתם גם על עצמכם שלא תרצו להתבגר בבית הרוס… אז אם אנחנו כבר כאן ואין לי כל־כך ברירה, יש לי רעיון לפיצוי זמני שישכיח ממני קצת את המרמור…
הנה זה מגיע... חושבת גברת סאליבן, כל פעם שהיא מתנצלת ככה יפה יש מאחורי זה סיבה הגיונית. "כן חמודה? איך אפשר לעזור לשפר את מצב־רוחך?"
"טוב," ג'סי מתחילה בחיוך, "זוכרים אתמול כשעברנו עם האוטו בכניסה לעיירה וראיתי שם את החנות ההיא "הבאנשי השחורה"? כשצעקתי לכם לעצור ואבא המשיך לנסוע?"
"נניח…"
"לא משנה, בקיצור עשיתי עליה חיפוש באינטרנט ומסתבר שיש יש שם איזה ספר שהייתי מתה, ז'תומרת, משתוקקת לקנות, אבל איך לנסח את זה? הכיס שלי ממש מת… יבש! יבש כרגע. אין לי גרוש על הנשמה במילים פשוטות. אז פשוט תהיתי אם אתם," המשפט מלווה במבט רב חשיבות, "תוכלו לתרום קצת לנושא."
"טוב חמודה, תני לי רק להתייעץ עם אבא ואנחנו נודיע לך."
גברת סאליבן פנתה להתייעצות קצרה עם מר סאליבן שסבבה סביב השאלה האם נכון לתת לילדה להמשיך עם כל הרעיונות האלו או שאולי כדאי להגביל אותה כדי שתבין שאם היא רוצה להתעסק במוזרויות שתעשה זאת מכספה בלבד ונגמרה בכך שהם החליטו שעדיף להקל עליה בשלבי ההתאקלמות ולכן הם יעזרו לה לממן את הספר שהיא רוצה. רק הפעם.
"ג'סיקה, אבא ואני החלטנו משהו, אבל לפני כן אנחנו רוצים שתדעי..."
טוק־טוק, דינג־דונג
"אוי הפעמון הזה... באמת שיש לו רעש מרגיז. רק רגע בבקשה."
גברת סאליבן ניגשת לפתוח את הדלת.
"או, גברת וינגטון."
"כן יקירתי, אך בבקשה, קראי לי דורה. מה שלומכם?"
"אנחנו בסדר, לא השתנה הרבה מאתמול... מתחילים להתאקלם פה."
"יופי, זה נהדר. אתם תראו שזה מקום מאוד נחמד ונוח למשפחות עם ילדים. יש לנו הרבה בני־נוער פה, יחסית לכמות התושבים."
"ויחסית למיקום של העיירה..." מוסיפה גברת סאליבן.
"כן, באמת רציתי להגיד לך אתמול שאני שמחה שהסתדרתם בכלל עם להגיע לעיירה הקטנה שלנו, אנשים נוטים לעיתים לפספס את הפנייה."
"מממ, כביש הגישה אכן קצת ניתן לפספוס," אומרת גברת סאליבן באנחה, "הפיצול ממש נעלם למי שנוסע בכביש הראשי והדרך דיי ארוכה ומשובשת. היו שם כמה בורות מאוד לא נעימים אם את שואלת אותי... והאמת היא שבפעם הראשונה באמת פספסנו את הפנייה, אבל התעשתנו דיי מהר וחזרנו בחזרה לכביש הגישה."
"כן זה נכון, צריך להסדיר משהו ברור ונגיש יותר. דיברנו על זה רבות בישיבות המועצה. אבל יש בזה גם יתרון כי ככה לא מגיעים הרבה אנשים ומפרים את השלווה של העיירה. למרות שהתיירים מתלוננים על זה הרבה..." היא מהרהרת בקול ומתעשתת, "אז איך עבר הלילה הראשון בביתכם החדש?"
"קצת סוער," אומרת גברת סאליבן בחיוך, "אבל זה בגלל הבת שלנו. היא לא כל־כך אוהבת את המקום."
"ויש לה סיבה טובה לכך..." ממלמלת דורה לעצמה.
"סליחה? לא שמעתי מה אמרת גברת וינ... אהה דורה, חזרי על כך בבקשה."
"לא משנה, רק חשבתי בקול... תבואו לתה מאוחר יותר? את ובעלך וגם הבת כמובן."
"בשמחה."
"מצוין! אני אלך להכין את העוגיות! להתראות."
"להתראות גברת וינגטון." גברת סאליבן מתכוננת לסגור את הדלת כשהיא שומעת את קולה של גברת וינגטון קורא אחריה "דורה! קראי לי דורה!" והיא סוגרת את הדלת.

"מי זה היה בדלת יקירתי?" שואל מר סאליבן כשאשתו נכנסת לסלון.
"השכנה ממול. דורה וינגטון שמה."
"ומה היא רצתה?"
"היא הזמינה אותנו לתה מאוחר יותר."
"נחמד מצידה."
"כן. באמת נחמד."
ג'סיקה דופקת בעצבנות ברגלה על רצפת הסלון.
"א־מ־א!!!!! עוד לא נתתם לי תשובה על הספר שלי!!!"
"כמובן... אבא ואני החלטנו לעזור לך עם הספר..."
"יש!!!"
"אבל..."
"היה לי ברור שיהיה אבל," מעירה ג'סיקה.
"אבל זה אומר שאת מממנת מחצית ממנו."
"מה?! אבל אתם יודעים שאני מרוששת!!! איך אני אממן את זה?!"
"תמצאי עבודה."
"אבל איפה? רק עברנו לפה! אני לא מכירה כלום!"

עוד על הספר

עיירה אפלה De Leo

1

טוק, טוק, טוק
"כן! רק רגע!"
דינג־דונג
"אני מיד באה ופותחת את הדלת!" צעדים מהירים, "הנה! אני כבר כאן!" האישה המלאה והחייכנית פותחת את דלת הבית הכבדה במשיכה חזקה. לפניה עומדת אישה בגיל העמידה עם עוגת שוקולד מעוטרת בידיה.
"הו שלום!" היא אומרת, "מי את?"
"דורה וינגטון. השכנה ממול. נעים מאוד! אתם באמת שכנים החדשים?"
גברת סאליבן מהנהנת בראשה לחיוב.
"נהדר! אני ממש שמחה שלא טעיתי… כבר חשבתי שאתם המתווכים או משהו כזה. היו שמועות שעוברת לכאן משפחה חדשה אבל לא הייתי בטוחה… הנה, הבאתי עוגת שוקולד."
היא מושיטה את העוגה לגברת סאליבן.
"היא ממש טעימה," אומרת דורה ומוסיפה בקריצה, "אני אפיתי. ברוכים הבאים לשכונתנו הקטנה!"
"תודה רבה," אומרת גברת סאליבן בין־לבין פרץ דיבורה של דורה.
"אנחנו ממש שמחים שמישהו בא לגור פה סופסוף!"
"מה זאת אומרת סופסוף?" קוטעת את דבריה גברת סאליבן, "הרי גרו פה ההמילטונים לפנינו!"
"ההמיל…מי? אה! כמובן, כמובן! ההמילטונים… נו… זיכרוני הקצר. אבל הם לא היו ידידותיים במיוחד לשכנים ולא כל־כך יצא לנו להכיר אותם, את מבינה? וחוצמזה זה היה ממש מזמן... הבית עמד ריק כמעט שנה אז זה רק הגיוני..." היא מציצה מעבר לכתפה של גברת סאליבן ואומרת: "טוב, נראה לי שיש לכם הרבה עבודה, לנקות, לסדר וכו' וכו' וכו'… אז אני לא אגזול מזמנך. התאקלמות מהירה ונעימה ואם אתם צריכים משהו אל תהססו לבקש! אבוא לבקר מחר! טה־טה!"
דורה מנופפת בידה ומסתובבת ללכת.
"להתראות," משיבה גברת סאליבן וסוגרת את הדלת.
"ואני בכלל לא רציתי לעבור למקום האידיוטי הזה!" מצהירה ג'סי ביום למחרת, "זה הכל אתם והרעיונות המטופשים שלכם! עכשיו אנחנו גרים בחור שכוח־האל הזה ומנסים, ללא תועלת רבה אני חייבת לציין, לנגב אבק מן הדברים שהדיירים הקודמים השאירו פה!" היא ממשיכה בעודה משפשפת בעצבים כיסא־עץ ישן שעומד במטבח. "מכל האפשרויות שהיו לכם, ודווקא היו כמה מוצלחות," היא מרימה גבותיה כשנזכרת, "בחרתם כמו כלום בבית ה… ה…זה! אוף! זה בלתי נסבל!" היא זורקת את הסמרטוט לרצפה, "נמאס לי! הכתם המטופש לא יורד ואין לי כוח לזה יותר! אם אתם מחפשים אותי אני במקום שבקרוב יקרא החדר שלי! שלום!"
דלת המטבח נטרקת בחוזקה ולאחר מספר שניות נשמעת טריקת דלת נוספת בקומה העליונה.
גברת סאליבן נאנחת.
לפעמים הם לא מצליחים להבין אותה.
זה לא שהיא עד כדי כך לא ברורה ומוזרה… זה פשוט שהיא, נו… טוב. היא מוזרה.
מכל הדברים הלא ברורים שהיא אוהבת הם הכי לא מצליחים להבין את החיבה המיותרת שיש לה לעל־טבעי ולמתים. כשהיא הייתה ילדה קטנה היה את התירוץ שזה עוזר לה להתגבר על הפחדים, אבל היום, כשהיא נערה מתבגרת וניתן לומר גם בוגרת (לעיתים) זה קצת יוצא מן הכלל.
כשהם ידעו שהם צריכים לעבור דירה – בגלל העבודה של מר סאליבן אתם מבינים, הוא רואה חשבון וחיפש עבודה מזה זמן מה, וכשהתקשרו להציע לו משרה בתנאים מצוינים בעיירה הקטנה הוא פשוט לא יכול היה לסרב – הם בחרו בבית שהיא פחות סביר, לדעתם, שהיא תיתקל בדברים לא מוסברים. בית ההמילטונים.
שתי ציפורים במכה אחת.
ההמילטונים הם משפחה מבוססת, בית במצב מצוין, חדש מאוד יחסית לבתים הישנים בעיירה, בן שתי קומות, גינה קטנה ומטופחת וללא שום מרתף חשוך או עליית גג מאיימת – לפחות לא כזו שיש אליה גישה – מר סאליבן דאג לכך עוד לפני שעברו.
ההמילטונים, כך הסביר המתווך, נאלצו למכור מכיוון שלבתם הבכורה נולדו תאומים והם רצו לעבור לגור קרוב אליה כדי שיוכלו לעזור, ולהשכיר את הבית נראה להם פשוט טרחה מיותרת. העיירה רחוקה מדיי ודמי הטיפול מרחוק גבוהים מדיי אז הם פשוט החליטו לוותר ולמכור. משפחת סאליבן פשוט קפצה על המציאה.
הם פשוט לא מצליחים להבין למה ג'סיקה המתוקה שלהם לא יכולה לעזוב את השטויות האלו מאחוריה ולהתחיל להתנהג כמו כל בת טיפש־עשרה נורמאלית. מה הם לא היו נותנים כדי שהיא תבוא ותגיד להם שהיא רוצה כסף כדי לקנות את הספר "אהבת נעורים" ולא את "מאה ואחת דרכים להעלות באוב," או שתבקש מהם את השמלה הוורודה עם המלמלה שהיא ואמה ראו בחלון הראווה בקניון ולא את החולצה השחורה עם הדפס הגולגולת הלבנה שהיא ראתה בעיר־התחתית.
אבל הם משתדלים להיות הורים ליברלים עד כמה שניתן, כי היא ביסודה ילדה טובה באמת, ומלבד זאת יש להם עדיין תקווה שזה יעבור לה בקרוב… אז "אל־ייאוש!", כמו שאומרת גברת סאליבן לבעלה בכל פעם שעולה הנושא.
ובכל־מקרה… הו! הנה היא יורדת שוב. מעניין מה יש לה להגיד הפעם.
"טוב, רק ירדתי להגיד ש… נו… שאני מצטערת שאמרתי את מה שאמרתי ושהתנהגתי כמו שהתנהגתי. אני פשוט עצבנית כל־כך שבחרתם בבית החדש והבנאלי הזה כשידעתם בפירוש שאני רוצה משהו ישן ומתפורר (ויש פה הרבה אופציות כאלו – כפי שראינו בדרך!), אבל אני מתארת לעצמי שהיו לכם רק כוונות טובות, שקשורות כנראה באופן ישיר לזה שאתם רוצים לגמול אותי מהמוזרויות שלי – היא חושבת לעצמה תוך כדי דיבור, וחוצמזה שחשבתם גם על עצמכם שלא תרצו להתבגר בבית הרוס… אז אם אנחנו כבר כאן ואין לי כל־כך ברירה, יש לי רעיון לפיצוי זמני שישכיח ממני קצת את המרמור…
הנה זה מגיע... חושבת גברת סאליבן, כל פעם שהיא מתנצלת ככה יפה יש מאחורי זה סיבה הגיונית. "כן חמודה? איך אפשר לעזור לשפר את מצב־רוחך?"
"טוב," ג'סי מתחילה בחיוך, "זוכרים אתמול כשעברנו עם האוטו בכניסה לעיירה וראיתי שם את החנות ההיא "הבאנשי השחורה"? כשצעקתי לכם לעצור ואבא המשיך לנסוע?"
"נניח…"
"לא משנה, בקיצור עשיתי עליה חיפוש באינטרנט ומסתבר שיש יש שם איזה ספר שהייתי מתה, ז'תומרת, משתוקקת לקנות, אבל איך לנסח את זה? הכיס שלי ממש מת… יבש! יבש כרגע. אין לי גרוש על הנשמה במילים פשוטות. אז פשוט תהיתי אם אתם," המשפט מלווה במבט רב חשיבות, "תוכלו לתרום קצת לנושא."
"טוב חמודה, תני לי רק להתייעץ עם אבא ואנחנו נודיע לך."
גברת סאליבן פנתה להתייעצות קצרה עם מר סאליבן שסבבה סביב השאלה האם נכון לתת לילדה להמשיך עם כל הרעיונות האלו או שאולי כדאי להגביל אותה כדי שתבין שאם היא רוצה להתעסק במוזרויות שתעשה זאת מכספה בלבד ונגמרה בכך שהם החליטו שעדיף להקל עליה בשלבי ההתאקלמות ולכן הם יעזרו לה לממן את הספר שהיא רוצה. רק הפעם.
"ג'סיקה, אבא ואני החלטנו משהו, אבל לפני כן אנחנו רוצים שתדעי..."
טוק־טוק, דינג־דונג
"אוי הפעמון הזה... באמת שיש לו רעש מרגיז. רק רגע בבקשה."
גברת סאליבן ניגשת לפתוח את הדלת.
"או, גברת וינגטון."
"כן יקירתי, אך בבקשה, קראי לי דורה. מה שלומכם?"
"אנחנו בסדר, לא השתנה הרבה מאתמול... מתחילים להתאקלם פה."
"יופי, זה נהדר. אתם תראו שזה מקום מאוד נחמד ונוח למשפחות עם ילדים. יש לנו הרבה בני־נוער פה, יחסית לכמות התושבים."
"ויחסית למיקום של העיירה..." מוסיפה גברת סאליבן.
"כן, באמת רציתי להגיד לך אתמול שאני שמחה שהסתדרתם בכלל עם להגיע לעיירה הקטנה שלנו, אנשים נוטים לעיתים לפספס את הפנייה."
"מממ, כביש הגישה אכן קצת ניתן לפספוס," אומרת גברת סאליבן באנחה, "הפיצול ממש נעלם למי שנוסע בכביש הראשי והדרך דיי ארוכה ומשובשת. היו שם כמה בורות מאוד לא נעימים אם את שואלת אותי... והאמת היא שבפעם הראשונה באמת פספסנו את הפנייה, אבל התעשתנו דיי מהר וחזרנו בחזרה לכביש הגישה."
"כן זה נכון, צריך להסדיר משהו ברור ונגיש יותר. דיברנו על זה רבות בישיבות המועצה. אבל יש בזה גם יתרון כי ככה לא מגיעים הרבה אנשים ומפרים את השלווה של העיירה. למרות שהתיירים מתלוננים על זה הרבה..." היא מהרהרת בקול ומתעשתת, "אז איך עבר הלילה הראשון בביתכם החדש?"
"קצת סוער," אומרת גברת סאליבן בחיוך, "אבל זה בגלל הבת שלנו. היא לא כל־כך אוהבת את המקום."
"ויש לה סיבה טובה לכך..." ממלמלת דורה לעצמה.
"סליחה? לא שמעתי מה אמרת גברת וינ... אהה דורה, חזרי על כך בבקשה."
"לא משנה, רק חשבתי בקול... תבואו לתה מאוחר יותר? את ובעלך וגם הבת כמובן."
"בשמחה."
"מצוין! אני אלך להכין את העוגיות! להתראות."
"להתראות גברת וינגטון." גברת סאליבן מתכוננת לסגור את הדלת כשהיא שומעת את קולה של גברת וינגטון קורא אחריה "דורה! קראי לי דורה!" והיא סוגרת את הדלת.

"מי זה היה בדלת יקירתי?" שואל מר סאליבן כשאשתו נכנסת לסלון.
"השכנה ממול. דורה וינגטון שמה."
"ומה היא רצתה?"
"היא הזמינה אותנו לתה מאוחר יותר."
"נחמד מצידה."
"כן. באמת נחמד."
ג'סיקה דופקת בעצבנות ברגלה על רצפת הסלון.
"א־מ־א!!!!! עוד לא נתתם לי תשובה על הספר שלי!!!"
"כמובן... אבא ואני החלטנו לעזור לך עם הספר..."
"יש!!!"
"אבל..."
"היה לי ברור שיהיה אבל," מעירה ג'סיקה.
"אבל זה אומר שאת מממנת מחצית ממנו."
"מה?! אבל אתם יודעים שאני מרוששת!!! איך אני אממן את זה?!"
"תמצאי עבודה."
"אבל איפה? רק עברנו לפה! אני לא מכירה כלום!"