במקום שבו נגמרת האהבה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
במקום שבו נגמרת האהבה
הוספה למועדפים

במקום שבו נגמרת האהבה

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: ספרי צמרת
  • תאריך הוצאה: ינואר 2021
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 304 עמ' מודפסים

תקציר

הספר "במקום שבו נגמרת האהבה" הוא אוסף סיפורים מרתקים שבהם טיפל עו"ד רונן דליהו במשך הקריירה הארוכה שלו כעורך דין לענייני משפחה ובעל משרד מוביל בת"א.
הסיפורים לקוחים כולם מעולמן של משפחות – מסוגים שונים – ועוסקים באימוץ, ממזרות, גירושים, חטיפת ילדים, חלוקת רכוש, זכויות הורים, ילדים ואפילו סבים, בגידות, הורות חדשה ועוד. חלק גדול מהם הופיעו בכותרות העיתונים ועוררו תשומת לב ציבורית רבה. 

בין הסיפורים שבספר: הקרב המשפטי סביב מסירתו של התינוק ממוצא אתיופי לאימוצם של הורים שאינם בני העדה, האם מניו זילנד שנלחמה על ילדיה שנחטפו לישראל, האם שהואשמה בהתעללות מינית בבנה התינוק, האישה שחיה בעוני גדול ולא ידעה שבעלה מסתיר מיליונים, הגבר העקשן שסירב לתת גט לאשתו גם לאחר שישב עשרים שנה בכלא, הסבים שנאבקו על זכותם לראות את נכדיהם שהורחקו מהם, הבנים שבחרו לתבוע את האם שגידלה אותם במסירות, החברים שהתאגדו כדי להציל את הזמרת שנפגעה קשות בתאונת דרכים מאביה שדווקא עתה בחר לחזור לחייה, המפקד הבכיר שניהל חיים כפולים, שלושת ההורים הגאים שחושפים את מורכבות המשפחות החדשות – וסיפורים רבים נוספים על משפחות שהתפרקו והורכבו מחדש.

בסופו של כל סיפור מצורף, בצורה תמציתית וברורה, מידע משפטי רלוונטי, החשוב לכל אחד: כתיבת צוואה, זכויות ידועים בציבור, זכויות העובר, דיני אימוץ, מעמדם של ממזרים, סוגיות סביב רכוש משותף, חוזי נישואים קצת אחרים, המרוץ בין הערכאות המשפטיות, זכויות להט"ב, תהליכי גישור, ייפוי כוח מתמשך ועוד.

ייחודו של הספר ברגישות ובחוכמה הרבה שבה הוא כתוב – רחוק מאוד מהפן הצהוב והרכילותי שאפיין בעבר את התחום – בזכות אישיותו של רונן דליהו, עורך דין שאינו מחפש רק את הניצחון בבית המשפט, אלא את עשיית הצדק והשבת השלווה והשלום למקום החשוב לנו ביותר – למשפחה.

פרק ראשון

״תינוק המריבה ממוצא אתיופי״: זמן ילד  


"אתגרים הם מה שהופך את החיים למעניינים, ולהתגבר עליהם זה מה שהופך את החיים לבעלי משמעות".
ג’ושוע מרינס


כל צער העולם נשקף מעיניהם של בני הזוג שנכנסו למשרדי: ייאוש, חרדה, חוסר אונים, כאב עצום. תארו לכם שיום אחד אומרים לכם שהילד שאתם מגדלים, שנתתם לו את כל-כולכם, את ליבכם ואת נשמתכם, הילד שהפכתם מתינוק חסר אונים לפעוט מלא שמחת חיים וביטחון בידיעה שגורלכם קשור לנצח בגורלו, עומד להילקח מכם ויותר לא תראו אותו. 
עתידם של בני הזוג הזה ושל הילד שגידלו באהבה גדולה היה נתון בידיה של מערכת המשפט, שכבר הפכה בפרשה הסבוכה והרגישה הזו כמה וכמה פעמים. אודי ונועה הגיעו אליי מעט לפני ראש השנה, לאחר שהתיק – כך נראה – הגיע לתחנה האחרונה: בית המשפט העליון הפך החלטות קודמות וקבע כי הילד – פעוט שטרם מלאו לו שלוש וכבר הספיק להרעיד את העולם – יעבור מידיהם לידי דודתו דינה, קצינה בשירות קבע בשנות העשרים לחייה. ההורים שגידלו אותו היו מבולבלים, מפוחדים, נסערים מאוד. הם התקשו להבין איך אף אחד אינו רואה את מה שמבחינתם היה ברור מאליו: טובתו של הילד שהופקד בידיהם. 
יחד איתם יצאתי למסע חורץ גורלות. בנקודת השבר שבה הגיעו אליי, תפקידי היה רגיש במיוחד. מצד אחד הזדהיתי עם המצוקה שבה היו נתונים ורציתי להושיט להם יד ולהבטיח להם שיהיה טוב. מצד אחר, בהיותי מודע למגבלות היכולת שלי כעורך דין המייצג משפחות אומנה ולמצב המשפטי המורכב – הרי התיק כבר הגיע לתחנתו האחרונה, לבית המשפט העליון – ידעתי שאסור לי להפיח בהם תקוות שווא, כי אז הטרגדיה עלולה להיות גדולה הרבה יותר. 
במסע הזה עמדו על הפרק שאלות כבדות משקל: הזמן שחלף מאז נמסר הילד למשפחת האומנה והנזק הבלתי הפיך העלול להיגרם לו במקרה שייקרע ממנה, ושאלת "קול הדם" – האם הנטייה הטבעית להשאיר את הילד בקרב משפחתו הביולוגית גוברת על כל שיקול אחר? 
אף אחד מאיתנו לא שיער בנפשו שהמסע האישי הזה על גורלו של ילד אחד יהפוך גם לזירת התגוששות סביב השד העדתי ויוציא המונים לרחובות.


***


במרכזו של תיק זה עמד ילד מתוק להפליא – שחור תלתלים ונבון, כמאמר שירהּ של רחל – שנולד לאם ממוצא אתיופי ולאב לא ידוע. שירותי הרווחה ומערכת המשפט נאלצו להתערב בחייו כבר מרגע לידתו. אימו סבלה מסכיזופרניה פרנואידית ואושפזה פעמים רבות בבתי חולים לחולי נפש. היא הוגדרה כמסוכנת לעצמה ולסביבתה וכחסרת מסוגלות הורית. התינוק הועבר ל"בית ילדים", מעין גרסה מודרנית לבית יתומים, עד שיוחלט מה יעלה בגורלו.
ההליך המשפטי החל בבקשת המדינה בבית המשפט לענייני משפחה. מומחים שונים שבדקו את המצב מכל היבטיו קבעו כי אין במשפחתו הקרובה של התינוק מי שיוכל להיות עבורו הורה קבוע ויציב ולגדל אותו, מה עוד שבלתי אפשרי לעשות זאת באותו בית שבו גרה אימו, שבמצבים פסיכוטיים עלולה לסכן את חייו. ההמלצה הייתה חד-משמעית: אין מנוס מלהכריז על התינוק בר-אימוץ ולאפשר לו יצירת התקשרות עם דמויות קבועות שילוו אותו כל חייו ויבטיחו לו בית חם. מציאת פתרון קבע עבורו היא הכרחית. הארכת שהותו בבית הילדים עלולה להקטין משמעותית את סיכויי ההשתלבות שלו במשפחה שלה יימסר ולהשפיע על עתידו באופן בלתי הפיך. השופטת בבית המשפט למשפחה החליטה להעביר את הילד להליך אימוץ. במהלך ההליך ביקשה אימו להציג כאלטרנטיבה את דינה, אחת מאחיותיה, דודתו של התינוק, אלא שהבקשה נדחתה כיוון שהדודה לא הייתה נשואה באותה עת. על פי חוק האימוץ, תינוקות נמסרים לאימוץ רק לזוגות נשואים. לאחר פסק הדין של בית המשפט למשפחה, האם הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי בלוד, אך הוא דחה את עתירתה ואישר את הליך האימוץ של משפחת האומנה שיועדה לאמץ את הילד. 
בשלב זה נכנסו לתמונה לקוחותיי, זוג מקסים בשנות השלושים לחייו, שלא הצליח להביא ילד לעולם. אודי ונועה ידעו כי הם אמורים לקבל, בשלב ראשון כמשפחת אומנה, פעוט שהוכרז כבר-אימוץ. אלא שאז אירע מה שבית המשפט יגדיר מאוחר יותר "קו פרשת המים": ב-6.2.2012, ארבעה חודשים לאחר פתיחת הליך האימוץ ושלושה ימים לפני שהילד היה אמור לעבור לידי משפחת האומנה, ביקשה דודתו דינה לאמץ אותו. בזמן שחלף מאז החל ההליך, הסבירה, השתנו הנסיבות. מרווקה שגרה עם משפחתה יחד עם אימו של התינוק, היא עתידה להפוך בקרוב לאישה נשואה. בעלה לעתיד הסכים לאמץ את אחיינה והם מוכנים אפילו להעתיק את מקום מגוריהם, כדי להרחיק את הפעוט מאימו. 
כיוון שהתינוק שהה כבר תקופה ארוכה בבית הילדים, בית המשפט סירב לבקשתה של הדודה. שלושה ימים לאחר מכן, ב-9.2.2012, נמסר הילד, שהיה עתה בן שנה וחודשיים, לידי משפחת האומנה שהתכוונה לאמצו. אלא שהקרב המשפטי על עתידו לא תם והתנהל בשני מסלולים מקבילים: הכרזת התינוק כבר-אימוץ ובדיקת בקשתה של דודתו לאמץ אותו.
קצת יותר משנה לאחר מכן, ב-18.4.2013, הכריז בית המשפט לענייני משפחה על התינוק כבר-אימוץ ודחה את בקשתה של דודתו לאמצו. בית המשפט קבע כי משפחתו הביולוגית של הילד הציגה עמדה לא עקבית וכי הקשר שלה לילד רופף ביותר. הדודה ערערה על ההחלטה בטענה כי לא ניתן לנתק את הילד משורשיו העדתיים והתרבותיים. עוד חודשיים עברו, וביוני 2013 דחה בית המשפט המחוזי את ערעורה.
באוגוסט של אותה שנה ניחתה המכה על משפחת האומנה: בית המשפט העליון הפך את כל ההחלטות הקודמות, הן של בית המשפט לענייני משפחה והן של בית המשפט המחוזי, וקבע כי התינוק יאומץ על ידי דודתו. השופטים קיבלו את עמדתה של הדודה כי יש לתת עדיפות למשפחתו הביולוגית של הילד. אחד השופטים היה בדעת מיעוט כשסבר כי ייגרם לתינוק נזק בלתי הפיך בשל ניתוקו ממשפחת האומנה, וכי דודתו תתקשה להגן עליו מפני אימו. 
את כל הרקע הזה לא הכרנו בשלב הזה, שבו אודי ונועה הגיעו למשרדי. חשוב להבהיר כי בדרך כלל, משפחות האומנה ממודרות מההליך המשפטי, שמתנהל בין גורמי הרווחה של המדינה והיועץ המשפטי של משרד הרווחה להורים הביולוגיים. כשהתינוק נמסר לידיהם, ההורים ידעו כי אימו הביולוגית חולה במחלת נפש כרונית ולא תוכל לגדלו, כי מתנהל תהליך משפטי לצורך קביעה שהתינוק בר-אימוץ וכי סביר מאוד להניח שהם יאמצו אותו. הם היו כל עולמו של הילד, הבית היחיד שהכיר. משפחתם המורחבת הייתה משפחתו. עתה הדבר היחיד שידעו הוא כי בית המשפט העליון קבע שהילד יועבר לידי דודתו.
כאמור: בתיקי אימוץ, משפחות האומנה אינן חלק מהליכי האימוץ. אין להן מעמד עצמאי והן אינן שותפות למה שמתרחש בין כותלי בית המשפט, מאחורי דלתיים סגורות. בעקבות המקרה הזה ומקרים נוספים, נחקק חוק האומנה, שמורה לבית המשפט במקרים מסוימים לשמוע גם את משפחת האומנה, אבל אין לו חובה אבסולוטית לעשות זאת בכל מקרה ולאורך כל התהליך. בתי המשפט מפעילים שיקול דעת מתי, אם בכלל, ישמעו גם את הצד של משפחת האומנה. בעיניי המצב הזה בלתי ראוי, כי אין מי שמכיר את הילד טוב יותר ממשפחת האומנה שחיה עימו, נושמת את ריחו, מעירה אותו בכל בוקר משנתו ומלווה אותו בסיפור ובנשיקה לשנת הלילה.
מרגע שהתיק הגיע לטיפולי, נכנס משרדי למחול שדים. הפעם הראשונה שבה נחשפתי לפרשה הייתה כמה שבועות לפני כן, כששמעתי במקרה ברדיו, בתוכניתה של יעל דן בגלי צה"ל, שיחה על מקרה שנדון בבית המשפט ובמרכזו ילד שעומדים לנתק ממשפחתו ממוצא אתיופי. חברת הכנסת פנינה טמנו-שטה, שהתראיינה בתוכנית, דיברה בלהט על כך שעומדים לנתק את הילד ממשפחתו כיוון שמדובר במשפחה מוחלשת שנמצאת במצב כלכלי קשה. בלי להכיר את כל פרטי הפרשה, תהיתי אז ביני לביני איך הפכו סיפור של ילד אחד המועמד לאימוץ לשאלה עקרונית על משפחות מוחלשות. כבר אז הרגשתי שהטיעון העדתי אינו חלק מהסיפור הזה.
עכשיו היה עלינו לצאת למערכה שלא ידענו עליה כמעט דבר. במאמץ גדול אספנו את כל חלקי הפאזל. כשפסק הדין של בית המשפט העליון הגיע סוף-סוף לידיי וקראתי אותו, הייתי נחוש בדעתי עוד יותר שבמקרה זה בית המשפט הגיע לתוצאה לא נכונה. התוצאה הזו, כך הרגשתי, אינה עומדת בקנה אחד עם הפסיקה העקבית של בית המשפט בנושא אימוץ, שבמרכזה ניצבת תמיד טובתו של הקטין המועמד לאימוץ. השופטת, שכתבה את פסק הדין, ייחסה משמעות ניכרת למוצא העדתי של הילד וכתבה כי מחובתנו לשמור על זהותו. בין השאר כתבה: "בחרתי בדרך הקשה יותר. הדרך הקלה יותר הייתה להשאיר אותו במקום שהוא נמצא". התקשיתי להבין מדוע לא בחרה בדרך הקלה – במשפחה שגידלה אותו באהבה בלי קשר לצבע עורו ולמוצאו.
בסוכות, זמן קצר לאחר שהתיק הגיע לידיי, יצאנו לנופש משפחתי מורחב, מסורת משפחתית אהובה שאנחנו מקפידים עליה באדיקות. אבל באותו חג היה ראשי נתון למשפחה אחרת. במשך כל החג, בוקר וערב, שקדתי על התיק יחד עם עורכת דין ממשרדי. רק מדי פעם בפעם עזבתי את המשרד בתל אביב והצטרפתי לבני משפחתי במלון "כרמים", בתקווה שאוויר ההרים והחיבוק המשפחתי יאפשרו לי להתנתק, ולו לזמן קצר, מהתיק הרגיש שטרד את מנוחתי. 
בשלב הראשון עמדו בפנינו שתי משוכות עיקריות. הראשונה והקריטית – האם בית המשפט יקבל בכלל את בקשתנו ויאפשר למשפחת האומנה להיות צד בהליך? בלי לעבור את המשוכה הזאת, לא היינו יכולים להיות חלק מהליך האימוץ. השלב השני, בהנחה שנצליח לעבור את המשוכה הראשונה, הוא בקשה לדיון נוסף בפני הרכב מורחב של בית המשפט העליון, לאחר שהרכב של שלושה שופטים כבר אמר את דברו. ההחלטה הזו נתונה לשיקול דעתו הבלעדי של נשיא בית המשפט העליון, ועל פיו יקום וייפול דבר. אם יחליט שאין עילה לדיון נוסף, התיק הגיע לתחנתו האחרונה. 
המצב היה שברירי מאוד. התפללנו שהיועץ המשפטי של משרד הרווחה יצטרף לבקשתנו לדיון נוסף, מה שיוסיף כוח לבקשה שהנחנו בפני נשיא בית המשפט העליון, אבל בשלב זה התפילות לא הועילו. המדינה החליטה שמבחינתה התיק הסתיים. נותרנו לבדנו במערכה. 
אלא שאז הגיע סיוע ממקור לא צפוי: היועץ המשפטי לממשלה דאז, יהודה וינשטיין, תהה איך ייתכן שמשפחת האומנה היא זו שמבקשת לערער, בעוד שהמדינה שנלחמה עד כה על הקטין מרימה ידיים. בקשה לדיון בפני הרכב מורחב של שופטי העליון היא בקשה נדירה, שניתנת בדרך כלל רק כשצצה בעיה משפטית או כשנוסף חידוש משפטי, מה שלא אירע במקרה זה. אלא שהיועץ המשפטי לממשלה סבר שמדובר בפרשה טרגית ודרמטית, ולכן עליה להיות מוכרעת על ידי הרכב מורחב של שבעה שופטים. תגובתו התמקדה בשיקולים מקצועיים בלבד. "היועץ המשפטי לממשלה אינו חולק, ומעולם לא חלק, על חשיבותן של הזהות והתרבות לטובתו של כל אדם", כתב וינשטיין, "עמדת היועץ המשפטי לממשלה הייתה, כי טובתו של הקטין המסוים שעניינו המסוים נדון בפני בבית המשפט היא להיות מאומץ, כפי שכך עולה מנסיבות חייו המיוחדות ומחוות דעת המומחים".
החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה להצטרף להליך הפיחה רוח מחודשת במפרשי הסירה שלנו. הרגשנו שעתה הסיכויים שלנו להגיע לחוף מבטחים גדולים יותר. נשיא בית המשפט העליון, אשר גרוניס, קיבל את בקשת משפחת האומנה להיות צד בהליך וכן את עמדת היועץ המשפטי לממשלה שעל פיה מדובר בסוגיה בעלת משמעות כבדת משקל, המצדיקה דיון נוסף בהרכב של שבעה שופטים. בין השופטים בהרכב הזה היו גם שלושת אלה שעמדו מאחורי פסק הדין הקודם. למעשה, כמעט שני שלישים מהשופטים היו מראש נגד עמדתנו. לכך נוספה גם ההחלטה לאפשר לשתי עמותות – עמותת "טבקה משפט וצדק לעולי אתיופיה" ועמותת "מרכז תמורה – המרכז המשפטי למניעת אפליה" – להצטרף כידיד בית המשפט להליך הדיון הנוסף ולהשמיע את עמדתן.


***


במציאות זו יצאנו לדרך. בינתיים הפרשה צימחה כנפיים, פרצה את כותלי בית המשפט, התנחלה בכותרות ועוררה רחש-בחש בציבור. במרכז מדורת השבט עמד דיון בגורלו של ילד ממוצא אתיופי, שנסב סביב השאלה העדתית: האם צדק בית המשפט העליון שקבע כי יש להחזירו למשפחתו הביולוגית, כהת עור כמוהו, או שנכון להשאירו בידי ההורים היחידים שהוא מכיר, שצבע עורם שונה משלו? בוויכוח הציבורי הזה, שמיום ליום הלכו ממדיו ותפחו, לכל אחד היה מה להגיד – בתקשורת הממוסדת, ברשתות החברתיות ובבלוגים.  
הבנתי לאן נקלענו, הבנתי שבתיק הזה יש היבטים שהם מעבר לשאלת האימוץ, אבל החלטתי להמשיך לדבוק בדרכי המקצועית ולהתמקד אך ורק בטובתו של הילד. ידעתי שרעשי הרקע – גם אלה שאנחנו, אם נרצה, יכולים לעורר – אינם מועילים בהכרח להליך המשפטי. בחרתי לשמור על פרופיל נמוך ולשכנע את בית המשפט כי טובתו של הילד, היא ורק היא, מחייבת את השארתו בידי משפחת האומנה. לא סטיתי מעמדתי גם כשראיתי שבעלי עניין מנסים לעשות הון פוליטי מהפרשה ולהפוך את סיפורו הפרטי של הילד הזה לנושא עדתי שיבעיר את השטח. נדהמתי לגלות שבית המשפט העליון אִפשר בדיון הקודם לחברי כנסת ולנכבדים מהעדה האתיופית להיות נוכחים באולם, מה שבלתי מתקבל על הדעת בתיקי משפחה בכלל ובתיקי אימוץ בפרט, הנדונים מאחורי דלתיים סגורות. הסכר נפרץ. כללי המשחק, הברורים והקבועים בחוק, נשברו. 
ובינתיים נקשרה נפשי גם בנפשם של זוג ההורים ושל הילד שעמדו במרכז הפרשה. לא לעיתים קרובות אני מגיע לבית לקוחותיי. בדרך כלל אני מקפיד לשמור על המרחק המתבקש, המאפשר לי להמשיך לייצג אותם במקצועיות, בלי לאפשר לשיקולי הרגש להסיח את דעתי. במקרה זה חרגתי ממנהגי. הייתי עד מקרוב לחיבור העז של הפעוט למשפחתו. האכלתי את הילד המתוק

עוד על הספר

  • הוצאה: ספרי צמרת
  • תאריך הוצאה: ינואר 2021
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 304 עמ' מודפסים
במקום שבו נגמרת האהבה רונן דליהו

״תינוק המריבה ממוצא אתיופי״: זמן ילד  


"אתגרים הם מה שהופך את החיים למעניינים, ולהתגבר עליהם זה מה שהופך את החיים לבעלי משמעות".
ג’ושוע מרינס


כל צער העולם נשקף מעיניהם של בני הזוג שנכנסו למשרדי: ייאוש, חרדה, חוסר אונים, כאב עצום. תארו לכם שיום אחד אומרים לכם שהילד שאתם מגדלים, שנתתם לו את כל-כולכם, את ליבכם ואת נשמתכם, הילד שהפכתם מתינוק חסר אונים לפעוט מלא שמחת חיים וביטחון בידיעה שגורלכם קשור לנצח בגורלו, עומד להילקח מכם ויותר לא תראו אותו. 
עתידם של בני הזוג הזה ושל הילד שגידלו באהבה גדולה היה נתון בידיה של מערכת המשפט, שכבר הפכה בפרשה הסבוכה והרגישה הזו כמה וכמה פעמים. אודי ונועה הגיעו אליי מעט לפני ראש השנה, לאחר שהתיק – כך נראה – הגיע לתחנה האחרונה: בית המשפט העליון הפך החלטות קודמות וקבע כי הילד – פעוט שטרם מלאו לו שלוש וכבר הספיק להרעיד את העולם – יעבור מידיהם לידי דודתו דינה, קצינה בשירות קבע בשנות העשרים לחייה. ההורים שגידלו אותו היו מבולבלים, מפוחדים, נסערים מאוד. הם התקשו להבין איך אף אחד אינו רואה את מה שמבחינתם היה ברור מאליו: טובתו של הילד שהופקד בידיהם. 
יחד איתם יצאתי למסע חורץ גורלות. בנקודת השבר שבה הגיעו אליי, תפקידי היה רגיש במיוחד. מצד אחד הזדהיתי עם המצוקה שבה היו נתונים ורציתי להושיט להם יד ולהבטיח להם שיהיה טוב. מצד אחר, בהיותי מודע למגבלות היכולת שלי כעורך דין המייצג משפחות אומנה ולמצב המשפטי המורכב – הרי התיק כבר הגיע לתחנתו האחרונה, לבית המשפט העליון – ידעתי שאסור לי להפיח בהם תקוות שווא, כי אז הטרגדיה עלולה להיות גדולה הרבה יותר. 
במסע הזה עמדו על הפרק שאלות כבדות משקל: הזמן שחלף מאז נמסר הילד למשפחת האומנה והנזק הבלתי הפיך העלול להיגרם לו במקרה שייקרע ממנה, ושאלת "קול הדם" – האם הנטייה הטבעית להשאיר את הילד בקרב משפחתו הביולוגית גוברת על כל שיקול אחר? 
אף אחד מאיתנו לא שיער בנפשו שהמסע האישי הזה על גורלו של ילד אחד יהפוך גם לזירת התגוששות סביב השד העדתי ויוציא המונים לרחובות.


***


במרכזו של תיק זה עמד ילד מתוק להפליא – שחור תלתלים ונבון, כמאמר שירהּ של רחל – שנולד לאם ממוצא אתיופי ולאב לא ידוע. שירותי הרווחה ומערכת המשפט נאלצו להתערב בחייו כבר מרגע לידתו. אימו סבלה מסכיזופרניה פרנואידית ואושפזה פעמים רבות בבתי חולים לחולי נפש. היא הוגדרה כמסוכנת לעצמה ולסביבתה וכחסרת מסוגלות הורית. התינוק הועבר ל"בית ילדים", מעין גרסה מודרנית לבית יתומים, עד שיוחלט מה יעלה בגורלו.
ההליך המשפטי החל בבקשת המדינה בבית המשפט לענייני משפחה. מומחים שונים שבדקו את המצב מכל היבטיו קבעו כי אין במשפחתו הקרובה של התינוק מי שיוכל להיות עבורו הורה קבוע ויציב ולגדל אותו, מה עוד שבלתי אפשרי לעשות זאת באותו בית שבו גרה אימו, שבמצבים פסיכוטיים עלולה לסכן את חייו. ההמלצה הייתה חד-משמעית: אין מנוס מלהכריז על התינוק בר-אימוץ ולאפשר לו יצירת התקשרות עם דמויות קבועות שילוו אותו כל חייו ויבטיחו לו בית חם. מציאת פתרון קבע עבורו היא הכרחית. הארכת שהותו בבית הילדים עלולה להקטין משמעותית את סיכויי ההשתלבות שלו במשפחה שלה יימסר ולהשפיע על עתידו באופן בלתי הפיך. השופטת בבית המשפט למשפחה החליטה להעביר את הילד להליך אימוץ. במהלך ההליך ביקשה אימו להציג כאלטרנטיבה את דינה, אחת מאחיותיה, דודתו של התינוק, אלא שהבקשה נדחתה כיוון שהדודה לא הייתה נשואה באותה עת. על פי חוק האימוץ, תינוקות נמסרים לאימוץ רק לזוגות נשואים. לאחר פסק הדין של בית המשפט למשפחה, האם הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי בלוד, אך הוא דחה את עתירתה ואישר את הליך האימוץ של משפחת האומנה שיועדה לאמץ את הילד. 
בשלב זה נכנסו לתמונה לקוחותיי, זוג מקסים בשנות השלושים לחייו, שלא הצליח להביא ילד לעולם. אודי ונועה ידעו כי הם אמורים לקבל, בשלב ראשון כמשפחת אומנה, פעוט שהוכרז כבר-אימוץ. אלא שאז אירע מה שבית המשפט יגדיר מאוחר יותר "קו פרשת המים": ב-6.2.2012, ארבעה חודשים לאחר פתיחת הליך האימוץ ושלושה ימים לפני שהילד היה אמור לעבור לידי משפחת האומנה, ביקשה דודתו דינה לאמץ אותו. בזמן שחלף מאז החל ההליך, הסבירה, השתנו הנסיבות. מרווקה שגרה עם משפחתה יחד עם אימו של התינוק, היא עתידה להפוך בקרוב לאישה נשואה. בעלה לעתיד הסכים לאמץ את אחיינה והם מוכנים אפילו להעתיק את מקום מגוריהם, כדי להרחיק את הפעוט מאימו. 
כיוון שהתינוק שהה כבר תקופה ארוכה בבית הילדים, בית המשפט סירב לבקשתה של הדודה. שלושה ימים לאחר מכן, ב-9.2.2012, נמסר הילד, שהיה עתה בן שנה וחודשיים, לידי משפחת האומנה שהתכוונה לאמצו. אלא שהקרב המשפטי על עתידו לא תם והתנהל בשני מסלולים מקבילים: הכרזת התינוק כבר-אימוץ ובדיקת בקשתה של דודתו לאמץ אותו.
קצת יותר משנה לאחר מכן, ב-18.4.2013, הכריז בית המשפט לענייני משפחה על התינוק כבר-אימוץ ודחה את בקשתה של דודתו לאמצו. בית המשפט קבע כי משפחתו הביולוגית של הילד הציגה עמדה לא עקבית וכי הקשר שלה לילד רופף ביותר. הדודה ערערה על ההחלטה בטענה כי לא ניתן לנתק את הילד משורשיו העדתיים והתרבותיים. עוד חודשיים עברו, וביוני 2013 דחה בית המשפט המחוזי את ערעורה.
באוגוסט של אותה שנה ניחתה המכה על משפחת האומנה: בית המשפט העליון הפך את כל ההחלטות הקודמות, הן של בית המשפט לענייני משפחה והן של בית המשפט המחוזי, וקבע כי התינוק יאומץ על ידי דודתו. השופטים קיבלו את עמדתה של הדודה כי יש לתת עדיפות למשפחתו הביולוגית של הילד. אחד השופטים היה בדעת מיעוט כשסבר כי ייגרם לתינוק נזק בלתי הפיך בשל ניתוקו ממשפחת האומנה, וכי דודתו תתקשה להגן עליו מפני אימו. 
את כל הרקע הזה לא הכרנו בשלב הזה, שבו אודי ונועה הגיעו למשרדי. חשוב להבהיר כי בדרך כלל, משפחות האומנה ממודרות מההליך המשפטי, שמתנהל בין גורמי הרווחה של המדינה והיועץ המשפטי של משרד הרווחה להורים הביולוגיים. כשהתינוק נמסר לידיהם, ההורים ידעו כי אימו הביולוגית חולה במחלת נפש כרונית ולא תוכל לגדלו, כי מתנהל תהליך משפטי לצורך קביעה שהתינוק בר-אימוץ וכי סביר מאוד להניח שהם יאמצו אותו. הם היו כל עולמו של הילד, הבית היחיד שהכיר. משפחתם המורחבת הייתה משפחתו. עתה הדבר היחיד שידעו הוא כי בית המשפט העליון קבע שהילד יועבר לידי דודתו.
כאמור: בתיקי אימוץ, משפחות האומנה אינן חלק מהליכי האימוץ. אין להן מעמד עצמאי והן אינן שותפות למה שמתרחש בין כותלי בית המשפט, מאחורי דלתיים סגורות. בעקבות המקרה הזה ומקרים נוספים, נחקק חוק האומנה, שמורה לבית המשפט במקרים מסוימים לשמוע גם את משפחת האומנה, אבל אין לו חובה אבסולוטית לעשות זאת בכל מקרה ולאורך כל התהליך. בתי המשפט מפעילים שיקול דעת מתי, אם בכלל, ישמעו גם את הצד של משפחת האומנה. בעיניי המצב הזה בלתי ראוי, כי אין מי שמכיר את הילד טוב יותר ממשפחת האומנה שחיה עימו, נושמת את ריחו, מעירה אותו בכל בוקר משנתו ומלווה אותו בסיפור ובנשיקה לשנת הלילה.
מרגע שהתיק הגיע לטיפולי, נכנס משרדי למחול שדים. הפעם הראשונה שבה נחשפתי לפרשה הייתה כמה שבועות לפני כן, כששמעתי במקרה ברדיו, בתוכניתה של יעל דן בגלי צה"ל, שיחה על מקרה שנדון בבית המשפט ובמרכזו ילד שעומדים לנתק ממשפחתו ממוצא אתיופי. חברת הכנסת פנינה טמנו-שטה, שהתראיינה בתוכנית, דיברה בלהט על כך שעומדים לנתק את הילד ממשפחתו כיוון שמדובר במשפחה מוחלשת שנמצאת במצב כלכלי קשה. בלי להכיר את כל פרטי הפרשה, תהיתי אז ביני לביני איך הפכו סיפור של ילד אחד המועמד לאימוץ לשאלה עקרונית על משפחות מוחלשות. כבר אז הרגשתי שהטיעון העדתי אינו חלק מהסיפור הזה.
עכשיו היה עלינו לצאת למערכה שלא ידענו עליה כמעט דבר. במאמץ גדול אספנו את כל חלקי הפאזל. כשפסק הדין של בית המשפט העליון הגיע סוף-סוף לידיי וקראתי אותו, הייתי נחוש בדעתי עוד יותר שבמקרה זה בית המשפט הגיע לתוצאה לא נכונה. התוצאה הזו, כך הרגשתי, אינה עומדת בקנה אחד עם הפסיקה העקבית של בית המשפט בנושא אימוץ, שבמרכזה ניצבת תמיד טובתו של הקטין המועמד לאימוץ. השופטת, שכתבה את פסק הדין, ייחסה משמעות ניכרת למוצא העדתי של הילד וכתבה כי מחובתנו לשמור על זהותו. בין השאר כתבה: "בחרתי בדרך הקשה יותר. הדרך הקלה יותר הייתה להשאיר אותו במקום שהוא נמצא". התקשיתי להבין מדוע לא בחרה בדרך הקלה – במשפחה שגידלה אותו באהבה בלי קשר לצבע עורו ולמוצאו.
בסוכות, זמן קצר לאחר שהתיק הגיע לידיי, יצאנו לנופש משפחתי מורחב, מסורת משפחתית אהובה שאנחנו מקפידים עליה באדיקות. אבל באותו חג היה ראשי נתון למשפחה אחרת. במשך כל החג, בוקר וערב, שקדתי על התיק יחד עם עורכת דין ממשרדי. רק מדי פעם בפעם עזבתי את המשרד בתל אביב והצטרפתי לבני משפחתי במלון "כרמים", בתקווה שאוויר ההרים והחיבוק המשפחתי יאפשרו לי להתנתק, ולו לזמן קצר, מהתיק הרגיש שטרד את מנוחתי. 
בשלב הראשון עמדו בפנינו שתי משוכות עיקריות. הראשונה והקריטית – האם בית המשפט יקבל בכלל את בקשתנו ויאפשר למשפחת האומנה להיות צד בהליך? בלי לעבור את המשוכה הזאת, לא היינו יכולים להיות חלק מהליך האימוץ. השלב השני, בהנחה שנצליח לעבור את המשוכה הראשונה, הוא בקשה לדיון נוסף בפני הרכב מורחב של בית המשפט העליון, לאחר שהרכב של שלושה שופטים כבר אמר את דברו. ההחלטה הזו נתונה לשיקול דעתו הבלעדי של נשיא בית המשפט העליון, ועל פיו יקום וייפול דבר. אם יחליט שאין עילה לדיון נוסף, התיק הגיע לתחנתו האחרונה. 
המצב היה שברירי מאוד. התפללנו שהיועץ המשפטי של משרד הרווחה יצטרף לבקשתנו לדיון נוסף, מה שיוסיף כוח לבקשה שהנחנו בפני נשיא בית המשפט העליון, אבל בשלב זה התפילות לא הועילו. המדינה החליטה שמבחינתה התיק הסתיים. נותרנו לבדנו במערכה. 
אלא שאז הגיע סיוע ממקור לא צפוי: היועץ המשפטי לממשלה דאז, יהודה וינשטיין, תהה איך ייתכן שמשפחת האומנה היא זו שמבקשת לערער, בעוד שהמדינה שנלחמה עד כה על הקטין מרימה ידיים. בקשה לדיון בפני הרכב מורחב של שופטי העליון היא בקשה נדירה, שניתנת בדרך כלל רק כשצצה בעיה משפטית או כשנוסף חידוש משפטי, מה שלא אירע במקרה זה. אלא שהיועץ המשפטי לממשלה סבר שמדובר בפרשה טרגית ודרמטית, ולכן עליה להיות מוכרעת על ידי הרכב מורחב של שבעה שופטים. תגובתו התמקדה בשיקולים מקצועיים בלבד. "היועץ המשפטי לממשלה אינו חולק, ומעולם לא חלק, על חשיבותן של הזהות והתרבות לטובתו של כל אדם", כתב וינשטיין, "עמדת היועץ המשפטי לממשלה הייתה, כי טובתו של הקטין המסוים שעניינו המסוים נדון בפני בבית המשפט היא להיות מאומץ, כפי שכך עולה מנסיבות חייו המיוחדות ומחוות דעת המומחים".
החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה להצטרף להליך הפיחה רוח מחודשת במפרשי הסירה שלנו. הרגשנו שעתה הסיכויים שלנו להגיע לחוף מבטחים גדולים יותר. נשיא בית המשפט העליון, אשר גרוניס, קיבל את בקשת משפחת האומנה להיות צד בהליך וכן את עמדת היועץ המשפטי לממשלה שעל פיה מדובר בסוגיה בעלת משמעות כבדת משקל, המצדיקה דיון נוסף בהרכב של שבעה שופטים. בין השופטים בהרכב הזה היו גם שלושת אלה שעמדו מאחורי פסק הדין הקודם. למעשה, כמעט שני שלישים מהשופטים היו מראש נגד עמדתנו. לכך נוספה גם ההחלטה לאפשר לשתי עמותות – עמותת "טבקה משפט וצדק לעולי אתיופיה" ועמותת "מרכז תמורה – המרכז המשפטי למניעת אפליה" – להצטרף כידיד בית המשפט להליך הדיון הנוסף ולהשמיע את עמדתן.


***


במציאות זו יצאנו לדרך. בינתיים הפרשה צימחה כנפיים, פרצה את כותלי בית המשפט, התנחלה בכותרות ועוררה רחש-בחש בציבור. במרכז מדורת השבט עמד דיון בגורלו של ילד ממוצא אתיופי, שנסב סביב השאלה העדתית: האם צדק בית המשפט העליון שקבע כי יש להחזירו למשפחתו הביולוגית, כהת עור כמוהו, או שנכון להשאירו בידי ההורים היחידים שהוא מכיר, שצבע עורם שונה משלו? בוויכוח הציבורי הזה, שמיום ליום הלכו ממדיו ותפחו, לכל אחד היה מה להגיד – בתקשורת הממוסדת, ברשתות החברתיות ובבלוגים.  
הבנתי לאן נקלענו, הבנתי שבתיק הזה יש היבטים שהם מעבר לשאלת האימוץ, אבל החלטתי להמשיך לדבוק בדרכי המקצועית ולהתמקד אך ורק בטובתו של הילד. ידעתי שרעשי הרקע – גם אלה שאנחנו, אם נרצה, יכולים לעורר – אינם מועילים בהכרח להליך המשפטי. בחרתי לשמור על פרופיל נמוך ולשכנע את בית המשפט כי טובתו של הילד, היא ורק היא, מחייבת את השארתו בידי משפחת האומנה. לא סטיתי מעמדתי גם כשראיתי שבעלי עניין מנסים לעשות הון פוליטי מהפרשה ולהפוך את סיפורו הפרטי של הילד הזה לנושא עדתי שיבעיר את השטח. נדהמתי לגלות שבית המשפט העליון אִפשר בדיון הקודם לחברי כנסת ולנכבדים מהעדה האתיופית להיות נוכחים באולם, מה שבלתי מתקבל על הדעת בתיקי משפחה בכלל ובתיקי אימוץ בפרט, הנדונים מאחורי דלתיים סגורות. הסכר נפרץ. כללי המשחק, הברורים והקבועים בחוק, נשברו. 
ובינתיים נקשרה נפשי גם בנפשם של זוג ההורים ושל הילד שעמדו במרכז הפרשה. לא לעיתים קרובות אני מגיע לבית לקוחותיי. בדרך כלל אני מקפיד לשמור על המרחק המתבקש, המאפשר לי להמשיך לייצג אותם במקצועיות, בלי לאפשר לשיקולי הרגש להסיח את דעתי. במקרה זה חרגתי ממנהגי. הייתי עד מקרוב לחיבור העז של הפעוט למשפחתו. האכלתי את הילד המתוק