אררט
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אררט
הוספה למועדפים
5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

נורית זרחי (נולדה ב-19 באוקטובר 1941, כ"ח בתשרי ה'תש"ב) היא משוררת וסופרת למבוגרים ולילדים.
נורית זרחי נולדה בירושלים, בת לסופר ישראל זרחי ולאסתר‏. בגיל שש התייתמה מאביה, ו‎אף שהיא מייחסת את כישרונה הספרותי ואת פריון הכתיבה שלה אליו, היא טוענת ש"נולדתי וגדלתי בעצם ללא אב". לאחר מות אביה עברה זרחי לקיבוץ גבע יחד עם אמה שהייתה מורה. את חוויותיה הקשות מהתקופה הזו תארה בספרה "ילדת חוץ". מאוחר יותר עברה לעין חרוד שם סיימה את לימודי התיכון. לאחר שירותה הצבאי למדה בסמינר למורים, השתלמה במדעי הרוח באוניברסיטה העברית ורכשה תואר ראשון בספרות ובפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. זרחי פירסמה מספר רב של שירים וסיפורים בעיתוני ילדים, פרסמה מעל למאה ספרי ילדים, שירה, פרוזה ומחקר וכן הייתה עיתונאית בעיתון ידיעות אחרונות. זרחי זכתה בפרסים ספרותיים רבים, בין השאר זכתה מספר פעמים בעיטור כריסטיאן אנדרסן לספרות ילדים ונוער, המחולק במקביל לפרס אנדרסן לסופרים, מתרגמים ומאיירים ממדינות חברות ארגון סופרי הילדים הבינלאומי IBBY. כן זכתה בפרס ביאליק, פרס יהודה עמיחי, פרס לנדאו לאמנויות הבמה‏, פרס ראש הממשלה, פרס דבורה עומר ופרס לאה גולדברג.

תקציר

בזלת, גן חורף ועור, הם שלושת המדורים המרכיבים למקשה אחת את אררט, ספר שיריה החדש של המשוררת נורית זרחי. וכתמיד, גם בספר זה, היא מפליאה לרקום בלשונה הפואטית ובכישרון שאינו חדל מלהפתיע, קשרים מקוריים ורבי דמיון, הנעים לחילופין בין מציאות ממשית למציאות הזויה, כצבת בצבת אחוזה.

מה שלכאורה ברור, נצרב בשיר לתוך הבלתי-מפוענח. מה שנעוץ בתוך מציאות קשה, פגיעה ומכאיבה, הופך לתובנה רחבה, מכמירת לב ומנחמת. מה שמוחבא, חותר אל המוחבא יותר, ותוך כך נברא עולם פנימי מרתק, חי ורב משמעויות.

שירי מדור גן חורף, החבוק בין בזלת ועור, נוסכים בעין המתבוננת בנוף הגן את תבונת התנועה השקטה של הטבע, שנעה בבדידות מוארת מבעד ריבוא מראות שקופות של חשכה ואור.

אררט הוא ספר שיריה הארבעה-עשר של נורית זרחי, מן המשוררות הנחשבות ביותר בשירה העברית החדשה.

נועה מנהיים, עורכת מדור ספרות המקור של הוצאת כנרת זמורה-ביתן, בחרה בספר "אררט" מאת נורית זרחי כספר השנה שלה, בפרוייקט סיכום השנה של YNET:

"זהו ספר שיריה ה-14 של נורית זרחי. נורית הפילה אותי ברשתה קסמיה עוד כשהייתי ילדה קטנה, ומאז אני עוקבת אחריה בנאמנות כמו חתול של מכשפה. שירי "אררט", בעיקר אלו המוקדשים ל"גן החורף", מלאים בתשוקה, לפעמים אצורה כמו שרף העצים בשלג, ולפעמים שופעת ומפעפעת, ולצדם חכמה, והומור וחמלה - לכל החיות והחיים גם יחד. המילים של נורית עושות בי כחומר ביד היוצרת ולשות את לבי לצורות חדשות. אי אפשר לבקש הרבה יותר מזה משירה. או מהחיים".

פרק ראשון

ספינת המשפחות

סְפִינַת הַמִּשְׁפָּחוֹת נָחֲתָה עַל רֹאשׁ
אֲרָרָט. מִלְּמַטָּה גָּעֲשָׁה עֵירֻמָּה הַקָּטָטוֹנְיָה.
עֲיֵפוֹת מִן הַמַּסָּע הָאָרֹךְ,
הַמִּשְׁפָּחוֹת שָׁתְקוּ. לֹא הָיָה לָהֶן
לוֹמַר דָּבָר לִזְכוּתָן פְּרָט לִשְׂרִידָה.
 
אֵלֶּה שֶׁהֻכָּה זִכְרוֹנָם
יָצְאוּ אֶל חֻרְבָּנוֹ שֶׁל הָעוֹלָם.
מִי שֶׁיָּרַד לֹא יָכוֹל הָיָה לַחֲזֹר.
 
בַּתַּצְלוּמִים נִכָּר שֶׁאִבְּדוּ כָּל מְכַנֶּה מְשֻׁתָּף
וְשֶׁהָעוֹלָם נָגַע בְּאֶצְבְּעוֹתָיו בְּחוּט הַשִּׁדְרָה
שֶׁלָּהֶם. לִפְעָמִים חָשְׁבוּ שֶׁנִּצְּלוּ, לִפְעָמִים
שֶׁקֵּרְבוּ אֶת קִצָּם. לִפְעָמִים כְּשֶׁרָאוּ
אֶת אוֹרוֹת הַתֵּבָה מַחְוִירִים מֵרָחוֹק
הֶאֱמִינוּ שֶׁהִיא טוֹבַעַת.
 
וְלִפְעָמִים בֵּין הָעֲנָנִים הַמּוּפַזִּים רָאוּ
שֶׁהִיא שָׁטָה. זֶה שָׁבַר אֶת לִבָּם כְּשֶׁחָשְׁבוּ
שֶׁהִיא נָעָה בַּדֶּרֶךְ אֶל הָאָרֶץ הַנְּכוֹנָה.
 
נהרסה חומת המגן

נֶהֶרְסָה חוֹמַת הַגָּן.
בֵּין הַהַחְמָצָה לַשִּׁכְחָה הִגִּיעַ הַכְּפוֹר,
כּוֹפֵר בְּפָנָיו הַשְּׁקוּפִים בְּתֹם לִבָּם שֶׁל כַּרְכֻּמִּים.
 
הַאִם הָאֶנִיגְמָה הַזֹּאת
הַמִּתְרַחֶשֶׁת מֵעֵבֶר לְדֶלֶת הַזְּכוּכִית, חַיֶּבֶת לְהִלָּמֵד,
והְַאִם הֶחָתולּ הָענֲקָ
הוֹפִיעַ הַבֹּקֶר בְּתוֹר שָׁלִיחַ
 
לְבַשֵּׂר שֶׁהַכֹּל מָשָׁל,
וְהַכְּאֵב הוּא רַק מָשָׁל לִכְאֵב,
וְעַל הַגָּן לֶאֱהֹב אֶת הַנִּמְשָׁל
וְלַעֲבֹד לוֹ?
 
גן הדממה

גַּן הַדְּמָמָה כּוֹלֵא אֶת סוֹד הַגֶּשֶׁם.
כְּמוֹ בָּאַהֲבָה כֻּלּוֹ רָווּי בְּכֻלּוֹ.
קָשֶׁה לְנַחֵשׁ אֶת הַקַּיִץ בְּלֵב הַחֹרֶף,
אֶת הִסּוּס הָעֲנָפִים הַסּוּמִים בְּהֶבֶל פִּי
הַחַם מִתַּחַת עַפְעַפֵּי הֶעָלִים.
 
רָאשֵׁי הַפְּרִיחָה שֶׁנִּתְגַּלְגְּלוּ גֻּלְגָּלִיּוֹת
חוֹזְרִים דַּרְכִּי אֶל קַדְמוּתָם, וּנְטוּלֵי חֲרָדָה
נִפְקָחִים אֶל מַה שֶּׁיָּבוֹא.
"הַאִם אֲנִי מָקוֹם?" שׁוֹאֵל הַגָּן,
"מֵאֲחוֹרֵי הַקַּיִץ, הַחֹרֶף?"
 
צעיר לא ירצה אותי

צָעִיר לֹא יִרְצֶה אוֹתִי וְזָקֵן
אֲנִי לֹא רוֹצָה, מְסַכֶּמֶת דּוֹדָתִי אֶת הַמַּצָּב.
אֲבָל רוֹפֵא הָעֵינַיִם, הִיא מַתִּירָה לְעַצְמָהּ,
מַמָּשׁ כְּמוֹ כּוֹכַב קוֹלְנוֹעַ, בָּהִיר כְּהֶרְמֶס,
גּוֹנֵב אֶת הַכְּאֵב כְּשֶׁהוּא מַנִּיחַ עַל עֵינַי שְׁתֵּי יָדַיִם
קְלִילוֹת כְּפַרְפָּרֵי נְיָר וְגַם
 
שְׁלִיחַ הַסּוּפֶּר, עֵינָיו כֵּהוֹת מִזַּעַם,
גָּמִישׁ כְּנָמֵר צָעִיר מֵנִיף אֶת הַמִּשְׁלוֹחַ
לְלֹא הַחֶמְדָּה שֶׁאוֹסְקַר וַויְלְד
הִטְבִּיעַ בָּאָמָּנוּת לְמַעַן אָמָּנוּת.
 
כְּמוֹ לְבִיאָה שֶׁהַזְּמַן שָׁחַק אֶת צִפָּרְנֶיהָ
מַבִּיטָה בָּהֶם דּוֹדָתִי וּבְעֵינֶיהָ
זִיק שֶׁל צְחוֹק וְזִכָּרוֹן, כְּמוֹ צוֹפֶה
בְּתַעֲרוּכָה מְעַנֶּגֶת שֶׁרַק הַמִּתְרַחֵק
מֵיטִיב לְהָבִין אוֹתָהּ.
נורית זרחי (נולדה ב-19 באוקטובר 1941, כ"ח בתשרי ה'תש"ב) היא משוררת וסופרת למבוגרים ולילדים.
נורית זרחי נולדה בירושלים, בת לסופר ישראל זרחי ולאסתר‏. בגיל שש התייתמה מאביה, ו‎אף שהיא מייחסת את כישרונה הספרותי ואת פריון הכתיבה שלה אליו, היא טוענת ש"נולדתי וגדלתי בעצם ללא אב". לאחר מות אביה עברה זרחי לקיבוץ גבע יחד עם אמה שהייתה מורה. את חוויותיה הקשות מהתקופה הזו תארה בספרה "ילדת חוץ". מאוחר יותר עברה לעין חרוד שם סיימה את לימודי התיכון. לאחר שירותה הצבאי למדה בסמינר למורים, השתלמה במדעי הרוח באוניברסיטה העברית ורכשה תואר ראשון בספרות ובפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. זרחי פירסמה מספר רב של שירים וסיפורים בעיתוני ילדים, פרסמה מעל למאה ספרי ילדים, שירה, פרוזה ומחקר וכן הייתה עיתונאית בעיתון ידיעות אחרונות. זרחי זכתה בפרסים ספרותיים רבים, בין השאר זכתה מספר פעמים בעיטור כריסטיאן אנדרסן לספרות ילדים ונוער, המחולק במקביל לפרס אנדרסן לסופרים, מתרגמים ומאיירים ממדינות חברות ארגון סופרי הילדים הבינלאומי IBBY. כן זכתה בפרס ביאליק, פרס יהודה עמיחי, פרס לנדאו לאמנויות הבמה‏, פרס ראש הממשלה, פרס דבורה עומר ופרס לאה גולדברג.

עוד על הספר

אררט נורית זרחי
ספינת המשפחות

סְפִינַת הַמִּשְׁפָּחוֹת נָחֲתָה עַל רֹאשׁ
אֲרָרָט. מִלְּמַטָּה גָּעֲשָׁה עֵירֻמָּה הַקָּטָטוֹנְיָה.
עֲיֵפוֹת מִן הַמַּסָּע הָאָרֹךְ,
הַמִּשְׁפָּחוֹת שָׁתְקוּ. לֹא הָיָה לָהֶן
לוֹמַר דָּבָר לִזְכוּתָן פְּרָט לִשְׂרִידָה.
 
אֵלֶּה שֶׁהֻכָּה זִכְרוֹנָם
יָצְאוּ אֶל חֻרְבָּנוֹ שֶׁל הָעוֹלָם.
מִי שֶׁיָּרַד לֹא יָכוֹל הָיָה לַחֲזֹר.
 
בַּתַּצְלוּמִים נִכָּר שֶׁאִבְּדוּ כָּל מְכַנֶּה מְשֻׁתָּף
וְשֶׁהָעוֹלָם נָגַע בְּאֶצְבְּעוֹתָיו בְּחוּט הַשִּׁדְרָה
שֶׁלָּהֶם. לִפְעָמִים חָשְׁבוּ שֶׁנִּצְּלוּ, לִפְעָמִים
שֶׁקֵּרְבוּ אֶת קִצָּם. לִפְעָמִים כְּשֶׁרָאוּ
אֶת אוֹרוֹת הַתֵּבָה מַחְוִירִים מֵרָחוֹק
הֶאֱמִינוּ שֶׁהִיא טוֹבַעַת.
 
וְלִפְעָמִים בֵּין הָעֲנָנִים הַמּוּפַזִּים רָאוּ
שֶׁהִיא שָׁטָה. זֶה שָׁבַר אֶת לִבָּם כְּשֶׁחָשְׁבוּ
שֶׁהִיא נָעָה בַּדֶּרֶךְ אֶל הָאָרֶץ הַנְּכוֹנָה.
 
נהרסה חומת המגן

נֶהֶרְסָה חוֹמַת הַגָּן.
בֵּין הַהַחְמָצָה לַשִּׁכְחָה הִגִּיעַ הַכְּפוֹר,
כּוֹפֵר בְּפָנָיו הַשְּׁקוּפִים בְּתֹם לִבָּם שֶׁל כַּרְכֻּמִּים.
 
הַאִם הָאֶנִיגְמָה הַזֹּאת
הַמִּתְרַחֶשֶׁת מֵעֵבֶר לְדֶלֶת הַזְּכוּכִית, חַיֶּבֶת לְהִלָּמֵד,
והְַאִם הֶחָתולּ הָענֲקָ
הוֹפִיעַ הַבֹּקֶר בְּתוֹר שָׁלִיחַ
 
לְבַשֵּׂר שֶׁהַכֹּל מָשָׁל,
וְהַכְּאֵב הוּא רַק מָשָׁל לִכְאֵב,
וְעַל הַגָּן לֶאֱהֹב אֶת הַנִּמְשָׁל
וְלַעֲבֹד לוֹ?
 
גן הדממה

גַּן הַדְּמָמָה כּוֹלֵא אֶת סוֹד הַגֶּשֶׁם.
כְּמוֹ בָּאַהֲבָה כֻּלּוֹ רָווּי בְּכֻלּוֹ.
קָשֶׁה לְנַחֵשׁ אֶת הַקַּיִץ בְּלֵב הַחֹרֶף,
אֶת הִסּוּס הָעֲנָפִים הַסּוּמִים בְּהֶבֶל פִּי
הַחַם מִתַּחַת עַפְעַפֵּי הֶעָלִים.
 
רָאשֵׁי הַפְּרִיחָה שֶׁנִּתְגַּלְגְּלוּ גֻּלְגָּלִיּוֹת
חוֹזְרִים דַּרְכִּי אֶל קַדְמוּתָם, וּנְטוּלֵי חֲרָדָה
נִפְקָחִים אֶל מַה שֶּׁיָּבוֹא.
"הַאִם אֲנִי מָקוֹם?" שׁוֹאֵל הַגָּן,
"מֵאֲחוֹרֵי הַקַּיִץ, הַחֹרֶף?"
 
צעיר לא ירצה אותי

צָעִיר לֹא יִרְצֶה אוֹתִי וְזָקֵן
אֲנִי לֹא רוֹצָה, מְסַכֶּמֶת דּוֹדָתִי אֶת הַמַּצָּב.
אֲבָל רוֹפֵא הָעֵינַיִם, הִיא מַתִּירָה לְעַצְמָהּ,
מַמָּשׁ כְּמוֹ כּוֹכַב קוֹלְנוֹעַ, בָּהִיר כְּהֶרְמֶס,
גּוֹנֵב אֶת הַכְּאֵב כְּשֶׁהוּא מַנִּיחַ עַל עֵינַי שְׁתֵּי יָדַיִם
קְלִילוֹת כְּפַרְפָּרֵי נְיָר וְגַם
 
שְׁלִיחַ הַסּוּפֶּר, עֵינָיו כֵּהוֹת מִזַּעַם,
גָּמִישׁ כְּנָמֵר צָעִיר מֵנִיף אֶת הַמִּשְׁלוֹחַ
לְלֹא הַחֶמְדָּה שֶׁאוֹסְקַר וַויְלְד
הִטְבִּיעַ בָּאָמָּנוּת לְמַעַן אָמָּנוּת.
 
כְּמוֹ לְבִיאָה שֶׁהַזְּמַן שָׁחַק אֶת צִפָּרְנֶיהָ
מַבִּיטָה בָּהֶם דּוֹדָתִי וּבְעֵינֶיהָ
זִיק שֶׁל צְחוֹק וְזִכָּרוֹן, כְּמוֹ צוֹפֶה
בְּתַעֲרוּכָה מְעַנֶּגֶת שֶׁרַק הַמִּתְרַחֵק
מֵיטִיב לְהָבִין אוֹתָהּ.