פרק 1
יום־הולדת שמח
צ'ור מאלורי דייגן 'השלישי' (The Third):
החללית שלי היא לא משהו שיגרום לבחורה (או לחובבי מרוצים) להתפעל ממני או מהחללית. דגם ST-207 מתוצרת 'סובארו' שכיח במערכת סול יותר מכל משהו אחר שטס שם, אבל לא בחרתי בה כדי שיתפעלו ממנה אלא כדי להגיע מהר, בזול ובבטחה, והעובדה שהצבע על השריון החיצוני שלה בלוי ושרוט לאחר 14 שנות טיסה לא הפריעה לי, היה חשוב לי יותר לדעת כי המנועים ומחשב הטיסה עברו שיפוץ לפני פחות מחצי שנה ועובדים כמו שצריך.
באופן טבעי חלליות כאלה לא מושכות את תשומת הלב של משטרת־החלל, כך שלא ממש ציפיתי לשלישיית חלליות־מרדף משטרתיות שתסגור עלי במסלול האסטרואיד דורגו-7, אותה תחנת חלל מרופטת בחגורת קויפר, ולכך שהן ינבחו עלי: 'עצור! בטל קפיצה!'
'הי!' - אמרתי - 'רשיון הקפיצה הזה עלה לי 18 דולר!'
'שתוק! שיעבוד מסלול (למה שהשוטרים רוצים) מופעל! מעכשיו אתה במעצר מנהלי! כל התנגדות תקבל תגובה קטלנית!'
'כן, טוב.' — אמרתי — 'הבנתי כי אתם המשטרה. מה הבעיה?'
הם לא ענו, אופייני להם, ובערך חצי שעה לאחר מכן עמדתי לפני דלפק הקבלה של משטרת גזרה 901-מקומי והשוטר בדלפק הקבלה אמר לי: 'אתה מודה באשמה?'
'איזו אשמה?'
הוא נעץ בי מבט קשוח: 'תגיד לי אתה.'
'אין לי מושג על מה אתה מדבר.'
הוא הקרין מול הפרצוף שלי טופס: 'זה צו מעצר־ומסירה אימפריאלי על שמך. מה קרה, אזרח, רצחת בטעות איזה שגריר חייזרי?'
משכתי בכתפי באדישות: 'לא שידוע לי.'
'ספר את זה למשטרה האימפריאלית, מר...' — הוא עיין בפרטים אשר מחשב המשטרה קרא מהצמיד שלי: 'מר צ'ורס ת'ירד. פישלת בגדול אם צו־מעצר אימפריאלי הוצא על הראש שלך. סמל, קח אותו לתא...' — משהו הבהב על לוח הפיקוד של הדלפק: 'נו, יופי, לשם שינוי הפעם הם הגיעו לכאן ממש מהר. סמל, קח אותו למעגן 27, ספינת משטרה אימפריאלית מחכה לו שם. אל תשכח להחתים אותם על אישור מסירה!'
הסמל אחז בזרועי וגרר אותי משם: 'בוא, אזרח, לא כדאי להרגיז אימפים, הם חושבים שהם מנהלים את הגלקסיה או משהו.'
'כל הכבוד, סמל,' — אמרתי לו בעוד אנו הולכים אל המעגן — 'הצלחת לתפוס מבוקש אימפריאלי. יש מצב לקידום?'
הוא לכסן אלי מבט חשדני: 'אתה מדבר כמו שוטר, צ'ורס, יש משהו שאני צריך לדעת עליך?'
'פעם עשיתי שירות ביחידת 'ווקטור־אפס', מחוג 190.' — אמרתי לו — 'אבל זה היה ממש מזמן.'
הוא שיחרר את הזרוע שלי: 'כבוד, צ'ורס. פגשתי כמה חבר'ה של 'ווקטור־אפס'... זה נכון שאתם עוברים קורס טיסה של הביון?'
חייכתי אליו: 'מידור, חבר, עזוב ת'זה.'
'כן.' - הוא נאנח - 'מצטער לראות אותך במצב הזה, חבר, מקווה שתצא בסדר.'
'אל תדאג, סמל, אני אוכל ת'צווים האלה לארוחת בוקר.'
- - -
עם השוטרים של המשטרה האימפריאלית לא שוחחתי, גם אם היה מתחשק לי לדבר זה לא היה עוזר לי, דינוזים — רוקארים - בולדראמים הם לא בדיוק דברנים גדולים, במיוחד הבולדראמים, גזע שהתפתח ממה שאצלנו מוגדר בתור 'בקר', ואם המוח שלהם היה גדול בהתאמה לגוף שלהם (200 ק"ג שרירים) הם היו גאונים, אבל הם לא, הם לא חכמים יותר מאנושי ממוצע והדבר הכי שנוא עליהם זה שמישהו מתחכם איתם, הם בהחלט חכמים מספיק להבין מי חכמולוג ומכת אגרוף שלהם מסוגלת לרסק לסת של אנושי לשברים קטנים, אז פשוט סתמתי את הפה והמתנתי.
לא ממש הופתעתי כאשר חללית המשטרה האימפית צללה אל הפלנטה השחורה הידועה, אודין, עיר־הבירה של האימפריה הגלקטית. אבל לא שמחתי במיוחד לראות דרך החלון את המגדלים הנישאים של הארמון האימפריאלי, עד אז חשבתי שהם לוקחים אותי אל חדר מעצר בעיר הענקית והמכוערת ההיא, איפ־מאב, כלומר IPMB, כלומר 'הבסיס המרכזי של המשטרה האימפריאלית', זאת עם השיירות האינסופיות של חלליות ממריאות ונוחתות. אחרי הכל למשטרה האימפית יש 2.9 מיליארד חלליות מבצעיות ובערך כפול מזה חלליות לוגיסטיות, ולא חסרות על זה 'בדיחות־משטרה', כמו זאת שאומרת כי שליש מהמטען של לוגיסטיקה זה דלק לחלליות, שליש זה עוגיות־חלבון ושליש זה מפקחי משטרה שדואגים לכך שהשוטרים לא ישתו את הדלק ויכניסו את העוגיות למנוע.
די ניחשתי מה יהיה ההמשך ואכן לא טעיתי, עשר דקות לאחר מכן הצעידו אותי שתי שורות שוטרים אימפים לתוך הארמון ומסרו אותי לידי רביעייה של זקיפי הארמון, ואלו לקחו אותי היישר אל מול הכס של הקיסר האימפריאלי האדיר, צ'ור מאלורי דייגן ג'וניור בכבודו ובעצמו.
לא ממש התייחסתי אליו, בעיקר כי שמחתי לראות שוב את פניה של הקיסרית, הגבירה הבכירה קאלי דומסדיי־דייגן, אשר ישבה על הכס שלה לצדו וחייכה אלי בחיבה.
'שלום, אמא.' - אמרתי לה - 'אני שמח לראות אותך.'
'ת'ירד ('שלישי'), מתוק שלי,' - היא אמרה - 'גם אני שמחה לראות אותך. חבל רק שאבא שלך צריך להוציא צו־מאסר כדי שתבוא לבקר אותנו.'
'דווקא התכוונתי לבוא, אמא, בערך... אה... טוב, לא התכוונתי.'
עכשיו הקיסר הדגול פתח את הפה: 'שלישי, אתה יודע מה התאריך?'
'מה, אבא, גררת אותי לכאן בשביל לדעת מה התאריך?'
'היום ה-9 בספטמבר 2,267, זה אומר לך משהו?'
'כן, שזה יום שני.'
ראיתי את אמא מנסה להסתיר את הגיחוך שלה, את אבא זה ממש לא הצחיק: 'זה יום ההולדת שלך! היום אתה בן 25!'
הענקתי לאמא שלי קידה מנומסת: 'תודה, אמא, על שהבאת אותי לעולם, אני מקווה שלא סבלת בתהליך.'
'ממש לא.' — היא אמרה — 'כיבו לי את ההכרה לפני זה, אני לא זוכרת כלום.'
'אבל אני סבלתי.' - אמר אבא - 'הייתי צריך לחכות שתצא, אה, משם... טוב, לא חשוב, מה שחשוב זה שאתה בן 25 היום והגעת לגיל האחריות הפלילית לפי חוקי הקודקס הפלוטוקרטי.'
'אז מה?'
עכשיו אבא עשה את כל ההצגה האינטלקטואלית שלו וזה אומר שהוא שם רגל על רגל, הצמיד את קצות אצבעותיו, העלה הבעה של הוגה על פניו, הרים את עיניו במבט מרוחק של אדם חושב ואמר: 'זה אומר...'
זאת הייתה הזדמנות מעולה לעצבן אותו אז אמרתי: 'סליחה, אבא, יש לך עצירות או משהו? למה אתה עושה פרצוף כזה?'
זה עבד נהדר. אמא כמעט נחנקה מצחוק והוא נבח אלי: 'שתוק!... זה אומר כי הגעת לגיל הרשמי בו אתה מורשה לחזור אל המשפחה! עכשיו אתה צריך להחליט — האם אתה חוזר למשפחת דייגן ומקבל עליך את כל הזכויות והחובות המשפטיות של בן למשפחת פלוטוקרטים או שאתה מוותר על הכל?'
היו לי עוד כמה בדיחות על חשבון העניין הזה אבל המבט של אמא אמר לי כי כדאי לי לענות על השאלה במלוא הרצינות. די הבנתי אותה - שום הלצה לא שווה וויתור על אלפי טריליוני הדולרים ששוכבים בחשבון הבנק של משפחת דייגן ואמורים לעבור אלי פעם בתור הבן הבכור של הבן הבכור של המאבטח צ'ור, שלא לדבר על כס הקיסרות האימפריאלי שכרגע נח עליו הישבן של אבא שלי.
אני חייב לציין כי שני הדברים האלה לא ממש עניינו אותי עד עכשיו, לא הייתי זקוק להר הכסף ההוא ולא חשבתי בכלל על כס הקיסרות האימפריאלית, קודם כל מפני שתפקיד הקיסר לא עניין אותי ובנוסף לכך קרוב לוודאי שהכס לא עמד להתפנות בעתיד הקרוב, או העתיד הרחוק, ומה שעמד להיות בעוד 500 שנים ממש לא הדאיג אותי.
מה שהכריע את הכף היה עניין אחר לגמרי, אחרי הכל סתם אזרח לא יכול להיות בקשר עם הקיסרית, אפילו אם הוא הבן שלה, וגם לא עם האמהות של הקיסר, כלומר הסבתות שלי, וכך הלאה. האנשים במשפחה שלי חביבים עלי מאוד וכלל לא רציתי לשכוח מהם אז אמרתי: 'אני בן למשפחת דייגן, אבא, ומקבל עלי את החובות והזכויות כדין.'
אמא גמלה לי בחיוך אוהב ואילו אבא אמר: 'התחייבותך הוקלטה ונרשמה והיא בתוקף כחוק ומחייבת מבחינה משפטית.'
'יופי.' — אמרתי לו.
אבא העלה על פניו את מה שהוא חשב שזה גיחוך מרושע (וזה לא היה, הוא פשוט לא טיפוס שמסוגל להיות מרושע, תאמינו לי) ואמר: 'אני ממנה אותך בזאת לשגריר אל פלנטת טיים־קרוס. יש לך 24 שעות להתארגן ולצאת לשם.'
אמא לא נראתה מרוצה, לגמרי הסכמתי איתה, טיים־קרוס המחורבנת היא פלנטה השקועה בתוך שדה האטת־זמן האופף את בור הכבידה של חור שחור ענק בשולי הזרוע הגלקטית פרסאוס, מקום נידח ומאוד לא־נעים.
'טיים־קרוס?' — אמרתי לו - 'השתגעת? מה לי ולתולעים האלה?'
אבא אמר: 'נעלמת לנו ל-11 שנים, מאז גיל 14, ולא טרחת ליצור קשר עם אף אחד מהמשפחה!'
'אבל, אבא, לפי תקנון הפלוטוקרטים על היוצא לחיים עצמאיים בגיל 14 לשמור על נתק בין...'
הוא נבח: 'אל תספר לי מה אומר התקנון! אני כתבתי אותו! והוא כתוב בכוונה בצורה מעורפלת כדי שצאצאים יוכלו להעביר להוריהם מידע כלשהו, נאמר שם במפורש כי אתה יכול לשלוח אל אמא ואלי איחולים לימי ההולדת שלנו.'
'אני באמת צריך לקרוא פעם את התקנון הזה עד הסוף.'
אבא התרגז: 'הוא נכלל בלימודי החובה שלך!'
משכתי בכתפי: 'בטח הברזתי מהשיעור הזה.'
'טוב,' — הוא אמר — 'כאשר תהיה בשגרירות קרוס יהיה לך זמן לקרוא אותו ולחשוב על כך שאתה אחראי לזה שאמא שלך לא תצטרך לדאוג לך.'
'אבא, אתה יודע שיש לך שירות ביון? רוב הפלוטוקרטים הנורמלים שוכרים סוכנות בילוש כדי לדעת מה הילדים שלהם עושים בתקופה הזאת, לך זה אפילו לא עולה כסף.'
הוא העלה הבעה חמוצה: 'איכשהו, יצור חמקמק שכמוך, אפילו הביון לא הצליח לגלות היכן אתה ומה אתה עושה, רוצה לספר לנו משהו על זה?'
העברתי נושא: 'אני צריך לפחות 72 שעות להתארגן לפני שאני יוצא אל קרוס.'
'אתה לא...' — החל אבא שלי לומר אבל אמא שלי קטעה אותו: 'מאל!' והוא שינה מיד את דעתו: 'בסדר, 72 שעות.'
'תודה רבה.'
אבא שלי התכופף אלי בכס הקיסרות שלו ואמר בדקדקנות: 'אני רוצה שאתה תבין משהו, שלישי, הפער הזה של 11 שנה אומר כי אני לא יודע מה אתה עכשיו, ולפי מה שנראה לי אתה חצוף ולא מנומס, לכן כרגע אין לי שום כוונה לתת לך או להוריש לך אפילו דולר אחד מכספי המשפחה, למעשה עדיף לי להוריש את הכסף ואת תפקיד הקיסר האימפריאלי לחתול של סבתא שלי לפני שאתה תקבל את זה.'
'לא איכפת לי,' - אמרתי לו — 'בינתיים אסתפק בירושה שכבר קיבלתי.'
הוא הביט בי בחשד ושאל: ' מה קיבלת?'
הצבעתי אל קדקודי: 'הירושה הגנטית הזאת, שיער כסף ועיניים ירוקות, כל התקופה הזאת הייתי צריך להשקיע די הרבה מאמץ להסביר את זה. גם ככה הסיבה היחידה שהסתדרתי איכשהו היא שיש בערך 10 מיליארד אנשים בעולם שחושבים כי להחליף את הצבעים שלהם לשיער כסוף ועיניים ירוקות זה אופנתי וכל זה, למעשה מה שקיבלתי ממך זה השתייכות אוטומטית למעמד המטומטמים האופנתיים העולמי.'
אבא רטן משהו ואז אמר: 'טוב, בהתחשב בחיים הקשים שלך, לפי מה שאתה אומר, אגביל את תקופת השגרירות שלך ל-3 שנים בלבד.' - והוא גיחך בהבעת ניצחון.
'מצחיק מאוד, אבא.'
כן, הוד מעלתו הקיסר חשב שזה מצחיק מאוד מפני שהוא התכוון ל-3 שנים של אודין, הפלנטה הזאת מקיפה את שמש סול מחוץ לענן אורט ולוקח לה בערך 1,300 שנים ארצניות לעשות הקפה אחת, כלומר גורשתי ל-3,900 שנים.
רגע, אולי הוא התכוון ל-3 שנים על טיים־קרוס? — נו, טוב, אז זה רק 162 שנים ארצניות.
בעצם לא חשוב, 162 או 3,900, בכל מקרה יכולתי לסמוך על אמא שלי שהיא תחזיר אותי משם די מהר, וגם אם לא אז לא נורא, ההכשרה שלי לימדה אותי תמיד להחזיק בתוכנית גיבוי ואכן הייתה לי אחת כזאת.
- - -
כאשר הגעתי אל לשכת המגורים הפנימית בארמון אמא חיבקה אותי: 'כמה טוב לראות אותך! כל כך התגעגעתי!'
'גם אני שמח לפגוש אותך, אמא. כל התמונות ששלחתי הגיעו אליך?'
'כן, חמוד, זה היה נחמד מצדך לשלוח לי תמונה שלך כל יום הולדת שלי, למרות שבערך 5 התמונות האחרונות נראו בדיוק אותו דבר. אתה בטוח כי זאת לא אותה תמונה?'
'בטח שלא.'
'שקרן... אז היכן היית כל הזמן הזה?'
'פה ושם.'
'אוף! אני יודעת כי סבתא שלך יודעת היכן היית והיא סירבה לתת לי פרטים, אבל היא אמרה כי אתה במסלול מקצועי שמתאים לכישורים שלך וכי אין לי מה לדאוג.'
מה שאמא אמרה הסביר לי משהו: 'אז כך איתרתם אותי? דרך לאניר?'
'כן. היא זאת שהוציאה לך צו־מעצר אימפריאלי, לפי הבקשה של אבא שלך, וצו־המעצר הזה היה כל כך סודי שהוא כבר לא קיים ברשומות, אפילו הקלטות המעצר שלך נמחקו.'
'סבתא תמיד עושה עבודה יסודית.'
'כן, אבל אני יכולה לשאול אותך, נכון? אז היכן היית ב-11 השנים האחרונות?'
'פה ושם.'
פניה של אמא התקדרו: 'אני מכירה את התשובה הזאת, שלישי! גם אני עברתי הכשרה במקום עליו לא מדברים אפילו עם אמא!'
'בדיוק כך.'
אמא נאנחה: 'אוי... טוב, לא חשוב, יש משהו שאני יכולה לעשות בשבילך?'
'מה דעתך לצאת לטיול אל כארון?'
- - -
אבא, הקיסר האימפריאלי, יכול לעשות הרבה דברים, כמו לשלוח עם אמא משמר קיסרי של גדוד זקיפים, וזה מה שהוא עשה מפני שאחד הדברים שהוא לא יכול לעשות זה למנוע ממנה לנסוע אל כארון או לכל מקום אחר, אם כך מתחשק לה, לא מפני שהיא הקיסרית אלא כי זוג הפסיכים האלה אוהבים אחד את השני וזה לא עובר להם.
על קוטב אחד של כארון, הירח של פלוטו, יש את מעבדת המחקר הגדולה ביותר של הביון וגם הסודית ביותר, ועל הקוטב השני ממוקם אחד משלושת הבסיסים הגדולים ביותר של הקומנדו של הצי, ומפקד הבסיס של הקומנדו כמעט נפל מהכסא שלו כאשר הקיסרית בכבודה ובעצמה באה 'לבקר' במקום.
מה שלא תרם הרבה לשלוות הנפש שלו הייתה העובדה שהקדמתי את אמא שלי ואת הפמליה שלה בכמה דקות ('סיור מקדים', כאילו) ונכנסתי לפניה למשרד של מפקד־הבסיס, גנראל תאקסין טינסולנונדה, ואפילו הספקתי להחליף חיוך וקריצה עם סאסי צ'אונג, הפקידה החתיכה שלו שלא חלמה אפילו לעצור אותי בדרך פנימה.
במקום להצדיע לו אמרתי: 'גנראל, אם תקרא לי 'קולונל' אני מוריד לך את הביצים, מעכשיו אני 'מר דייגן', מבין?'
'קולונל ת'ירד,' — הוא אמר - 'יצאת מדעתך שאתה מדבר כך למפקד שלך? מה אתה בכלל עושה כאן? אתה אמור להיות במשימה על דורגו-7!'
'אני מר דייגן!'
הוא פתח את הפה שלו לומר משהו אלא שאז נפתחה הדלת ופנימה פסעה אמא שלי עם כל הקשקושים והצלצולים שמלווים קיסרית אימפריאלית, כולל זקיפים ומלוות וכל השאר, והוא מיהר לכרוע ברך לפניה, ובצדק, 52 מיליארד אנושיים היו דורשים את ראשו אם הוא היה מעז להפגין זלזול באישיות הזאת.
היא החוותה לו לקום ואמרה: 'גנראל, באתי לחלוק כבוד לכוחות הנועזים של קומנדו החלל שלנו, הבן שלי סיפר לי כי הבסיס הזה הוא ראש־החץ של הכוחות הלוחמים שלנו והמליץ לי לבקר כאן.'
'לכבוד הוא לנו, הוד מעלתה. אה, סליחה, הבן שלך?'
היא הנידה בראשה לכיוון שלי: 'כן, הוא.'
גנראל תאקסין היה גם ככה קרוב להתקף־לב אבל הוא ממש לא היה הטיפוס לאבד את עשתונותיו, זה לא קרה לו במהלך 11 פשיטות קומנדו עקובות־מדם, אם כי אני בטוח שהוא היה מוכן לצאת שוב לקרב מול הפאשטו־סירק המגעילים רק כדי לא להיות במעמד הנוכחי: 'כמובן, מעלתה, מה אני יכול לעשות בשבילך?'
היא הביטה בי ואני אמרתי: 'מעלתה תשמח לראות את אולמות האימונים שלכם, גנראל, ואני אשמח לבקר באגף הלחימה הקיברנטית, שמעתי על האגף הזה הרבה דברים טובים.'
אמא אמרה: 'כמה זמן זה ייקח לך, שלישי?'
'לא יותר מחצי שעה, אמא.'
'טוב, גנראל, יש לך חצי שעה להראות לי כל מה שאתה רוצה להראות.'
- - -
חיכיתי לרגע בו כל הפמליה שלה תצא מהמשרד ותותיר אותי ואת הגנראל לבדנו, וברגע בו זה קרה הוא אמר לי: 'קולונל, מה לעזאזל אתה חושב שאתה עושה?'
'אני גונב לך חתיכת ציוד, תאקסין, וגררתי את אמא שלי עד לכאן רק כדי שאף אחד לא יידע שאני עושה את זה, אפילו לא היא.'
'איזה ציוד?'
'מ"ר.' — כלומר, מרבה־רגליים.
'מה?!?'
'כן.'
הוא חשב על כך רגע אחד והוכיח כי קיבל את התפקיד שלו בצדק: 'אין לי מושג על מה אתה מדבר, קולונל, אבל אני ממליץ לך לגשת להאנגר C22.'
'תודה רבה.'
'ומה לעזאזל אני אמור לעשות כאשר מוח־הבסיס ייגלה כי חסר לנו מ"ר חמוש?'
'אתה לא יכול לעצור את שגרות הבדיקה האוטומטיות, גנראל, אבל אתה יכול להוריד למוח־הבסיס פקודה לשלוח את הדו"ח על החוסר ישירות לסבתא שלי... כלומר, לגבירה לאניר רוסטיץ'-דייגן. היא כבר תדע מה לעשות איתו.'
הגנראל בלע את רוקו, בקושי, לא באשמתו, אין ספק שזה אחד השמות המפחידים ביותר בגלקסיה והיה כזה עוד לפני שמינו את סבתא שלי לראש הביון האימפריאלי.
- - -
אמא חזרה מהסיור באולמות האימונים כשהיא מרוצה ושמחה, בניגוד גמור לפרצופים החמוצים של גדוד הזקיפים שלה. כאשר המראנו מעל פני כארון תפסתי את מפקד הגדוד: 'מה קרה שם?'
'היא שמה על עצמה מסיכה דיגיטלית והתחלפה עם אחת משומרות הראש שלה, ואז ביקשה ממפקד אולם־האימונים 'לבחון' את יכולתה של אותה 'שומרת ראש'. הוא שלח נגדה 3 מבכירי הלוחמים שלו, קרב סכינים, היא טחנה אותם לקציצות.'
'ומה הבעיה כאן?'
'הוד מעלתו הקיסר ישתולל, אדוני, הוא לא אוהב את הנטיות הקרביות של מעלתה, והוא יאשים אותי שהרשיתי את המצב הזה.'
'אתה יכול להאשים אותי, בלייקוב, אמור לו כי אני ביקשתי את הקרב הזה.'
הוא חייך ואז החיוך שלו נמחק: 'אני לא יכול לשקר לקיסר, אדוני.'
'זה לא שקר, זאת האמת, אני ביקשתי זאת ממפקד הבסיס, וזאת פקודה ישירה, בלייקוב, עליך להטיל עלי את האחריות.' - טוב, אז שיקרתי, אבל זה עדיף על מצב בו קצין נאמן חוטף בגלל שטויות.
החיוך שלו חזר: 'מר דייגן, אדוני, אני מקווה כי תחזור אלינו בקרוב.'
'אל תדאג לי, סא"ל. אני יודע כי המינוי שלי נראה כמו עונש אבל הוא לא, זה רק עניין של פוליטיקה אימפריאלית, אבא שלי יודע מה הוא עושה.'
וזה, כמובן, היה עוד שקר, ובהחלט נושא לבדיקה בעתיד.
