המזוודה הכחולה של אבא

1
יעל

בחוץ רחשים של ליל חורף. אני יודעת שהבוקר קרוב. הגוף כואב מן המאמץ לא לזוז.

אני טובעת במלים חסרות משמעות והקירות סוגרים עלי. אני לא רוצה להעיר אותו. הוא שוכב לצדי נושם, רגוע. אני רוצה להישאר לבדי עם הכבדות שדוחקת אותי עמוק, עמוק לתוך המזרון. אני מזדקפת בעדינות בעיניים קרועות לרווחה להיטיב ולראות את הספרוֹת בשעון שעל השידה היפנית — גחליליות זוהרות בירוק. ארבע־ארבעים־וחמש.

הוא שוכב לצדי, כמו תלולית של חול, ממלא את המשטח הלבן. אני נוגעת בו בעדינות לוודא שהוא אמיתי וחי, נושם בעייפות היום הקודם. אולי הוא חולם עלי?

בעוד שעה ועשרים־וחמש דקות אצטרך לקום, להעיר את הבנים, להכין ארוחת בוקר, להסיע אותם לבית־הספר, לחזור, לפתוח חלונות, לסדר כביסה, להחליף מצעים, לנקות את הבית. מחר יום שישי.

לפעמים אני תוהה אם הוא לא שייך לי עוד. שמא נעלם תוכי, ואני נהפכתי לדממה. אני חייבת להפסיק, שכן המחשבה ממלאת אותי גם שמחה לאיד, שנעלמת מיד כשם שהופיעה ונהפכת ללא כלום. וככה, מכווצת לצדו במיטה, לא נותר לי אלא להתוודות על הכלום שהפך להיות החלק הכי רועש אצלי. אני קמה סחוטה, משאירה אותו נוחר קלות, מחייכת על האכזבה הצפויה לידו הרגילה לגשש אחר גופי למפגש בוקר.

אני סוגרת בשקט את הדלת ונושמת את הריח בבית המוגף, מהול בחימום דועך. אני יורדת במדרגות, רגלי שוקעות בריפוד הרצפה והשטיח היקר שאולי יהיה צורך להחליף בעוד שנים רבות למדי. אני תוהה אם אנחנו נזכה להיות מחליפיו.

המטבח קר ולבן. אני מחליקה את ידי על המשטח האינסופי ובודקת אם יש אבק. אני נרתעת מן הכפייתיות של הבדיקה ותוחבת את ידי בכיס הטרנינג . ליד המקרר אני מנסה לחשוב אם יש דבר שישכך את רעבוני, ואני יודעת שלא ומתרחקת מן המזווה אל החדרון שליד המטבח. שם פינת הניחומים שלי, המחשב. אני מדליקה אותו והאור הכחלחל מרגיע את ההתכווצויות שבבטני.