בין ים לים

חלק א'

כמה מילים לפני שמתחיל המסע

זה היה צריך להיות המסע שלי בעקבות שמי. אבל מה שיצא בסוף היה שונה לחלוטין. כי עוד לפני שהחל המסע באה ההפתעה שאביגדור, השכן שלנו, הכין לי, ובדרך לגילוי ההפתעה הופיע האיש ההוא, שעורר בשלושתנו חשד שהוא נוכל ורמאי, ואולי אפילו מסוכן.
אבא שלנו פנה למשטרה, וכעבור זמן מה הוזמנו שלושתנו לחקירה.
* * *
חוקר: התחלנו לחקור את תלונתכם והגענו למבוי סתום. החשוד שעליו התלוננתם נעלם ואיננו יודעים מתי ישוב להופיע, ובאיזו זהות. איננו יודעים מה תוכניותיו, ועד כמה הוא מסוכן. אני רוצה לשמוע מה יש לכל אחד מכם להגיד. אני מאמין שאתם יכולים לסייע בתפיסתו.
אבי: מה לספר בדיוק?
חוקר: לספר הכול.
דידי: כל הפרטים? כל מה שקרה?
חוקר: הכול.
אבי: כל החידות? כל הסיפורים?
חוקר: כל מה שקרה בחודש האחרון. אנחנו רוצים לשמוע כל פרט.
גל: נראה לי שלא כדאי לכם. עם הסיפורים של אבי, למשל, נגמור מחרתיים...
אבי: זה באמת סיפור ארוך! קרו לנו המון דברים בחודש האחרון.
חוקר: זה בסדר. יש לנו מספיק זמן. אני רוצה לשמוע הכול. מה שנראה בעיניכם פרט שולי — יכול להיות בעבורנו קצה חוט לפתרון. אל תדלגו על כלום. ספרו הכול, שלב אחרי שלב, כאילו הדברים קורים עכשיו. אני מציע שאחד מכם יישאר איתי והשניים האחרים ימתינו בחוץ.
אבי: מה, אנחנו לא נחקרים יחד?
חוקר: לא. אני רוצה לשמוע אתכם אחד אחד.
דידי: מי הראשון?
חוקר: מי לפי דעתכם? זו שחוגגת בת מצווה, לא?
אבי: יש!

פרוטוקול החקירה — יום א':
אבי:
הכול התחיל בבוקר שבו גמרו לצבוע את חדר המדרגות שלנו. נשאר רק לפזר את כל העציצים שאמא קנתה, אחד בכל קומה, בפינה ליד החלון. זה היה התפקיד שלי, ואני החלטתי איפה בדיוק לשים אותם. את העציץ הכי יפה שמתי כמובן בקומה שלנו. את העציץ המשונה שאמא אומרת שהוא מיוחד ובעיני הוא סתם מכוער, שמתי בקומה מתחתנו, זו של השכנה המעצבנת, שתמיד צועקת עלינו שאנחנו עושים רעש ודופקת עם המטאטא בתקרה שלה שהיא הרצפה שלנו. לקומה של השכן עם המשקפיים הגדולים, שפעם עבד במודיעין ויודע המון סודות ולא מגלה לנו כלום, מתאים העציץ הגדול עם הענפים הרבים, כדי שהוא יוכל להסתיר שם דברים אם יצטרך. לאמא לא היה אכפת איפה אשים כל עציץ, בעיניה כולם מוצלחים, בעיקר בגלל העובדה הפשוטה שלא יהיה צורך להשקות אותם, כי הם לא אמיתיים.
בטח כבר הבנת כבר, אדוני החוקר, שאמא שלי היא בוועד הבית. ולא סתם בוועד הבית, אלא היושבת ראש שלו. היא טוענת שהיא היחידה שאכפת לה מה קורה בבניין ושהיא לא מוכנה לגור בדיר חזירים. אף פעם לא ראיתי איך נראה דיר חזירים, אבל בטוח שאמא מגזימה. אצלה כל חתיכת נייר שנופלת על הרצפה הופכת את החדר לדיר חזירים. פעם חשבנו — כל הילדים — לקנות לה ליום ההולדת כמה בובות קטנות של חזירים ולפזר אותן בבית, אבל אבא אמר שזה בכלל לא מצחיק ושלא נעז לממש את הרעיון.
אצל אמא שלנו, כמו שהבית צריך להיות נקי ומסודר, כך גם חדר המדרגות צריך להיראות. אוי לילד שיזרוק עטיפה של מסטיק על הרצפה לידה. אני מודה שזה די נעים שהכניסה לבית שלנו יפה ונקייה, גם העציצים, אבל הכי יפה הוא לוח המודעות בכניסה לבניין. אמא קיבלה מהאגודה לתרבות הדיור לוח מודעות יפה ותלתה אותו בכניסה, ליד תיבות הדואר. כמובן שהאחים שלי צחקו עליה ושאלו אם נתלה שם את תורנות הזבל שלנו, אבל אמא אמרה שזו יכולה להיות דרך נחמדה לשמור על קשר עם השכנים (לא עם כולם אני כל כך רוצה לשמור על קשר, אבל זה לא קשור).
בהתחלה אמא תלתה שלט עם ברכת מזל טוב לשכנים מדירה 4 לכבוד הולדת בתם התינוקת. כך כולם ידעו לברך אותם ויש כאלה שאפילו נכנסו עם עוגה או עם מתנה קטנה. אחר כך הילדים מדירה 7 כתבו פתק: "אבא, ברוך שובך מהמילואים!" וכך אנשים ידעו על מה לדבר עם אדון דנוך מדירה 7 כשפגשו אותו במדרגות. פעם אחרת הופיעה ברכה ליום הולדת, או ברכה למי שהתחיל עבודה חדשה, וכולם אוהבים לקרוא את החדשות של השכנים.
פעם אחי דידי כתב לאחי גל פתק ברכה גדול לכבוד ציון טוב שקיבל באנגלית...
אדוני החוקר, אני מקווה שהתיאור שלי לא ארוך מדי, אבל כל זה הוא רקע כדי שתבין מה קורה אצלנו בבניין, וכדי שאוכל לספר לך על הפתק שהיה תלוי על לוח המודעות.
כי משם הכול התחיל.
דידי:
לפני שאנחנו מתחילים אני רוצה להבהיר, אדוני החוקר, שזה ממש דחוף למצוא את החשוד. הוא זריז, מוכשר, מתוחכם ובעל אלף זהויות. מאז נעלם פתאום, אי אפשר ליצור איתו קשר ואף אחד לא ראה אותו. אנחנו חוששים שהוא הרגיש שעלִינו עליו ולכן הוא מסתתר. המשפחה שלי דואגת ואחותי אפילו מפוחדת. אם הייתי בשטח מתחילת האירועים, בטח הייתי עולה עליו קודם ושם לב שמשהו לא בסדר איתו. אבל אני הייתי מחוץ לעיר, והוא הצליח לשטות במשפחה שלי יותר מדי. אנחנו אפילו לא יודעים מה כוונתו ומה הוא זומם. אנחנו חוששים שזה משהו גרוע, אולי מסוכן.
הבאתי איתי תמונות. יש כאן כמה צילומים שלו בתחפושות שונות. לא יהיה פשוט למצוא אותו. הבנאדם לובש ופושט צורה באותה מהירות שאנחנו מחליפים גרביים. אני חושש שהוא מסוכן, אז בבקשה תזדרזו. אני יודע שלפעמים חקירות יכולות לקחת הרבה זמן.
אבל לנו אין הרבה זמן.
הוא יכול להפתיע.
גל:
הכול התחיל מפתק קטן שהיה תלוי על לוח המודעות בכניסה לבית שלנו. בהתחלה בכלל לא שמנו לב שהוא תלוי שם. הוא היה קצת מקומט, קצת קרוע. באותיות קטנות ועקומות היה כתוב עליו:
אבי, מזל טוב לבת המצווה
יש אצלי מתנה מיוחדת. את מוזמנת לקבל אותה.
(גם דידי וגל יכולים לבוא).
אביגדור
אני יודע שזה נשמע מוזר, שאבי חוגג בת מצווה. בן הרי חוגג בר מצווה.
אבל קודם כול, זה לא הדבר המשונה היחיד שיש בסיפור שלנו, ודבר שני, זה בכלל לא משונה. שום בן לא חוגג בת מצווה.
כי אבי הוא שמה של אחותי.
שמה אביטל, אבל כולנו קוראים לה בקיצור אבי, אפילו שזה נשמע שם של בן.
לי קוראים גל, וישנו גם דידי, אחינו הבכור.
גל הוא קיצור של יגאל, ודידי הוא אירוך של דוד. בכלל, אצלנו במשפחה אוהבים לשנות את השמות המקוריים כמעט לכולם.
וישנו גם אחינו הקטן, בן ארבע, ששמו יואב.
אמא שלי קוראת לו יואבי, או בקיצור: אבי.
אז הוא אבי הקטן ואחותי היא אבי הגדולה.
פשוט, לא?
אז אביגדור הזמין את אבי הגדולה לקבל מתנה לכבוד בת המצווה שלה, וכתב שגם אנחנו יכולים לבוא. נדיב, האביגדור הזה.
אבי:
השכן שלנו, אביגדור, הוא צלם עיתונות. הוא גם אוהב לצלם סתם, אבל בעיקר הוא עובד ב"סיקור אירועים", כמו שהוא קורא לזה. תמיד יש לו סיפורים מעניינים על מה שקוראים בעיתון, כי הוא צילם אותם. ויש לו עוד יתרון גדול — יש לו דוד שהוא מחבר חידות מקצועי. הוא כותב בכל מיני עיתונים ואפילו מופיע ברדיו ובטלוויזיה בכל מיני תוכניות של "מחפשים את המטמון" או סתם שעשועי לשון בעברית כמו חידות עם "קפד ראשו" ו"קפד זנבו". אתה מכיר את זה, אדוני החוקר?
אתן לך דוגמה. למשל, אם תלך לבית המרקחת, תמצא את עצמך בשיכול אותיות. נו, אתה יודע?
חוקר: אני לא מבין למה את מתכוונת.
אבי: תחשוב רגע. אם תיקח את המקצוע שלך, תכניס לבקבוק ותשקשק חזק, יתערבבו כל האותיות ויֵצא שם של בעל מקצוע אחר, זה שנותן לך תרופות בבית המרקחת.
חוקר: רוקח?
אבי (בחיוך): בדיוק! "רוקח" זה אותן האותיות של "חוקר"! אתה מבין? כאלה מין חידות הוא כל היום ממציא. רוצה עוד דוגמה?
חוקר: אולי לא כדאי...
אבי: חבל, אני דווקא מאוד אוהבת את החידות האלה. אני יכולה לשבת שעות עם חידות ולפתור בלי הפסקה. אתה יודע איך הוא קורא לשלושתנו? "הַיְינו אח"... נכון גדול?
חוקר: אני מציע שנחזור לסיפור...
אבי: טוב, אז אולי אחר כך אני אראה לך עוד כמה דוגמאות. אני בטוחה שתתלהב מזה כשיהיה לך זמן. אתה יודע, אביגדור מנסה לפעמים חלק מהחידות של הדוד שלו עלינו, עוד לפני שהן מתפרסמות. לפי זה הוא יודע אם החידה טובה או לא: אם אני מצליחה לפתור — סימן שזו חידה קלה, אם אני לא, אבל גל מצליח לפתור — סימן שזה מתאים לנוער ולמבוגרים, ואם שנינו לא מצליחים ודידי כן — אז אביגדור מרוצה. הוא יודע שהצליח. סימן שזו חידה ממש קשה, אבל עם מאמץ היא ניתנת לפתרון. חידה למובחרים בלבד.
כי ככה דידי. הכי חכם מאיתנו, אולי בגלל שהוא הכי בכור.
חוקר: אולי כדאי שנמשיך בסיפור...
אבי: טוב, בסדר. אז הלכנו לאביגדור לקבל את המתנה שלי. כמובן שגם דידי וגל באו, אלא מה. אביגדור נראה ממש נרגש. הוא לא הפסיק ליישר איזה קמט בחולצה שלו שנראתה דווקא די מגוהצת, וביקש משלושתנו בביישנות להתיישב על הספה. אנחנו כבר מכירים את הספה הזאת היטב. ספה ישנה שהמזרן שעליו יושבים עשוי מארבע כריות נפרדות. תמיד כשאנחנו נכנסים הכריות ישרות ומסודרות היטב, אבל אחרי כמה דקות, כשאנחנו פותרים עליה תשבצים ומתחילים "לתפוס זווית", כמו שאביגדור קורא לזה ("משולש רחב זווית," עונה לו דידי תמיד, במין טקס קבוע), אז הכריות מתחילות לזוז וליפול. באיזשהו שלב אביגדור מפטיר שהוא מצטער שאין לספה שלוש כריות אלא ארבע, כי ככה זה יוצא מאוד מסובך כמה כריות יש לכל אחד מאיתנו.
גם הפעם הספה היתה מסודרת למופת, אבל הפעם לא השתוללנו עליה ולא פירקנו אותה. איכשהו הרגשנו שזה רגע חגיגי ולא מתאים לבלגן. אביגדור הקריא שיר קצר שכתב:
ובכן, לרגל האירוע הקרב ובא
יום חג לשליש מכם, יום ה'בת מצווה'
הכנתי מין משחק, מתנה צנועה,
ואתם — דידי וגל — תחכו לשנה הבאה.
ואז הוא נתן לי את המתנה.
אתה חושב, אדוני החוקר, שאפשר לקרוא למחברת ישנה ומקומטת מתנה?
לא שחיכיתי לקופסה גדולה ועטופה בסרטים צבעוניים, וגם לא לשרשרת יהלומים. אבל סתם מחברת? פשוטה כזאת, של בית ספר, עם כריכה חומה, שכתוב עליה "שם התלמיד", "כיתה" ו"שם בית הספר"? אני חושבת שכבר אין יותר ילדים שכותבים במחברות כאלה. חוץ מאביגדור, כמובן, אבל הוא לא ילד.
זאת היתה מחברת של חידות ורמזים שצריכים להוביל אותי לאיזה מטמון, וקיוויתי שהמטמון יהיה קצת יותר מרשים מהמחברת.
גל:
ההחלטה הראשונה שלנו היתה, שפותרים את החידות יחד.
ברור, מה.
הבעיה היחידה היתה שדידי היה אמור לנסוע למחנה של נוער שוחר מדע במוזיאון המדע בירושלים. זה מין מחנה כזה למחוננים. ידעתי שלא נספיק לפתור הכול עד שהוא ייסע, ולהמשיך בלעדיו בטח יהיה קשה יותר. אבל לא היתה ברירה. החלטנו לנסות. חשבנו שמקסימום, כאשר הוא יחזור הוא ימשיך לעזור לנו איפה שניתקע, ונגיע יחד למטמון.
היום אנחנו יודעים שהעזרה שלו דווקא לא היתה משהו...
אביגדור הסביר לנו שנוהלי ה"פעולה" מתחלקים לשלושה חלקים:
1. חידות: החידה הראשונה מופיעה בדף הראשון במחברת. הוא אמר ש"אפשר לכתוב בחלק הדף שנשאר ריק את כל הפרטים שתמצאו שקשורים לחידה". מצחיק. "חלק הדף שנשאר ריק" — הכוונה לכל הדף, כי החידה היתה כתובה בכתב קטנטן בשורה העליונה של הדף בלבד...
גם את החידות הבאות שנמצא בהמשך, הוא אמר, נעתיק למחברת. נמצא אותן במקום שכתב החידה יפנה אותנו אליו.
2. רמזים: אם מסתבכים עם החידות, אפשר להיעזר ברמזים: אביגדור הבטיח להשאיר לנו מדי פעם רמזים בלוח המודעות, ואמר שנוכל גם לפנות לאחד מהאנשים המופיעים ברשימה בסוף המחברת, והם יעזרו לנו.
3. צילומים: עלינו להביא "הוכחות" שפתרנו את החידה נכון. לכן צריך להצטלם ליד כל מקום שמוזכר בחידה, ובמקום שמוחבא בו הפתק החדש.
אביגדור אמר לנו שאם ניתקל בבעיות, אפשר יהיה להתקשר אליו בכל שעה. הוא אמר שהוא מעדיף שאחד מאיתנו ירכז את השאלות ויפנה אליו בעת הצורך, כדי שלא נפריע לו יותר מדי בעבודה.
נראה לי שאבי די רצתה בתפקיד, אבל אביגדור פנה אלי ואמר: "זה בסדר מבחינתך שאתה תהיה איש הקשר?" ובלי לחכות לתשובה שלי, אמר שייתן לי משפט סודי, שאם אגיד אותו למזכירה במערכת העיתון, היא תדע שצריך להעביר אליו את השיחה גם אם הוא עסוק מאוד. וזה מה שהוא בדרך כלל.
בטח אתה סקרן לדעת מה היה המשפט הזה, לא? אתה בטח... סליחה, איך לקרוא לך? החוקר? אדוני?
חוקר: אתה יכול לקרוא לי פשוט יוסף.
גל: טוב, יוסף, אז אני אגלה לך מה היה המשפט הסודי, אפילו שזה אמור להיות סודי. אם יש לך ידע כללי רחב, אולי זה גם יעזור לך להבין את כתבי החידה מהר יותר ממה שלקח לנו להבין.
המשפט היה: "וייס השען רוצה לדבר איתך."
דידי:
מיד הבנתי שאני צריך לקחת את העניינים לידיים.
קלטתי מה אביגדור מנסה לעשות, ואיזו מתנה הוא מתכנן לאבי.
זה קצת מעצבן שרק לה יש בת מצווה. עד היום הכול עשינו יחד. היו לנו ימי הולדת משותפים, התחלקנו בינינו במתנות ובממתקים. אז מה פתאום שעכשיו, לקראת הבת מצווה שלה, לא נהיה שווים? נראה לי שזה דווקא מצא חן בעיניה שהיא מקדימה אותנו בשנה ושהיא במרכז העניינים, ואותנו, הבנים, קצת שוכחים.
לך, מר חוקר, אני יכול לומר, בינינו, שנראה אותה בשנה הבאה. נראה איך היא תרגיש כשלנו יהיה בר מצווה והיא לא תעשה איתנו מסיבה, ולא תעלה בשבת לתורה ולא יזרקו עליה סוכריות — נראה אותה מרגישה בנוח בצד. אם אתה שואל אותי, היא בטח תבקש מאיתנו בכל זאת להשתתף ותלך לבכות לאמא ואבא שיקנו גם לה תפילין.
בקיצור, החלטתי להעתיק את החידה בלי שאבי תשים לב, ולנסות לפענח אותה לבד. זה נראה לי רעיון נחמד מאוד שאני אפתור אותה לפניה (יש סיכוי טוב, כי היא קצת... איטית משהו) ואמצא לפניה את המטמון, ואגנוב לה אותו כמו אפיקומן, ואם היא תרצה אותו — היא תצטרך להתחנן יפה יפה שאסכים לתת לה אותו, ועד אז אני כבר אחשוב תמורת מה. ואולי זה יהיה לקח טוב לכל מי שחושב שאפשר להפריד בינינו ולעשות משהו מיוחד רק לאחד מאיתנו. הגיע הזמן שכולם יבינו שאנחנו שלישייה, ושלישייה זה לא סתם חברים טובים או שותפים, זה אפילו לא תאומים, שלישייה זו חבורה בלתי ניתנת להפרדה ואנחנו עובדים רק ביחד. שיהיה ברור.
זו גם הסיבה שהסכמתי לבוא לכאן, לחקירה. כי אתה מבין, מר חוקר, אני לא הייתי שותף לרוב ההתרחשויות האחרונות ואני לא יודע אם אני יכול לתרום הרבה לחקירה. אבל שלישייה זו שלישייה, ואם השְׁנִישִׁים שלי באים להיחקר, אז גם אני. אתה יודע, אדוני החוקר, מה זה שְׁנִישִׁים? שְׁנִישִׁים זה קיצור של "שני השלישים האחרים של השלישייה", שזה ביטוי ממש ארוך ומסורבל. לא שמעת על זה אף פעם? זה בסדר, אתה עוד תתרגל אלינו.
גל:
חשבתי שעד שדידי יחזור מירושלים נגמור כבר לפתור את כל החידות וזה יהיה ממש כיף, כי כשהוא בסביבה, המוח של כולנו הולך לישון. הוא חושב כל כך מהר, שאנחנו רק מפריעים לו כשאנחנו עושים משהו יחד. לכן חשבתי שזה ממש יצא טוב שהוא צריך לנסוע, כך אבי תוכל לנסות לפתור בעצמה את המתנה שלה. ואם היא לא תצליח, אז אני אעזור לה קצת. כי בסך הכול גם הראש שלי בסדר, רק שהוא לא כל כך משוכלל כמו הראש של דידי.
אביגדור שאל אותי אם אוכל לעשות לו טובה ולשלוח בעבורו איזה מכתב. זה קצת דחוף לו והוא לא יכול לצאת עכשיו. בדרך לתיבה האדומה שבפינת הרחוב ראיתי שהמכתב ממוען לדוֹד שלו, זה שהוא חידונאי. חשבתי שאולי זה איכשהו קשור אלינו ולחידות שלנו.
אז החלטתי לפתוח את המכתב בזהירות ולראות מה כתוב בפנים.
אני יודע שזה לא הכי בסדר להציץ למכתבים של אחרים ולא עשיתי את זה אף פעם. אני מבקש שלא תגלה לאף אחד מה שעשיתי, טוב? פשוט היה לי קשה להתגבר וממש רציתי לראות מה הוא כותב לדוד שלו. קיוויתי שהוא לא יכעס עלי שפתחתי את המכתב, אם הוא בכלל יגלה שפתחתי. כי אני יודע לפתוח מעולה בלי שאף אחד יראה.
וזה מה שהיה כתוב במכתב:
(גל מוסר לחוקר דף, והחוקר מחתים אותו בחותמת גדולה שעליה כתוב: "מכתב מספר 1".)
מכתב מספר 1:
ספס בשז עשחט!
יאמ ל שזל אסטת.
גחפפע יעתא שאת תיפטע.
לב צע שזאשק — לויט אעבישת מנספא.
גטלע אש ילויט אדבפת האשעב
לספפק הא עעבית.
בשארפג.
כפי שאתה רואה, יוסף, אי אפשר להבין כאן כלום. לכן הבנתי שהמכתב כתוב באיזה צופן. אבל לא הבנתי למה. מה, כתובים שם סודות? ולמה הוא מפחד שמישהו יקרא את מה שכתב? מי יכול לקרוא אותו בכלל? לרגע נבהלתי שאולי הוא כתב כך, כי חשב שיש סיכוי שאפתח את המכתב. אבל זה לא הגיוני. למה שיחשוד סתם כך בילד נחמד ותמים שיעשה כאלה דברים? למה שיעלה בדעתו שאני בכלל מסוגל לחטט לו במכתבים?
העתקתי בזריזות את המכתב הקצר לדף אחר (זה ההעתק שנתתי לך עכשיו) והזדרזתי לשלוח את המכתב. רציתי להיפטר ממנו. לא רציתי שיישאר אצלי. אם הוא שולח משהו בכתב סתרים, סימן שיש בזה משהו חשוב ובטח דחוף. חוץ מזה אם אני אתעכב והמכתב לא יגיע מיד, יש סיכוי שהוא יחשוד בי ולא ייתן לי לעשות לו שליחויות אחרות, ואולי לא ייתן לי להיות איש הקשר שלו.
ניסיתי לפתור את הכתוב לפי צופן א"ת ב"ש. אתה בטח יודע על מה אני מדבר. זה צופן פשוט שכולם שמעו עליו. מי לא מכיר. האות האחרונה היא בעצם הראשונה, האות שלפניה היא השנייה וכן הלאה. בכלל, אני זוכר את הצופן הזה טוב כי פעם שיחקנו בזה בין החברים וניסינו לראות איך השמות שלנו יוצאים באתב"שית. לי לא יצא משהו, אבל לחבר טוב שלי שקוראים לו תום יצא "אפי", ומאז אנחנו כולנו קוראים לו כך. המורים לא מבינים אף פעם איך ילד שביומן כתוב ששמו תום, מסובב את הראש בעיקר כשקוראים לו אפי. ממתי אפי זה קיצור או שם חיבה של תום? לפעמים הם שואלים אותו אם השם השני שלו זה 'אפרים', ומורה אחד אפילו הסביר לו שהוא לא צריך להתבייש בשם כזה... קטעים עם המבוגרים האלה.
אז אתה מבין, יוסף, שאת הצופן הזה אני לא יכול לשכוח כל כך מהר...
והנה, זה מה שיצא בצופן א"ת ב"ש:
(גל מגיש לחוקר דף. חותמת.)
חוח שבע זבסנ!
מתי כ בעכ תחנא.
רסווז מזאת בתא אמונז.
כש הז בעתבד — כפמנ תזשמבא יטחות.
רנכז תב מכפמנ תקשוא צתבזש
כחווד צת זזשמא.
שבתגור.
חוקר: אבל אי אפשר להבין כלום.
גל: נכון. בדיוק. סימן שהצופן הזה לא מתאים. ראיתי שלא יוצא כלום, אז ניסיתי שוב. חשבתי שאולי כתבתי מהר מדי ועשיתי טעות. ליתר ביטחון לא סמכתי על הזיכרון שלי, ועשיתי לי "מפתח" לפענוח. כתבתי שתי שורות: באחת כתבתי אל"ף־בי"ת לפי הסדר, ובשנייה, מתחתיה, את האל"ף־בי"ת בסדר ההפוך. כך:
א ב ג ד ה ו ז ח ט י כ ל מ נ ס ע פ צ ק ר ש ת
ת ש ר ק צ פ ע ס נ מ ל כ י ט ח ז ו ה ד ג ב א
ושוב ניסיתי לפענח.
עדיין לא קרה כלום.
הבנתי שצריך כנראה לחשוב על משהו אחר.
נזכרתי בצופן אחר, די דומה. אני לא זוכר איך קוראים לו, אבל במקום לכתוב בשורה השנייה את כל האל"ף־בי"ת הפוך, חוצים את האל"ף־בי"ת לשניים, את אחת־עשרה האותיות הראשונות כותבים בסוף ואת אחת־עשרה האותיות האחרונות כותבים בהתחלה. כך:
אבגדהוזחטיכ למנסעפצקרשת
למנסעפצקרשת אבגדהוזחטיכ
חוקר: אלב"ם.
גל: מה?
חוקר: קוראים לצופן הזה אלב"ם. אל"ף זה למ"ד, בי"ת זה מ"ם.
גל: באמת? לא ידעתי. סתם ניסיתי. כתבתי מעל המילה המקורית את הפענוח שלה לפי הצופן החדש, והמילה הראשונה הצליחה לי: דוד!
המשכתי. המילה השנייה: מיצ'. או־או, זה כבר יכול להיות טעות. אין מילה כזאת.
בכל זאת המשכתי הלאה: — ה־י־ק־ר!
אז זהו זה! כנראה זה הצופן הנכון.
המשכתי לפתור עד סוף המכתב, וזה מה שיצא:
(חותמת. החוקר כותב בראש הדף:)
מכתב מס' 1 (פענוח):
דוד מיץ' היקר,
שלב א' יצא לדרך.
נקווה שהכל ילך כשורה.
אם זה יצליח — אפשר להמשיך בגדול.

נראה לי שאפשר לסמוך עליהם.
אדווח על ההמשך,
מילטון.
הייתי כל כך מאושר שהצלחתי, שהתחלתי לקפוץ ולרקוד סביב עצמי. אני מקווה שאף אחד לא הסתכל עלי, בטח נראיתי כמו משוגע. זה היה ממש כיף! הרגשתי שמזל שאני אוהב חידות וצפנים וכל מיני שטויות כאלה. הפעם השטויות האלה עזרו לי מאוד!
אבל עדיין לא הבנתי: מכתב של מי שלחתי? מי זה מילטון? ולמה הוא קורא לדוד שלו מיץ'? וגם תוכן המכתב לא היה ברור בכלל — מה צריך להצליח ועל מי הוא סומך?
אבי:
החידה הראשונה שהיתה במחברת נראתה ממש פשוטה.
אפשר להקריא לך אותה, אדוני החוקר?
חוקר: ודאי.
אבי:
חידה ראשונה
המקום צר והשלטון אכזר.
היציאה מן החומות היתה בעידודו של השר.
החומה בחלקה נחרבה, אך המגדל על יד השער נשאר.
בראשו — תפארת לשליט,
ממנו יוצאת הדרך הראשית.
בה הלכה גם האתון.
דווקא נראה לנו באופן כללי שהפתרון די פשוט:
היציאה מן החומות — זו ודאי היציאה מן החומות בעיר העתיקה בירושלים. למדנו בשנה שעברה בכיתה שכאשר היה מאוד צפוף בתוך החומות, התחילו להקים שכונות חדשות בחוץ.
גל אמר שכל תינוק יודע ש"השר" זה כינוי למשה מונטיפיורי, והוא התחיל לשיר את הפזמון של השיר "והוא עלה למרכבה", וזייף בכישרון רב את השורה החוזרת: "וכל הכבוד לשַׂ—אַאַאַ־אַר, וכל הכבוד לשר!"
אני אמרתי שאני בטוחה שהשער הוא שער יפו, כי ממנו יוצאת הדרך הראשית המובילה ליפו, וגל הוסיף שזה כמו שער שכם, שגם הוא נקרא כך כי הדרך שיוצאת ממנו מובילה לשכם, ושנינו חשבנו שברור שהמגדל הוא מגדל דוד. דוד המלך הוא כנראה השליט של אותה תקופה שבחידה.
אבל לא ידעתי איזה קישוט יש בראש מגדל דוד, ועוד כזה שהוא "תפארת לשליט". גל אמר שבטח הכוונה לפעמון. כמעט בכל מגדל בירושלים יש למעלה פעמון.
גל אמר שבכלל, בירושלים יש המון פעמונים.
בכלל, אדוני החוקר, גל מאוד אוהב להגיד "בכלל". כבר שמת לב לזה?
הופתענו שהחידה כל כך קלה. כולם לומדים על היציאה מן החומות במולדת, בכיתה גימ"ל או דל"ת. כמעט כולם היו בטיול בירושלים בטחנת הרוח ובמרכבה של מונטיפיורי. חוץ מ"האתון", שאין לי מושג למה הכוונה, נראה לי שפתרנו הכול.
בליבי חשבתי שזה מזל גדול שדידי לא איתנו. אם הוא היה רואה את כתב החידה, הוא לא היה צריך לחשוב אפילו שנייה. אם אני פתרתי אותו בקלות, אז הוא ודאי היה פותר אותו כהרף עין, ובטח היה מעיר מיד איזו הערה מזלזלת על קושי החידה שמתאימה לקושי ההבנה של מי שקיבל אותה במתנה...
לומר את האמת — התפלאתי על אביגדור ואפילו קצת נעלבתי. זה כל מה שהוא חושב שאני מסוגלת לפתור?
דידי:
טוב, לא מפקירים סתם אחים. אז לפני שנסעתי לירושלים, ניגשתי לאביגדור, וביקשתי ממנו להעתיק את שאר החידות ואת כל הרמזים, כדי שאוכל לנסות לחשוב עליהם כשאהיה בירושלים. אני בטוח שעד שהם יגיעו לכתב החידה השני או השלישי, אני כבר אגמור לפתור את כולם. אולי אוכל לעזור להם במה שיתקשו. אביגדור הסכים, בתנאי שלא אספר להם ולא אגלה להם לפני הזמן את החידות הבאות. הוא אמר שהוא רוצה שהם יקבלו אותן לאט לאט.
מה לעשות, אני דווקא אוהב לעבוד מהר מהר.
כבר בנסיעה לירושלים דפדפתי בשורות שהעתקתי מהמחברת של אביגדור ובאמת התפלאתי. נכון שאבי פותרת חידות יותר לאט משנינו, אבל בכל זאת, זה נראה לי די קל. עוד לא הספקתי לעבור על כל החלקים של החידה, אבל במבט ראשון זה נראה לי ממש קל: עיר מוקפת חומה, היציאה מן החומות, השר, המגדל, נו באמת. אחת ועוד אחת שווה העיר העתיקה בירושלים. מי לא יודע.
האמת היא שלא חשבתי שאביגדור ישלח אותם לפתור את החידות בירושלים. מה, הוא התכוון שהם ייסעו כל יומיים מתל אביב לירושלים לחפש רמזים במקומות שהוא בחר? אני לא זוכר שהוא אמר משהו על כך שהחידות נמצאות במקום מרוחק מהבית. הצטערתי שלא אני נבחרתי להיות איש הקשר, כי אז הייתי מצלצל אליו לשאול למה הוא לא אמר מראש שהכול בירושלים.
הבנתי שאם באמת הרמזים מפוזרים כאן, בירושלים, אזכה כנראה בקרוב לביקור של השְׁנִישִׁים שלי. דווקא אמרו לנו שאין ביקורים במחנה הזה...
במחשבה שנייה:
אולי בכלל אביגדור תכנן את זה כך כי הוא ידע שאני נוסע למחנה בירושלים?
אז רק אספר לך, אדון חוקר, על המחנה שלנו בכמה מילים. זה היה מפגש של תלמידים מחוננים מכל הארץ, שרצו לבוא ללמוד דברים מעניינים במדע ובטכנולוגיה, והיו מוכנים לוותר בשביל זה על כמה משחקי מחשב וכדורגל וקצת ים, כי כידוע, בי־ם אין ים. (מצחיק, נכון?)
בעצם, זה לא בדיוק לוותר, כי במקום ים הלכנו לבריכה, כדורגל גם אנחנו שיחקנו לפעמים, ומשחקי מחשב — היו לנו הכי טובים שיש בארץ! לכל אחד מאיתנו היה סימולטור אישי. אתה יודע מה זה סימולטור, מר חוקר? זה מחשב משוכלל, שכאשר מתיישבים לידו שמים אוזניות גדולות ומרכיבים משקפיים מיוחדים, ומתנתקים מהעולם. זה מדהים. אתה נכנס לתוך עולם שהמחשב רוצה להכניס אותך אליו. אתה שומע קולות ורואה דברים מזוויות מיוחדות כאלה, שאתה מרגיש כאילו אתה ממש בתוך מטוס או חללית, או מה שזה לא יהיה.
האמת היא שבהתחלה קצת נבהלנו. התיישבנו בפעם הראשונה ליד הסימולטורים והיינו בטוחים שאנחנו הולכים לעוף לחלל עם חללית מיוחדת ותכף ננחת על הירח או על המאדים, ופתאום מצאנו את עצמנו יושבים ב... אל תצחק עלי, אדון חוקר, ישבנו בתוך... אל תגלה לאחים שלי, טוב, אדוני החוקר? ישבתי בתוך כרכרה של נסיך מצרי... בגלל שהנושא של המחנה כולו היה כלֵי תחבורה, הם החליטו להתחיל מהכלים הכי עתיקים. אז תאר לך שאני חשבתי שאני הולך לעוף בין כוכבים, ובסוף מצאתי את עצמי רוכב על כרכרה רתומה לסוס פזיז, מנהל מלחמה וזורק אבנים מול אויב... לפעמים אפילו התקדמתי, וכבר היה לי חץ וקשת! אבל להפתעתי זה דווקא היה מעניין מאוד, וכמובן שניצחתי! הצלחתי להשיג שיא בזריקת אבנים ומטילי ברזל יותר מכל אחד אחר בקבוצה, וזה לא היה כל כך קל, כי הייתי צריך להילחם תוך כדי נהיגה ברכב הזה, שהיה מאוד לא יציב ועם כל אבן שעליתי עליה כמעט התהפכתי לגמרי.
כל היום הראשון במחנה היה שייך לתקופה העתיקה: הייתי לוחם מצרי ואיש קרב סיני, וגם רץ שכרכרה רתומה לגבו. זה היה מעייף מאוד.
למזלי לא הייתי צריך לחכות אלפיים שנה כדי להתקדם לכלי תחבורה מהירים יותר.