עפרון חרום
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉

עוד על הספר

ד"ר עליזה פלורנטל היא אומנית רב-תחומית, משוררת וצלמת. בעלת סטודיו משאבים, שבו היא מטפלת באמצעות יצירה והבעה

תקציר

את הסיפור פותח תרנגול-הודו, והוא המספר על מה שאירע בליטא - עד לחתימת המאורעות.
בין דפי הספר קמה לתחייה, בלשון צבעונית ורווית הומור, עיירה קטנה ליד קובנה על תושביה. בקרב תושבי העיירה: הרב חיים קלבנוב, רעייתו פרידה ובתם לנה - שלושתם ניספו בשואה, ב-ונג´יגולה, מקום שבו לא נותרו יהודים חיים.
עלילת הספר ´עפרון חרום´ מתרקמת תוך שילוב של עליצות וכאב, מציאות, דמיון וכמיהה.

פרק ראשון

קדיש — במקום פרולוג
 
לא לכל דבר יש סוף, הרבה עניינים נשארים לא פתורים, כמו... שלוליות שלא נעלמות בקיץ הליטאי. בשלוליות רואים בתים הפוכים, גגות למטה, שערים למעלה, שבשבות למטה, גינות למעלה, אנשים שהולכים על הכובעים שלהם, רק המגן דויד נשאר כמות שהוא. אלא ששוב אני משמיע קול תרנגולי חורק... וכך מקדים את המאוחר.
 
רציתי לשתף אתכם בתקופה שלפני המלחמה, של ימים טובים במשפחה שלנו, בבית הקטן, בעיירה ליד קובנה, שלא נשאר ממנה זכר.
 
אמרו עלי שאכלתי מהשולחן, זה נכון, אני גבוה באופן יחסי. כשהרעב מציק, אני אוכל גם מתחת לשולחן... ותאמינו לי, מצאתי דברים טובים. טוענים שאנחנו מכוערים וטיפשים ורק סוף אחד מתאים לנו. לי, באופן אישי, היה מזל. למעשה הביאו אותי למשפחה במטרה ברורה... אני מצטמרר כשאני נזכר בזה... התרוצצתי מפה לשם ונכנסתי למטבח. פרידה, עמדה ליד השיש... אוחזת סכין, קשה לי לשחזר מה בדיוק קרה באותו רגע, אולי זה הגובה שלי. היא התבוננה בי, כאילו בגובה העיניים, זה היה רגע מכריע, כל החיים שלי חלפו לנגד עיניי. ניצלתי ממוות.
 
פרידה החליטה שבינתיים אשאר בבית ולא אובל לשחיטה. וכך, בוקר אחד, נכנסתי למשפחה שאהבה אותי כמו בן, חוץ מהרב... רב חיים, שהסתייג ממני, ואחר כך כבר חייך כשראה אותי. נשארתי בזכות פרידה. ליוויתי את המשפחה מספיק שנים כדי לקלוט את האווירה. נעשיתי הינדיק ליטאי. עם הניסיון שצברתי אני יכול לומר שמשפחה כזאת לא פוגשים כל יום — חמימה, אוהבת, אמיתית, למרות שפה ושם שיקרו, למען שלום בית... אני נשמע כבר כמו איזה תרח זקן... בזכות חוש ההומור הבריא שלהם השאירו אותי בבית, היו להם צחוקים שממש הפילו אותי מהשולחן. פרידה היתה צוחקת ובוכה בבת־אחת, מנגבת את הדמעות, ואז כולם התפוצצו מצחוק ביחד, אולי השאירו אותי כי הצחקתי אותם. מי יודע? לא אכפת לי. קיוויתי להישאר בבית הזה עד הסוף, אבל לא התכוננתי לסוף מסוג כזה, אף אחד לא היה יכול לדמיין....
 
למרות שקולי נחלש... אני תרנגול בר מזל, כבר גיליתי לכם שבזכות הגובה שלי ואהבתה של פרידה אכלתי ישירות מהשולחן, ומי שאוכל עם המשפחה נהיה חלק ממנה. לאף אחד מהחברים שלי לא היה מזל לחיות בבתים ולאכול מהשולחן. בדרך כלל תרנגולים חיים בלולים צפופים, לא ממש חיים, והרוב מובאים לשחיטה. בעיקר תרנגולים חולים וזקנים. מעטים הסתובבו בחצרות.
פרידה היתה טובה אלי... אשה חרוצה, שלווה, ולא כל כך חזקה... קרה לפעמים שהתיישבה לתקן גרביים או איזה חור בבגד. היו לה, מה שאומרים, ידיים עסוקות... לפתע ראיתי איך הגרביים נוקדו ביהלומים. זה קרה רק כששנינו היינו לבד בבית.
היה שקט כמו בשבת בבוקר. היא מחתה את הדמעות, שהסתירו לה את קוף המחט, תוך שמילמלה: 'נו, נו, הרי אי אפשר להשחיל חוט כשיש דמעות'...
הכרתי אותה מקרוב. מעציב לדבר עליה... הרי התכוונתי להדגיש דווקא את הרגעים המשעשעים. אלא שביום אחד הכל נגמר.
 
לא אקדים את המאוחר. אתן לנכדה של פרידה לדבר. יום אחד פרידה נעשתה סבתא בלי ידיעתה, למרות שלא האמינה, בחלומות הכי ורודים שלה, והיו לה הרבה כאלו, שיבוא רגע מיוחד כזה. שמישהו יזכיר אותה... יספר עליה סיפור.
 
האם הסיפור אמיתי? כן, ברובו. ההתחלה היתה משעשעת לפעמים. ובאשר לאמצע... עליו תספר הנכדה... והיא, איך לומר... מבינה לנפש החיות, כמו הסבתא שלה... גם אותי היא מבינה, היא ציירה אותי ואת העיירה ממש כאילו היתה כאן, בונג'יגולה... למרות שלא ביקרה כאן מעולם, היא תכננה לבקר, אולי הנכדה פוחדת לבוא למקום כזה שאף אחד לא רצה לבקר אותו... אבל אני רק תרנגול, לא פסיכולוג. כשהנכדה תגיע לאדמת ליטא היא תהיה מופתעת. השכונה השתנתה, במקום החנות של הקצב יש עכשיו סוכנות נדל"ן, במקום שבו היתה מספרה הקימו מכולת, מוכרים שם די הרבה וודקה. השכנים התחלפו, נשארו אחד או שניים, שבטח כבר לא רואים ולא שומעים. אחד השתגע. במקום הבתים הקטנים שנהרסו, נבנו בתים חדשים. הבתים הלבנים הפכו אפורים, הטיח התקלף. העיירה מסתירה משהו איום ונורא. הנוצות שלי סומרות מלחשוב על מה שקרה.
 
נשארה מעט נשמה, לזה אין להתכחש. את הנשמה לא רואים, אבל כשממש רוצים ומתכוונים... מרגישים אותה. והנכדה הזו, כשהיא תבוא, היא תגלה... יש לה חושים... כמו לפרידה. האמת, כל מי שאוהב חיות מפתח אמצעי זהירות, והחושים שלו מתחדדים. כן, היו לנו יחסים מיוחדים. פרידה הודתה שהיא למדה גם ממני. היא היתה מדברת אלי, בעיקר בלילות. היו בינינו יחסים הדדיים, היא לא הסתכלה עלי מלמעלה. יום אחד, כשהרגישה שהנכדה כותבת עליה, התעוררה לפתע. איזה כוח אדיר משך את פרידה לומר דברים שלא הצליחה לומר בחייה הקצרים.
 
אני לא תרנגול בְּשֹוֹרוֹת. הסיום היה עגום, זה נכון, למערכה האחרונה אין להתכחש. אבל אני, כמו שהבטחתי, רציתי להדגיש את ההתחלה והאמצע. את הסוף אי אפשר למחוק, הוא כבר כתוב בספרים. בכמה מהם טייחו את ההיסטוריה. נו, בטח, הרי לא יכלו לכתוב מה שהליטאים האכזריים עשו באמת. איזה פרצוף יהיה להם, לאנשים שגרים עכשיו בבתים של היהודים?
אני טוב בהתחלות, לא בסיומים. התחבאתי מתחת לשולחן, כשכל אנשי העיירה יצאו בשקט בשיירות, מחזיקים ביד אחת ילד ובשנייה מזוודת עור. נעלמו. ביער. הליטאים הכירו את העומק של היערות וידעו שאף אחד לא ישמע ולא יראה מה עשו שם... החוליגאנים. על זה תספר הנכדה, השמועות היו שכל המשפחה שלי נספתה ואני, שהייתי בן בית, נשארתי בודד.
 
אבל לא ככה אני רוצה לסיים. אני רוצה לספר לכם על השלווה, על העז שהסתובבה בחצר, עז חולבת לבנה עם פרצוף חייכני, נושאת פעמון נחושת, ועל הפרה שרעתה בחצר, על המשפחה, ובעיקר על פרידה. עליה חבל לי במיוחד, כי היא היתה ונשארה מאד קרובה אלי, אשה נפלאה, לא כולם ראו את כל הצדדים שלה. היא אהבה לקרוא, שמעה מוסיקה, בישלה טוב, טיפלה בכביסה, תפרה, כל דבר עשתה במסירות, בוקר וערב, גם כשהיתה עסוקה או עייפה. כשאחד הילדים היה חולה, תמיד היתה מוצאת רגע זמן, מגיעה אלי, על בהונות, מנגבת ידיה בסינר הפרחוני, ולוחשת:
"אוי... אוי... הינדיק שלי... שלא אשכח... בטח לא אשכח... איך אשכח..."
לפעמים, כשכבר ירדה החשכה... הרי ישנתי בחוץ, חוץ מלילה אחד, אבל זה כבר סיפור אחר. היה קר... והיא, פרידה היקרה, היתה מביאה לי שאריות אוכל משובחות, קצת בשר, רבע תפוח אדמה עם מעט שמאלץ ובצל סגלגל, ירקות מאודים, ולפעמים אפילו זנב של דג מלוח.
הליטבאקעס, אוכלי דגים מלוחים, אפילו את הזנב הם אוכלים, לא משאירים חתיכת עצם. הילדים שלהם שיחקו 'אחת, שתיים, שלוש, דג מלוח'... והתחבאו... הליטאים אומרים אחד לשני 'תביא לי אַ שְטִיקָאלֶע בְּרוֹיט מִיט אַ שְטִיקָאלֶע... הֶרִינְג...' הכל חתיכות קטנות, של לחם ודג מלוח וככה הם חיו טוב... מהחתיכות הללו... את זה אני יכול לגלות לכם, כי אני ניזון מהחתיכות... בכלל לא רע... זכיתי בשאריות של עוגיות גזר עם ג'ינג'ר. כן, אכלתי רק פעם אחת, הן קשות, מרות ויבשות, העוגיות האלו... שתהרגו אותי אם אני מבין מה הליטבאקעס מוצאים בהן. נדמה לי שקראו לעוגיות טֶייגָאלָאך, שמים את העוגייה בפה, לוגמים תה דרך החורים של העוגייה, זה עושה רעש נוראי של סופה בים, אבל רק ככה העוגיות מתרככות ונימוחות בפה. את הטֶייגָאלָאך הם אכלו עד הפרור האחרון. זכיתי בהן פעם אחת, ביום האחרון שלהם בבית.
 
לליטבאקעס היו חיים צנועים. כמה חבל שכולם הלכו בשיירה באותו קיץ. ביום אחד כולם הלכו. אני, שחייתי ביניהם, הבנתי אותם, בעצם נעשיתי עם השנים ליטבאק. הכל השתנה מאז. אני לא מתפלא על הליטאים הגויים האלו...
 
לילה אחד... לא גיליתי לאף אחד, השער היה פתוח. במקרה, 'או שלא במקרה', היתה פרידה מוסיפה, עפתי מהבית, ריחפתי לסיור זריז במרכז, להשקיף על השכונה, שאנשיה נסתלקו ממנה. הצבעוניות נעלמה, והכל הפך אפור, לבן, חיוור ושקט. ראיתי את המדרכות שרוצפו בשברי מצבות. למרות שאני מסוגל לעוף, אני גם קרוב לרצפה, גיליתי אותיות בעברית, למשל פ"נ... או צדיק או אשת־חיל או סימן של מגן דויד... כמו שאתם מבינים, עם השנים למדתי אות אחת או שתיים, הגעתי עד בית הכנסת, לא האמנתי למראה עיני, הפכו את בית הכנסת לרפת.
 
עברה שמועה שלקחו את כולם, כמה מאות, ללב היער. היערות בליטא עצומים וסבוכים. מרחוק נשמעו הדים של יריות, רעש של אתי חפירה, כמה צרחות, אחר כך שקט. דממת מוות. כמה ליטאים חזרו לעיירה עם הרובים על הגב, מפטפטים כאילו סתם גמרו יום עבודה.
 
והאמת... שזה כבר לא תענוג לחיות ככה... ואם היום שלי יגיע... אקבל אותו בהרכנת כרבולת... אצטרף לחברים שלי מהלהקה, הם מזמן מנקרים עננים... ובכן, הבתים התרוקנו. גם הבית שלנו. זה היה הסוף שלי. כמעט.
 
יום אחד נכנס בחבטת מגפיים בוריס, בעלה של האיכרה מריה... איך שהוא נכנס הביתה, נעול במגפיו המטונפים, זרק את הספרים, החנוכייה, הפמוטים, הכלים, ואפילו את הכד לנטילת ידיים. את השולחן, הכיסאות והמיטות הוא השאיר.
 
אני מרגיש שגם הסוף שלי קרב. איך אני יודע שזה הסוף? זה פשוט, שמעתי איך בוריס צרח לאשתו "תראי איזה שמן ההינדיק הזה... כמה זמן נחזיק אותו? הא? מריה... תעני לי... את לא שומעת... נעשית גם חרשת... הא? זה עולה לנו ביוקר... להחזיק אותו... בשביל מה? בשביל הכרבולת היפה שלו, מריה, מה בעניין צלי טוב? תראי איזה תחת עסיסי יש לתרנגול השמן".
 
מריה הסתכלה עלי, אחר כך עליו, ניגבה את ידיה בסינר וסיננה בלחש: "שמן, ראש בטטה, אוי, בוריס, בוריס, תשתוק כבר, אתה בעצמך שמן כמו חזיר..." בוריס לא שמע אותה. המדורה שהכין מכל הספרים רחשה. הוא נעמד מול האש, חיכך וחימם את כפות ידיו הגדולות ואמר 'אוי, ישו, כמה טוב! יש אלוהים!'
ראיתי את האותיות בעברית מסמיקות ונעלמות באוויר כמו נוצות דקיקות וקלילות. לא נשאר לי חמצן בריאות. תארו לעצמכם, בערב, ליד השולחן, שמתחתיו התחבאתי, יושב בוריס חסר הלב וגס הרוח ולידו מריה המבוהלת.
 
טוב, מגיע הזמן להיפרד, אני מרגיש את זה בעור שלי. אף פעם לא פחדתי כמו עכשיו, הפחד משתק ובגללו קשה להתרכז.
 
שׂרדתי והיה חשוב לי לומר את הדברים, כי האמת, חוץ ממני, לא נשאר יצור חי לספר על המשפחה, השכונה והעיירה. הילדים השובבים היו שואלים אותי אלף פעם: 'מתי אדר?' ואני השתדלתי להגיד 'דר. דר.' תאמינו לי, השתדלתי להיות סבלני... אני, שאכלתי פרורים מהשולחן של הקלבנובים, הרגשתי שאני חייב לומר כמה מילים. להודות להם על השנים הטובות שהיו לי.
 
אבל לא על זה רציתי לספר, אלא על החיים הצבעוניים שהיו, על החום שבלב, על שני הבנים של פרידה שעזבו את ליטא בזמן... האחים נסעו ללמוד בצרפת... זה המזל שלהם. ואחרי שנים, בתו של הבכור התחילה לספר את הסיפור... בסיפור הזה יש לי, סוף כל סוף, מקום מכובד. זה הסיפור היחיד על העיירה שלנו. אף אחד לא כתב עליה. היה לי מזל גדול ורציתי לשתף אתכם בתקופה הטובה שעברה עלי.
 
למרות שאפשר להתחיל את הסיפור מהסוף, הבטחתי שלא אקדים. לקראת סוף הסיפור אני מבטיח להשמיע קול, קוקוריקו תרנגול, להגיד משפטי סיום, לא אעלם, וודאי לא כל כך מהר. אל דאגה. זורג נישט. בסוף מישהו כבר יוריד את המסך.
 
להתחיל מהסוף
 
לסבתא שלא היתה לי, ולא הייתי לה, קראו פרידה. אני קרויה על שמה. למרות, או בגלל, שמעולם לא פגשתיה, השם שלה משׂתרג בשמי. כיום, שנים אחרי מותה, אני מבינה את מקומה של סבתא, מנסה לשחזר את סיפורה של סבתי, לבנות לה ולי בית, וכך להשיב פרקים שנגזלו מקורות חיי. להשיב אינה מילה מתאימה, לא ניתן להשיב, אך מילה זו הכי קרובה למילה להחיות. בבתי הסיפור, ובבדי הציור אפשר להתקרב אליה, כביכול, מבלי לחוש את חום גופה, רק אני המתקרבת.
 
 
אמא של אבא שלי
 
אמרתי 'אמא של אבא שלי', ולא 'סבתא שלי'. המתים היו שייכים למחלקה של אבי, הרי היה זה הוא שאיבד את משפחתו. אני חייתי כמי שעדיין לא גילה שאיבד משהו יקר. התגלית התרחשה מאוחר בחיי. שנים אמרתי 'אבא של אבא שלי', ומעולם לא 'סבא שלי'. הרי הוא לא היה סבא שלי. לא רק שלא ראיתי אותו מעולם, בקושי שמעתי עליו. אבי השותק לא הזכיר את בני משפחתו, כביכול נמחקו.
פעם אחת, כשנתן לי סיכת כסף, עליה עוד יסופר, אמר שקנה את הסיכה לאחותו. המבט שלו היה מסוגף, אך הוא לא הוסיף דבר. באותם ימים יכולתי לומר 'אבא שלי קנה סיכה לאחותו'. מעולם לא אמרתי 'דודתי'. כאילו שלא עברתי מבחן בקשרי משפחה. כאילו חסרות בשפה העברית מילים מסוימות. עד גיל ארבעים אמרתי 'אני קרויה על שם אמא של אבא שלי'. לקראת גיל חמישים התחלתי לומר סבתא. סבתא. סבתא שלי. סבתי.
 
 
נעדרים
 
פרידה נעדרת. שבעים שנה. אין כל תיעוד של הנספים. אני זוכרת את אבי ודודי טרודים, מחפשים ושואלים. את המילה 'נעדרים' הרגישו, לא הכירו. אחרי שנים הייאוש שקע, כמו אבנית בקומקום. ברדיו, ב'מדור לחיפוש קרובים', אזרחים היו מלאי תקוות, אך לעתים רחוקות מצאו קרוב. נותרו יותר שאלות מאשר תשובות. אבי, שהיה כימאי, הכין קרמים להחלקת קמטים, אך לא יצר חומר מספיק חזק להסרת משקעים. עכשיו, משברור שהמשפחה נספתה, אני בודקת את הרכבי החומרים מהם עשוי אֵבֶל — ללא לוויה, אֵבֶל — ללא קבר. מנסה לטהר את המים העכורים, המתעתעים, לפורר את גושי האבנית שבתחתית הזיכרון. מתאמצת לדלות בית ומשפחה. אם לא במציאות, אקים לי משפחה ובית על הדף.
 
פרידה התגוררה בבית קטן, בעיירה וֶינְגִ'יגוֹלֶה אשר בליטא. כמו משפחות רבות בעיירה היא גידלה גן־ירק לצרכי המשפחה. בחצר הבית שוטטה עז, מדי יום נהג איכר לקחת את העז למרעה. לעז היו חיים משלה. אבי סיפר לי סיפורים שהתרחשו לפני המלחמה. על המלחמה, המוות, האשמה, הפּרֵדה לא אמר מילה. דממה. אני ממלאת עתה חללים פעורים.
 
ליטא הפכה געגוע למקום לא נודע. החום, התבונה, והאהבה ששׂררו במקום נערפו על ידי אימה ושנאה איומה. קובנה, ירושלים ד'ליטא, הגאון מוילנה, סוצקבר, לאה גולדברג, הוגים חכמים מילאו את הארץ, וגם דם, הרבה דם. חסרים לי מדפים, מגֵרות להניח בהם את הסיפורים שנרמזו, ובעיקר תוויות לשבץ את אלו שמעולם לא סופרו. כליטאית אחרונה של משפחתי, אני מנסה לְהָמֵס משקעים ולשחזר היסטוריה, לשזור את הידוע עם הנעלם, המדובר והנאלם, ליחידה אחת שפעם, אולי, תהיה מובנת.
 
 
ליטבאק
 
מוצא הקלבנובים בליטא. ליטאים נחשבים כגזע מיוחד, בעיקר בעיני עצמם, אך גם סביבתם רוחשת להם כבוד מיוחד. בלשון חיבה הם קרויים 'ליטבאקעס'. בשל החריפות דבק בהם הכינוי 'צֶיילֶם קוֹפְּף', גם רמז לעקשנותם; צֶלֶם — מעין צלב, כביכול. כל עניין הם חוקרים לאורך ולרוחב. הם ידועים כחובבי מאכלים פיקנטיים, המתחילים בדגים מלוחים ומסתיימים באִימְבֶּעְרְלָאך — ממתק ליטאי חריף. בילדותי התאמצתי לאכול דג מלוח, הסתרתי את פניי שהתעוותו מהטעם המוזר, כדי שהחברים של אבי יגידו 'זִי אִיז טָאקֶע אַ לִיטְבָאק' — להיות ממש ליטאית, בעיני הליטאים עצמם היתה זו מחמאה אדירה. הליטאים מתבדלים, לעתים מתנשאים, מייחדים עצמם, לא רק בחריפות שׂכלם, ובחוש הומור ציני, אלא גם בממתק מקורי וחריף; מעדן ליטאי קשה, עשוי מגזר, אגוזים, קליפת תפוז וזנגוויל. דווקא ממתק זה היה טעים מאד בעיניי. בכלל, כל מה שקשור לליטא הילך עליי קסם.
סבי, חיים, נולד ב-1875. סבתי פרידה לבית זילבר נולדה ב-1880 בעיירה Taurag במערב ליטא. בנם הבכור של פרידה וחיים, אבי יחזקאל, נולד בשנת 1905, בפיורה Pajure. ארבע שנים אחריו נולדה לֶנָה, לאון, הצעיר, נולד בשנת 1910. מפָּיוּרֶה, עברה המשפחה לוֶנְגִ'יגוֹלֶה. החיים היו שלווים.
סבא חיים, רב העיירה, סבתא פרידה, ושלושת ילדיהם גרו בבית קטן, שם לימד חיים סבי בחדר, בו למדו כ-35 ילדים בגילאי ארבע עד שש. מאחר שאבי ואחיו למדו אצל אביהם, בבית שבו גרו, הם זכו להיעטף בחיק המשפחה ולספוג את חום הבית ואת העברית העשירה. בסיס זה ישמש יתד שיחזיק אותם בהמשך דרכם המפותלת. שהייתם בצוותא, בחברת אביהם בחדר, תטביע חותם על מהלך חייהם. שנים מאוחר יותר, לאחר שילמדו ויבלו בעיר האורות עם נשים שאינן יהודיות, ינטשו את קסם הפיתוי במטרה להקים בית יהודי. את הבית, ההורים, האחות, הזכירו לעתים רחוקות. מהאחים ירשתי געגוע, מאמם קיבלתי את שמה, פרידה, אשת רב ואוהבת טבע.
 
 
מעשה בעז
 
היום יום רביעי. השוק זה עתה נפתח. פרידה בוחנת את השמיים האפורים, שבע קרני שמש חודרות את הענן ומבשרות בוקר חדש. איכרים מביאים בהמות לשוק, נשים סוחבות סלים עמוסי תפוחי אדמה. קולות סוחרים נשמעים מכל עבר, באוויר נישאים ריחות מהבילים של בהמות, מדוכן הדגים עולה ריח חריף־מתקתק ומפתה של דגים מלוחים. ליד הדוכן עומדת איכרה הרוכנת על סל עמוס לחם שחור ולחם קימל. פרידה מחייכת למראה ההמולה. אין לה זמן, אחרת היתה ודאי מתפתה לקנות לחם שחור, בוצעת ממנו פרוסה עבה ומניחה עליה פיסת דג־מלוח ורדרדה ועליה מניחה גרגר שחור של פלפל אנגלי. בטנה מקרקרת מעט, אך היא הגיעה לשוק במטרה לבחור עז לחליבה. בעודה מסתובבת כה וכה מוצפת מראות, צבעים וריחות, ההמולה משכרת אותה.
השמש יצאה מהעננים והאוויר מתחמם. פרידה מסירה את הכפפות. היא נסערת כשהיא שומעת לפתע עזים פועות. מספר צועניות ניגשות לפניה אל האיכר, אך היא מקדימה אותן. פרידה ניגשת אל האיכר המוביל עדר קטן של עזים. היא רוצה להתייצב ראשונה כדי שהבחירה שלה תהיה טובה.
"שלום, בוקר טוב, רֶבּ יִיִד."
"שלום לך, את מוכרת לי..."
פרידה נבוכה, מרכינה ראשה.
"הא, כן, את אשת הרב של ונג'יגולה?"
"נכון, שמי פרידה."
"נעים מאד, מה הגברת מחפשת?"
"עז טובה, שתיתן חלב בשפע."
"כן גברתי, הגעת בזמן, יש לי בשבילך אחת מצוינת."
האיכר מצביע על עז לבנה, בעלת עיניים כחולות, וזו נצמדת מיד לשמלה של פרידה.
"תראי, היא חכמה, כבר מבינה לאן כדאי לה ללכת."
"באמת, איזו חייכנית... ואיזו פרווה רכה. בואי, בואי, מתוקה."
העז מתחילה לפסוע לעבר פרידה, שתיהן מחייכות.
"רגע, רגע, שכחת משהו..."
"כן, כן, אל תדאג..."
הם דנים במחיר, האיכר אינו רוצה להוריד את המחיר, לטענתו תנובת העז שופעת, ולכן העז המסוימת יקרה מהאחרות. פרידה אינה מוותרת, מפנה עורף כמתכוונת להסתלק, לבסוף האיכר מתרצה.
"נו טוב, שיהיה לנו למזל, זו העז הראשונה שאני מוכר הבוקר, קר כאן כל כך..."
פרידה מוציאה מפית כותנה, רקומה בכחול, ובה כמה שטרות מגולגלים.
"שיהיה לך יום טוב, מסרי דרישת שלום לרב, שיתפלל בשביל כולנו. הנה, קחי חבל ליתר ביטחון, ופעמון קטן, שתדעי איפה העז מסתובבת. זו שובבה במיוחד, כל הזמן רוצה לברוח. היי שלום."
האיכר מלטף את ראשה של העז, עוזר לפרידה לקשור את החבל והפעמון, העז מרכינה ראשה בצהלה. פרידה עוזבת את השוק בעוד העז פוסעת אחריה ופועה
"מֶה. מֶה. מֶה."
"כבר מגיעים הביתה, חמודה. תיכף תראי את המשפחה שלי. כולם ילטפו אותך, במיוחד לֶנָה הקטנה. היא כל כך אוהבת חיות. תפגשי את הפרה שלנו ואת התרנגול־הודו. אני מלאת שמחה היום. כן, אני רואה מה את סוחבת, מסכנה שלי, כמה כבד לך, בטח קשה לך. אחרי שהילדים ילכו לחדר, אזדרז לחלוב אותך."
העז מתקרבת לפרידה ומניחה ראשה על כף ידה, פרידה מלטפת את העז.
"בטח, אני מבינה אותך. אל תדאגי."
הן מגיעות לבית הקטן, פרידה פותחת את שער העץ.
"חיים, יחזקאל, לנה, לאון, בואו תראו. תראו איזו עז יפה הבאתי. בואי, צִיגָעלֶע. אל תדאגי, הגעת למקום הנכון."
"צִיגָעלֶע, צִיגָעלֶע מֶה, מֶה, מֶה." צוחקת לנה ומחככת את פניה באפה של העז.
כך הצטרפה העז למשפחה, לפרה ולתרנגול־הודו. רועה צאן נהג לקחת את הפרה למרעה ובתמורה קיבל מחצית מתנובת החלב שלה. את העז, שנשארה בחצר, חלבה פרידה בעצמה.
 
 
תרנגול־הודו מסתובב בבית
 
עד קיץ שנת 1941 היה יחזקאל איש חברה שמח בחלקו. מאותה שנה נעשה שתקן, התבדח לפרקים. על המלחמה לא אמר מילה. במעשיות ובבדיחות היה אלוף, כך סיפר לי סיפור מופלא על תרנגול־הודו כל כך גבוה, שאכל הישר מהשולחן. ילדים נוטים להכפיל סיפורים, וכך מכל ארוע, כזה או אחר, הם מייצרים, כמו קליידוסקופ, זכרונות של ארועים אמיתיים או מדומיינים, כאילו התרחשו פעמים רבות יותר. לאון, דודי, אישר את הסיפור, אמיתותו אינה מוטלת בספק.
 
הסיפור על תרנגול־הודו, המשוטט בבית, הילך עליי קסם. נכמרו רחמיה של סבתא פרידה, שאהבה חיות, על התרנגול שהיה מיועד לשחיטה. החליטה לדחות את רוע הגזירה ולהשאיר אותו כמה ימים בבית, ואז, משכבר הידס בחצר, והצחיק את הילדים, החליטה שיישאר ובמקרים יוצאי דופן, שהלכו והתרבו, הותר לו מדי פעם להיכנס הביתה. לתרנגול־הודו היו חיים משלו. הוא החל להסתובב ולהשרות עליצות על הילדים. רק בבית משפחת קלבנוב תרנגול־הודו יכול להיות חיית מחמד. התרנגול הזה צבע את הילדות של אבי ושלי בשמחה.
פרידה נותנת לתרנגול־הודו פירורים:
"קח לך, הנה, שאריות מארוחת הבוקר."
התרנגול חולף ליד שמלתה הפרחונית של פרידה, כאילו מלטף אותה, כשהוא מנקר.
לאון שואל אותו:
"מתי פורים?"
"אדר. דַר. דַר. דַר", עונה התרנגול לקול צחקוקו של לאון.
"טיפוס מיוחד ההינדיק שלי. למה לשחוט אותו על לא עוול בכפו?"
"פרידה, את אשת רב, בעלת מעמד מיוחד, אבל תודי שזה מוזר... מי עוד נותן לתרנגול־הודו להיכנס הביתה?"
"אני לא כמו כולם, גם התרנגול הזה טיפוס מיוחד... נכון?"
"אדר. דר. דר."
"אתם רואים? הוא לא עשה רע אף אחד."
"אדר. דר. דר."
"גם פורים וגם פרורים. תראי איך שהגאון שלך יודע לאתר פרורים," מתרצה חיים.
"הגאון מווילנה," צוחק לאון
"א בלינדע הון חאַפט אויך אָמאָל א קארן," עונה פרידה. הרעיון שגם תרנגולת עיוורת תופסת לפעמים גרגר, מלווה את בני המשפחה האופטימיים.
למשפחה לא היה רכוש. מאחר שחיים היה רב, משׂרה ציבורית, הבית בו גרה המשפחה היה שׂכור. פרידה ובעלה חיים, הסבא שלא היה לי, ולא הייתי לו, חיו בביתם הצנוע עם שלושת ילדיהם.
אצייר ציור. אתחיל בשלושה צבעים: אדמה חומה דשנה, שמים אפורים, בשל מזג האוויר הקר עצי הפרי לא הניבו הרבה פירות, אך גן הירק ועשבי התבלין גרמו לפרידה שמחה וגם העניקו טעם וניחוח לתבשיליה. ועכשיו אעבור לבית ואוסיף צבע לבן. אתמקד בצורות. בית צנוע, בן קומה אחת, דלת ללא מנעול, חלונות פעורים לחצר. לפני המלחמה עוד לא היה סימן Jude על הדלתות. בצבע הלבן אצייר את התרנגול־הודו ואת העז עם הפעמון, לעיניים של העז אוסיף גוון כחול, את כרבולת התרנגול אנקד באדום. כשאוסיף עננים, ריחות וצלילים האם תקום העיירה לתחייה?
 
 
דרשה על הינדיק
 
באחד הימים, לאחר שגיחך והתפעל כאחד מיחסה של פרידה לתרנגול־הודו, אמר חיים:
"בואו ילדים היום, במקום דרשה אספר לכם סיפור."
"רק לילדים?"
"לא, בואי, פרידה, הסיפור על ההינדיק מתאים לכל בני המשפחה. יש בו חכמה. הנה אקריא לכם מדברי הרבי נחמן מברסלב, סיפור קצר, וכה שנון."
"זה סיפור על בן מלך."
"אבא, השכנים שלנו הם בני מלכים. נכון, אלו שגרים על הגבעה... הבת שלהם נסיכה."
"נכון, לנה, אבל כאן מדובר בבן מלך אחר. אני רואה שאתם עייפים, אז אני אקצר."
 
פעם אחת בן־מלך השתגע וחשב שהוא הינדיק, תרנגול־הודו, וצריך לשבת ערום מתחת לשולחן ולגרור חתיכות לחם ועצמות כמו הינדיק. כל הרופאים התקשו לרפא אותו, והמלך מאד הצטער, עד שבא חכם ואמר: אני ארפא אותו. החכם התפשט וישב מתחת השולחן עם בן־המלך, וגם גרר פרורים ועצמות.
שאל אותו בן־המלך:
"מי אתה ומה אתה עושה פה?"
וענה החכם:
"ומה אתה עושה פה?"
אמר לו:
"אני הינדיק."
ענה לו:
"אני גם הינדיק."
ישבו שניהם יחד, עד שהתרגלו אחד לשני.
רמז החכם והשליכו להם כותונת, ואמר החכם־ההינדיק לבן־המלך:
"אתה חושב שהינדיק לא יכול ללכת בכותונת? יכולים ללבוש כותונת וגם להיות הינדיק."
לבשו שניהם חולצה, ואחר זמן־מה רמז והשליכו להם מכנסיים, ואמר לו:
"אתה חושב שעם מכנסיים לא יכולים להיות הינדיק?" ולבשו את המכנסיים, וכן עם שאר הבגדים. ואחר־כך רמז והשליכו להם מאכלים מהשולחן, ואמר לו:
"אתה חושב שאם אוכלים מאכלים טובים, כבר מפסיקים להיות הינדיק? אפשר לאכול וגם להיות הינדיק." ואכלו. ואחר־כך אמר לו:
"אתה חושב שהינדיק מוכרח להיות דווקא מתחת לשולחן? אפשר להיות הינדיק ולאכול ליד השולחן." וכך טיפל בו עד שריפא אותו לגמרי. והנמשל מובן למבינים.
 
הילדים האזינו לסיפור בדממה. לנה ציירה תרנגול־הודו בשלל צבעים. לאחר שחיים גמר להקריא הוסיף:
"סיפור שהוא בדיה נובע ממעשה אמיתי, ואם הוא גם מלמד, אין בודקים בציציות את דבר אמיתותו."
"כל הכבוד לחכם שהצליח לטפל." אמרה לנה.
"יש לחכם אומץ וחוש הומור." טען יחזקאל.
לפתע נשמעו רחשים מוזרים.
"מה זה הרעש הזה?" שאל לאון.
"זה נשמע כמו תרנגול־הודו... המנקר את השִמשה." ענה יחזקאל.
לפתע הציץ התרנגול־הודו מהחלון.
"תראו! תראו! הנה ההינדיק שלך... על ראש הגנב בוערת הכרבולת."
"מצחיק מאד, הוא של כולנו, אתם מעליבים אותו. ואני משתדלת להתייחס אליו יפה במיוחד."
"אל תיקחי את זה אישי." צחק יחזקאל ונתן לאמו המופתעת נשיקה במצח.
"תצחקו, עכשיו כבר לא איכפת לי." אמרה פרידה וחייכה אל בנה.
 
 

ד"ר עליזה פלורנטל היא אומנית רב-תחומית, משוררת וצלמת. בעלת סטודיו משאבים, שבו היא מטפלת באמצעות יצירה והבעה

עוד על הספר

עפרון חרום עליזה קלבנוב פלורנטל
קדיש — במקום פרולוג
 
לא לכל דבר יש סוף, הרבה עניינים נשארים לא פתורים, כמו... שלוליות שלא נעלמות בקיץ הליטאי. בשלוליות רואים בתים הפוכים, גגות למטה, שערים למעלה, שבשבות למטה, גינות למעלה, אנשים שהולכים על הכובעים שלהם, רק המגן דויד נשאר כמות שהוא. אלא ששוב אני משמיע קול תרנגולי חורק... וכך מקדים את המאוחר.
 
רציתי לשתף אתכם בתקופה שלפני המלחמה, של ימים טובים במשפחה שלנו, בבית הקטן, בעיירה ליד קובנה, שלא נשאר ממנה זכר.
 
אמרו עלי שאכלתי מהשולחן, זה נכון, אני גבוה באופן יחסי. כשהרעב מציק, אני אוכל גם מתחת לשולחן... ותאמינו לי, מצאתי דברים טובים. טוענים שאנחנו מכוערים וטיפשים ורק סוף אחד מתאים לנו. לי, באופן אישי, היה מזל. למעשה הביאו אותי למשפחה במטרה ברורה... אני מצטמרר כשאני נזכר בזה... התרוצצתי מפה לשם ונכנסתי למטבח. פרידה, עמדה ליד השיש... אוחזת סכין, קשה לי לשחזר מה בדיוק קרה באותו רגע, אולי זה הגובה שלי. היא התבוננה בי, כאילו בגובה העיניים, זה היה רגע מכריע, כל החיים שלי חלפו לנגד עיניי. ניצלתי ממוות.
 
פרידה החליטה שבינתיים אשאר בבית ולא אובל לשחיטה. וכך, בוקר אחד, נכנסתי למשפחה שאהבה אותי כמו בן, חוץ מהרב... רב חיים, שהסתייג ממני, ואחר כך כבר חייך כשראה אותי. נשארתי בזכות פרידה. ליוויתי את המשפחה מספיק שנים כדי לקלוט את האווירה. נעשיתי הינדיק ליטאי. עם הניסיון שצברתי אני יכול לומר שמשפחה כזאת לא פוגשים כל יום — חמימה, אוהבת, אמיתית, למרות שפה ושם שיקרו, למען שלום בית... אני נשמע כבר כמו איזה תרח זקן... בזכות חוש ההומור הבריא שלהם השאירו אותי בבית, היו להם צחוקים שממש הפילו אותי מהשולחן. פרידה היתה צוחקת ובוכה בבת־אחת, מנגבת את הדמעות, ואז כולם התפוצצו מצחוק ביחד, אולי השאירו אותי כי הצחקתי אותם. מי יודע? לא אכפת לי. קיוויתי להישאר בבית הזה עד הסוף, אבל לא התכוננתי לסוף מסוג כזה, אף אחד לא היה יכול לדמיין....
 
למרות שקולי נחלש... אני תרנגול בר מזל, כבר גיליתי לכם שבזכות הגובה שלי ואהבתה של פרידה אכלתי ישירות מהשולחן, ומי שאוכל עם המשפחה נהיה חלק ממנה. לאף אחד מהחברים שלי לא היה מזל לחיות בבתים ולאכול מהשולחן. בדרך כלל תרנגולים חיים בלולים צפופים, לא ממש חיים, והרוב מובאים לשחיטה. בעיקר תרנגולים חולים וזקנים. מעטים הסתובבו בחצרות.
פרידה היתה טובה אלי... אשה חרוצה, שלווה, ולא כל כך חזקה... קרה לפעמים שהתיישבה לתקן גרביים או איזה חור בבגד. היו לה, מה שאומרים, ידיים עסוקות... לפתע ראיתי איך הגרביים נוקדו ביהלומים. זה קרה רק כששנינו היינו לבד בבית.
היה שקט כמו בשבת בבוקר. היא מחתה את הדמעות, שהסתירו לה את קוף המחט, תוך שמילמלה: 'נו, נו, הרי אי אפשר להשחיל חוט כשיש דמעות'...
הכרתי אותה מקרוב. מעציב לדבר עליה... הרי התכוונתי להדגיש דווקא את הרגעים המשעשעים. אלא שביום אחד הכל נגמר.
 
לא אקדים את המאוחר. אתן לנכדה של פרידה לדבר. יום אחד פרידה נעשתה סבתא בלי ידיעתה, למרות שלא האמינה, בחלומות הכי ורודים שלה, והיו לה הרבה כאלו, שיבוא רגע מיוחד כזה. שמישהו יזכיר אותה... יספר עליה סיפור.
 
האם הסיפור אמיתי? כן, ברובו. ההתחלה היתה משעשעת לפעמים. ובאשר לאמצע... עליו תספר הנכדה... והיא, איך לומר... מבינה לנפש החיות, כמו הסבתא שלה... גם אותי היא מבינה, היא ציירה אותי ואת העיירה ממש כאילו היתה כאן, בונג'יגולה... למרות שלא ביקרה כאן מעולם, היא תכננה לבקר, אולי הנכדה פוחדת לבוא למקום כזה שאף אחד לא רצה לבקר אותו... אבל אני רק תרנגול, לא פסיכולוג. כשהנכדה תגיע לאדמת ליטא היא תהיה מופתעת. השכונה השתנתה, במקום החנות של הקצב יש עכשיו סוכנות נדל"ן, במקום שבו היתה מספרה הקימו מכולת, מוכרים שם די הרבה וודקה. השכנים התחלפו, נשארו אחד או שניים, שבטח כבר לא רואים ולא שומעים. אחד השתגע. במקום הבתים הקטנים שנהרסו, נבנו בתים חדשים. הבתים הלבנים הפכו אפורים, הטיח התקלף. העיירה מסתירה משהו איום ונורא. הנוצות שלי סומרות מלחשוב על מה שקרה.
 
נשארה מעט נשמה, לזה אין להתכחש. את הנשמה לא רואים, אבל כשממש רוצים ומתכוונים... מרגישים אותה. והנכדה הזו, כשהיא תבוא, היא תגלה... יש לה חושים... כמו לפרידה. האמת, כל מי שאוהב חיות מפתח אמצעי זהירות, והחושים שלו מתחדדים. כן, היו לנו יחסים מיוחדים. פרידה הודתה שהיא למדה גם ממני. היא היתה מדברת אלי, בעיקר בלילות. היו בינינו יחסים הדדיים, היא לא הסתכלה עלי מלמעלה. יום אחד, כשהרגישה שהנכדה כותבת עליה, התעוררה לפתע. איזה כוח אדיר משך את פרידה לומר דברים שלא הצליחה לומר בחייה הקצרים.
 
אני לא תרנגול בְּשֹוֹרוֹת. הסיום היה עגום, זה נכון, למערכה האחרונה אין להתכחש. אבל אני, כמו שהבטחתי, רציתי להדגיש את ההתחלה והאמצע. את הסוף אי אפשר למחוק, הוא כבר כתוב בספרים. בכמה מהם טייחו את ההיסטוריה. נו, בטח, הרי לא יכלו לכתוב מה שהליטאים האכזריים עשו באמת. איזה פרצוף יהיה להם, לאנשים שגרים עכשיו בבתים של היהודים?
אני טוב בהתחלות, לא בסיומים. התחבאתי מתחת לשולחן, כשכל אנשי העיירה יצאו בשקט בשיירות, מחזיקים ביד אחת ילד ובשנייה מזוודת עור. נעלמו. ביער. הליטאים הכירו את העומק של היערות וידעו שאף אחד לא ישמע ולא יראה מה עשו שם... החוליגאנים. על זה תספר הנכדה, השמועות היו שכל המשפחה שלי נספתה ואני, שהייתי בן בית, נשארתי בודד.
 
אבל לא ככה אני רוצה לסיים. אני רוצה לספר לכם על השלווה, על העז שהסתובבה בחצר, עז חולבת לבנה עם פרצוף חייכני, נושאת פעמון נחושת, ועל הפרה שרעתה בחצר, על המשפחה, ובעיקר על פרידה. עליה חבל לי במיוחד, כי היא היתה ונשארה מאד קרובה אלי, אשה נפלאה, לא כולם ראו את כל הצדדים שלה. היא אהבה לקרוא, שמעה מוסיקה, בישלה טוב, טיפלה בכביסה, תפרה, כל דבר עשתה במסירות, בוקר וערב, גם כשהיתה עסוקה או עייפה. כשאחד הילדים היה חולה, תמיד היתה מוצאת רגע זמן, מגיעה אלי, על בהונות, מנגבת ידיה בסינר הפרחוני, ולוחשת:
"אוי... אוי... הינדיק שלי... שלא אשכח... בטח לא אשכח... איך אשכח..."
לפעמים, כשכבר ירדה החשכה... הרי ישנתי בחוץ, חוץ מלילה אחד, אבל זה כבר סיפור אחר. היה קר... והיא, פרידה היקרה, היתה מביאה לי שאריות אוכל משובחות, קצת בשר, רבע תפוח אדמה עם מעט שמאלץ ובצל סגלגל, ירקות מאודים, ולפעמים אפילו זנב של דג מלוח.
הליטבאקעס, אוכלי דגים מלוחים, אפילו את הזנב הם אוכלים, לא משאירים חתיכת עצם. הילדים שלהם שיחקו 'אחת, שתיים, שלוש, דג מלוח'... והתחבאו... הליטאים אומרים אחד לשני 'תביא לי אַ שְטִיקָאלֶע בְּרוֹיט מִיט אַ שְטִיקָאלֶע... הֶרִינְג...' הכל חתיכות קטנות, של לחם ודג מלוח וככה הם חיו טוב... מהחתיכות הללו... את זה אני יכול לגלות לכם, כי אני ניזון מהחתיכות... בכלל לא רע... זכיתי בשאריות של עוגיות גזר עם ג'ינג'ר. כן, אכלתי רק פעם אחת, הן קשות, מרות ויבשות, העוגיות האלו... שתהרגו אותי אם אני מבין מה הליטבאקעס מוצאים בהן. נדמה לי שקראו לעוגיות טֶייגָאלָאך, שמים את העוגייה בפה, לוגמים תה דרך החורים של העוגייה, זה עושה רעש נוראי של סופה בים, אבל רק ככה העוגיות מתרככות ונימוחות בפה. את הטֶייגָאלָאך הם אכלו עד הפרור האחרון. זכיתי בהן פעם אחת, ביום האחרון שלהם בבית.
 
לליטבאקעס היו חיים צנועים. כמה חבל שכולם הלכו בשיירה באותו קיץ. ביום אחד כולם הלכו. אני, שחייתי ביניהם, הבנתי אותם, בעצם נעשיתי עם השנים ליטבאק. הכל השתנה מאז. אני לא מתפלא על הליטאים הגויים האלו...
 
לילה אחד... לא גיליתי לאף אחד, השער היה פתוח. במקרה, 'או שלא במקרה', היתה פרידה מוסיפה, עפתי מהבית, ריחפתי לסיור זריז במרכז, להשקיף על השכונה, שאנשיה נסתלקו ממנה. הצבעוניות נעלמה, והכל הפך אפור, לבן, חיוור ושקט. ראיתי את המדרכות שרוצפו בשברי מצבות. למרות שאני מסוגל לעוף, אני גם קרוב לרצפה, גיליתי אותיות בעברית, למשל פ"נ... או צדיק או אשת־חיל או סימן של מגן דויד... כמו שאתם מבינים, עם השנים למדתי אות אחת או שתיים, הגעתי עד בית הכנסת, לא האמנתי למראה עיני, הפכו את בית הכנסת לרפת.
 
עברה שמועה שלקחו את כולם, כמה מאות, ללב היער. היערות בליטא עצומים וסבוכים. מרחוק נשמעו הדים של יריות, רעש של אתי חפירה, כמה צרחות, אחר כך שקט. דממת מוות. כמה ליטאים חזרו לעיירה עם הרובים על הגב, מפטפטים כאילו סתם גמרו יום עבודה.
 
והאמת... שזה כבר לא תענוג לחיות ככה... ואם היום שלי יגיע... אקבל אותו בהרכנת כרבולת... אצטרף לחברים שלי מהלהקה, הם מזמן מנקרים עננים... ובכן, הבתים התרוקנו. גם הבית שלנו. זה היה הסוף שלי. כמעט.
 
יום אחד נכנס בחבטת מגפיים בוריס, בעלה של האיכרה מריה... איך שהוא נכנס הביתה, נעול במגפיו המטונפים, זרק את הספרים, החנוכייה, הפמוטים, הכלים, ואפילו את הכד לנטילת ידיים. את השולחן, הכיסאות והמיטות הוא השאיר.
 
אני מרגיש שגם הסוף שלי קרב. איך אני יודע שזה הסוף? זה פשוט, שמעתי איך בוריס צרח לאשתו "תראי איזה שמן ההינדיק הזה... כמה זמן נחזיק אותו? הא? מריה... תעני לי... את לא שומעת... נעשית גם חרשת... הא? זה עולה לנו ביוקר... להחזיק אותו... בשביל מה? בשביל הכרבולת היפה שלו, מריה, מה בעניין צלי טוב? תראי איזה תחת עסיסי יש לתרנגול השמן".
 
מריה הסתכלה עלי, אחר כך עליו, ניגבה את ידיה בסינר וסיננה בלחש: "שמן, ראש בטטה, אוי, בוריס, בוריס, תשתוק כבר, אתה בעצמך שמן כמו חזיר..." בוריס לא שמע אותה. המדורה שהכין מכל הספרים רחשה. הוא נעמד מול האש, חיכך וחימם את כפות ידיו הגדולות ואמר 'אוי, ישו, כמה טוב! יש אלוהים!'
ראיתי את האותיות בעברית מסמיקות ונעלמות באוויר כמו נוצות דקיקות וקלילות. לא נשאר לי חמצן בריאות. תארו לעצמכם, בערב, ליד השולחן, שמתחתיו התחבאתי, יושב בוריס חסר הלב וגס הרוח ולידו מריה המבוהלת.
 
טוב, מגיע הזמן להיפרד, אני מרגיש את זה בעור שלי. אף פעם לא פחדתי כמו עכשיו, הפחד משתק ובגללו קשה להתרכז.
 
שׂרדתי והיה חשוב לי לומר את הדברים, כי האמת, חוץ ממני, לא נשאר יצור חי לספר על המשפחה, השכונה והעיירה. הילדים השובבים היו שואלים אותי אלף פעם: 'מתי אדר?' ואני השתדלתי להגיד 'דר. דר.' תאמינו לי, השתדלתי להיות סבלני... אני, שאכלתי פרורים מהשולחן של הקלבנובים, הרגשתי שאני חייב לומר כמה מילים. להודות להם על השנים הטובות שהיו לי.
 
אבל לא על זה רציתי לספר, אלא על החיים הצבעוניים שהיו, על החום שבלב, על שני הבנים של פרידה שעזבו את ליטא בזמן... האחים נסעו ללמוד בצרפת... זה המזל שלהם. ואחרי שנים, בתו של הבכור התחילה לספר את הסיפור... בסיפור הזה יש לי, סוף כל סוף, מקום מכובד. זה הסיפור היחיד על העיירה שלנו. אף אחד לא כתב עליה. היה לי מזל גדול ורציתי לשתף אתכם בתקופה הטובה שעברה עלי.
 
למרות שאפשר להתחיל את הסיפור מהסוף, הבטחתי שלא אקדים. לקראת סוף הסיפור אני מבטיח להשמיע קול, קוקוריקו תרנגול, להגיד משפטי סיום, לא אעלם, וודאי לא כל כך מהר. אל דאגה. זורג נישט. בסוף מישהו כבר יוריד את המסך.
 
להתחיל מהסוף
 
לסבתא שלא היתה לי, ולא הייתי לה, קראו פרידה. אני קרויה על שמה. למרות, או בגלל, שמעולם לא פגשתיה, השם שלה משׂתרג בשמי. כיום, שנים אחרי מותה, אני מבינה את מקומה של סבתא, מנסה לשחזר את סיפורה של סבתי, לבנות לה ולי בית, וכך להשיב פרקים שנגזלו מקורות חיי. להשיב אינה מילה מתאימה, לא ניתן להשיב, אך מילה זו הכי קרובה למילה להחיות. בבתי הסיפור, ובבדי הציור אפשר להתקרב אליה, כביכול, מבלי לחוש את חום גופה, רק אני המתקרבת.
 
 
אמא של אבא שלי
 
אמרתי 'אמא של אבא שלי', ולא 'סבתא שלי'. המתים היו שייכים למחלקה של אבי, הרי היה זה הוא שאיבד את משפחתו. אני חייתי כמי שעדיין לא גילה שאיבד משהו יקר. התגלית התרחשה מאוחר בחיי. שנים אמרתי 'אבא של אבא שלי', ומעולם לא 'סבא שלי'. הרי הוא לא היה סבא שלי. לא רק שלא ראיתי אותו מעולם, בקושי שמעתי עליו. אבי השותק לא הזכיר את בני משפחתו, כביכול נמחקו.
פעם אחת, כשנתן לי סיכת כסף, עליה עוד יסופר, אמר שקנה את הסיכה לאחותו. המבט שלו היה מסוגף, אך הוא לא הוסיף דבר. באותם ימים יכולתי לומר 'אבא שלי קנה סיכה לאחותו'. מעולם לא אמרתי 'דודתי'. כאילו שלא עברתי מבחן בקשרי משפחה. כאילו חסרות בשפה העברית מילים מסוימות. עד גיל ארבעים אמרתי 'אני קרויה על שם אמא של אבא שלי'. לקראת גיל חמישים התחלתי לומר סבתא. סבתא. סבתא שלי. סבתי.
 
 
נעדרים
 
פרידה נעדרת. שבעים שנה. אין כל תיעוד של הנספים. אני זוכרת את אבי ודודי טרודים, מחפשים ושואלים. את המילה 'נעדרים' הרגישו, לא הכירו. אחרי שנים הייאוש שקע, כמו אבנית בקומקום. ברדיו, ב'מדור לחיפוש קרובים', אזרחים היו מלאי תקוות, אך לעתים רחוקות מצאו קרוב. נותרו יותר שאלות מאשר תשובות. אבי, שהיה כימאי, הכין קרמים להחלקת קמטים, אך לא יצר חומר מספיק חזק להסרת משקעים. עכשיו, משברור שהמשפחה נספתה, אני בודקת את הרכבי החומרים מהם עשוי אֵבֶל — ללא לוויה, אֵבֶל — ללא קבר. מנסה לטהר את המים העכורים, המתעתעים, לפורר את גושי האבנית שבתחתית הזיכרון. מתאמצת לדלות בית ומשפחה. אם לא במציאות, אקים לי משפחה ובית על הדף.
 
פרידה התגוררה בבית קטן, בעיירה וֶינְגִ'יגוֹלֶה אשר בליטא. כמו משפחות רבות בעיירה היא גידלה גן־ירק לצרכי המשפחה. בחצר הבית שוטטה עז, מדי יום נהג איכר לקחת את העז למרעה. לעז היו חיים משלה. אבי סיפר לי סיפורים שהתרחשו לפני המלחמה. על המלחמה, המוות, האשמה, הפּרֵדה לא אמר מילה. דממה. אני ממלאת עתה חללים פעורים.
 
ליטא הפכה געגוע למקום לא נודע. החום, התבונה, והאהבה ששׂררו במקום נערפו על ידי אימה ושנאה איומה. קובנה, ירושלים ד'ליטא, הגאון מוילנה, סוצקבר, לאה גולדברג, הוגים חכמים מילאו את הארץ, וגם דם, הרבה דם. חסרים לי מדפים, מגֵרות להניח בהם את הסיפורים שנרמזו, ובעיקר תוויות לשבץ את אלו שמעולם לא סופרו. כליטאית אחרונה של משפחתי, אני מנסה לְהָמֵס משקעים ולשחזר היסטוריה, לשזור את הידוע עם הנעלם, המדובר והנאלם, ליחידה אחת שפעם, אולי, תהיה מובנת.
 
 
ליטבאק
 
מוצא הקלבנובים בליטא. ליטאים נחשבים כגזע מיוחד, בעיקר בעיני עצמם, אך גם סביבתם רוחשת להם כבוד מיוחד. בלשון חיבה הם קרויים 'ליטבאקעס'. בשל החריפות דבק בהם הכינוי 'צֶיילֶם קוֹפְּף', גם רמז לעקשנותם; צֶלֶם — מעין צלב, כביכול. כל עניין הם חוקרים לאורך ולרוחב. הם ידועים כחובבי מאכלים פיקנטיים, המתחילים בדגים מלוחים ומסתיימים באִימְבֶּעְרְלָאך — ממתק ליטאי חריף. בילדותי התאמצתי לאכול דג מלוח, הסתרתי את פניי שהתעוותו מהטעם המוזר, כדי שהחברים של אבי יגידו 'זִי אִיז טָאקֶע אַ לִיטְבָאק' — להיות ממש ליטאית, בעיני הליטאים עצמם היתה זו מחמאה אדירה. הליטאים מתבדלים, לעתים מתנשאים, מייחדים עצמם, לא רק בחריפות שׂכלם, ובחוש הומור ציני, אלא גם בממתק מקורי וחריף; מעדן ליטאי קשה, עשוי מגזר, אגוזים, קליפת תפוז וזנגוויל. דווקא ממתק זה היה טעים מאד בעיניי. בכלל, כל מה שקשור לליטא הילך עליי קסם.
סבי, חיים, נולד ב-1875. סבתי פרידה לבית זילבר נולדה ב-1880 בעיירה Taurag במערב ליטא. בנם הבכור של פרידה וחיים, אבי יחזקאל, נולד בשנת 1905, בפיורה Pajure. ארבע שנים אחריו נולדה לֶנָה, לאון, הצעיר, נולד בשנת 1910. מפָּיוּרֶה, עברה המשפחה לוֶנְגִ'יגוֹלֶה. החיים היו שלווים.
סבא חיים, רב העיירה, סבתא פרידה, ושלושת ילדיהם גרו בבית קטן, שם לימד חיים סבי בחדר, בו למדו כ-35 ילדים בגילאי ארבע עד שש. מאחר שאבי ואחיו למדו אצל אביהם, בבית שבו גרו, הם זכו להיעטף בחיק המשפחה ולספוג את חום הבית ואת העברית העשירה. בסיס זה ישמש יתד שיחזיק אותם בהמשך דרכם המפותלת. שהייתם בצוותא, בחברת אביהם בחדר, תטביע חותם על מהלך חייהם. שנים מאוחר יותר, לאחר שילמדו ויבלו בעיר האורות עם נשים שאינן יהודיות, ינטשו את קסם הפיתוי במטרה להקים בית יהודי. את הבית, ההורים, האחות, הזכירו לעתים רחוקות. מהאחים ירשתי געגוע, מאמם קיבלתי את שמה, פרידה, אשת רב ואוהבת טבע.
 
 
מעשה בעז
 
היום יום רביעי. השוק זה עתה נפתח. פרידה בוחנת את השמיים האפורים, שבע קרני שמש חודרות את הענן ומבשרות בוקר חדש. איכרים מביאים בהמות לשוק, נשים סוחבות סלים עמוסי תפוחי אדמה. קולות סוחרים נשמעים מכל עבר, באוויר נישאים ריחות מהבילים של בהמות, מדוכן הדגים עולה ריח חריף־מתקתק ומפתה של דגים מלוחים. ליד הדוכן עומדת איכרה הרוכנת על סל עמוס לחם שחור ולחם קימל. פרידה מחייכת למראה ההמולה. אין לה זמן, אחרת היתה ודאי מתפתה לקנות לחם שחור, בוצעת ממנו פרוסה עבה ומניחה עליה פיסת דג־מלוח ורדרדה ועליה מניחה גרגר שחור של פלפל אנגלי. בטנה מקרקרת מעט, אך היא הגיעה לשוק במטרה לבחור עז לחליבה. בעודה מסתובבת כה וכה מוצפת מראות, צבעים וריחות, ההמולה משכרת אותה.
השמש יצאה מהעננים והאוויר מתחמם. פרידה מסירה את הכפפות. היא נסערת כשהיא שומעת לפתע עזים פועות. מספר צועניות ניגשות לפניה אל האיכר, אך היא מקדימה אותן. פרידה ניגשת אל האיכר המוביל עדר קטן של עזים. היא רוצה להתייצב ראשונה כדי שהבחירה שלה תהיה טובה.
"שלום, בוקר טוב, רֶבּ יִיִד."
"שלום לך, את מוכרת לי..."
פרידה נבוכה, מרכינה ראשה.
"הא, כן, את אשת הרב של ונג'יגולה?"
"נכון, שמי פרידה."
"נעים מאד, מה הגברת מחפשת?"
"עז טובה, שתיתן חלב בשפע."
"כן גברתי, הגעת בזמן, יש לי בשבילך אחת מצוינת."
האיכר מצביע על עז לבנה, בעלת עיניים כחולות, וזו נצמדת מיד לשמלה של פרידה.
"תראי, היא חכמה, כבר מבינה לאן כדאי לה ללכת."
"באמת, איזו חייכנית... ואיזו פרווה רכה. בואי, בואי, מתוקה."
העז מתחילה לפסוע לעבר פרידה, שתיהן מחייכות.
"רגע, רגע, שכחת משהו..."
"כן, כן, אל תדאג..."
הם דנים במחיר, האיכר אינו רוצה להוריד את המחיר, לטענתו תנובת העז שופעת, ולכן העז המסוימת יקרה מהאחרות. פרידה אינה מוותרת, מפנה עורף כמתכוונת להסתלק, לבסוף האיכר מתרצה.
"נו טוב, שיהיה לנו למזל, זו העז הראשונה שאני מוכר הבוקר, קר כאן כל כך..."
פרידה מוציאה מפית כותנה, רקומה בכחול, ובה כמה שטרות מגולגלים.
"שיהיה לך יום טוב, מסרי דרישת שלום לרב, שיתפלל בשביל כולנו. הנה, קחי חבל ליתר ביטחון, ופעמון קטן, שתדעי איפה העז מסתובבת. זו שובבה במיוחד, כל הזמן רוצה לברוח. היי שלום."
האיכר מלטף את ראשה של העז, עוזר לפרידה לקשור את החבל והפעמון, העז מרכינה ראשה בצהלה. פרידה עוזבת את השוק בעוד העז פוסעת אחריה ופועה
"מֶה. מֶה. מֶה."
"כבר מגיעים הביתה, חמודה. תיכף תראי את המשפחה שלי. כולם ילטפו אותך, במיוחד לֶנָה הקטנה. היא כל כך אוהבת חיות. תפגשי את הפרה שלנו ואת התרנגול־הודו. אני מלאת שמחה היום. כן, אני רואה מה את סוחבת, מסכנה שלי, כמה כבד לך, בטח קשה לך. אחרי שהילדים ילכו לחדר, אזדרז לחלוב אותך."
העז מתקרבת לפרידה ומניחה ראשה על כף ידה, פרידה מלטפת את העז.
"בטח, אני מבינה אותך. אל תדאגי."
הן מגיעות לבית הקטן, פרידה פותחת את שער העץ.
"חיים, יחזקאל, לנה, לאון, בואו תראו. תראו איזו עז יפה הבאתי. בואי, צִיגָעלֶע. אל תדאגי, הגעת למקום הנכון."
"צִיגָעלֶע, צִיגָעלֶע מֶה, מֶה, מֶה." צוחקת לנה ומחככת את פניה באפה של העז.
כך הצטרפה העז למשפחה, לפרה ולתרנגול־הודו. רועה צאן נהג לקחת את הפרה למרעה ובתמורה קיבל מחצית מתנובת החלב שלה. את העז, שנשארה בחצר, חלבה פרידה בעצמה.
 
 
תרנגול־הודו מסתובב בבית
 
עד קיץ שנת 1941 היה יחזקאל איש חברה שמח בחלקו. מאותה שנה נעשה שתקן, התבדח לפרקים. על המלחמה לא אמר מילה. במעשיות ובבדיחות היה אלוף, כך סיפר לי סיפור מופלא על תרנגול־הודו כל כך גבוה, שאכל הישר מהשולחן. ילדים נוטים להכפיל סיפורים, וכך מכל ארוע, כזה או אחר, הם מייצרים, כמו קליידוסקופ, זכרונות של ארועים אמיתיים או מדומיינים, כאילו התרחשו פעמים רבות יותר. לאון, דודי, אישר את הסיפור, אמיתותו אינה מוטלת בספק.
 
הסיפור על תרנגול־הודו, המשוטט בבית, הילך עליי קסם. נכמרו רחמיה של סבתא פרידה, שאהבה חיות, על התרנגול שהיה מיועד לשחיטה. החליטה לדחות את רוע הגזירה ולהשאיר אותו כמה ימים בבית, ואז, משכבר הידס בחצר, והצחיק את הילדים, החליטה שיישאר ובמקרים יוצאי דופן, שהלכו והתרבו, הותר לו מדי פעם להיכנס הביתה. לתרנגול־הודו היו חיים משלו. הוא החל להסתובב ולהשרות עליצות על הילדים. רק בבית משפחת קלבנוב תרנגול־הודו יכול להיות חיית מחמד. התרנגול הזה צבע את הילדות של אבי ושלי בשמחה.
פרידה נותנת לתרנגול־הודו פירורים:
"קח לך, הנה, שאריות מארוחת הבוקר."
התרנגול חולף ליד שמלתה הפרחונית של פרידה, כאילו מלטף אותה, כשהוא מנקר.
לאון שואל אותו:
"מתי פורים?"
"אדר. דַר. דַר. דַר", עונה התרנגול לקול צחקוקו של לאון.
"טיפוס מיוחד ההינדיק שלי. למה לשחוט אותו על לא עוול בכפו?"
"פרידה, את אשת רב, בעלת מעמד מיוחד, אבל תודי שזה מוזר... מי עוד נותן לתרנגול־הודו להיכנס הביתה?"
"אני לא כמו כולם, גם התרנגול הזה טיפוס מיוחד... נכון?"
"אדר. דר. דר."
"אתם רואים? הוא לא עשה רע אף אחד."
"אדר. דר. דר."
"גם פורים וגם פרורים. תראי איך שהגאון שלך יודע לאתר פרורים," מתרצה חיים.
"הגאון מווילנה," צוחק לאון
"א בלינדע הון חאַפט אויך אָמאָל א קארן," עונה פרידה. הרעיון שגם תרנגולת עיוורת תופסת לפעמים גרגר, מלווה את בני המשפחה האופטימיים.
למשפחה לא היה רכוש. מאחר שחיים היה רב, משׂרה ציבורית, הבית בו גרה המשפחה היה שׂכור. פרידה ובעלה חיים, הסבא שלא היה לי, ולא הייתי לו, חיו בביתם הצנוע עם שלושת ילדיהם.
אצייר ציור. אתחיל בשלושה צבעים: אדמה חומה דשנה, שמים אפורים, בשל מזג האוויר הקר עצי הפרי לא הניבו הרבה פירות, אך גן הירק ועשבי התבלין גרמו לפרידה שמחה וגם העניקו טעם וניחוח לתבשיליה. ועכשיו אעבור לבית ואוסיף צבע לבן. אתמקד בצורות. בית צנוע, בן קומה אחת, דלת ללא מנעול, חלונות פעורים לחצר. לפני המלחמה עוד לא היה סימן Jude על הדלתות. בצבע הלבן אצייר את התרנגול־הודו ואת העז עם הפעמון, לעיניים של העז אוסיף גוון כחול, את כרבולת התרנגול אנקד באדום. כשאוסיף עננים, ריחות וצלילים האם תקום העיירה לתחייה?
 
 
דרשה על הינדיק
 
באחד הימים, לאחר שגיחך והתפעל כאחד מיחסה של פרידה לתרנגול־הודו, אמר חיים:
"בואו ילדים היום, במקום דרשה אספר לכם סיפור."
"רק לילדים?"
"לא, בואי, פרידה, הסיפור על ההינדיק מתאים לכל בני המשפחה. יש בו חכמה. הנה אקריא לכם מדברי הרבי נחמן מברסלב, סיפור קצר, וכה שנון."
"זה סיפור על בן מלך."
"אבא, השכנים שלנו הם בני מלכים. נכון, אלו שגרים על הגבעה... הבת שלהם נסיכה."
"נכון, לנה, אבל כאן מדובר בבן מלך אחר. אני רואה שאתם עייפים, אז אני אקצר."
 
פעם אחת בן־מלך השתגע וחשב שהוא הינדיק, תרנגול־הודו, וצריך לשבת ערום מתחת לשולחן ולגרור חתיכות לחם ועצמות כמו הינדיק. כל הרופאים התקשו לרפא אותו, והמלך מאד הצטער, עד שבא חכם ואמר: אני ארפא אותו. החכם התפשט וישב מתחת השולחן עם בן־המלך, וגם גרר פרורים ועצמות.
שאל אותו בן־המלך:
"מי אתה ומה אתה עושה פה?"
וענה החכם:
"ומה אתה עושה פה?"
אמר לו:
"אני הינדיק."
ענה לו:
"אני גם הינדיק."
ישבו שניהם יחד, עד שהתרגלו אחד לשני.
רמז החכם והשליכו להם כותונת, ואמר החכם־ההינדיק לבן־המלך:
"אתה חושב שהינדיק לא יכול ללכת בכותונת? יכולים ללבוש כותונת וגם להיות הינדיק."
לבשו שניהם חולצה, ואחר זמן־מה רמז והשליכו להם מכנסיים, ואמר לו:
"אתה חושב שעם מכנסיים לא יכולים להיות הינדיק?" ולבשו את המכנסיים, וכן עם שאר הבגדים. ואחר־כך רמז והשליכו להם מאכלים מהשולחן, ואמר לו:
"אתה חושב שאם אוכלים מאכלים טובים, כבר מפסיקים להיות הינדיק? אפשר לאכול וגם להיות הינדיק." ואכלו. ואחר־כך אמר לו:
"אתה חושב שהינדיק מוכרח להיות דווקא מתחת לשולחן? אפשר להיות הינדיק ולאכול ליד השולחן." וכך טיפל בו עד שריפא אותו לגמרי. והנמשל מובן למבינים.
 
הילדים האזינו לסיפור בדממה. לנה ציירה תרנגול־הודו בשלל צבעים. לאחר שחיים גמר להקריא הוסיף:
"סיפור שהוא בדיה נובע ממעשה אמיתי, ואם הוא גם מלמד, אין בודקים בציציות את דבר אמיתותו."
"כל הכבוד לחכם שהצליח לטפל." אמרה לנה.
"יש לחכם אומץ וחוש הומור." טען יחזקאל.
לפתע נשמעו רחשים מוזרים.
"מה זה הרעש הזה?" שאל לאון.
"זה נשמע כמו תרנגול־הודו... המנקר את השִמשה." ענה יחזקאל.
לפתע הציץ התרנגול־הודו מהחלון.
"תראו! תראו! הנה ההינדיק שלך... על ראש הגנב בוערת הכרבולת."
"מצחיק מאד, הוא של כולנו, אתם מעליבים אותו. ואני משתדלת להתייחס אליו יפה במיוחד."
"אל תיקחי את זה אישי." צחק יחזקאל ונתן לאמו המופתעת נשיקה במצח.
"תצחקו, עכשיו כבר לא איכפת לי." אמרה פרידה וחייכה אל בנה.