בסימן כוכב

בסימן כוכב

שירי משוררים יהודים בספרות העולם

אנתולוגיה
 

מבוא (קטע)
מוגשים כאן לקורא העברי שירים שנכתבו על־ידי יהודים (או בעלי מוצא יהודי) ברוב לשונות התרבות, כשההתבוננות בקֶשת הלשונות מעוררת שאלות ותמיהות, כגון: מדוע בשפה אחת מספר המשוררים היהודים הוא גדול ורב, לפעמים בלי כל פרופורציה למספר היהודים במדינה שבשפתה הם כותבים, ואילו בשפה אחרת — בניגוד למצופה — ניתן למצוא אך בקושי משוררים מזרע ישראל? התשובה על קושיות אלו מורכבת, כנראה. שהרי ניתן היה להניח, לדוגמה, כי בצרפת, מולדת "החופש, השוויון והאחווה", ובעלת התרבות הגבוהה — יקומו ראשוני המשוררים היהודים הנחשבים. ואולם, המציאות מוכיחה, כי עד למאה העשרים קשה למצוא, באנתולוגיות הכלליות לשירה צרפתית, שמות של יהודים בקרב המשוררים הנודעים, וגם בשנים מאוחרות יותר — מיספרם אינו גדול, באופן יחסי (פרט לעשורי השנים האחרונות ממש — מן הסתם עקב הגירה). כנגד זה — על אדמת גרמניה קם הראש־והראשון לשירתם של יהודים הכותבים בלשון ארץ־הולדתם — בעת החדשה. הלא הוא היינריך היינה. העובדה שהוא חי שנים רבות על אדמת צרפת, ואף נקבר בה — אינה משנה מבחינת הקביעה. ועוד, התבוננות בחלוקה הלשונית מעלה, כי מרבית המשוררים היהודים, בשלהי המאה התשע־עשרה ובמחצית הראשונה של המאה העשרים, חיים ופועלים במרכז אירופה ובמזרחה: בגרמניה, בפולין, בהונגריה וברומניה. כמו כן ברוסיה — ערב המהפכה הגדולה ובימי סטאלין. להופעתם של יוצרים יהודים בעלי מוניטין, בתחום השירה באנגליה, אנו עדים רק על רקע מלחמת העולם הראשונה, בצורה מהוססת למדי, בדמותם של זיגפריד ששוּן ואייזיק רוזנברג (נפל כחייל במלחמה, אך זכה להערכה־של־ממש רק שנים הרבה לאחר מכן).

בתקופה זו, במרכז אירופה, כבר פועלים בעוז משוררים יהודים כותבי־לועזית וחשובים, בעיקר בתחום האוואנגארד (טריסטאן צארה, איוואן גול, מאקס ז'אקוב, אלזה לאסקר־שילר וגרטרוד סטיין המתחמקת מכל הגדרה ז'אנרית).

הם — בין מחוללי תנועת דאדא, הסוריאליזם, האכספרסיוניזם וזרמי מודרנה נוספים. שירת אמריקה, באותה עת, נאלצת להסתפק, למעשה, בדמותה של אֶמה לַזארוס. משוררת חיוורת למדי, אשר יצאו לה מוניטין בזכות שירהּ "קולוסוס חדש", שנחקק על "פסל החרות" שבסמוך לניו־יורק, שיר המבטא כמיהתם של מהגרים (ובתוכם יהודים) לחיי חופש וכבוד, בבואם בשערה של המולדת החדשה:

"־־־ כאן, בשערי־השקיעה שטופי־הים אשר לנו/ תעמוד אשה אדירה עם לפיד; שלהבתהּ:/ ברק כלוא, ושמהּ/ אֵם־הגלויות./ ביָדהּ הנוהרת/ נושאת הזמנה חובקת־עולם ומאירה (־־־) היא קוראת/ בשפתיים דוממות: 'תנו לי את העייפים שבכם, את העֲניים שבכם, / את המוניכם המתגודדים צמאים לנשימה חופשית (־־־) את אלה שילחו אלַי — את מחוסרי־הבית, את פליטי־הסערה,/ הן נושאת אני את לפידי לצד דלת־הזהב." (מאנגלית: יהודית בן־צבי הלר).

חדירה נרחבת של משוררים יהודים לשירת ארה"ב, קנדה ודרום־אמריקה ניכרת בסמוך למלחמת העולם השנייה (מן הראוי לציין את פועלם של דלמור שוורץ וקארל שפירו, שני משוררים מארה"ב), וחדירה זו נמשכת ביתר־שאת לאחר השואה — במקביל להתרוקנותם של מרכז אירופה ומזרחה מיהודים. בזמן זה מתעצמת הנוכחות הספרותית היהודית באנגליה — והיא משתקפת יפה, אף כי בהיקף צנוע למדי, בספר "אותם פנים" שכבר הזכרתי, בתרגומו העדכני והקָליט של המשורר משה דור, בעשותו עבודה חלוצית.

באופן כללי ניתן לומר, כי השואה הביאה לצמיחת שירה גדולה ומרתקת בארצות רבות — ודי אם נזכיר בהקשר זה את נלי זק"ש — כלת פרס נובּל ואת פאול צֶלאן, מחברו של השיר המפורסם "פוגה של מוות". הווית השואה, כמצופה, זוכה לביטויה המרשים ביותר, אולי, בשירת יידיש.

לכאורה, פליאה היא העדרם הכמעט־מוחלט של משוררים יהודים בעלי שיעור־קומה בשפה הערבית. תופעה זו מסביר פרופ' ששון סומך, כשהוא טוען כי היהודים שבארצות ערב נמשכו לתרבות הצרפתית והאנגלית וכתבו בשפות אלו. ואמנם המשורר זיגפריד ששוּן האנגלי — מוצא משפחתו מיהדות עיראק, ואילו המשורר אדמונד ג'אבס, הכותב צרפתית, הינו יליד מצרים.

כאן המקום להצביע גם על שתי תופעות נוספות ומסקרנות — הן של מיעוט יוצרים והן של ריבוי יוצרים יהודים בספרויות "העם המארח": הספרות הצ'כית היא דלה למדי במשוררים יהודים, כשהסיבה נעוצה גם פה, כטענת הסופר גבריאל דגן, בהימשכותם של יהודים לתרבות מפותחת יותר, הלא היא התרבות הגרמנית (ראה, קפקא, ברוד, וֶרפֶל). לעומת זאת, המשוררים והסופרים שבארץ השכנה, הונגריה, תופסים חלק נכבד מן המפה הספרותית הלוקאלית, כשההסבר המקובל לתופעה זו: תחושת בידודם של ההונגרים בלב אירופה, הדומה במידת־מה לתחושת הבידוד היהודית — הולידה סימביוזה זמנית בין שני העמים. זאת, לרבות העובדה, כי שגשוגה הממשי של הספרות ההונגרית החל במאה התשע־עשרה — במקביל לאמנציפציה הכללית של היהודים; מה שהקל על חדירתם של יוצרים יהודים לריקמת התרבות של הסביבה.

אך אנתולוגיה זו, בסופו־של־דבר, לא נועדה לגולל את קורותיה של השירה הנכתבת בעולם בידי משוררים יהודים או בעלי מוצא יהודי. הכוונה היא בספר זה: להגיש לקורא שירים בעלי איכות אסתיטית ומעוררי־עניין, על־פי תימאטיקות המשקפות הוויה יהודית והוויה כלל־אנושית גם־יחד. לשון אחר: את עולמו של אדם מישראל בגילויי חייו השונים, באספקלריה של היצירה הלירית. ואמנם הוחלט על צורת עריכה זו בעקבות לבטים הרבה, כשהאפשרויות הניצבות בפני העורך, מבחינת מבנה הספר, הן ארבע במִספר: א. מבנה על־פי לשונות־כתיבה ועל־פי גיאוגראפיה, ב. מבנה כרונולוגי, ג. מבנה אלפא־ביתי, ד. מבנה תימאטי, תוך התחשבות בשייכותו הספרותית־הלאומית של היוצר ובמוניטין שיצאו לו בחוג התרבות שבו הוא פעל.