הקדמה
Parricide, כלומר רצח הורֶה, הורים או קרוב משפחה אחר, הוא השם הלא שגרתי והלא עברי שבחרנו לספר זה.
במקור קרא גי דה מופסאן (1850–1893) לסיפורו הבדיוני Un parricide, כלומר "רוצח הורים" או "רצח הורים", ואילו מרסל פרוסט (1871–1922), עשרים וחמש שנה לאחר מכן, קרא לרשימתו "העיתונאית" — שהיא תגובתו לסיפור אמיתי שהתרחש באותם ימים וזעזע את כל פריז — Sentiments filiaux d'un parricide, כלומר "רגשותיו של בן רוצח הורה".
ראוי לציין שפרוסט, אשר הכיר היטב את יצירותיו של מופסאן, הגדיר אותו כ"סופר מִשני". פרוסט הצעיר אף פגש את מופסאן עצמו מדי פעם בסלונים ספרותיים פריזאיים שבהם ביקר בהיותו סופר צעיר וצמא לחברה תרבותית ראויה.
באחרית הדבר המקיפה והמעמיקה שכתבה ענת רנן לשני הסיפורים אפשר לעמוד טוב יותר על הקשר ביניהם כמייצגים תופעה אוניברסלית עתיקת יומין שהיא חלק בלתי נפרד מחיינו, בעוצמה כזאת או אחרת, מאז היות האדם.
המתרגם
גי דה מופסאן
רוצח הורים
הסניגור טען לאי־שפיות. שהרי איך אפשר להסביר את הפשע המוזר הזה?
בוקר אחד נמצאו בתוך קני הסוּף סמוך לשאטוּ שתי גופות חבוקות של גבר ואישה. אנשי חברה, עשירים, כבר לא לגמרי צעירים, נישאו אך לפני שנה, האישה אלמנה זה שלוש שנים.
לא היו להם כל אויבים, לא נגנב מהם דבר. נראה שהם הושלכו משפת הנהר אל תוך המים לאחר שהוכו, זה אחר זה, במוט ברזל ארוך וחד.
החקירה לא העלתה דבר. המלחים שנחקרו לא ידעו ולא כלום והעניין כבר עמד להישכח כאשר נגר צעיר, תושב אחד הכפרים הסמוכים, אחד בשם ז'ורז' לוּאי המכונה "הבורגני", הסגיר את עצמו.
בכל חקירותיו הוא לא אמר אלא זאת:
"את הגבר הכרתי זה שנתיים, את האישה זה שישה חודשים. הם באו אליי לעיתים קרובות כדי שאתקן עבורם רהיטים עתיקים מכיוון שאני איש מקצוע מיומן."
וכאשר נשאל:
"מדוע הרגת אותם?"
היה משיב בעיקשות:
"הרגתי אותם כי רציתי להרוג אותם."
אי אפשר היה לחלץ ממנו דבר נוסף.