PARRICIDE
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
PARRICIDE
הוספה למועדפים
4.5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

גי דה מופסן

גי דה מופסן, (או גי דה מופאסאן), נולד ב־1850 בטוּרוויל סוּר אָרק שבנורמנדי, למשפחה בורגנית שרכשה לעצמה תואר אצולה. אמו היתה אישה משכילה וחברת ילדות של פלובר, שברבות הימים היה לאביו הרוחני של מופסן. את השכלתו הראשונית רכש מופסן בנורמנדי ואחר כך נסע ללמוד משפטים בפריז, שהופסקו בגלל המלחמה של 1870. לאחר המלחמה קיבל משרה פקידותית במשרד הימיה. בתקופת שהותו בפריז כתב 300 סיפורים ושישה רומנים שהביאו לו תהילה עוד בחייו. במקביל כתב גם מאמרים עבור עיתונים כמו ״פיגרו״, ״לאקול דה פרי״ ואחרים. בתקופת פריז ניהל חיי תענוגות שכללו ביקורים תכופים במסבאות והתחברות עם מלחים שהגיעו לגדות הסן. מופסן היה פתיין גדול ובילה עם הרבה נשים וכך ב־1877 גילה שחלה בעגבת. החל מ־1888 השתלטה המחלה על מופסן, הוא נחלש מאוד, כתב פחות ופחות ונתקף במחלת נפש שהובילה אותו לנסיון התאבדות שבעקבותיו הוכנס למרפאה של דוקטור בלאנש בפאסי, ומת כעבור שנה, ב־6 ליולי 1893, בפריז. הוא נקבר בבית הקברות של מונפרנס.

מרסל פרוסט

ולנטן-לואי-ז'ורז'-אז'ן-מרסל פרוסט (בצרפתית: Valentin Louis Georges Eugène Marcel Proust; ‏10 ביולי 1871 – 18 בנובמבר 1922) היה אינטלקטואל, סופר ומבקר צרפתי ממוצא יהודי, הידוע ביותר כמחברו של הספר "בעקבות הזמן האבוד" (בצרפתית: À la recherche du temps perdu). פרוסט נחשב לאחד מגדולי הסופרים הצרפתים במאה ה-20.

יצירתו העיקרית היא "בעקבות הזמן האבוד" (או, בתרגום מדויק יותר: "בחיפוש אחר הזמן האבוד"). פרוסט מת לפני שהספיק לעבור על הטיוטות והתיקונים לספריו המאוחרים, ושלושת האחרונים פורסמו לאחר מותו. ב"ז'אן סאנטיי", פרוסט מתאר את הפורטרט שלו בידי הצייר אנטוניו דה לה גאנדרה שאותו העריך מאד. 
"בעקבות הזמן האבוד" הוא אחד מהישגים הגדולים של הספרות המערבית הבדיונית. מחזור זה של שבעה רומנים, הכוללים כ-3,200 עמודים ויותר מ-2,000 דמויות, הניעו את גרהם גרין לומר כי פרוסט היה "הנובליסט הגדול של המאה ה-20", ואת סומרסט מוהם לקרוא לו "יצירת הבדיון הגדולה ביותר עד היום". ביצירה זו הגיבור הראשי הוא הזיכרון האנושי, שבו הכול נשמר, מתעבד ומתפרש.

תקציר

שני סיפורים מאת שניים מגדולי הסופרים הצרפתים בכל הזמנים – מופסאן ופרוסט. בשניהם מתוארים ברגישות שאין דקה ועמוקה ממנה מעשי רצח של הורים בידי בנים. הסיפורים חפים משיפוטיות ומביאים את הדברים לקורא באופן שיהא זה הוא שישפוט. באחרית הדבר מרחיבה ענת רנן את היריעה ומנתחת בכלים פסיכואנליטיים את כל אחד מהמקרים בנפרד ואת המשותף ביניהם – ובעצם לכולנו.

פרק ראשון

הקדמה


Parricide, כלומר רצח הורֶה, הורים או קרוב משפחה אחר, הוא השם הלא שגרתי והלא עברי שבחרנו לספר זה.

במקור קרא גי דה מופסאן (1850–1893) לסיפורו הבדיוני Un parricide, כלומר "רוצח הורים" או "רצח הורים", ואילו מרסל פרוסט (1871–1922), עשרים וחמש שנה לאחר מכן, קרא לרשימתו "העיתונאית" — שהיא תגובתו לסיפור אמיתי שהתרחש באותם ימים וזעזע את כל פריז — Sentiments filiaux d'un parricide, כלומר "רגשותיו של בן רוצח הורה".

ראוי לציין שפרוסט, אשר הכיר היטב את יצירותיו של מופסאן, הגדיר אותו כ"סופר מִשני". פרוסט הצעיר אף פגש את מופסאן עצמו מדי פעם בסלונים ספרותיים פריזאיים שבהם ביקר בהיותו סופר צעיר וצמא לחברה תרבותית ראויה.

באחרית הדבר המקיפה והמעמיקה שכתבה ענת רנן לשני הסיפורים אפשר לעמוד טוב יותר על הקשר ביניהם כמייצגים תופעה אוניברסלית עתיקת יומין שהיא חלק בלתי נפרד מחיינו, בעוצמה כזאת או אחרת, מאז היות האדם.

המתרגם

גי דה מופסאן
רוצח הורים


הסניגור טען לאי־שפיות. שהרי איך אפשר להסביר את הפשע המוזר הזה?
בוקר אחד נמצאו בתוך קני הסוּף סמוך לשאטוּ שתי גופות חבוקות של גבר ואישה. אנשי חברה, עשירים, כבר לא לגמרי צעירים, נישאו אך לפני שנה, האישה אלמנה זה שלוש שנים.
לא היו להם כל אויבים, לא נגנב מהם דבר. נראה שהם הושלכו משפת הנהר אל תוך המים לאחר שהוכו, זה אחר זה, במוט ברזל ארוך וחד.
החקירה לא העלתה דבר. המלחים שנחקרו לא ידעו ולא כלום והעניין כבר עמד להישכח כאשר נגר צעיר, תושב אחד הכפרים הסמוכים, אחד בשם ז'ורז' לוּאי המכונה "הבורגני", הסגיר את עצמו.
בכל חקירותיו הוא לא אמר אלא זאת:
"את הגבר הכרתי זה שנתיים, את האישה זה שישה חודשים. הם באו אליי לעיתים קרובות כדי שאתקן עבורם רהיטים עתיקים מכיוון שאני איש מקצוע מיומן."
וכאשר נשאל:
"מדוע הרגת אותם?"
היה משיב בעיקשות:
"הרגתי אותם כי רציתי להרוג אותם."
אי אפשר היה לחלץ ממנו דבר נוסף.

גי דה מופסן

גי דה מופסן, (או גי דה מופאסאן), נולד ב־1850 בטוּרוויל סוּר אָרק שבנורמנדי, למשפחה בורגנית שרכשה לעצמה תואר אצולה. אמו היתה אישה משכילה וחברת ילדות של פלובר, שברבות הימים היה לאביו הרוחני של מופסן. את השכלתו הראשונית רכש מופסן בנורמנדי ואחר כך נסע ללמוד משפטים בפריז, שהופסקו בגלל המלחמה של 1870. לאחר המלחמה קיבל משרה פקידותית במשרד הימיה. בתקופת שהותו בפריז כתב 300 סיפורים ושישה רומנים שהביאו לו תהילה עוד בחייו. במקביל כתב גם מאמרים עבור עיתונים כמו ״פיגרו״, ״לאקול דה פרי״ ואחרים. בתקופת פריז ניהל חיי תענוגות שכללו ביקורים תכופים במסבאות והתחברות עם מלחים שהגיעו לגדות הסן. מופסן היה פתיין גדול ובילה עם הרבה נשים וכך ב־1877 גילה שחלה בעגבת. החל מ־1888 השתלטה המחלה על מופסן, הוא נחלש מאוד, כתב פחות ופחות ונתקף במחלת נפש שהובילה אותו לנסיון התאבדות שבעקבותיו הוכנס למרפאה של דוקטור בלאנש בפאסי, ומת כעבור שנה, ב־6 ליולי 1893, בפריז. הוא נקבר בבית הקברות של מונפרנס.

מרסל פרוסט

ולנטן-לואי-ז'ורז'-אז'ן-מרסל פרוסט (בצרפתית: Valentin Louis Georges Eugène Marcel Proust; ‏10 ביולי 1871 – 18 בנובמבר 1922) היה אינטלקטואל, סופר ומבקר צרפתי ממוצא יהודי, הידוע ביותר כמחברו של הספר "בעקבות הזמן האבוד" (בצרפתית: À la recherche du temps perdu). פרוסט נחשב לאחד מגדולי הסופרים הצרפתים במאה ה-20.

יצירתו העיקרית היא "בעקבות הזמן האבוד" (או, בתרגום מדויק יותר: "בחיפוש אחר הזמן האבוד"). פרוסט מת לפני שהספיק לעבור על הטיוטות והתיקונים לספריו המאוחרים, ושלושת האחרונים פורסמו לאחר מותו. ב"ז'אן סאנטיי", פרוסט מתאר את הפורטרט שלו בידי הצייר אנטוניו דה לה גאנדרה שאותו העריך מאד. 
"בעקבות הזמן האבוד" הוא אחד מהישגים הגדולים של הספרות המערבית הבדיונית. מחזור זה של שבעה רומנים, הכוללים כ-3,200 עמודים ויותר מ-2,000 דמויות, הניעו את גרהם גרין לומר כי פרוסט היה "הנובליסט הגדול של המאה ה-20", ואת סומרסט מוהם לקרוא לו "יצירת הבדיון הגדולה ביותר עד היום". ביצירה זו הגיבור הראשי הוא הזיכרון האנושי, שבו הכול נשמר, מתעבד ומתפרש.

עוד על הספר

PARRICIDE גי דה מופסן, מרסל פרוסט

הקדמה


Parricide, כלומר רצח הורֶה, הורים או קרוב משפחה אחר, הוא השם הלא שגרתי והלא עברי שבחרנו לספר זה.

במקור קרא גי דה מופסאן (1850–1893) לסיפורו הבדיוני Un parricide, כלומר "רוצח הורים" או "רצח הורים", ואילו מרסל פרוסט (1871–1922), עשרים וחמש שנה לאחר מכן, קרא לרשימתו "העיתונאית" — שהיא תגובתו לסיפור אמיתי שהתרחש באותם ימים וזעזע את כל פריז — Sentiments filiaux d'un parricide, כלומר "רגשותיו של בן רוצח הורה".

ראוי לציין שפרוסט, אשר הכיר היטב את יצירותיו של מופסאן, הגדיר אותו כ"סופר מִשני". פרוסט הצעיר אף פגש את מופסאן עצמו מדי פעם בסלונים ספרותיים פריזאיים שבהם ביקר בהיותו סופר צעיר וצמא לחברה תרבותית ראויה.

באחרית הדבר המקיפה והמעמיקה שכתבה ענת רנן לשני הסיפורים אפשר לעמוד טוב יותר על הקשר ביניהם כמייצגים תופעה אוניברסלית עתיקת יומין שהיא חלק בלתי נפרד מחיינו, בעוצמה כזאת או אחרת, מאז היות האדם.

המתרגם

גי דה מופסאן
רוצח הורים


הסניגור טען לאי־שפיות. שהרי איך אפשר להסביר את הפשע המוזר הזה?
בוקר אחד נמצאו בתוך קני הסוּף סמוך לשאטוּ שתי גופות חבוקות של גבר ואישה. אנשי חברה, עשירים, כבר לא לגמרי צעירים, נישאו אך לפני שנה, האישה אלמנה זה שלוש שנים.
לא היו להם כל אויבים, לא נגנב מהם דבר. נראה שהם הושלכו משפת הנהר אל תוך המים לאחר שהוכו, זה אחר זה, במוט ברזל ארוך וחד.
החקירה לא העלתה דבר. המלחים שנחקרו לא ידעו ולא כלום והעניין כבר עמד להישכח כאשר נגר צעיר, תושב אחד הכפרים הסמוכים, אחד בשם ז'ורז' לוּאי המכונה "הבורגני", הסגיר את עצמו.
בכל חקירותיו הוא לא אמר אלא זאת:
"את הגבר הכרתי זה שנתיים, את האישה זה שישה חודשים. הם באו אליי לעיתים קרובות כדי שאתקן עבורם רהיטים עתיקים מכיוון שאני איש מקצוע מיומן."
וכאשר נשאל:
"מדוע הרגת אותם?"
היה משיב בעיקשות:
"הרגתי אותם כי רציתי להרוג אותם."
אי אפשר היה לחלץ ממנו דבר נוסף.