על סף האביב

הקדמה

חמש הרשימות בספר זה כלולות בקובץ Chroniques, הוצאת גָלימָאר, פריז. ארבע מהן ראו אור ביומון לה פיגארו ואחת בכתב העת הספרותי La Revue blanche, שנוסד בלִייז' בלגיה ב־1889 על ידי שני האחים היהודים־פולנים־בלגים־צרפתים נתנזון, ומקץ שנתיים התמקם בפריז, שם נדפס עד סגירתו ב־1903. בין המשתתפים בו נמנו סופרים ואנשי רוח נודעים רבים.

ברשימות אלה, שקדמו לבעקבות הזמן האבוד,[1] מתגלה פרוסט כסופר בעל הבחנה דקה ורגיש מאוד לפרטים, בעל יכולת תיאורית מופלאה המחיה את הטקסט עד כדי הפיכתו לתמונה תלת־ממדית כמעט.

מוטיב אחר השזור ברשימות אלה כחוט השָני הוא — כמה לא מפתיע! — מוטיב הזמן: העבר שנחווה כהווה.

וברובד האידאי, הפואטי, הספרותי, האסתטי — פרוסט הצעיר מביע דעות נחרצות למדי — שלא לומר פרובוקטיביות — בענייני ספרות ושירה.

ככל הידוע לנו, זהו תרגום ראשון של הרשימות האלה לעברית.

ר"מ, בנימינה, נובמבר 2020

[1] בעקבות הזמן האבוד, מצרפתית: ישראל זמורה, תל אביב: מחברות לספרות, תשכ"ח. (תרגום לכרך א': במחוזו של סבן); בעקבות הזמן האבוד, מצרפתית: הלית ישורון, עורך התרגום: מנחם פרי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשנ"ב 1992-תשע"ג 2012.‬

חופשת הפסחא

כותבי הרומנים הם אווילים, הסופרים לפי ימים ולפי שנים. אולי הימים הם שווי ערך מבחינת האורלוגין, אך לא מבחינת בן האדם. יש ימים גבנוניים ולא קלים שנחוץ זמן אין־סופי לטפס עליהם וימים ממוּדרנים, שאפשר לרדת בהם בקצב מואץ, תוך שירה. כדי לחלוף על פני הימים, בעלי טבע עצבני במקצת יש להם בעיקר, כמו לכלי רכב מונעים, "מהירויות" שונות.

ויש ימים מבודדים, משורבבים, שמקורם באקלים אחר. אנחנו בפריז, חורף, ובכל זאת בעוד אנו ישנים למחצה אנו מרגישים שמתחיל בוקר אביבי וסיציליאני. לשמע השקשוק הראשון של חשמלית אנו שומעים שהיא אינה קפואה מגשם, אלא עושה דרכה אל התכלת; אלף נושאים עממיים שנכתבו לכלים שונים, החל מן הקרן של מתקן המזרקות ועד לחלילון של רועה העיזים, המתזמר בקלילות את נעימת הבוקר כמו "אוברטורה ליום חג". ועם קרן השמש הראשונה הנוגעת בנו, כמו פסלו של מֶמְנוֹן,[2] אנו פוצחים בשיר. אין אפילו צורך בשינויי מזג האוויר הללו כדי למסוך במפתיע אל רגישותנו, אל המוזיקליות הפנימית שלנו, שינוי בגון צליל. השמות, שמות הארצות, שמות הערים, בדומה למכשירים המדעיים המאפשרים לנו להפיק לרצוננו תופעות שהופעתן בטבע נדירה היא ויוצאת דופן — מביאים לנו ערפילים, שמש ושמיים מעוננים.

לעיתים, שורה שלמה של ימים שבראותנו אותם מבחוץ דומים לימים אחרים, נבדלים מהם בבהירות כפי שנבדל נושא מלודי ממכלול שונה לגמרי. לספר את המאורעות משמע לאפשר להכיר את האופרה דרך הליברטו בלבד; אך אילו כתבתי רומן, הייתי משתדל להבדיל בין הנעימות הרציפות של הימים.

אני זוכר שכשהייתי ילד החליט אבי בשנה מן השנים שנבלה את חופשת הפסחא בפירנצה. שֵׁם הוא דבר מה גדול, שונה מאוד ממילה. במרוצת החיים השמות משתנים אט אט ונעשים מילים; אנו מגלים כי בין עיר הקרויה קֶמְפֶּרְלֶה ועיר ששמה וָאן,[3] בן אדון ששמו ז'וּאַנוויל ובין אדון ששמו וָאלוֹמְבְרֵז אין אולי הבדלים כמו אלה שיש בין שמותיהן. אבל תחילה, במשך זמן רב, השמות מוליכים אותנו שולל; המילים מציגות לנו מן הדברים תמונה קטנה ברורה ורווחת, כמו התמונות שתולים על קירות בתי הספר כדי לתת לנו דוגמה מהם שולחן מלאכה, כבשה, כובע, דברים הנתפשים כדומים לכל אלה הנמנים עם אותו סוג. אבל השם מניע אותנו לחשוב שהעיר שהוא מציין היא דמות, שבינה ובין כל עיר אחרת פעורה תהום.

התמונה שהשם מצייר לנו מהעיר היא בהכרח מצומצמת. שם אינו רחב מאוד; לא נוכל להכניס בו מרחב גדול וגם לא משך; מונומנט אחד, הנראה תמיד באותה שעה; לכל היותר התמונה שיש לי מפירנצה הייתה מחולקת לשני ריבועים, כמו התמונות של גירְלַנדָז'וֹ[4] המציגות את אותה דמות בשני רגעים שונים של אותה פעולה; באחד, מתחת לאפיריון ארכיטקטוני, הבטתי מבעד למסך של שמש אלכסונית, מתקדמת ומרובדת בציורים של מרים הקדושה של הפרחים;[5] באחר, כדי לחזור הביתה לארוחת הצהריים, חציתי את הפּוֹנטֵה־וֶקיוֹ[6] העמוס בנרקיסים צהובים, בנרקיסים ובכלניות.

אך מעל הכול התמונה שמציירים השמות מן הערים, הלא מעצם עצמם הם מושכים אותה, מצליליותם הבוהקת או המועמת; והם טובלים בזאת את כל כולה; כמו במודעות שצבען אחד ויחיד, כחול או אדום, שם הסירות, הכנסייה, העוברים ושבים, הדרך, כולם כאחד כחולים או אדומים, הבתים הקטנים של ויטרה[7] נראים לנו מושחרים על ידי הצל המודגש שלה; כל בתיה של פירנצה נראו לי כחייבים להיות מבושמים כמו עלי כותרת, אולי בגלל מרים הקדושה של הפרחים. אילו הייתי קשוב יותר למחשבתי שלי הייתי נוכח לדעת כי כל אימת שאמרתי לעצמי "לנסוע לפירנצה", "להיות בפירנצה", מה שראיתי לא היה כלל עיר אלא דבר שונה מכל מה שהכרתי שיכול היה להיות, לגבי אנושות כלשהי, שחייה כולם חלפו בסופן של שעות אחר צהריים חורפיות, אותו פלא לא מוכר, בבוקר אביבי.

מן הסתם, אחד מתפקידיו של הכישרון הוא להעניק לרגשות שהספרות מקיפה אותם בהוד והדר שגרתיים את צביונם האמיתי והטבעי; אין זה אחד הדברים שאני מוקיר פחות בהבשורה למרים של פול קְלוֹדֵל.[8] כלום לא ניטל על מי שמתלהבים לנוכח תפארת קשתות הכנסייה לדעת להעריך את עדינותם של ארבעת העלים,[9] שהרועים, בערב חג המולד, אינם אומרים: "נוֹאֵל, הנה המושיע"; אלא "קיקי, קריר בחוץ";[10] וויולן,[11] כשהשיבה לתחייה את הילד: "מה קורה,[12] אוצרי." ביצירתו המופלאה של המשורר פרנסיס ז'ם[13] אמצא דוגמאות רבות נוספות מסוג זה. אך להפך, תפקידה של הספרות יכול להיות, במקרים אחרים, להמיר ביטוי מדויק יותר לגילויים סתומים מדי שאנו עצמנו משווים לרגשות השולטים בנו מבלי שאנו מבינים אותם כראוי. הציפייה הענוגה שנמצאתי בה בפירנצה, לא הבעתיה אלא בהפסיקי עשר פעמים את רחצת הבוקר שלי כדי לקפוץ ברגליים צמודות ולשיר בקולי קולות "אבי הניצחון";[14] אך ציפייה זו לא דמתה פחות לציפייתם של מאמינים מסוימים היודעים כי הם נמצאים על סף הכניסה לגן עדן.

נדמה שהחורף התחיל שוב; אבי אמר כי מזג האוויר אינו מתאים לנסיעה. היה זה הרגע שבשנים קודמות הגענו בו לעיר קטנה בלה בוס[15] וראינו את הסיגליות מכחילות ואת האורות ניצתים שוב. אבל בשנה ההיא, הכמיהה לחופשה בפירנצה מחקה את זכר החופשה ליד שארטר.[16] שימת ליבנו בכל רגע ורגע מחיינו נתונה למה שאנו רוצים הרבה יותר מאשר למה שאנו רואים באמת. לו ניתחנו את התחושות הצרות על העיניים ועל חוש הריח של אדם אשר ביום לוהט של חודש יוני שב לביתו לארוחת הצהריים, היינו מוצאים הרבה פחות את אבק הרחובות שהוא עובר בהם ואת השלטים המסנוורים של החנויות שעל פניהן הוא חולף מאשר הריחות שימצא בעוד שנייה — ריחות של קערת התותים והמשמשים, של יין תפוחים, של גבינת הגרוּיֵיר — המוחזקים מושהים באפלולית, מתוקים מדבש, מזוגגים, שקופים ורעננים בחדר האוכל — שהן חורצות פסים פסים, שהן מגוידות בעדינות כמו פנימה של אבן אָגָט, בעוד נושאי הסכינים העשויים זכוכית המלוטשת פאות פאות צובעות שם קשתות בענן מפוצלות, או זורעות פה ושם עיניות של טווס. כך גם היו פירנצה והפרחים שנמכרו בשפע באור השמש בפונטה־וקיו. פרחים שראיתי בשעה שבקור, שלא היה כמוהו בחודש ינואר, חציתי את שדרת האיטלקים, שם, באוויר נוזלי וקפוא כמו מים, שהקיפו אותם, עצי הערמון לא החלו פחות, מוזמנים דייקנים, עטויים כבר בלבושם ההדור, שמזג האוויר הגרוע לא ריפה את ידם, לעגל ולהשחיז בגושיהם הקפואים את ירקותם המצודדת, שעוצמתו המחסלת של הקור הפריעה לה, אך לא הצליחה לבלום אותה.

בשובי הביתה, קראתי יצירות על פירנצה שבאותם ימים לא היו משל האדונים אנרי גֵאוֹן וואלרי לארבּוֹ,[17] ולא של נר"פ,[18] שנחו עדיין כמה שנים בעתיד. אך הספרים היו הרבה יותר מרגשים לדידי מן המדריכים ומלוחות הזמנים של חברת הרכבת. מה שהטריד אותי היה למעשה שחשבתי כי פירנצה זו, שראיתיה לפניי, קרובה אך בלתי מושגת, בדמיוני, יכולתי להגיע אליה, בעקיפין, בהליכה סחור סחור, אם הייתי הולך "בדרך האדמה". לא יכולתי עוד לכבוש את שמחתי כאשר אבי, בעודו מקונן על הקור, החל לחפש איזו רכבת תהיה הטובה ביותר, וכאשר הבנתי בהיכנסי אחרי ארוחת הבוקר אל המאורה המלאה עשן, אל האולם המזוגג של תחנת הרכבת, ובעלותי לקרון הקסמים שייטול על עצמו להפעיל את המהפך על סביבנו, נוכל להתעורר למחרת היום לרגלי גבעותיה של פְיֵיזוֹלֶה,[19] בעיר החבצלות. "למעשה", מוסיף אבי, "תוכלו להגיע לפירנצה כבר ב־29 בחודש או אפילו בבוקר הפסחא," מוציא כך את פירנצה לא רק מן המרחב המופשט, אלא מן הזמן הדמיוני שאנו ממקמים בו לא רק מקום קיט אחד אלא אחרים בו בזמן כדי להכיל בתוך שבוע אחד מיוחד של חיי (שבוע המתחיל ביום שני). שבוע שהכובסת הייתה אמורה להביא לי את הלְסוּטָה הלבנה שהכתמתיה בדיו, שבוע וולגארי אך ממשי, מכיוון שלא הייתה לה בו תעסוקה כפולה. ואני חשתי כי באמצעות גאומטריה מרגשת יותר מכול, יהיה עליי לרשום בתוכנית חיי שלי את הכיפות ואת המגדלים של עיר הפרחים.

לבסוף הגעתי לשלב האחרון של השמחה כאשר שמעתי את אבי אומר לי: "ודאי עדיין קר בערב על גדות הארנו, טוב תעשה אם תכניס, על כל מקרה, למזוודה את מעיל החורף ואת המקטורן העבה שלך."

כי רק אז חשתי שאני עצמי אטייל בערב הפסחא בעיר זו, ששיוויתי בדמיוני כי יש בה רק אנשים בני הרנסנס, שנכנסו לכנסיות שבהן כאשר רואים את אוצרותיו של אַנגֵ'ליקוֹ,[20] נדמה ששעת אחר הצהריים הזוהרת חצתה את הסף בד בבד עימנו, ובאה להניח בצל ובקרירות את שמיה הכחולים. אזי, מה שחשבתי עד לאותו רגע כבלתי אפשרי, חשתי כי הוא נכנס באמת ובתמים לשם זה של פירנצה; בחילוץ מוח עילי ומעל לכוחותיי פשטתי מעליי, כמו שריון חלול, את האוויר של חדרי הנוכחי, ששוב לא היה חדרי, החלפתי אותו בחלקים שווים של אוויר פלורנטיני, באווירה שאין להביעה במילים, אווירה מיוחדת כמו זו שנושמים בחלומות, ושכלאתי אותה בשם של פירנצה; חשתי כי מתחולל בי בדרך נס ניתוק מן הגוף; נוספה לזה תחושת האי־נחת שחשים בה כאשר נתקפים בכאב גרון; בערב שכבתי במיטתי עם חום, הרופא אסר עליי לצאת למסע הזה ותוכניותיי עלו בתוהו.

לא לגמרי בכל זאת; כי בזמן התענית הבאה, זכרם הוא ששיווה אופי לימים שחוויתי, ואיזן אותם. שמעתי יום אחד אישה אומרת: "הייתי צריכה להחזיר את הפרוות שלי; מזג האוויר אינו תואם את העונה, קשה להאמין שאנו קרובים כל כך לפסחא; נדמה שישוב החורף." מילים אלה נתנו לי באחת תחושה של אביב, הנושא המלודי הופיע שוב, זה שהקסים בשנה שעברה את אותם שבועות עצמם, ששבועות אלה נראו כמזכרת מהם; אילו רציתי למצוא לו מקבילה מוזיקלית הייתי אומר שהייתה לו העדנה המבושמת, הנעימה והשברירית של נושא ההחלמה ושל הוורדים בפרוואל של מר ד'אֶנדי.[21] — החלומות שאנו מכניסים לשמות נותרים שלמים כל עוד אנו שומרים שמות אלה כלואים הרמטית, כל עוד איננו יוצאים למסע; אך מרגע שאנו פותחים אותם קמעה, ולו מעט שבמעט, מרגע שאנו מגיעים אל העיר, והחשמלית הראשונה חולפת ממהרת — לעד זכרה נותר בלתי נפרד מן החזית של סַנטָה מָריָה נוֹבֵלָה.[22]

בשנה שעברה נעור בי החשד שיום הפסחא אינו שונה מן הימים האחרים, שהוא אינו יודע שקוראים לו פסחא, וברוח הנושבת חשבתי שאני מזהה נועם שכבר חשתי בו, החומר הבלתי משתנה, הלחות המוכרת, האווריריות הלא מודעת של ימים עברו. אך לא יכולתי שלא להיזכר בתוכניות שתכננתי בשנה שעברה למסוך בשבוע הפסחא דבר מה פלורנטיני, ובפירנצה דבר מה מן הפסחא. שבוע הפסחא היה עדיין רחוק, אך במערך הימים שנפרש לפניי, ימי הקודש נבדלו בהירים יותר, לטופים בקרן שמש כמו בתים מסוימים של עיירה מרוחקת שרואים אותה בהבהוב של צל ושל אור; הם אצרו עיכבו עליהם את השמש כולה, כמו העיר בברטנייה, העולה בתקופות מסוימות מן התהום שהיא שקועה בה, קמה פירנצה לתחייה לדידי. הכול התלוננו על מזג האוויר הגרוע, על הקור. אך אני, בתשישות של החלמה, השמש שכנראה זרחה בשדות של פייזולה אילצה אותי למצמץ בעיניי ולחייך. לא היו אלה רק הפעמונים שהגיעו מאיטליה, איטליה עצמה הגיעה עדי. בידיי הנאמנות לא חסרו פרחים כדי להוקיר את יום השנה למסע שלא הוצאתי לפועל. כיוון שמשעה שמזג האוויר נעשה שוב קר סביב עצי הערמון והדולב שבשדרה, באוויר הקפוא שאפף אותם, והנה, כמו בגביע של מים זכים, נפתחו הנרקיסים, הנרקיסים הצהובים, היקינטונים, והכלניות של הפוֹנטֶה־וֶקיוֹ.

לה פיגארו, 25 במארס 1913.

[2] מֶמְנוֹן מרודוס (333-380 לפנה"ס): מפקד צבא שכיר בצבא פרס; יריב של אלכסנדר מוקדון. לא מצאנו התייחסות לנזכר פה. [כל ההערות הן של המתרגמת אלא אם צוין אחרת].
[3] Quimperlé, Vannes, ערים בצפון מערב חבל ברטנייה.
[4] Domenico Ghirlandajo (1448-1494), צייר איטלקי יליד פירנצה, נמנה עם הדור השלישי של ציירי רנסנס פלורנטינים, עם ורוקיו, האחים פאלאיו ובוטיצ'לי.
[5] Sainte-Marie des Fleurs, הקתדרלה הנודעת בפירנצה.
[6] Ponte-Vecchio, הגשר הנודע הנמתח בפירנצה מעל הנהר אַרנוֹ.
[7] Vitré, עיר בחבל ברטנייה, צוינה כעיר של אמנות והיסטוריה.
[8] Paul Claudel (1868-1955), משורר, מחזאי ודיפלומט צרפתי; ידוע כאחיה של הפסלת קָמִיי קלודל.
[9] ארבעת העלים, נושא קישוטי בקשתות כנסייה arc d’ogive.
[10] Kiki il fait froué במקור. שיבוש לשון. צ"ל il fait froid כלומר "קר בחוץ".
[11] Violaine, דמות במחזה של פול קלודל הבשורה למרים.
[12] במקור "quoi qui gnia", שיבוש לשון שפירושו "מה קורה?"
[13] פרנסיס Jammesי (1868-1938), משורר צרפתי.
[14] Le père la Victoire, שיר שנוצר ב־1888 לערך. בסוף מלחמת העולם הראשונה ייחסוהו לז'ורז' קלמאנסו שכונה אבי הניצחון.
[15] Le Beauce, אזור טבע בצפון צרפת.
[16] Chartres, עיר בצפון מרכז צרפת, נודעת בקתדרלת נוטרדם שלה ובחלונותיה הצבעוניים.
[17] Henri Gheon (1875-1944), מחזאי ומשורר צרפתי. Valery-Nicolas Larbaud (1881-1957), סופר ומשורר צרפתי. שימש מתווך ספרותי בין צרפת ואירופה.
[18] N.R.F., ראשי תיבות של Nouvelle Revue Française, כתב עת ספרותי בהוצאת גָלימאר. נוסד ב־1909, חדל להופיע במלחמת העולם השנייה בשל חשד בשיתוף פעולה, שב להופיע אחרי המלחמה ועד היום.
[19] Fiesole, עיר בטוסקנה; שוכנת על גבעה גבוהה מעל פירנצה.
[20] Fra Angelico (1395-1455), צייר איטלקי נודע בן הרנסנס המוקדם.
[21] Farvaal, אופרה בשלוש מערכות מאת הצרפתי Vincent d'Indy (1851-1931), בוצעה לראשונה ב־1897.
[22] Santa Maria Novella, כנסיה בפירנצה. הבזיליקה הראשונה שהוקמה שם. ידועה בזכות עבודות האמנות הרבות הנמצאות בה, בעיקר מן הרנסנס הקדום כגון משל בוטיצ'לי, ברונלסקי, פיליפו ליפי ועוד.